קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם

בס"ד

קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם / לפרשת במדבר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתיאור תולדות אהרון הכהן מציינים כמובן את הטרגדיה שפקדה אותו, מות בניו נדב ואביהוא. רבינו מעמיק בסוגיה זו לאור דברי חז"ל על חומרת פטירתם של אנשים בצעירותם, לא אלינו (חלק ג, אות ג, על פרק ג פסוק ד):

וימת נדב ואביהוא לפני ה' - אמרו רבותינו ז"ל [עיין איכה רבה א, מה] קשה סילוקן של בחורים יותר מחרבן בית המקדש. ונראה לפרש במה שאמרו בגמרא [שבת ל"ג ע"ב] בזמן שאין צדיקים בדור להתפס בעון הדור, תינוקות של בית רבן נתפסים בר מינן. ע"ש. נמצא סילוק הבחורים הוא מצד שאין צדיקים בעיר להתפס בעון הדור, וזהו יותר מחרבן בית המקדש, כי בחורבנה נשארו לנו כמה צדיקים.

השוואה מפתיעה: פטירתם של צעירים קשה יותר מחורבן בית המקדש! מדוע? מסביר הרב כי בכך ישנה עדות שהמצב בעם כל כך קשה, שאין צדיקים לסלק לכפרת העם. אין מי שימשיך להוביל ולהדריך. זאת לעומת חורבן בית המקדש שה' הותיר לנו שריד ופליט בדמות חכמים שיורונו דרך ה'.

על פי זה מבאר הרב פסוק בספר 'קינות' - איכה:

וזה גם כן רמז הכתוב [קינות ה, יד] "זקנים משער שבתו" - אלו הצדיקים, אז "בחורים" שבתו "מנגינתם" - שנתפסין בעון הדור במקום הזקנים ששבתו ואינם נמצאים בעיר.

אם אין זקנים - צדיקים, הערֵבים הבאים הם הבחורים ב"מ.

אמנם ישנם שני סוגים של הסתלקות צדיקים:

...והנה הנביא [ישעיה נז, א] אמר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ויש שני פירושים בזה: א. מפני הרעה שלא תבא ולא יראה הצדיק ברעה. ב. מפני רעת הדור לכפר בעדם. ואפשר לומר כי הסילוק לכפר היינו בנפטר אחרי מלאת ימיו ושנותיו, אבל בנפטר בקיצור שנים הוא מפני הרעה שלא יראנה.

צדיק עוזב את העולם טרם זמנו, או כדי שלא יצטער ממה שחלילה עתיד להתרחש או כדי לכפר על עם ישראל. המדד לזה – כך מציג הרב – הוא האם הפטירה היתה בצעירותו או שמא לאחר הגיעו לגיל זקנה.

לפי חילוק זה מובנים דברי חז"ל לעומקם:

ובזה יפורש שני מאמרים סותרים, דבמקום אחד [איכה רבה א, ל] אמרו חכמינו ז"ל קשה סילוקם של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, ובמקום אחר [עיין ראש השנה דף י"ח ע"ב] אמרו: קשה סילוקן של צדיקים כחרבן בית המקדש. והיינו במת בקיצור שנים כדי שלא יראה ברעה בר מינן, ובית המקדש נחרב לכפר, והצדיק שנפטר בקיצור שנים הוא קשה יותר כי הוא מפני הרעה. ומה שאמרו כחרבן בית המקדש היינו במת בזמנו, שהוא לכפר כחרבן בית המקדש.

מדרש אחד משווה את פטירת הצדיקים לחורבן בית המקדש, ואילו המדרש דלעיל אומר שסילוק הצדיקים חמור אף יותר מחורבן בית המקדש. כיצד ניישב את המקורות הללו? לפי חילוקו של הרב הדברים מובנים יותר: אם הוא נפטר בקיצור ימים, הרי שכבר אין מי שיחנך את העם ויכפר בעדם, וזה חמור מחורבן המקדש שיש בו תקווה לכפרה. אם נפטר הצדיק בזמנו, הרי בזה הוא בא לכפר, וזה ממש דומה לתוצאה של חורבן המקדש.

ויקויים בנו ובכל חכמי ישראל ובעם כולו הפסוק "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

 

מי יכול ללמוד את הלקח ממותם?

 מי יכול ללמוד את הלקח ממותם? / לפרשת אחרי מות וליום הזיכרון לחיילי צה"ל / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

את פרשת מותם של בני אהרון אנו פוגשים פעמיים בשנה: בזמן זה בשנה, וביום הכיפורים, בקריאת התורה.

מדוע קבעו חז"ל את הקריאה הזו?

רבינו מביא את דבריהם (חלק ב' אות ו):

איתא במדרש [רבה כ, יב]: אמר רבי חייא בר אבא באחד בניסן מתו וכו'. ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר? שנאמר "כי ביום הזה" וגו'. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, שנאמר "ויקברו את עצמות שאול" וכתיב "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן". עד כאן לשונו.
המדרש מסביר את הקשר שבין יום הכיפורים למיתת בני אהרון: שניהם מכפרים. המדרש מביא פסוקים המוכיחים את כפרת כיפור ואת הכפרה הבאה ממות צדיקים (כפי שנלמד ממיתת שאול, ואין כאן מקום להאריך).

לכאורה דברים ברורים. אולם, מעיון נוסף עולה שאלה:
והקושיא מפורסמת: מאחר דנפקא ליה מ"ויעתר" וגו', למה לו ללמוד מיום הכפורים...

שואל רבינו: הרי לא צריך ללמוד על מעלת מות הצדיקים מהחיבור ליום כיפור. יש לכך פסוק מפורש!

אלא, מסיק רבינו, שהלימוד מהחיבור ליום הכיפורים בא לחדש דבר נוסף:

ונראה לפרש על פי מה שכתב ‏מור"ם ז"ל בהלכות יום הכפורים (סוף סימן תר"ז], שאין יום הכפורים מכפר אלא למי שמאמין בו, אבל המבעט וכו' אינו מכפר לו. ע"ש. ואם כן יש לומר דסמיכת מיתת בני אהרן ליום הכפורים איצטריך רק לזה, לומר כדרך שיום הכפורים מכפר וכו' - שדרך כפרתו הוא דוקא למאמינים בו, כך דרך כפרת הצדיקים...הוא דוקא באופן זה למאמינים במעלתם של צדיקים ומרגישים בחסרונם ועל ידי זה הם מצטערים ושבים,

הרמ"א (רבינו משה איסרליש) מלמדנו מסר יסודי: אין יום הכיפורים מכפר למי שאינו מאמין בקדושתו ובכח כפרתו. המשמעויות של היום הקדוש מפעפעות באדם הצם, והוא מקבל על עצמו להיות טוב יותר, להיות ראוי לכפרה.

כך גם במותם של צדיקים. מי שחווה את הכאב באובדנם, את הואקום הנוצר מחסרונם – הוא זה שכפרתם מועילה לו, כי הוא מנסה לחשוב כיצד יוכל להתעלות ולנסות למלא את החסר. הוא שב בתשובה ועובר למדרגה חדשה.

לא כן הבועטים בהם ח"ו ואומרים מה הם מועילים לנו, אם קראו קראו לעצמם וכו' [סנהדרין דף צ"ט ע"ב]

המזלזלים בתורתם של החכמים, וכופרים בתועלת שהם מביאים לעולם, לא מושפעים כלל מפטירתם, וממילא מיתתם אינה מכפרת על אותם אנשים.

אולי נוכל גם להשליך זאת לעניין של יום הזכרון לחללי צה"ל: ההבנה של גודל הקרבתם, של המטרה הנעלה שלשמה מסרו את נפשם, מעניקה משמעות למתבוננים. הם בוחרים לחיות את חייהם בצורה טובה יותר, המנסה למלא את ארצנו ומדינתנו בטוב, במקום אלו שמסרו נפשם. מתבוננים אלו, ראויים לחיים שניתנו להם על ידי הקדושים הי"ד.

ת.נ.צ.ב.ה