מידות הרסניות / לפרשת קרח / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
אתגר המידות הוא האתגר הבסיסי של כל אחד מאיתנו. האתגר הקיומי העיקרי.
אנו מאמינים כי אין מידה שלא ניתן לתקן ולהעלות. לכל דבר יש סיכוי להגיע לתיקונו.
ומה קורה אם מדובר על תרכובת של מידות רעות? מסתבר שזה היה הדבר המרכזי שהפיל את
קרח. על המילים "ויקח קרח", אומרים חז"ל ש"לקח מקח רע לעצמו".
מהו המקח הרע? מנחת כהן, טז,א:
ובעיקר מאמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו,
נראה לפרש במה שאמרו רז"ל על פסוק (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו
לא אוכל", כי מי שיש לו מדת הגאוה, תיקונו הוא לומר לו "ראה שיש גדולים ממך
בממון ואתה נחשב עני לנגדם!", ומי שיש לו חמדת ממון, תיקונו הוא לומר לו "ראה
הפחותים ממך, ולמה תיגע להעשיר? הלא כבר מצאת דייך, כי אתה עשיר גדול!".
כסף וזהב, נדל"ן ומעמד, אינם
"קנין" אמיתי בעיני חז"ל. גלגל חוזר הוא בעולם, לא עלינו. מה שהוא
באמת שייך לאדם, מה שבאמת ראוי לשם "קנין", הוא תכונות ומידות. יש מקח
טוב, ויש גם את ההיפך...
גבה עיניים הוא גאוותן, רחב לבב הוא
חמדן ממון. הפסוק אומר שכאילו הקב"ה לא יכול להסתדר עם מי שהוא גם חמדן וגם
גאוותן. מדוע? כי דרך ההסברה שלהם היא הפוכה ומנוגדת: את תאוות הממון מצננים, כאשר
משקפים לאדם את רוב עושרו ביחס לשאר הציבור. את הגאווה מצננים כאשר מראים לאדם
שהוא לא גדול העשירים. וזו הבעיה:
והנה מי שיש לו מדת הגאוה ומדת החמדה גם
יחד אין לו שום תיקון, כי אם תבוא להסיר ממנו מדת הגאוה, באמרך אליו "ראה שיש
עשירים יותר ממך, ולמה תתגאה??", אז אתה מגביר עליו מדת החמדה, כי בזה הוא חומד
ומתאוה להיות עשיר כמותם. ואם תבא להסיר ממנו מדת החמדה, באמרך אליו "הלא אתה
איש עשיר גדול, ויש פחותים ממך!", בזה את מגביר עליו מדת הגאוה, כי בזה הוא מתגאה!
ממש סתירה חזיתית! אם נטפל בגאוה בטענת
"יש עשירים ממך", מידת החמדנות תניע אותו לצבור עוד ועוד, ואם נטפל
בחמדנות בטענת "יש פחותים ממך", מידת הגאווה תחמיר אצלו! זוהי המצוקה
שבגינה זועק דוד המלך:
וזהו "גבה עיניים" דהיינו מי
שהוא גאה, "ורחב לבב" דהיינו שיש לו חמדת ממון, "אותו לא אוכל"
- שאיני יכול לתקנו, כי התיקון למדת הגאוה קלקול למדת החמדה וכן בהפך, ולכן אין בו
שום תיקון.
ומכאן לעניינו של קרח, שסבל משני
העניינים:
והנה קורח היתה לו מדת הגאוה שבקש להיות
כהן גדול, וגם היתה לו חמדת ממון, ואם כן אין לו שום תרופה, ולכן אמרו זכרם לברכה,
ש"לקח מקח רע לעצמו", שהמקח שלקח - הם המדות המגונות - הוא רע בהחלט, שאין
בו שום תרופה.
חיבור שתי המידות הללו בקרח הם שהובילו
לסוף הבלתי נמנע של אובדנו.
הרב מביא משל:
ודומה למי שיש לו חולי הקדחת (=חום) והצינה,
שאם יתן לו הרופא רפואה לחולי הקדחת, שהוא דבר קר לקרר החום, אזי מתגבר עליו החולי
של הצינה. ואם יתן לו רפואה חמה לחולי הצינה, אז בזה יתעורר ויגבר עליו חולי הקדחת,
שהוא חם, וילאה כל רופא מובהק לבקש תרופתו, ולזה קראו מקח רע.
שתי מחלות סותרות הן הנמשל לענייננו: תרופה של מחלה זו, היא סם המוות
למחלה האחרת, וההיפך.
נתפלל שה' יעזרנו לקנות אך ורק מקח טוב, מידות נעלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה