וטהר! ליבנו...

בס"ד

וטהר! ליבנו... / להפטרת פרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשת בחוקותי, עם תוכחתה החמורה, מחפשת את שורש הפגם ואת דרך התיקון. בהפטרה נפגשים אנו עם קריאת הנביא ירמיהו (יז, יג):

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.

רבינו מוצא בפסוק זה רמז עמוק. הוא קורא את המילה "מקוה" לא רק כ"תקווה", אלא גם כ"מקווה" - מי הטהרה המטהרים את הטמא. ומיהו המקווה המטהר את ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לתורה. כותב רבינו (אות ח):

מקוה ישראל ה' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו התורה תבלין". וכן אמרו בגמרא (ברכות ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה". וזהו רמז הפסוק "מקוה ישראל", דבר המטהר ישראל לאביהם שבשמים כמו מקוה המטהר טמאים, שם "ה'" רמז לתורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא...

רבינו נסמך על שני מאמרי חז"ל:

א. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב) - הקב"ה עצמו מודה שיצר הרע הוא מציאות. אך יחד עם הצרה ברא את הרפואה: התורה היא התבלין, שמכבה את בעירת היצר.

ב. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... ואם לאו, יעסוק בתורה" (ברכות ה, א) - הכלי להתגבר על היצר הרע הוא עסק התורה.

וזהו מבנה הרמז:

"מקוה ישראל" - זהו המטהר, הכלי שמגן על ישראל כמקווה המטהר את הטמא. "ה'" - רמז לתורה, שכולה שמותיו של הקב"ה.

כלומר: מי הוא ה"מקווה" של ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, המטהרת את הנפש מטומאת היצר הרע. 

ניכר כי הפסוק נושא בתוכו שתי משמעויות: האחת הפשוטה, "תקוות ישראל היא ה'"; והאחרת הנסתרת, "המקווה המטהר את ישראל - הוא התורה". ושתיהן אמת, ושתיהן מתחברות לאותו מסר.

יהי רצון שנזכה לעסוק בתורה ולטהר נפשותינו, ונזכה לכל הברכות הכתובות בפרשה.

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו?

 בס"ד

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לידתו של יצחק אבינו לזוג הזקנים אברהם ושרה הכתה גלים. נס מופלא ביותר! אבא בגיל מאה ואמא בגיל תשעים! בהקשר לנס מופלא זה, מביא רבינו רפאל מדרש פליאה (אות ט):

איתא (=מובא) במדרש (אליה רבה פרק ו', ב"ק צז, ב) "מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד".

חז"ל מתארים מטבע בו יש מצד אחד ציור של זוג זקנים ומצד שני ציור של זוג צעירים. מה רצו חז"ל לרמוז בדבר? רבינו מציג כמה פרשנויות:

יש מפרשים זקן וזקנה זה אברהם ושרה מצד אחד, בחור ובתולה זה יצחק ורבקה מצד שני, ויש אומרים בחור ובתולה מצד אחד זה יצחק ואחותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז, א) "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה",

לפי שני הפירושים, הדמויות מייצגות בצד אחד את אברהם ושרה, ומהצד השני את ההמשכיות, או דרך יצחק ורבקה או דרך יצחק ואחותו. אולי מדרש זה מבטא את העצמה של אברהם שכבר ניהל מעין ממלכה, וכפי המנהג המקובל שהמטבעות נושאים את דיוקנם של המלכים.

רבינו נוקט בפרשנות אחרת:

ולי נראה לומר הנס שהיה לאברהם אבינו ע"ה בזמן שהיה זקן וזקנה, כמו שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", פתאום נהפך לצד שני ונעשו כבחור ובתולה והולידו יצחק ואחותו בכל, ודבר זה נעשה מטבע מפורסם בעולם הנס שנעשה להם נגד הטבע.

בהסבר זה רבינו מקבל שאכן מדובר על הצורה המוטבעת על המטבע, אלא שמדובר בשני הצדדים על אברהם ושרה. הם הזקנים, והם נהיו כצעירים היכולים להוליד. המדרש רוצה לומר שבעצם שתי הפנים קיימים כל הזמן באברהם ושרה: יכולת ההולדה למרות הגיל המופלג.

רבינו מציע כפרשנות נוספת, המרחיבה את המשמעות של עניין ה"מטבע", הקרובה למילה "טבע":

ועוד יש לפרש מטבע של אברהם היינו זרעו של אברהם דור אחרי דור, תמיד נעשים להם נסים ונפלאות, שאפילו לפעמים האדם יהיה בצרה גדולה אפילו בסכנת מיתה כמו זקן וזקנה שאין להם מנוס מהמיתה כי קרבו ימיהם, פתאום תבוא לו התשועה ויהיה כמו בחור ובתולה בריאים ורעננים.

המדרש רומז על מהותו של עמנו: עם שאצלו אין מושג של יאוש וזקנה. גם אם נראה שמצבנו חלש ואבוד חלילה, נראה כאילו נקלענו למצב שלא ניתן להוליד דבר חדש, ישנה תמיד התערבות אלוקית המזרימה חיים ורעננות אל עבר עמנו ומניעה אותנו אל עבר יעדי הנצח שלנו.
לא עם רגיל עמנו. מעשה אבות סימן לבנים. גם אם לעיתים נראה כי אנו נמצאים במבוי סתום, מלמדנו הקב"ה דרך אברהם אבינו שהישועה בא תבוא, ואפילו ממקומות שנראים נגד הטבע וההיגיון. זה המטבע שלנו, עם ישראל.

בית הכנסת - סוד שימור האומה בגלות

בית הכנסת-סוד שימור האומה בגלות / לפרשת עקב / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בסוף הפרשה השניה של קריאת שמע, הנאמרת על ידינו בכל יום, ישנו פסוק של שכר. אריכות הימים המוזכרת שם, לנו ולבנינו בע"ה. אולם ישנו קושי: הרי אריכות ימים היא ברכה עצמית, שאינה תלויה במיקום גיאוגרפי, ומדוע מבטיחה התורה אריכות ימים, דווקא "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם", קרי, ארץ ישראל?

רבינו משה מציע כיוון מחודש להסבר מושג "אריכות הימים" המוזכר כאן, והוא מקדים להביא מדרש ממסכת ברכות דף ח' (יד משה סעיף ל'). תמצית המדרש: ר' יוחנן מתפלא, כיצד ישנם זקנים בבבל, הרי התורה הבטיחה בפרשתנו אריכות ימים רק ליושבי ארץ ישראל? ר' יוחנן, אוהבה הגדול של ארץ ישראל, מצא את התשובה בעובדה, שאותם אנשים מקדימים להגיע לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו. מה משמעות התמיהה, ומה המשמעות התירוץ? כדי לענות מקדים הרב כמה נקודות:

הנה כל אומה ולשון הנכבשת תחת שלטון עם אחר, ובפרט הגולים ממקומם, אין לאומיותם הראשונה מתמדת, ובמעט זמן יתבוללו ויבלעו ביד האומה הכובשתם. ובפרט אם פותחת להם בתי ספר ללשונם וכתבם, הם וחכמותיהם ודיעותיהם ומדותיהם. ובפרט אם נואמים לפניהם נאומים בעניני דת אותה האומה הכובשת. ובפרט אם מכריחים אותם על זה, ועונשים את המוחים על זה. וכל שכן אם עונשים גם שומרי הדת עצמה. והנה ידוע שאין אומה בעולם שגלתה ממקום למקום כמו אומת ישראל...

ישנן תרבויות כובשות, שעמלו לשנות את התרבות של העמים הנכבשים. לעיתים בדרכי נועם: יצירת סוכני תרבות חינוכיים וכיו"ב. לעיתים אף בזרוע: הכרח ללמוד את הדת והתרבות, ואף ענישה של שומרי התרבות המקורית. עמים רבים איבדו את זהותם באופן זה. עם ישראל היה באיום זה במשך אלפי שנים. מה הגן עלינו?

והנה שומרי דתינו הנצחיית ותורתנו הקדושה, הם בבחינת ,,זקנים" כמו שנאמר "ואל תבוז כי זקנה אמך". דהיינו מחזיקים בתורה הניתנת לישראל זה אלפי שנים כדבר זקן וישיש. גם ידוע שהאומות מודים ויודעים שתורתנו הקדושה היא הזקנה והקודמת לדברי ההבל ותוהו שלהם. גם ישראל נקראים בשם ,,ישראל סבא". והוא מטעם האמור, שאנחנו בתור זקנים וסבים לכל האומות אם נוצרים או ישמעאלים.

הכינוי "זקן" בעמנו, אינו עניין של גיל, אלא עניין של חכמה. השימור של המסורת, התיווך של החכמה מדור לדור, מכונה "זיקנה". אמנם יש כאן גם משמעות מציאותית: תורת ישראל היא הותיקה שבין הדתות הקיימות בעולם, ואף היוו להן מקור והשראה.

הקדמה נוספת:

 עוד נקדים דבהיות ישראל בארץ ישראל, אפילו שיהיו רוב התושבים הם גוים, וגם תהיה ביד שלטון נכרי, בכל זאת מהתקווה ומהזכרונות ימי קדם, ומההסתכלות במקומות הקדושים שהיו בהם כמה עניינים נסיים בזמן קדמון, יתחזק הזכרון ויתבטל היאוש ותגבר התקווה...

התיישבות בארץ ישראל – כוחה ביצירת רצף של זיכרון וקשר בין ההיסטוריה שלנו, אלינו, ומאיתנו, אל התקוות העתידיות המובטחות לנו בנביאים. העובר בארץ לאורכה ולרחבה, ורואה את המקומות בהם צעדו אבותינו ונביאינו, מחזק את הקשר לאומה.

הקדמה נוספת, מדברת על מעלת התפילה בבית כנסת ובמנין:

עוד ביארתי שאחת הסיבות שאמרו רז"ל יש לו לאדם להתפלל בבית כנסת, גם במנין ולא פחות מעשרה, הוא כדי לחזק הלאומיות והדת. כי אז זה מחזק לב זה, וכן השני, ולא יחתו מפני כל הבא לבטל הדת והתורה, ולא להתיאש.

בית הכנסת הוא מקום שנותן עוצמה ליהודי. חיבור על בסיס קבוע לאחיו, בני אומתו, סביב עבודת ה'. דבר זה נוסך כוח ותקווה בבני העם, לראות בתקוות ה' ונחמותיו.

כעת יבאר הרב את המדרש, ויחדש משמעות בפסוק הנ"ל:

ולכן כשאמרו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, היינו ישראל סב'א ואינם נטמעים בין האומות, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם בדת ולאומיות, דוקא על האדמה זו - ארץ ישראל, שזוכר ימי קדם ונסי אל עליון וכאמור. אך כיון שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אם ללמוד תורה אם להתפלל, אמר היינו דאהני להו לחזק הדת והלאומיות. ואמר מקדמי ומחשכי. לומר כי ברצונם הטוב ובכוסף וחשק באים לבית כנסת....

ר' יוחנן לא התפלא שיש זקנים בחוץ לארץ. זה עניין גופני ולא רוחני. ר' יוחנן התפלא שיש עמידה ליהדות חוץ לארץ! מה מחזיק אותם?  מה נותן בהם חיוניות בזהות שלהם כעם? הרי רק הקיום בארץ מחבר אותך לעמך וזהותך! ענו לו: הם באים לבית הכנסת בחשק גדול, הם רואים את עצמם כחלק מהאומה הישראלית, ומתאמצים להיות כמה שיותר במרכז הלאומי שקיים בגלות – בית הכנסת. דבר זה מרגיע את ר' יוחנן, והוא רואה שיש תקווה לישראל גם בגלותם, לשמור על זהותם ונצחיותם.

ויהי רצון שנזכה לראות בחזרתנו לבית הגדול והקדוש במהרה!

 

יש סיכוי לאחווה

 יש סיכוי לאחווה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המתיחויות בין האחים הקדושים, שבטי י'ה, מעמידים במבחן קשה את כל מושג האחווה, קשר האחים. החלומות, ההעדפה לכאורה בעיני יעקב אבינו, גורמים למצבים של שנאה וריחוק.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו, היינו חוששים שיוסף יוותר על המשימה הזו, עקב פחד מתגובת אחיו. אולם יוסף נענה למשימה:

(לז, יג) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. 

אמנם הוא יוצא לשכם, אך הוא תועה בדרך, מקבל הדרכה להמשיך לדותן, וכך הוא עושה:

(לז,יז) וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

רבינו מתעכב על ייתור המילה "אחיו" – הרי זה ברור לאן הוא הולך!

וילך יוסף אחר אחיו. לכאורה "אחיו" מיותרת, והיה די לומר "וילך אחריהם". ונראה לי, שיוסף הלך בשיטת יעקב אביו, והוא כמו שאמרו ז''ל על פסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו", שחשב יעקב אפילו שהוא עשו הרשע, הרי בכל זאת אחיו הוא, ובודאי ירחם עליו, ולכן שלח אליו מלאכים.

חכמינו עומדים על לשון הפסוק, האמורה ביעקב אבינו בפרשת וישלח. שם נאמר שיעקב שולח מלאכים לעשו "אחיו". מה בא הדבר לחדש? את התחושות והמחשבות שמלוות את יעקב בהתקרבו למפגש עם עשו:  אני הולך לפגוש את אח שלי, ממנו אני מצפה לקרבה ואהבה.

העניינים מסתבכים:

אבל המלאכים אמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו", לא כמו שאתה חושב, אלא אפילו שהוא אחיך - הוא עשו! עודנו ברשעותו!

המלאכים מציגים לפני יעקב אבינו את המצב האמיתי: אתה באחווה, אך הוא לא. באותה סיטואציה עומד יוסף:

והכא נמי (=כאן גם) האיש אמר לו "מה תבקש?" בלשון תמיהה, הלא הם שונאים אותך, ואיך אתה מסכן את עצמך בלכתך אצלם?? ויוסף ענה את ,,אחי" אנכי מבקש, מכיון שהם אחי, אין פחד. אך האיש הוסיף ואמר "נסעו מזה" – מהאחוה, כדברי רז"ל.

יוסף מחפש את אחיו, מחפש את האחווה. האיש אותו פגש בדרכו, מנסה להניא אותו מהנסיעה, כי ישנו חשש שהם יפגעו בו! פניהם אינם לאחווה! וכיצד יגיב יוסף? האם ייתן סיכוי להמשך אהבת האחים?

אבל יוסף בכל זאת הוא עמד בשלו. "וילך יוסף אחר ,,אחיו" - כיון שהם אחיו, בודאי לא יסכנו את חייו. והנה צדק במקצת, כי בסופו של דבר, יהודה אמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ועל ידי זה מכרו אותו, ומזה באה לו הגדולה וקיום החלומות.

יוסף לא מוותר. הוא הולך בדרכו של אביו, שממשיך במסע פיוס לעבר אחיו עשו. יוסף מאמין כי אהבתו כלפיהם תקרין גם אליהם, ולמרות המתיחות, הקשר יישמר. בסוף התברר שהוא צדק באופן חלקי: אמנם אחיו פגעו בו, אולם האחווה גרמה שהפגיעה המקומית תייצר המשכיות של צמיחה וגאולה.

לעיתים נראה כי ישנה תחושה וישנו רצון "לשבור את הכלים", לנתק קשרים ולשרוף גשרים. מלמדנו יוסף: מי שיאחוז באחווה בכל כוחו, מי שלא יוותר על אחיו היהודי בכל מחיר, הוא גם זה שיזכה ליטול חלק משמעותי, בצמיחה שבוא תבוא.