מי הוא הרמאי?...

מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר' שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

עם תחילת דרכם של יעקב ועשו, מתארת לנו התורה את יעקב כאדם שמסור ללימוד התורה בהתמדה גדולה, וכן כמי שמידתו היא תמימות, וממילא ישרות. לאור פתיחה זו, מקשים רבים בשאלת גניבת הברכות מעשו, כפי כותב רבינו (חלק א, אות ב):

מקשים איך כתוב "ויעקב איש תם" והוא לקח במרמה את הברכה מעשו!

הרב מקיקץ מאיר נקודה חשובה בפתיחת תשובתו:

נראה לי לפרש דבאמת משם ראיה שהיה איש תם ואינו מעונין כלל בתחבולות, שאם הוא רמאי ח"ו איך יבוא לקחת הברכה מאביו בקולו המוכר לכל שהוא יעקב, וכמו שאמר אביו "הקול קול יעקב", הלא הרמאי צריך להתחפש ולשנות קולו שיהיה דומה לקולו של עשו שלא יכירו אביו!

עצם העובדה שיעקב בא ומדבר בקולו הרגיל (בין אם מדובר על צליל הקול, ובין אם מדובר על הסגנון של יראת שמים, עיינו במפרשים), מראה שהוא מנסה לחשוף את עצמו לפני יצחק אביו.

אבל יצחק אבינו לא מבין, ומברך אותו.

מדוע?

מסתבר שלעשו היה חשש שיעקב ייקח לו את הברכות...

ומה שאמר הכתוב "בא אחיך במרמה" נראה לי לפרש והוא הנכון, כי תיבת "במרמה" אינו מוסב על יעקב חלילה אלא מוסב על עשו, כי במרמה שעשה עשו, בא אחיו ויקח ברכתו! וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שעשו ציוה לאביו שבזאת יכיר הבא אליו שהוא עשו בבואו אליו בקולו של יעקב, כי אם יבא יעקב במקומו ודאי יתחפש בקול עשו, ומזה ינקש וילכד שהוא רמאי,...

יצחק אומר לעשו "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". בפשט, מי שבא במרמה הוא יעקב. אומר רבינו: חלילה! האות "ב" של "במרמה", אינה תיאור אופן, אלא במשמעות של "בשביל/בגלל", כמו שמצאנו בכמה מקומות (הושע יב, יג ועוד). וכך אומר יצחק לעשו: בגלל המרמה שלך, יעקב הצליח! ומהי המרמה?

רבינו מביא פרט בשם "חכמינו ז"ל". מצאתיו בדברי הבית הלוי (הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, וולוז'ין, המאה ה-19), על פסוק כב:

וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו.

לעשו היה ברור שאם יעקב יבוא, הוא בודאי ישנה את קולו כדי להצליח ברמאותו, ולכן הוא סיכם עם יצחק אביו סימן: אני אדבר בקולו של יעקב!! ואז יעקב נכנס, ומדבר...בקולו של יעקב:

ומזה אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" - זה אות חותך שזה עשו כאשר צוני, ולא יסף לחקור עוד! אבל יעקב הלך בטח בתומו בקולו כי הוא איש תם, וכל מרמת העורות עשתה אמו והיא שהלבישתו, ולא נתנה לו שיתלבש הוא בעצמו בהם, כי היא מכירתו שהוא תמים ואולי יניח איזה מקום בידיו ומחלקת צואריו בלי כיסוי.

דווקא תמימותו של יעקב, היא זו שסייעה לו לקבל את הברכות. גם את כיסוי העורות עשתה אימו, כי היא מכירה את בנה, שינסה להכשיל באופן עקיף את לקיחת הברכה.

בזה הדבר מתברר כי אכן זו היתה תוכנית שמימית שיעקב יזכה גם בברכות החומריות של עשו, וכפי שהורתה לו רבקה אמנו.

וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו...

"וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו" / לפרשת נח / המשך חכמה

נוח מזוהה בתחילת פרשתנו כ"צדיק" וכ"תמים". מה כלול בתארים אלה? מסביר רש"י על מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א:

תמים בדרכיו - עניו ושפל רוח.

צדיק במעשיו - בלא חמס. 

2 המידות הבולטות בו היו ענווה, שיפלות, וקבלת כל סיטואציה אשר לפניו מתוך ענווה, ובניגוד לאנשי דורו הצדיקות שלו באה לידי ביטוי בהתרחקותו מהגזל. 

אולם, בהמשך הפרשה הקב"ה פונה לנוח רק בתואר "צדיק", ואילו "תמים" לא אמר. מדוע? ידועים דברי חז"ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אולם המשך חכמה לומד מכאן יסוד חשוב על חירות האדם בבחירת כיווני חייו: (משך חכמה בראשית פרק ז):

כי אותך ראיתי צדיק (לפני בדור הזה). עיקר הנסיון של כל הנבראים היה ההסתפקות, וקבלת מרות מנח ובניו. כן נסיון של נח היה העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם, ולעשות רצונם....ולסבול טרדתם, מה שלא ישוער בשכל. ו"תמים", פירשו בגמרא (עבודה זרה ו, א) "תמים" - תמים בדרכיו, הוא עניו וסבלן [רש"י]. 

התיבה היתה חדר אתגר לכל הנוכחים: לחיות בהסתפקות במועט, ולנוח להכיל את כל הרגלי האכילה וההתנהגות של כל בעלי החיים. כל המידות האלה אל נוח כלולות במילה "תמים", כאמור לעיל. 

לכן ידיעת השם יתברך אינו מכריח הבחירה, וידיעת הנבראים מכריח, לכן אם גילה הדבר לנח שהוא "תמים", הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו. לכן לא גילה השם יתברך אליו ונשאר על זה בבחירתו, חפשי מההכרח, ולכך גדלה מעלתו...

אם ה' היה אומר לנוח שהוא תמים, דהיינו סבלן, נוח היה מרגיש מחוייב יותר להתנהג כך כלפי החיות, שהרי אם ה' אמר - הוא ודאי יודע. אולם אז, לא נח היה זה שבוחר בהתנהגות זו , אלא ההכרח, ההכרה החיצונית, היו מכתיבים לו דרך. 

ואולי בעצם זו גם אחת מהתובנות של הנחית חז"ל לומר מעט שבחו של אדם בפניו: אם אתה משבח, אתה גם מגדיר, ואז האדם מרגיש מחוייב לפעול כפי הציפיה החברתית המשפחתית, וזה מקטין לו את הרצון, ומצמצם את מרחבי הבחירה, ומתוך כך מקטין את השכר, וגם את העמקת המידה בנפש (אני עושה את זה כי מצפים ממני -שטחי חיצוני - ולא כי אני מאמין בזה ורוצה בזה - נובע מתוכי ומחזק את מגמת הטוב שבי).

יהי רצון שנדע להכיר את עצמנו בעצמנו, ולפעול תמיד מתוך עומק הכרת הטוב שבנו ובעולם.