קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם

בס"ד

קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם / לפרשת במדבר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתיאור תולדות אהרון הכהן מציינים כמובן את הטרגדיה שפקדה אותו, מות בניו נדב ואביהוא. רבינו מעמיק בסוגיה זו לאור דברי חז"ל על חומרת פטירתם של אנשים בצעירותם, לא אלינו (חלק ג, אות ג, על פרק ג פסוק ד):

וימת נדב ואביהוא לפני ה' - אמרו רבותינו ז"ל [עיין איכה רבה א, מה] קשה סילוקן של בחורים יותר מחרבן בית המקדש. ונראה לפרש במה שאמרו בגמרא [שבת ל"ג ע"ב] בזמן שאין צדיקים בדור להתפס בעון הדור, תינוקות של בית רבן נתפסים בר מינן. ע"ש. נמצא סילוק הבחורים הוא מצד שאין צדיקים בעיר להתפס בעון הדור, וזהו יותר מחרבן בית המקדש, כי בחורבנה נשארו לנו כמה צדיקים.

השוואה מפתיעה: פטירתם של צעירים קשה יותר מחורבן בית המקדש! מדוע? מסביר הרב כי בכך ישנה עדות שהמצב בעם כל כך קשה, שאין צדיקים לסלק לכפרת העם. אין מי שימשיך להוביל ולהדריך. זאת לעומת חורבן בית המקדש שה' הותיר לנו שריד ופליט בדמות חכמים שיורונו דרך ה'.

על פי זה מבאר הרב פסוק בספר 'קינות' - איכה:

וזה גם כן רמז הכתוב [קינות ה, יד] "זקנים משער שבתו" - אלו הצדיקים, אז "בחורים" שבתו "מנגינתם" - שנתפסין בעון הדור במקום הזקנים ששבתו ואינם נמצאים בעיר.

אם אין זקנים - צדיקים, הערֵבים הבאים הם הבחורים ב"מ.

אמנם ישנם שני סוגים של הסתלקות צדיקים:

...והנה הנביא [ישעיה נז, א] אמר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ויש שני פירושים בזה: א. מפני הרעה שלא תבא ולא יראה הצדיק ברעה. ב. מפני רעת הדור לכפר בעדם. ואפשר לומר כי הסילוק לכפר היינו בנפטר אחרי מלאת ימיו ושנותיו, אבל בנפטר בקיצור שנים הוא מפני הרעה שלא יראנה.

צדיק עוזב את העולם טרם זמנו, או כדי שלא יצטער ממה שחלילה עתיד להתרחש או כדי לכפר על עם ישראל. המדד לזה – כך מציג הרב – הוא האם הפטירה היתה בצעירותו או שמא לאחר הגיעו לגיל זקנה.

לפי חילוק זה מובנים דברי חז"ל לעומקם:

ובזה יפורש שני מאמרים סותרים, דבמקום אחד [איכה רבה א, ל] אמרו חכמינו ז"ל קשה סילוקם של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, ובמקום אחר [עיין ראש השנה דף י"ח ע"ב] אמרו: קשה סילוקן של צדיקים כחרבן בית המקדש. והיינו במת בקיצור שנים כדי שלא יראה ברעה בר מינן, ובית המקדש נחרב לכפר, והצדיק שנפטר בקיצור שנים הוא קשה יותר כי הוא מפני הרעה. ומה שאמרו כחרבן בית המקדש היינו במת בזמנו, שהוא לכפר כחרבן בית המקדש.

מדרש אחד משווה את פטירת הצדיקים לחורבן בית המקדש, ואילו המדרש דלעיל אומר שסילוק הצדיקים חמור אף יותר מחורבן בית המקדש. כיצד ניישב את המקורות הללו? לפי חילוקו של הרב הדברים מובנים יותר: אם הוא נפטר בקיצור ימים, הרי שכבר אין מי שיחנך את העם ויכפר בעדם, וזה חמור מחורבן המקדש שיש בו תקווה לכפרה. אם נפטר הצדיק בזמנו, הרי בזה הוא בא לכפר, וזה ממש דומה לתוצאה של חורבן המקדש.

ויקויים בנו ובכל חכמי ישראל ובעם כולו הפסוק "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

 

תורת הרמז שבפרשה

 תורת הרמז שבפרשה / לפרשת שלח לך / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

רבינו – בענוותנותו – כבר כתב בהקדמתו, מעין התנצלות, על כך שהוא מביא בפירושיו  " ...דרשות על סדר הפרשיות מדי שבת בשבתו, ברם (=אבל) איכא בינייהו טובא רמזים קלים, וגימטריאות ונוטריקון וראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצא...".

דבר זה - הרמזים והגימטריאות - לעיתים נתפס כדבר מה שטחי ומשעשע, חסר עומק ומסר, חלילה. רבינו מצדיק את מעשיו, ונתלה באילנות גדולים:

"...הלא תראה כמה וכמה גופי הלכות הוציאו רבותינו ז"ל מדרשות כיו"ב...הררים התלויים בשערה, ובכתבי האר"י זלה"ה כמה רזי דרזין טמ'ן ברמ'ז , בגימ' וראשי תיבות וסופי תיבות, כאשר ירדוף הקורא החכם בחכמתו".

מחז"ל, דרך כל גדולי ישראל וגדולי חכמי הסוד – דרכי הרמז היו כלים לחשיפת מסרים ומקורות לדבר ה', בהלכה ובאגדה. הרב הביא פירושים רבים על דרך הרמז. אנו נביא כמה טעימות בפרשתנו, בס"ד.

א. נפתח בדברי המרגלים. חז"ל אומרים כי הרשעים שבהם רמזו, כי אין לקב"ה כח חלילה להכניס את ישראל לארץ. יהושע וכלב מעודדים, ומפגינים אמונה בה'. אמנם הם מזכירים את הכח של העם, אולם ברמז, נמצא שם גם הקב"ה:

(יג, ל) עלה נעלה וגו' כי יכול נוכל לה. [כפל עלה נעלה יכול נוכל] אחת על הקב"ה שהוא עולה עמהם...ואנחנו נעלה עמו. וגם יכול הוא הקב"ה יכול על הכול ועל ידו נוכל לה. ועל זה השיבו הם "לא נוכל לעלות וגו' כי חזק הוא ממנו", שאפילו בעל הבית וכו' ח"ו כפירש"י ז"ל. ויש לרמוז נעל'ה וירשנ'ו אות'ה כ'י סופי תיבות שם הוי"ה ב"ה שהוא יתברך יעזור לנו.

כפילות לשון המרגלים מדברת על שני עולים ושני יכולים, ה' וישראל. מה הרמז? שם השם הרמוז בסוף המילים "נעלה וירשנו אותה כי" – שם יש את שם ה'!

אמנם המרגלים פרשו את מה שראו בארץ בצורה עקומה: הם ראו הלוויות רבות ופרשו לשלילה, אולם גם שם נרמז שם ה', והם לא ראו:

(יג, לב) ארץ אוכלת י'ושביה ה'יא ו'כל ה'עם וגו'. ראשי תיבות שם הוי"ה. לרמוז שלא כדבריהם שהארץ מרוע מזגה אוכלת יושביה אלא מה' היתה זאת לטובתם של מרגלים וכו'.

ב. העם נענש בארבעים שנות נדודים, על בכיה בלילה ההוא. חז"ל מגלים שבכיה זו, היתה בעצם פתח לבכיות אחרות, לדורי דורות לצערנו. הרמז בדבר:

(יד, א) ויבכו העם בליל'ה ההו'א. אמרו רז"ל הוא ליל תשעה באב ונקבעה בכיה זו לדורות. ויש לרמוז בליל'ה ההו'א בגימטריה "הוא ליל ט' אב" בדיוק.

התאריך רמוז בגימטריה בערך המספרי של במילים המתארות את זמן חטאם, "בלילה ההוא", שיוצא 94, בדיוק כמו המילים "הוא ליל ט' אב"!

ג. בסוף הפרשה, מופיעה פרשת הציצית הנקראת מדי יום כמה פעמים. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו חומר הבגד, החייב בציצית מהתורה. שולחן ערוך פסק שרק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית, ואילו הרמ"א פסק שכל חומר מחייב. האם התורה רומזת מה העדיף ביותר?

(טו, לח) לה'ם ציצ'ת. גימטריה מצמ'ר הרחלי'ם עם 2 כוללים. לרמוז שמצוה מן המובחר בצמר רחלים כמו שכתבו רז"ל.

"הוספת הכוללים" היא דרך חישוב נוספת המופיעה בספרים. במילים "להם ציצת" (ללא י', ככתוב בתורה), שהוא בגימטריה 665, שהוא גם שווי המילים "מצמר הרחלים"+2, רמוז שהחומר המובחר לציצית – לפי כל הדעות! – הוא צמר רחלים, כלומר: כבשים.

ד. גם במצוות הציצית נמצא רמז מעניין על מטרת הציצית. חז"ל מספרים על אדם שהיה חוטא גדול בעריות, עד שפעם אחת בזמן שרצה לחטוא, טפחו פתילות הציצית על פניו, והדבר מנע ממנו לחטוא. האם יש רמז לדבר?

(שם) ציצ'ת הכנ'ף. סופי תיבות ת"ף. וכן פ'תיל ת'כלת ראשי תיבות ת"ף. היא פלונית (=כינוי למלאכית שתפקידה) המפתה לאדם על הזנות, שעל ידי מצות ציצית סגולה שהוא מתגבר עליה וניצול ממנה...

בין כוחות הטומאה שבעולם, יש מלאכים/שלוחים, שמשימתם להחטיא. אחת הקשות היא עריות. הכח הטמא הזה רמוז בפרשת הציצית. הקב"ה מודיע לנו: הקפידו על הציצית, ובזה תקבלו מכפלת כח בהתמודדות עם יצר זה.

טעמנו מעט שבמעט מחכמתו של הרב גם בעולם הרמזים, ונוכחנו לראות כי התורה יש בה עומק לפנים מעומק, " אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". ויה"ר שה' יתברך יפתח עינינו לגלות סודות ורמזים בתורתו.

שבת שלום,

רועי