אתה הסולם!

 בס"ד

אתה הסולם!! / לפרשת ויצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חזיונו של יעקב אבינו בהר המוריה, שם שקעה השמש במיוחד בשבילו, הוא חזיון של התגלות אלוקית, שנפתחת בהיכרות אישית ראשונה של יעקב אבינו עם ה' יתברך  (כח, יג(:

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק!

ובעקבות ההיכרות – ההבטחה היסודית:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ!

הדרך בה ה' יתברך מתגלה אל יעקב אבינו היא בחזיון של סולם. מדוע? מה בא הדבר ללמד את יעקב אבינו? ומה אותנו?

כותב הרב (אות ז, באפשרות השניה):

יש לפרש על פי מה שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק (תהלים קכא ה) "ה' צלך על יד ימינך", שהאדם בעולם הזה דומה הוא לצל, וכמו שהאדם עומד בשמש או בירח כל התנועות שהוא עושה הוא רואה אותם בצלו, כך האדם כלפי שמים: כל מה שהוא עושה עם ה' בענייני דת כך יקבל, אם בעולם הזה או בעולם הבא.

אדם מישראל הפועל בעניינים רוחניים, גורם לתנועות והשפעות בעולמות עליונים! כמו אדם המזיז ידו לעומת מקור אור, הוא רואה את צילו נע יחד עם ידו, כך גם מעשינו, דבורינו ומחשבותינו הטובים גורמים להשלכות בשורשי העולם. זהו הדבר הרמוז בתהלים:

וזהו "ה' צלך על יד ימינך", היא התורה שניתנה ביד ימין, שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו".

ה' צילך – ממש! כביכול מגיב כצל לכל תנועה שאנו פועלים כאן בעולם התחתון.

וזהו המסר ליעקב אבינו:

וזהו רמז הפסוק "ויחלום", העולם הזה הדומה לחלום ארוך, האדם החי בו הוא כמו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ועל כל תנועה שהוא מניע הסולם מלמטה - מניע גם ראשו הנמצא בשמים, כך האדם כל מה שחוטא ופוגם בעולם הזה גורם פגם לנשמתו, גם כביכול להשכינה שבשמים,

כל מעשה של האדם ברגלי הסולם – בארץ – גורם לתנודות בראש הסולם – בשמים. גוף האדם כאן למטה משפיע על שורש נשמתו בעליונים. ולא רק על שורש נשמתו הוא משפיע אלא גם על הכוחות הרוחניים במציאות כולה:

"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", שבמעשיו הוא גורם ירידה כביכול למלאכים שנבראו ממעשיו וירידה לנשמתו, או גורם עלייה לנשמתו ועילוי לשכינה ולפמליא של מעלה, והכל תלוי "בו" היינו במעשיו. 

כל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד (אבות ד, יא). מלאכים אלה יכולים לעלות ויכולים גם לרדת. הכל תלוי באדם הפועל.

אדם לעיתים יכול להקל על עצמו בטענות הבל של תחושת אפסיות. אין הדבר נכון. כאשר נפנים את גודל האחריות שלנו כלפי המציאות כולה, נוכל לאזור כוחות ולפעול לייצר מציאות טובה ושלמה יותר.

 

רמזי הסולם

 רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות החלום, ועוד. רבינו אלטר מאזוז, כדרכו בקודש, בוחר בכיוון החינוכי מוסרי, ומפרש כי הסולם הינו האדם עצמו, והתורה מדריכה אותנו מהי הדרך העולה בית אל:

והנה סולם מוצב ארצה. אמרו ז''ל סלם גימט' סיני,

המילה "סלם" (ללא ו') עולה בגימטריה "סיני". ומהו הרמז?

ונראה לי שהוא רומז לגדול הדור שצריך להיות סיני (דהיינו בקי גדול בהלכה ובכל מקצועות התורה) ...דסיני עדיף מעוקר הרים (דהיינו ממי שהוא חריף ומפולפל מאד אך חסר לו הבקיאות שיש לסיני), והיינו לענין להיות רב ומורה הוראות, וכדי שהרב יהיה לו יציבות בעבודתו עבודת הקודש, צריך שיהיה וראשו מגיע השמימה, שבכל מעשיו יתכוין רק לשם שמים, ולא לשם כבוד והתפארות או ממון ח''ו.

הרמז הראשון הוא לגדולי תלמידי חכמים. סלם = סיני. תכונת סיני היא בקיאות הלכתית נרחבת בכל חלקי התורה. אמנם הדברים נוגעים לגדולי הדור כרבינו, ולא אלינו הפשוטים, אולם גם לנו יש מה ללמוד: בדור בו כל דבר נבחר לפי פופולריות, הדבר גולש גם לאופן בו אנו בוחרים רבנים. עלינו לזכור שלא כל רב ממותג, הוא אכן האוטוריטה הסופית. עלינו "לעשות לנו רב" לפי גדלותו.

רמז נוסף, הנוגע ישירות גם אלינו:

ועוד כתבו חז''ל, סולם גימטריא קול,

הגימטריה השניה: סולם=קול. המשמעות:

ונראה לי שהוא רמז לתפילה. והנה בגמרא יבמות דף ק"ה אמרו, שבתפילה צריך שיהיה עיניו למטה, ועל זה אמר "מוצב ארצה", ולבו למעלה וכנגד זה אמר "וראשו מגיע השמימה", דהיינו מחשבתו היא בראש, וקשורה גם כן בלב, צריך שתגיע למעלה עד השמים....

בתפילה האדם חייב להבין את המתח של מצבו: יצור חומרי המדבר עם הרוחני המוחלט. חז"ל הביעו את המורכבות הזו, בציווי ההלכתי המפריד בין עיני האדם שיורכנו לארץ, לבין מוחו וליבו, שצריכים להיות מכוונים אל הגובה שבתפילה. זהו סולמו של יעקב אבינו, סולם של הדרכה לגישה נכונה לתפילה.

כיוון נוסף:

עוד כתבו חז"ל סולם גימט' עניו. ונראה שבא לרמוז דצריך האדם להיות עניו הן מצד הגוף הן מצד הנשמה דמצד הגוף הרי האדם סופו למות והגוף שלו יהיה מוטל בקבר...ומצד הנשמה הרי סופו ללכת לעולם הבא, לפני מלאכי מרום שמעלתם וקדושתם גדולה מאד והאדם לא יהיה נחשב לפניהם כלום,

סולם=עניו. הרב מחדש שישנה ענוה בגוף ובנשמה. בגוף, ההבנה כי הגוף הוא בר חלוף. בנשמה, ההבנה כי ישנם מלאכי מרום שקדושתם עצומה לאין שיעור משלנו. (אעיר כי סוגיה זו ביחס לנשמות הצדיקים, נתונה במחלוקת עצומה בין גדולי ישראל, ואכמ"ל). הסולם מחדד נקודה זו:

וזהו "והנה סולם", רמז לגוף האדם דכמו בסולם מי שעולה סופו לרדת, כך האדם...ועוד "וראשו" - רמז לנשמתו – "מגיע השמימה", ששמה "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" להראות לו את מקומו בגן עדן, והרי לפניהם הוא לא נחשב לכלום.

הרגליים – הגוף, הראש – הנשמה. הענוה ככלי המשרה קדושה, צריכה להקיף את מציאות האדם בכל חלקיו וענייניו.

יזכנו ה' ללכת בדרכים אלה, ומתוך כך לזכות למפגש עם בית אלהים.

יוצאים אל האור!

 יוצאים אל האור / לפרשת ויצא / משך חכמה

יעקב אבינו, אחרי המחזה המדהים, של סולם שראשו מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, מחליט להפוך את התפעלות לעבודה נרגשת לכבוד ה': הוא מרים את האבן עליה ישן, והופך אותה למעין בית מקדש. חז"ל ממש מחברים בין מקום השינה למקום המקדש, ומזהים אותם כמקום אחד!

הבה נשים לב לסדר ההתרחשות: יעקב אבינו מתעורר מהתרגשות (בראשית פרק כח): 

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: 

היינו מצפים שעם התפעלותו הוא מיד ייגש לעשות מעשה של עבודת ה', אולם הוא לא עושה זאת מיד:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: 

למה הוא לא בונה מיד כאשר הוא הקיץ, בלילה? מסביר על זה המשך חכמה:

 ולא הקים אותה בלילה, דאין בונים בית המקדש בלילה כמו שאמרו "וביום הקים (את המשכן)". 

את המשכן (וכן המזבח שמקים יעקב) בונים ביום. 

מדוע? 

את זה לא מסביר כאן המשך חכמה, ונראה את הסברו של הרש"ר הירש על עניין ברית המילה, שזמנה דווקא ביום, והוא לומד מכאן יסוד (בראשית פרק יז פסוק כג):

לדעת חז"ל (בראשית רבה מז, יא) הרי "בעצם היום הזה" פירושו תמיד: בעיצומו של יום, הוה אומר: באור היום. נמצאת אומר: במעשה זה העמיד אברהם את עצמו בניגוד חריף לכל האנושות; ואף על פי כן לא עשה זאת בסתר, אלא גלוי לכל העמים. ...אלא היא (המילה) מקדשת את האדם לאל שדי, השולט בחירות על הכוחות האפלים, - שהוא עצמו בראם; היא קוראת את האדם ואת יצריו האפלים לפסגת האור של חירות הרצון; ...הלידה הפיסית יונקת מן הלילה - "מלאך הממונה על ההריון לילה שמו" (נדה טז ע"ב); הלידה היהודית של המילה - זמנה ביום.

עבודת ה' זמנה העיקרי ביום, בזמן פעילות האדם, מחוברת אל פעילות האדם, היוצרת ומהווה את העולם. היא לא נפרדת ממנו. יעקב אבינו מייסד האומה כבר מניח תשתית זו בבנותו את המצבה - לאור יום, מול כולם, ללא מורא, כדי לשאת את שם ה' בעולם בעוז ובגאון.