להאזין או לשמוע?

 בס"ד

להאזין או לשמוע? / להפטרת פרשת דברים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הנביא ישעיהו פותח את תוכחתו בקריאה לאזינים שישמעו את דבריו, הם השמים והארץ (ישעיהו א, ב):

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:

השמים והארץ 'זומנו' כעדים לשמוע את הברית בין ה' לעם בסוף ימיו של משה (דברים לב, א):

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

וכעת מוזמנים לשמוע מה יעלה בגורלם של ישראל שלא עמדו בברית.

חכמינו עומדים על השינוי בלשון, כפי שמביא רבינו את הדברים מחז"ל, ואת התירוץ שלהם:

בהפטרה. שמעו שמים והאזיני ארץ, כי ה' דבר (ישעיה א, ב). הנה במשה אמר בהיפך (דברים לב, א) "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". לשמים אמר לשון 'האזנה', ולארץ אמר לשון 'שמיעה'. ובספרי (דברים פיסקא שו ד"ה דבר אחר) ביאר הטעם, כי משה שהיה קרוב לשמים אמר 'האזינו השמים ותשמע הארץ', אבל ישעיה שהיה קרוב לארץ אמר 'שמעו שמים' הרחוקים 'והאזיני ארץ' הקרובה.

שואלים חז"ל: מדוע אצל משה נאמרה 'האזנה' בשמיים? מפני שהוא קרוב לשמים, בניגוד לישעיהו שהיה קרוב יותר לארץ – יחסית למשה רבינו! – ולכן אמר לארץ לשון 'האזנה'.

אמנם אין הדבר פשוט כל כך:

אך הרב 'כרם הצבי' ז"ל כתב דדעת חכמינו זכרונם לברכה כי לשון 'שמיעה' שייך אם חבירו עומד מקרוב אך חושדו שלא יקשיב דבריו אומר לו 'תשמע!'. ולשון 'האזנה' שייך אם חבירו עומד מרחוק, עיין שם שהאריך לפרש דתוכן משניהם אמת.

לפי חוקרי לשון שמביא הרב צבי הירש פרבר, מחבר הספר 'כרם הצבי' (לונדון, תש"ח) נראה דווקא ההיפך: 'שמיעה' היא לקרוב (שיתעורר לתת את דעתו לנאמר) ו'האזנה' לרחוק. 'כרם הצבי' מאריך להסביר כיצד ניתן ליישב את דברי חז"ל גם לפי עקרון זה. תמצית דבריו: בגלל שמשה קרוב לשמים – הוא יודע עד כמה המרחק אדיר עד לאינסוף, ולכן אומר 'האזינו' – דיבור מרוחק. ישעיהו השיג השגות רוחניות עד גובה מסוים עקב ריחוקו מהשמים, ולכן חשב שהמעלה הגבוהה ביותר היא מוגבלת, ולכן אמר 'שמעו'.

רבינו כמעין ומדקדק מעמיק, מחזק את דבריו של 'כרם הצבי' להוכיח שאכן שמיעה היא לקרוב, מתוך פשט הפסוקים עצמו:

ולפי דעת חכמינו זכרונם לברכה אפשר לומר, שזהו שסיים הפסוק 'כי ה' דבר', שהוא נתינת טעם למה שאמר 'שמעו שמים', משום ש'ה' דבר', והשמים קרובים אליו ומתייחס להם לשון 'שמיעה', אבל הארץ שהיא רחוקה, אמר לשון 'האזנה'.

מי שמדבר עם השמים והארץ אצל ישעיהו זה ה' בעצמו! "ה' דיבר"! וממילא אין קרוב ממנו אל השמים ורחוק מן הארץ (כביכול). כלומר: אכן ניתן לומר כמו הסברם של חוקרי הלשון שמביא 'כרם הצבי', ש'שמיעה' היא לקרוב ו'האזנה' היא לרחוק. ממילא ניתן לומר שלשון האזנה ושמיעה ניתנים לפעמים לפירוש הופכי, ובזה מתבססת סברת 'כרם הצבי'.

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם!

 

בס"ד

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

סח לי פעם סופר סת"ם: ספרי תורה רבים זכיתי לכתוב בחיי, אולם עד היום, בכל פעם שאני מגיע לפסוקים המספרים על פטירת משה רבנו, אני ממרר בבכי! אחרי שאתה עובר שוב על כל מעשיו ומסירותו של משה, הפרידה קשה שוב!

איכה, משה???

רבינו מוצא לנו נחמה פורתא ברמז בפרשתנו. הוא עומד על פרט טכני לכאורה בסיפור פטירת משה: איש לא יודע היכן הוא נקבר. הדבר תמוה: הרי מדובר על עובדה טכנית שניתנת לבחינה היסטורית: האם אנשים יודעים לזהות את המקום או לא? האם ישנה מסורת בעניין או לא? מדוע צריכה התורה לתאר נתון טכני זה?

כותב הרב (אות ד):

"ולא ידע איש את קבורתו, עד היום הזה" (לד, ו) - אפשר לפרש כי משה רבינו ע"ה גם אחרי פטירתו נקרא חי, כיון שמזכירין אותו בתורה בהלכות ובאגדות. וגם מה שלא נמצא כתוב בתורה הלכה מפורשת, אומרים זה הלכה למשה מסיני, וממילא בודאי לא נקרא מת וכאלו הוא חי אתנו.

ישנו מימד חיים של חכם לאחר פטירתו והוא על ידי תורתו, כדברי חכמים (בבלי יבמות צז, א):

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר.

כביכול ממשיך החכם לדבר לאחר פטירתו. אמנם לגבי משה רבינו אין לנו דברי תורה כתובים שאמר כדברי התנאים, האמוראים ואילך, אולם הוא מופיע במדרשים רבים. גם בעולם ההלכה, ישנן הלכות רבות שנקראות "הלכה למשה מסיני", דברים שמקורם אינו בכתוב כלל אלא משה קבלם מפי הגבורה.

וזהו רמז הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", כי אינו מת, כיון עד היום הזה מזכירין שמו לטובה, וכמו שאומר הנביא (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה".

איש לא יודע את 'קבורתו'! ולא את 'מקום' קבורתו! כביכול כלל לא מת. תורתו חיה, והיא מזוהה עימו לחלוטין. הנביא מלאכי קורא לתורה כולה "תורת משה". כל לימוד, כל הגיה, כל עיון, כל רעיון – הכל מחבר אותנו לדמותו החיה של משה מוסר התורה.

יהי רצון שזכותו תגן בעדינו, ויעזרנו לפתוח ליבנו בתורה הקדושה אמן ואמן!

מנהיג של שטח!

 בס"ד

מנהיג של שטח / לפרשת וילך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

משה רבינו עובר עוד שלב בפרידה: אם קודם הוא היה במקומו ונאם, כעת הוא נפרד מהציבור באופן אישי (לא, א):

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל

רבינו עומד על הפעלתנו הרבה של משה בפרשה: הליכתו בכל המחנה, דיבוריו עם כל העם, ממש כצעיר אשר כוחו במותניו!

יש לדקדק איך אחרי זה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הנה אמר בתחילה וילך!

כיצד ניתן ליישב את התנהגות משה עם עדותו על עצמו שהוא כבר לא יכול לצאת ולבוא?

רבינו מבין שמשה רבינו מעביר כאן מסר למנהיגי ישראל שיבואו בדורות הבאים:

ונראה שבא ללמד אותנו שהרב לא כדאי לשבת על הכסא בביתו או במשרדו, ורק כך מוכן להשיב לכל שואל, כי זה לא מספיק, והוא חייב לצאת ולבוא לראות מצבם של עם ישראל, ואיך שנוער מתחנך ואיך האנשים חיים ואיך ואיך,

משה רבינו ביומו האחרון! היה יכול לשבת בביתו ולקבל את הקהל הבא לקבל את ברכתו, אולם הוא אינו נוהג כך. הוא עובר בין בתי ישראל כדי לראות אותם במקומם, בחייהם, במצוקותיהם ובאתגריהם הרוחניים. אפילו ביום בו הוא מעביר את האחריות הלאה, הוא לא עוזב את משימתו ההיסטורית כרועה נאמן.

וזה כוונת משה רבינו גם כשהיה יכול ללכת ברגליו (שהרי) "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", אבל לא נתן  לו ה' יתברך רישיון לצאת לציבור ולטפל בהם עוד, רק יהושע הוא יעשה את זה.

כלומר, מצד עצמו משה רבינו היה ממשיך עוד ועוד לטפל במצבם של ישראל, אך רק גזירת ה' היא המונעת ממנו.

אולי יש כאן מסר שגם נכון לסיום התורה, ומסירת השליחות לא רק ליהושע אלא לכל רבני ומחנכי ישראל: תפקידכם לכתת רגליכם ולהגיע לעם ישראל, לפגוש אותם בחייהם, ולרומם אותם להישגים כפי יכולתם.

סיפר לי פעם סופר סת"ם, שבכל פעם שהוא מגיע לכתוב את סיום פרשת וזאת הברכה הוא פורץ בבכי עם פטירת משה. על פרידה ממנהיג מסור ואוהב זה, אכן ראוי להזיל דמעות...

 

תהפוך את הדין לרחמים!

 בס"ד

תהפוך את הדין לרחמים! / לפרשת ואתחנן / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תשוקתו של משה רבנו להכנס לארץ מביאה אותו להתפלל עוד ועוד לביטול הגזירה, אך ללא הצלחה.

כך מסכם רבינו את הדיון בדברי חז"ל (אות א):

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" (ג, כג). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תנאים דברים פרק ג, כג) תקט'"ו (515) תפלות כחשבון ואתחנ'ן וכחשבון תפל'ה התפלל משה רבנו עליו השלום לבטל מעליו הגזירה שלא להכנס לארץ, אך לא נענה, והשם יתברך אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

המילה 'ואתחנן' אינה מקרית בתחילת פרשתנו. הגימטריה שלה היא 515. זוהי גם הגימטריה של המילה 'תפילה' (ללא י'). חז"ל אמרו שזהו רמז לכמות התפילות שהתפלל משה רק על עניין זה של הכניסה לארץ ישראל!! ראו מה גדולה התשוקה של משה רבנו ע"ה להכנס לארץ הקודש!!

אולם לאור חידוש זה שואל רבינו שאלה חשובה: מדוע התפלל משה רבנו דווקא כמות זו של תפילות? מה עומק המסר של חז"ל באמרם שזה מניין התפילות, לא פחות ולא יותר?

ואפשר לומר מה שהתפלל רק תקט"ו לא פחות ולא יותר, שהם כמספר "במדת הדין" שרצה להעביר מעליו מדת הדין שהיתה בעת ההיא נגדו שלא להכנס לארץ. וזהו שאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", כמנין ואתחנ'ן שהיא "במידת הדין", רציתי בתפילותי להפוך מדת הדין למדת הרחמים, וזהו "אל ה'" שם הוי"ה רחמים, בעת ההיא, שהיתה מדת הדין מתוחה עלי, לאמר לה הרף!

משה רבנו מרגיש שמידת הדין המתוחה עליו היא המונעת ממנו את הכניסה לארץ. חז"ל אומרים (בראשית רבה סג, ה) שהמילה "עתירה" נרדפת למילה "תפילה", כי התפילה היא כמו 'עתר' – קילשון, הכלי החקלאי בו הופכים את התבואה מצד לצד. כך גם התפילה כוחה להפוך את מידת הדין למידת הרחמים – ואת זאת מנסה משה רבנו לעשות.

זה רמוז במילים של הפסוק: 'ואתחנן' - אני מתפלל כדי לשנות את מה שנגזר 'במדת הדין' ולשנות 'אל ה'', אל מידת החסד והרחמים, שכן שם הויה ברוך הוא הוא השם של מידת החסד.

נלמד אנו את כוחה של התפילה ועד כמה עלינו לפעול בכדי להתאמץ עד קצה היכולת להפוך את הדינים לרחמים!

משה לא דן יחידי!

 בס"ד

משה לא דן יחידי! / לפרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יתרו חותן משה, רואה את חתנו מתמסר בכל לב ונפש לדאגה לעמו, עם ישראל. מיום עד לילה באים אליו אנשים כדי להישפט, להתייעץ ולהתברך. יתרו מתעניין מה הסיבה לכך (יח, יד):

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?

מה הסיבה שאתה - משה – יושב לבדך? ומדוע כל העם ממתין ומצפה לשירותיך יום שלם?

משה רבינו עונה  (יח, טו-טז):

(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: (טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:

רבינו מוצא קושי לשוני בדברי משה (אות ד):

דקדקו המפרשים ז"ל שהיה צריך לומר "באים אלי", לשון רבים!

אם משה רבינו רוצה לענות על שאלת יתרו, היה מתאים שיאמר שהאנשים באים אליו כאשר יש דבר, כלומר אירוע או צורך. אנשים רבים, ולא אדם יחיד.

מתרץ הרב תירוץ מיוחד:

ואפשר לומר כי יתרו שאל למשה שתי שאלות: א) מה הדבר אשר אתה עושה לעם. ב) מדוע אתה יושב לבדך ודן יחידי. ומשה השיב לו על שתיהם. לשאלה ראשונה אמר לו "כי בא אלי העם לדרוש אלהים". ולשאלה השניה אמר לו "כי יהיה להם דבר בא אלי", "בא" בלשון יחיד הכוונה על השם יתברך בא אלי, ומגלה שכינתו עלי ואני דן, לפי מה שאני מקבל ממנו יתברך ואיני נקרא דן יחידי!

מדהים! לשאלת יתרו הראשונה (מה אתה עושה לעם?) עונה משה שהוא הכתובת לפנות אל הקב"ה בכדי לקבל תשובה. אולם ליתרו יש עוד שאלה: אם אכן אתה יושב כשופט – הרי אסור לדון לבד! דבר זה מייצר פתח לטעויות חלילה. על זה עונה לו משה: אני לא לבד – ה' הוא המסייע לי בכבודו ובעצמו להגיע אל רצונו. הוא זה ש"בא אליי"! לא האנשים ואפילו לא הנושא.

למרות תשובתו השניה של משה – את הבעיה הראשונה שכל העם עומד עליו – יש לפתור:

לזה אמר לו יתרו "לא טוב הדבר אשר אתה עושה", כאשר כולם באים אליך "נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך". ואפילו "ויהי אלהים עמך" בכל זאת צריך לקחת עוזרים אתך.

אמנם אתה מגיע תמיד לחקר האמת האלוקית המוחלטת, כי ה' תמיד עימך, אך מכיוון שהכל על כתפיך – עלול הדבר לפגוע בך בסופו של דבר. רעיון של מערכת משפט קדושה ותקינה ירומם את עם ישראל אל רצון ה' בצורה נכונה יותר.

הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

משה רבינו - ה"הסדרניק" הראשון?

 

בס"ד

משה רבינו – ה"הסדרניק" הראשון? / לפרשת דברים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לפני נאומו של משה רבינו התורה מקדימה פרטים רבים ביחס למקום ולזמן של אמירת הדברים לפני העם. בין הפרטים המופיעים (א, ד–ה):

(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

מהי המשמעות של הסמיכות שבין ביאור התורה, לבין הניצחון על 2 המלכים הענקים, סיחון ועוג?

כותב רבינו (אות ב):

הקושי מורגש, כי מה בצע להודיענו שהדברים אשר דבר היו אחרי הכותו את סיחון ועוג? ויתכן שהדברים מגיעים למה שאמרו ז"ל (בבלי, עבודה זרה, יז ב) "אי ספרא לא סייפא אי סייפא לא ספרא", ובאמת בטבע המציאות בל תמצא איש נבון מבקש דעת וידו אוחזת בחרב ללמד ידיו לקרב לצאת לקראת נשק,

תירוצו של הרב בנוי על כלל שאמרו חכמינו במסכת ע"ז: אין הימצאות של גדלות בתורה עם יכולת לוחמה, וכהסברו של רבינו חננאל (טוניסיה, המאה ה-11):

אמר להו (ר' אלעזר בן פרטא): דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף. שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני בעל סייף (גם) איני חכם שונה (=מלמד).

התלמוד מספר שם על תפיסתו של ר' אלעזר בן פרטא על ידי הרומאים. הם חושדים בו שהפיץ תורה וגם גנב. ר' אלעזר אומר להם: אצלנו בעם ישראל אין מצוי אדם מלמד תורה, שהוא גם אומן לחימה.

כל זה נכון לכלל הציבור. משה רבינו מציג מודל אחר:

ובא הכתוב להגיד שבחו של משה שהיה ספרא וסייפא כאחד כי "דבר משה אל בני ישראל" ובעת היותו מלמד אותם חקים ומשפטים זה היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן" ואז אחר כלותו מעשות כל אלה, עזב והניח ידו מן החרב, ואחז בספר תורת האלהים ללמד לעמו תורה ומצות, באופן כי זכה להיות ספרא וסייפא כאחד אשר לא כל אדם זוכה לזה.

התורה מתארת לנו את מעלת משה ושלימותו, גם בדברים הנראים כהופכיים זה לזה במבט רגיל. הקשיחות המלחמתית מול העדינות העיונית מופיעות באישיותו של משה, ללא כל סתירה ביניהן.

חיבור מיוחד זה יופיע בדברי חז"ל גם על דוד המלך, "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח), המתואר כמי שנוהג ברכות בזמן לימודו בתורה, וקשוח עד כלות בצאתו לקרב.

האם נשמותיהם של משה ודוד מופיעות מחדש עם התקדמותו של תהליך הגאולה?

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד

למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

תהייתו של משה: האם הוא אשם בחטא העגל?

 בס"ד

תהייתו של משה: האם הוא (גם) אשם בחטא העגל? / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמשה רבינו ניגש לתפילה עיקר דבריו נוגע לעם ישראל. בשלב מסוים הוא מציב לפני הקב"ה את הויתור המוחלט על חייו למען עם ישראל (שמות לב, לב):

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

אם אינך מוחל להם – תמחוק אותי מהתורה! הן מצד השם, הן מצד עולם הבא. ומה אם ימחל? הפסוק לא אומר...

כך שואל רבינו (אות י):

הנה הוא חסר גזרה מה יהיה באם ישא חטאתם? ועוד יקשה אומרו ואם אין מחני נא מי תלה זה בזה וכי טוביה חטא וזיגוד מנגד?

שואל רבינו: לא כתוב מה יקרה אם ה' יקבל את תפילתו ויסלח. ועוד שאלה: למה משה תולה ומקשר בין עונש אפשרי על עצמו ("מחני נא") לבין חטא העם? ("טוביה חטא וזיגוד מנגיד" הוא משפט תמיהה מהגמרא המבטא זעקה נגד אבסורד שאדם אחד חוטא ואדם אחר חוטף עונש).

רבינו מסביר כי ברקע השיח בין ה' למשה, ישנו דבר הקשה למשה, ומטריד את מנוחתו: מה חלקו שלו בתוך כל החטא הנורא הזה? האם יש עליו איזושהי אשמה ישירה? עקיפה? אולי הוא נקי לגמרי? מסביר רבינו:

ויתכן על פי מאמרם ז"ל שהעגל נעשה ע"י מיכה שלקח הטס שכתב בו משה שם להעלות ארונו של יוסף שמצולות ים וכתוב בו 'עלה שור' וזרקו משה לתוך הנילוס ועלה הארון, ומיכה בא לידו אותו הטס של משה והשליכו באש ויצא עגל שהוא שור. והנה לא יבצר (=לא מן הנמנע) מהתגלות הסוד הזה בקרב מחנה ישראל, ולפ"ז גם משה יש לו שמץ עון בזה, גם כי היה בלתי כוונה.

איך מזריקת זהב למדורת אש יוצא עגל? דבר זה אינו מקרי. חז"ל מסבירים שהיתה שם חתיכת מתכת שעליה כתב משה במצרים "עלה שור", כדי להוציא את ארונו של יוסף מתוך הנילוס. מיכה לקח את חתיכת המתכת וזרקה לאש, ועוצמתה הרוחנית גרמה לעליית תבנית שור זהב מהאש. משה רבינו חושש שמא בזה יש לו זיקה לחטא העגל!

זו הנקודה שהוא רוצה לברר מול הקב"ה:

ולזה אמר ועתה 'אם תשא' פני לקבל תחנתי ותפלתי בעדם לסלוח להם, אז אדע כי חף אנכי מפשע, ולא תחשוב לי עון בדבר הזה, ואינה רק (=אלא) 'חטאתם' ולא חטאתי! ואם לא תשא פני לקבל עתירתי - זה אות שגם אנכי יש בי עון אשר חטא, שעכ"פ הדבר נעשה ע"י טס שלי, וא"כ 'מחני נא' כי ראוי גם אני עונש כהם.

כך קורא רבינו את תחילת דברי משה: ועתה (אחרי שאני מתפלל) אם תשא (אם תוותר לעם בזכות תפילתי, ותסלח להם על הנפילה הזו) – חטאתם (זה החטא שלהם ולא שלי, ולכן אני יכול להמשיך ולבקש ביתר שאת ויתר עוז).

כך מיישב רבינו את שתי השאלות: משה אומר מה יקרה אם ה' ישא, כלומר ימחל, וכן אין כאן שני אנשים שהאחד חוטא והאחד נענש, אלא אדם ששואל אם גם הוא בין החוטאים והנענשים.

סיבה אחרת שבגללה יכול משה רבינו לחשוש שהוא קצת אשם בעניין העגל:

או יאמר אומרו 'ואם אין מחני נא' כי אני הגורם לזה במה שקבלתי הערב רב' ולא נמלכתי בך' והם שגרמו את כל הרעה הזאת.

המעורבות של משה איננה בשל טס המתכת, אלא בגלל הוצאת הערב רב בניגוד לרצון ה'.

כך או כך, רבינו מראה כי משה רבינו אינו מבדל את עצמו מן הכלל, אלא לוקח אחריות מנהיגותית על נפילת העם, או כבעל תפילה, או כשותף המודה בחלקו, ומודה ועוזב ירוחם.

קורס אלוקי ראשון במנהיגות!

 בס"ד

קורס אלוקי ראשון במנהיגות / לפרשת שמות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו חושש שעם ישראל לא יקשיב לו. לצורך כך נותן לו הקב"ה שלושה סימנים מופתיים. שואל עליהם רבינו:

ראוי להעיר ולשאול, אל מה יורו שני האותות האלה מהפיכת המטה לנחש ומצרעת ידו, ואל מה ירמזון שני האותות האלה? כי אם למען האמונה בלבד להאמין בה', הקצור קצרה ידו ית' מעשות אותות אחרים נאמנים זולתם?

שואל רבינו: מדוע בחר ה' דווקא באות ההמטה הנהפך לנחש, והיד הנעשית מצורעת? הרי יכול היה ה' לבחור סימנים אחרים בכדי להביא לאותה תוצאה אמונית – ומדוע בחר דווקא באלו?

רבינו לא דן באות הפיכת המים לדם. שמא הוא מתכוון שבכל יש פשוט סימן לבאות, מכות מצרים הנפתחות במכת דם.

עוד למה עשה ה' ככה לעשות בגופו של משה מצרעת ידו ושובה כקדם, ואחד מחוצה לו מהפיכת המטה לנחש והיה לו לעשות או שניהם בגופו של משה או שניהם מחוצה לו? ועוד למה לו אותות שתים ולא הספיק באחת מהנה למען יאמינו?

עוד יש לשאול: מדוע אות אחד פנימי, הפוגע בגופו של משה, והאחד חיצוני לו – הפיכת המטה? ומדוע בכלל לעשות יותר מאות אחד?

רבינו יסביר שמדובר על מסרים למשה בעצמו, לא פחות מאשר מסרים לעם:
וייתכן בישוב כל זה כי ברצות ה' להרכיב אלוף לראש העם בחר לו יה את משה עבדו לרעות ביעקב עמו רצה ללמד אותו אופן ההנהגה שיתנהג עמהם. ונודע שההנהגה המדינית דרוש לה שני תנאים, א', שלא יחת מפני כל ויהיה לבו כלב הארי אמיץ בגבורים, שאם יהיה מוג לב כשפן אז נוע ינוע כסא מלכותו וימוט עולם ועד...התנאי השני, שיהיה חרוץ וזריז בענייני המלוכה ובמשפטי העם ולא ישכון באהלו העצלה והרפיון...

משה הולך להוביל את עם ישראל ועליו ללמוד את עקרונות הבסיס. יש שנים עיקריים: אומץ וחריצות. האומץ נצרך לא רק כלפי חוץ, אלא לא פחות מכך כלפי פנים. הרב מזכיר את שאול המלך, שלמרות שהיה מלך גיבור, אחד מחטאיו היה שנכנע ללחץ העם בהקרבת הקרבן ובביזת עמלק. חריצות – כפשוטו, לא לשקוע בתענוגי המלכים ובבזבוז ימיהם בבטלה, אלא לפעול כל הזמן לטובת העם, לראות את צרכיו ולתת מענה.

והנה נודע כי המטה רומז לשבט מלכות וממשלה...וזה הורה ית' למשה באות הראשון מהפיכת המטה לנחש לומר: ראה גם ראה "מה זה בידך" שהוא מטה ושבט מושלים והכר לך מה עמדך לנהוג נשיאותך ברמה ולזרוק מרה בעם וייראו ממך ולא תירא מפניהם. ויאמר "השליכהו ארצה" וכאשר השליכהו לארץ היה לנחש והוצרך לנוס מפניו, להורותו כי כאשר ישליך לארץ שבט המושל וישפיל עצמו לפני העם...אז המטה עז ההוא יהפך לנחש ויוכרח לנוס מפניו. ככה שבט ממשלתו רע ירוע וישבר כעץ לבל יוכל קום.

המטה – שבט המלוכה. תחזיק אותו תמיד ביד! אם תניח אותו – תגלה שהוא פתאום מאיים עליך, ומאיים לסדוק את ממלכתך. מה הפתרון אם בכל זאת טעית בכך?

עוד אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו", רמז לו כי אם יתחזק ויאחז בידו את רסן הממשלה כדת שלא יחת מפניהם אז יהיה למטה עז ומקל תפארה בידו בכפו ותכון מלכותו מאד. ואמר "ואחוז בזנבו" ולא "ואחוז בו" לרמוז...שלא יתנהג בקושי ובאכזריות, ורק...בזנבו כלומר בראש הדק בחסד וברחמים, באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת.

תשתלט על מלכותך מחדש, אך לא באופן אלים ואגרסיבי, אלא בחכמה שמשלבת קירוב רב וריחוק עדין.

הסימן השני נוגע למידת החריצות:

ובא האות השני מצרעת ידו ללמדו תנאי שני לברוח מן העצלה לזה אמר "הבא נא ידך בחיקך" היא רמז אל העצל אשר כל היום יטמון ידו בחיקו...ויאמר לו עוד "השב ידך אל חיקך", כלומר כבוש את יצרך...ומלת "אל" כמו "על" כמו "אל שאול ואל בית הדמים" (שמואל ב, כא, א). וכאשר השיב ידו על חיקו וכבש יצרו לעזוב מדת העצלות אז "והנה שבה כבשרו" כי שב ורפא לו ותכון מלכותו מאד...

עצל טומן את ידו בחיקו. דבר זה  מביאו לנזקים, הפסדים וצער. כדי להצליח עליו להתגבר על תכונה זו. בכך רבינו מסביר את ההבדל בין שתי הפניות של הקב"ה. בתחילה אמר "ידך בחיקך" ובסוף אמר "אל חיקך", במשמעות של התגברות.

בשני אופנים אלה יוכל משה להתחיל את צעדיו בהנהגת עם ישראל.

מה נוכל אנחנו ללמוד מכך על השילטון העצמי?....

ואין צדיק כבן עמרם!

 בס"ד

ואין צדיק כבן עמרם / לשמחת תורה-וזאת הברכה / מתורת  רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרידתו של משה דרמטית, מטלטלת ומלאת הוד. חזון הכניסה לארץ, גזירת המוות במדבר, מאות התפילות, ובסוף – קבורה על ידי הקב"ה בעצמו, במקום מיסתורי ולא ידוע...

במדרשים ישנם תיאורים על המתרחש באותו יום. אחד מהם מעסיק את רבינו (מנחת כהן):

(לד, ה) וימת שם משה עבד ה' וגו'. שמעתי בשם מדרש רז"ל: אמר הקב"ה למלאך המות: לך והביא לי נשמתו של משה. הלך לבקשו - ולא מצאו, הלך אצל ימים ונהרות, אמר להם משה בכאן? אמר לו: ים סוף מיום שקרע אותי לי"ב גזרים לא ראיתיו. הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו?: מיום שקבלו ישראל התורה על הר סיני לא ראינוהו. הלך אצל גיהנם, אמר לה: משה בכאן? אמרה לו: קולו שמעתי ואותו לא ראיתי. הלך אצל שמים, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו: מיום שעלה לקבל התורה לא ראינוהו,

המדרש מספר על חיפוש של מלאך המוות אחר משה רבינו. אתרי החיפוש מוזרים, וגם תגובותיהן אינן ממש ברורות, כפי שמקשה רבינו:

...והוא פלא היכן היה משה באותה שעה? גם זה שהלך לבקשו בגיהנם קשה, דמה לו לכהן בבית הקברות? ושמעתי בשם המפרשים ז"ל, לפרש המדרש הנזכר לעיל, דהנה ידוע דהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור הם רחוקים מעבירות  חמורות ח"ו בלי ספק, ואינם נכשלים על הרוב, רק בעבירות קלות שאדם דש בעקביו, ומכל מקום, יש ד' עבירות חמורות שהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור, עלולים להכשל בהם ח"ו יותר משאר ההמון. והם א) מבעט ביסורין, ...הצדיקים הגדולים יתכן שיבואו להרהר ח"ו אחרי מדותיו יתברך, בראות עצמם צדיקים וחסידים...ואף על פי כן באים עליהם יסורין. ב) הגאוה, ששאר המון העם אין להם במה להתגאות, אבל הרבנים הגדולים והחכמים ביותר, יתכן שיתגאו בגודל חכמתם ח"ו. ג) הכעס, החכמים הגדולים יתכן שיתכעסו, בהיותם מנהיגי הדור ורואים בקלקולי הכלל או הפרט, וכיו"ב. ד) החכמים היותר גדולים יתכן חס וחלילה, שיעמיקו בחכמתם לחקור מה למעלה מה למטה וכו' מה שאין להם רשות...

יצר הרע של תלמידי החכמים שונה משל שאר הציבור, שכן הם מועדים לארבע עוונות גדולים וחמורים: 1. חוסר ענווה כלפי גזירות ה', כשאלת צדיק ורע לו. 2. גאווה מצד מעלתם הגבוהה. 3. הכעס על טעויות ההמון, 4. עיון במקומות הגבוהים ועמוקים מיכולותיהם, מה שיכול להביא לכפירה (עקב חוסר הבנה של ההקשר והמציאות). 

מסביר רבינו בשם מפרשים, כי ארבעת האתגרים בהם חיפש מלאך המוות את משה, הם בעצם 4 העבירות הללו. המלאך ביקש לבדוק, אם משה גם הוא נכשל באותן עבירות, המצויות – חלילה – אצל תלמידי חכמים. 

...הלך לחפש ולפשפש אולי ימצא מומין חס וחלילה במעשיו של מרע"ה...ואז הלך לבקש אולי ימצא בו אחת מהעבירות העלולים להכשל בהם החכמים הגדולים...וזהו "הלך אצל ימים ונהרות", רמז ליסורין...

יעד ראשון של מלאך המוות: לבדוק האם היתה מרידה בה' בגלל הייסורים. מעידים הימים והנהרות שהוא לא שייך בזה.

"הלך אצל הרים וגבעות" רמז לגאוה, אמרו לו...שמה שניתנה תורה בהר סיני ועל ידי משה רבינו ע"ה, הוא להורות נתן על הענוה...

יצר הרע הבא הוא הגאווה. הר סיני מזכיר כי לא בכדי ניתנה עליו תורה על ידי משה, להורות ענוונותם.

הלך אצל גיהנם רמז לכעס, שאש הקצף בוער בו...אמרה לו "קולו שמעתי ואותו לא ראיתי", רצתה לומר, שהקצף היה רק מן השפה ולחוץ להטיל אימה עליהם לשם שמים...ולא שהיה (הכעס) מקרב ולב,

גם במידת הכעס מלאך המוות לא מוצא אותו. מתחדש לו ולנו כי גם המקומות בהם היה כעס, זה הכל היה מן השפה ולחוץ, ולא חלילה מתוך בעירה פנימית.

הלך אצל שמים – רצה לומר, אולי ח"ו נכנס בחקירות גדולות מה למעלה וכו' אמרו לו "מיום שקיבל את התורה" וכו', שכל עסקו רק בתורה שקיבל ולא במה שלא היה לו רשות בו.

גם באתגר הרביעי עמד משה רבינו בכבוד רב, ולא עסק במה שאינו שייך אליו, אלא רק כממשיך את הגילוי של מה שכבר ניתן לו.

 

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה?

 בס"ד

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה? / לפרשת וילך / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רצונו העצום של משה רבינו עליו השלום להכנס לארץ ישראל, נתקל בסירוב מוחלט של הקב"ה.

בדרך כלל אנו מדברים על סוגיה כואבת זו בהקשר של משה עצמו. יחד עם זאת, יש נקודת מבט נוספת: תגובתם של ישראל. התורה לא מתייחסת במפורש לתגובות העם. אנו לא יודעים אם העם מקבלים זאת בהרכנת ראש, במחאה חריפה, בעצרות תפילה או באופן אחר.

רבינו כותב שהדבר רמוז בנקודה אחרת, והוא פותח בשאלה:

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. קשה, כיון שה' אמר לו "לא תעבור את הירדן הזה", מה צורך לומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל" וגו', דלא יהיה אלא בחור שיכול לצאת ולבוא, האם אפשר לו שיעבור?

משה אומר לעם 2 טענות: א. אני כבר בן 120 ואיני יכול להנהיג. ב. ה' אמר לי שלא אעבור לארץ. לכאורה די בטענה השניה: אם ה' אמר שלא תעבור, אז אין שום משמעות לגיל!

עונה הרב:

ונראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק "הן אל כביר לא ימאס", דתפלת רבים אינה נמאסת. עוד זכורני שכתבו המפרשים ז"ל שכל עיקר מעלות מרע"ה היו בעבור הכללות.

ישנו כח חזק מאד שבכוחו לבטל גזירות. כח תפילת הציבור. במקרה של משה מדובר על כח כפול: גם תפילת העם עבורו יכולה לעזור, וגם משה עצמו – כל מעלותיו ניתנו לו לשרת את כלל ישראל, והוא שקול ככולם. למשה רבינו ישנה אפשרות להעזר בכוחות רוחניים אלה, ולשנות את הגזירה!

ואם כן, הגם שמשה רבנו ע"ה התחנן הרבה לעבור ולראות את הארץ, וה' אמר לו רב לך, היה באפשרות דתפלת רבים מבטלה הגזירה! ולכך אם היה משה רבינו ע"ה יכול לצאת ולבוא, היה באפשרות שכל הקהל בהכירם שצריכים לו, להתפלל ולצעוק לה' מעומק הלב בחום רב ואגלי דמע, עד כי תתבטל הגזירה הנזכרת!

משה רבינו מאד רצה לראות את הארץ. זה ברור. ואמנם, אם היתה בו עדיין יכולת להוביל את כיבוש הארץ, אולי המאמץ היה משתלם...

ולכן אמר להם משה רבינו ע"ה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא", ואם כן אין שום צורך להטריח כלפי מעלה...ובתחילה התחנן למען ירצה ה', וכאשר ראה שה' אמר לו "רב לך", ולא רצה בזה, קבל זה ברצון טוב, ולא רצה שיתפללו עוד ישראל בעדו. ולכן ביאר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא".

אומר משה לעם: בקשתי. התחננתי. זעקתי. לא הצלחתי. מנוי וגמור הדבר מאת ה'. לא אכנס לארץ. וגם אתם, אל תנסו לפעול בעצרות תפילה, כי אני כבר לא יכול להוביל אתכם.

את עצמו מרגיע משה בהחלטת ה' העקרונית, בגזירה אותה הוא מקבל באהבה. ואת העם משה משכנע בטענה ובשיקול של יעילות.

נבואה פורצת גבולות!

 בס"ד

נבואה פורצת גבולות! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

משה רבינו מצטווה לצרף אליו עוד 70 נביאים להנהגת העם. כאשר נערו אומר לו שישנם עוד שניים, משה רבינו שמח ולא מקנה, ואף מתפלל לתפוצה רחבה יותר של נבואה (חלק ג אות ג, על פרק יא פסוק כט):

ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם - כתב בספר ברכת טוב (פרשת יתרו, מז עמודה ב) שיש שני מיני נבואה, האחת, והיא על הרוב, הנשפעת על ידי המלאך הממונה על כך להשפיע על הנביא, ונבואה כזאת צריך למקבל הנבואה שיהיה בו תנאים שאמרו רבותינו ז"ל [שבת צ"ב ע"א] שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וצריך להכין עצמו בכמה הכנות לקבל הנבואה, כי אין כח במלאך השפיע הנבואה רק על הראוי ומוכן לה.

בספר ברכת טוב (המקובל ר' משה הכהן נירול מקרמניץ, כיום באוקראינה) כותב שישנם שני מקורות עיקריים לנבואה: הראשון הוא נבואה על ידי מלאך, והוא המצוי יותר בעידן הנבואה. נבואה כזו מחייבת "כלי קליטה" מובחרים: חכם, גיבור ועשיר. הסיבה היא שלמלאך אין כח להחדיר נבואה למי שאינו בנוי לכך.

והמין השני, היא הנבואה הבאה מאתו יתברך בעצמו שלא על ידי מלאך, ונבואה כזאת אינה צריכה הכנות כל כך, כי אין מעצור לפניו להשפיע נבואתו גם על הבלתי מוכן לה, ואף על אתונו של בלעם.

נבואה שבאה מהקב"ה בעצמו באה בעוצמה אחרת לגמרי. היא לא דורשת שום הכנה מצד המקבל, במידה ויחליט ה' לנבא. אפילו בהמה טמאה תוכל לשמוע את דבר ה', ואף להעבירו הלאה, כאתון בלעם.

וזהו שאומר הכתוב [ישעיה מ, ה] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", רצונו לומר לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה'" דהיינו רוח נבואתו כתרגומו, "וראו כל בשר יחדו" מראות נבואתו. וכי תימא איך אפשר שיהיו כולם מוכנים לנבואה ושיש להם כל תנאי הנבואה? לזה אמר "כי פי ה'" בעצמו "דבר", ולא על ידי מלאך, והכל יכולים לזכות בה בלתי שום תנאים והכנה רבה, ע"ש.

הנביא ישעיהו המדבר על הנבואה שתחזור במהרה בימינו בקרוב אמן, מגלה סוד זה, כאשר הוא מדבר על נבואה של כלל האנושות, והסיבה היא – כאמור לעיל – שה'  בעצמו ידבר אל כולם.

לפי יסוד זה מסביר רבינו את דברי משה ביתר דיוק והרחבה:

ובזה אתי שפיר כפל הפסוק שלפנינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", רצונו לומר שלא תתמה איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים, הלא לא יבצר מהיות בעם שלם עניים וחלשים ובעלי מומין, והנבואה צריכה תנאים שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר?

ישנו קושי כפול בדברי משה: מדוע ישנה כפילות במילים "כל עם ה' נביאים" ושוב "ייתן ה' רוחו עליהם"? ועוד: איך ה' ינבא את כולם? הרי תמיד ישנם שאינם חכמים, גיבורים או עשירים!

לפי ה"ברכת טוב" הדבר מתורץ היטב:

לזה אמר שאין זה מן התימה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" - שתהיה הנבואה עליהם מאתו יתברך בעצמו ולא על ידי מלאך, ולזה אין צריך שום תנאי וכנזכר.

המילים "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" הם הסבר ל"מי ייתן כל עם ה' נביאים"! איך ייתכן שכולם יהייו נביאים? אולי זו תפילת שוא? אין הדבר כן. משה רבינו מתפלל שהקב"ה בעצמו ייתן נבואה, וממילא כלל העם יוכל לקבל את הכח הזה.

שנזכה לחזרת הנבואה במהרה בימינו, אמן!