יום חמישי, 21 ביולי 2022

היתר נדרים פורחין באויר...

היתר נדרים פורחים באוויר / לפרשת מטות / אור החיים הקדוש

כל התורה כולה ניתנה לכל עם ישראל, אם כן תמוהה מאד פתיחת הפרשה (פרק ל'):

ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

למה להעביר את המידע דרך ראשי המטות? למה להם משה "דיבר" ולעם ישראל רק "לאמר"? כך מקשה אוה"ח הקדוש, וכדי להסביר הוא מביא את דברי המשנה בחגיגה פרק א משנה ח :

 היתר נדרים--פורחין באוויר, ואין להן על מה שיסמוכו;

למה דווקא במצוה זו הקב"ה לא גיבה את ההלכות בפסוקים או במסורות ברורות יותר? אלא שיש בכך עניין המלמדנו על כוחו של הדיבור:

אכן הטעם הוא , שלא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם, שהנדר והשבועה ישנה בהיתר, שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר, ומסר ההיתר לגדולי ישראל, שהם ידעו יבחינו חילוקי חילוקי המשפטים שבהיתר...

יש סכנה בידיעה שניתן להתיר והפר נדרים.

כל תלמיד ישיבה שלמד את הגמרא של סכת נדרים, יודע, כי זו מסכת השונה משאר המסכתות בשפתה, בסדרה ועוד. אחד ההסברים לכך הוא, שהיא לא עברה ב"מעבדה" של הסבוראים והגאונים, שכן אלה לא לימדו אותה ברבים מחשש לזלזול בנדר - אם ידעו שניתן להתירו יביאו לנדור ללא כל הבחנה (יעויין בהרחבה בהקדמה לאוצר הגאונים על נדרים).

אם כן נשאל: אנו כבר יודעים שיש כח של התרת נדרים בודאי, אם כן לכאורה החשש של הזלזול חוזר!

אלא צריך לומר, שכנראה אנו נמצאים בשלב בו הידיעה הזו לא אמורה להקטין בכהוא-זה את יחסינו לקדושתה של המילה הנאמרת. נכון , ניתן לעקור ולהתיר שבועות ונדרים, אולם אין בכך כבוד לא כלפי עצמי, לא כלפי סובבי, ולא כלפי בוראי ששם בי את כוח הדיבור  בנפיחה באפי.

קליטת עליה - גם אינטרס רוחני

קליטת עליה – גם אינטרס רוחני /  לפרשת מטות-מסעי / מתורת ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בעלי המסורה היו חכמים שפעלו בתקופה הקדומה, בכדי למנוע טעויות בהעתקת התורה. אמנם אין הדבר טכני בלבד. יש בדבר משמעויות פנימיות המגלות על קשרי-עומק בין פרשיות בתורה. מי שקורא את פירושיו של בעל הטורים הקצר, רואה כי הוא מגלה התאמות בין המקומות הנראים רחוקים זה מזה.

גם מוהרמ"ך עושה זאת פעמים רבות בפירושיו, ונתבונן בדוגמא בפרשתנו. המסורה עומדת על המילה "נחנו", במדבר לב,לב:

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

מילה זו מופיעה עוד פעמיים בתנ"ך, איכה ג,מב:

נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

ובבראשית מב, יא:

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.

האם ניתן למצוא קשר ביניהם? דורש הרב כך:

כ”ו) מסורה: "נחנו נעבור חלוצים". "נחנו פשענו ומרינו". "כולנו בני איש אחד נחנו"... ונראה לי לפרש על פי מה שכתב מר זקני הרב יד שאול ז”ל בפסוק "וכפר אדמתו עמו", שהעולם אומרים "כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל נמחלים לו כל עונותיו". ועי' שם למר דודי הרב "משגב לדך" ז”ל בהג'ה, שקיים את זה על פי דברי התוס' במסכת כתובות דף ק”ג ע”ש.

כשיצאנו לטיולים בצעירותינו, אחד הדברים שדרבן אותנו גם במסלולים קשים, היתה האמירה, שמי שהולך 4 אמות בארץ ישראל זוכה למצווה. ישנה מימרא מפורשת בחז"ל המדברת על זכות בעולם הבא, אולם ישנה מימרא הנאמרת בהמון, והיא שהליכה גם מכפרת עוונותיו של אדם. הרב מביא חכמים, המביאים רמז מבעלי התוספות. על בסיס החידוש הנפלא הזה, מחבר הרב את שלושת הפסוקים:

וזהו רמז בעל המסורה, "נחנו פשענו ומרינו", והתיקון לזה "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען", שנעבור בארץ ישראל לפחות ארבע אמות, דבלא זה לא מקריא העברה. ונקט "חלוצים", יען כי לא בנקל יוכל האדם לזכות לארץ ישראל לעבור בה. וצריך להחלץ חושים ולהתגבר על כל המעצורים. ומפני שעל פי הרוב הרוצה ללכת לארץ ישראל יחסר לו כמה ידיעות ומנהלים ומסייעים.

רומזים בעלי המסורה: אין אדם צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. כולנו זקוקים לכפרה. הליכת הארץ – ומינימום הליכה היא 4 אמות – יש בה כדי לכפר. אמנם, כדי לזכות להגיע לארץ, צריך גבורה, כאותו חלוץ הצריך גבורה להוביל במלחמה. אדם המגיע לארץ חדשה, ללא מכרים, ללא מסייעים, ללא קשרים... עלול להתייאש ממהלך זה. לכן עליו להאזר בגבורה כאותו לוחם אמיץ.

מצד שני, עלולה לבוא מחשבה לא נכונה בלב יושבי הארץ הותיקים:

ויש שחושבים כי אם אדם זה חטא, על כן רוצה לעלות לארץ לכפר אשמתו, מה לי ולו לעזרו ? ובאמת זה טעות גמור כי ישראל כגוף אחד, וטהרה גוף אחד מהעון מועיל אל הכל. לכן סיים בעל המסורה כולנו בני איש אחד נחנו, והנה אנחנו כגוף אחד. .. 

עלולים לטעון: למה לנו לקלוט מישהו, המשתמש בארץ ישראל כמקלט לעוונותיו? או אפילו כמכבסה...

לכן רומזת התורה: כולנו בני איש אחד אנחנו. כל יהודי המקל את עוונותיו הפרטיים, מקל גם על הכלל ישראל כולו, וממילא זה מועיל לכולם, ויש להשתדל לפעול להיטיב לגיבורים העולים לארץ.

נמצא נא את מקומנו במצווה רבה זו, במיוחד בימים אלה של רצון של רבים לעלות לארץ.

 

הערה :  מוהרמ"ך כתב, שהמילה "נחנו" מופיעה רק 3 פעמים בתנ"ך (וכמו שאכן כתוב במסורה, וכן כתב בעל הטורים). העירוני חברים מקשיבים, שישנם לכאורה מקומות נוספים, כגון בשמות טז, "ונחנו מה". לאחר שיח, בירור והעמקה, הבנו כי המסורה ציינה את 3 הפעמים, בהם מופיעה המילה "נחנו" ללא כל תוספת. אכן, "ונחנו" – בתוספת ו' החיבור – מופיעה גם היא 3 פעמים, ולא נכללה במניין שבפרשתנו.

 

מילה זו מילה, גם בעסקים!

מילה זו מילה, גם בעסקים / לפרשת מטות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המסורה, היתה כלי שבו נעזרו מוסרי העתקת התורה לדייק בכל מילה, תורת מילה וביטוי, וכן ניקוד. חכמים מצאו רמזים וקשרים בין הביטויים המקבילים שמביאה המסורה. ראש לכולם – ר' יעקב בן רבינו אשר, בעל "ארבעה טורים". גם חכמי ג'רבא היו מרבים למצוא קשרים בין מקורות שצויינו במסורה.

כותב רבינו:

לא יחל דברו. ג' במסורה: הכא (=כאן), ואידך (=והאחרים) 'יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם' (תהלים קלא,ג),  'יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד' (תהלים קל, ז).

נשים לב, שהמסורה מצאה קשר בין שתי מילים שצורתם זהה, אך מהותן שונה: אצלנו, "יחל" משמעו כמו "יחלל". בשני הפסוקים האחרים, המשמעות היא ציפייה, כמו "אוחילה לאל". המסורה משווה בכל זאת. מה הרמז?

נראה לפרש שהתכוין על מדת האמונה במשא ומתן, שהאדם צריך להיות משא ומתן שלו באמת ואמונה לא לשקר ולא להחליף דיבורו לא להשבע בשקר וכמעט שהכל תלוי בענין הדיבור,

רבינו מגלה כי ישנו רמז לכך, שהתורה מכוונת זרקור על דיבור אמת בעיקר בתחום שבין אדם לחברו, ובעיקר בעולם העסקים. ענייני דיבור רבים ישנם בתחום זה: מהצגת הסחורה , ההתחייבויות ההדדיות על גובה המחיר והתשלום, ויכוחים ודיונים משפטיים, ועוד. שם במיוחד חייב האדם להזהר ש"לא יחל דברו".

מאיפה מקבל אדם את הכח לשמור על יושרו?

והעיקר הוא להאמין שהכל תלוי בהשי"ת ולא בכח וגבר איש, ואז לא יבא לרמות אנשים במשאו ומתנו ורז''ל אמרו בשבת דקי"ט לא נחרבה ירושלים אלא על שחדלו ממנה אנשי אמונה וא''כ כדי לזכות לגאולה יש לנו להתחזק במדת האמת והאמונה.

אדם שמשליך יהבו על הקב"ה לחלוטין, אינו חושש מלדבר אמת תמיד. הוא חי בתודעה שהפרנסה באה מאת ה', והשקרים לא יועילו בטווח הארוך, וייתכן שאך לא בטווח הקצר. המחיר אינו רק פרטי. אחד מחטאי ירושלים ערב חורבנה, היה היעדרם של "אנשי אמנה", אנשים ישרים בדרכי משאם ומתנם. שניתן לסמוך על מילתם. בכיוון ההפוך אנו מסיקים, שעם התגברות היושר במסחר, נקרב את הגאולה.

איך כל זה רמוז במסורה? מפרט הרב:

וזהו שאומרת המסורה 'לא יחל דברו' שלא לחלל הדיבור שלו ולא יבא להחליף דיבור בכל מה שכרוך בדיבור במשא ומתן וזה על ידי 'יחל ישראל אל השם',  שידע שהכל תלוי בו יתברך, ו'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות', כלומר שהכל תלוי בי. ועל ידי זה 'יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות', שיחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.

כעת הקשר ברור: משא ומתן באמונה וביושר, נגרמים מאמונה בה', ומובילים לגאולה.

שנזכה במהרה בימינו אמן.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בו טל ז"ל

 

יום רביעי, 13 ביולי 2022

לכל איש יש שם, גם לבלעם...

לכל איש יש שם, גם לבלעם... / לפרשת בלק / אור החיים הקדוש

נאומי בלעם מלאי הוד, חיצוניותם נוטפת הערצה, אך תוכם רצוף מחשבות הפוכות בתכלית

מעבר לתוכן הברכות, יש לשים לב גם לפתיחות ולהקדמות של הנאומים. בנאום האחד שלפני האחרון, אומר בלעם (במדבר פרק כד, ג-ד):

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם

מה העניין לתאר את עצמו, את אביו, את מצבו הגופני, ואת מעלתו?

השבוע ביום ה' צויין יום ההילולא של רבנו אור החיים הקדוש, ר' חיים בן עטר, שכמעט כל שבוע אנו נהנים מעומק ראייתו וחדשנות פרושיו. גם השבוע נמשיך בקו מחשבתו, וכך הוא כותב:

עוד ירצה בהעיר למה אמר ג' פעמים נאום ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם ג' הדרגות מכוחות הנעלם. א' כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד. ב' אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשוך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו. ג' אשר הקנהו ה' לסיבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האומות כאמור בדבריהם ז"ל (מדרש רבה ריש פ' זו), ונתכוון בלעם לומר דבריו בהסכמת כוחותיו יחד.

בלעם מציין 3 צירים מרכזיים בבניין אישיותו:

א. אביו: האדם ביסודו מבסס את אישיותו על מה שרכש ממשפחתו. כך גם אנו , מדי תפילה, פותחים בפניה לקב"ה קודם כל דרך הצינור המשפחתי, "אלוקינו ואלוקי אבותינו (הביולוגיים, ורק אחר כך) אלוקי אברהם" וכו'.

ב. הוא עצמו: כמובן, מה שאדם רוכש וקונה בקנייני נפשו, הוא שלו וחלק ממנו.

ג. המשימות שהקב"ה הטיל עליו: כאן יש נקודת מבט מחודשת ומרתקת: השיפוט שלנו כלפי האדם היא פעמים רבות לפי מה שנראה שמגיע לו, אולם אנו רואים מבלעם שישנן מתנות או משימות שהאדם לא מקבל מכח מעשיו , אלא מכח התפקיד שהקב"ה מטיל עליו. אדם יכול למשל להיות עשיר, לא כי הוא צדיק גדול, או מוצלח באופן מיוחד, אלא בגלל שהוא אמור לייצג התמודדות של אדם עובד ה' מתוך עושר. הוא הדין לגבי בעל ייסורים, בעל מעמד וכו'

כל אחד מאיתנו צריך לאבחן את תפקידו האלוקי, ולשם מה בא, ומתוך כך לפעול נכון ומדוייק יותר במהלך חייו.

 

חנפנות - הפתח לנפילה

חנפנות – הפתח לנפילה / לפרשת פנחס / המשך חכמה

יוזמת ההכשלה של בנות מדין את בני ישראל, מופיעה מיד עם הסתלקותו של בלעם לביתו, בסוף פרשת בלק. חכמינו מקשרים בין הדברים ומלמדים שבלעם הוא בעל היוזמה הרעה הזו, כמובא ברש"י (במדבר פרק לא פסוק טז), בדיוק המילה "בדבר":

(טז) בדבר בלעם - אמר להם ...בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא ...

אמנם המשך חכמה במדבר  מוצא כאן תובנה מעוותת שהנחיל בלעם לישראל, והיא זו שגרמה לנפילה

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' וכו'. יתכן כי דרכי התורה לבלתי סור מדרך התורה אף כמלוא שעל (בבא קמא נ, א), וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יותרו מעוהי (=יותרו מעיו, ראוי למות. ר"כ)

אנחנו רגילים לצטט את דברי חכמים בשבח המעביר על מידותיו. העיקרון הזה לא חל ביננו לבין ה': שם אנו חייבים להיות דייקנים, ועלינו לתקן כל פגם, מוקדם ככל שניתן. בלעם משבש את המבט הזה:

מה שאין כן בלעם אמר לישראל (במדבר כג, כא) "לא הביט און ביעקב" - אף אם חוטאים אין משים לב להם ואינו מענישם. והראיה - (פסוק כב) "אל מוציאם ממצרים", שהיו אז הללו עובדי עבודה זרה והללו (עובדי עבודה זרה), "ותרועת מלך בו" (פסוק כא), כמו שהרע אינו מקפיד מהרה על חברו ואינו מסיר חברתו ממנו

אין לכם מה לדאוג! אומר בלעם לישראל, הקב"ה הוציא אתכם ממצרים למרות שהייתם עובדי עבודה זרה, אם כן, גם בהמשך הדרך תוכלו לעגל פינות ולא יקרה לכם כלום! התוצאה לא מאחרת לבא:

ולכן צמדו לבעל פעור, כי לא יזנח ה' ולא יביט בם און

והוא שאמר הכתוב "בדבר בלעם" שדבר "לא הביט און ביעקב". 

רעיון זה של בלעם הוא הפוך מדברי התורה ושהמוכיח את חבירו, רצוי מזה המחניף לו, ולא מסב את תשומת ליבו לטעויותיו. כך אומר זאת שלמה המלך, ומבואר במדרש:

וזה שאמרו במדרש ריש פרשת דברים (על משלי כח, כג) "מוכיח לאדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון"... "ממחליק לשון" - זה בלעם שהחליק לשון לישראל, וגבה לבם ונפלו בשיטים, יעויין שם.

התוכחה קשה בהתחלה, אולם בטווח הארוך, המוכיח ימצא חן בעיני מקבל התוכחה, שכן הוא למד את טעותו, וישתדל לתקן (בתקווה...). לעומת זאת, המחניף מנעים לשומע בהתחלה, אולם בהמשך, עם בוא מחיר הטעות, הטועה יזכור את המחניף לרעה.

אנו , החפצים לחיות כמה שיותר מדוייק, כבני זוג, כהורים, כעובדים, חייבים לחפש את אותה דייקנות גם ביחסים שבינינו לבין הקב"ה, ולאהוב את מי שמסב את תשומת ליבנו לראוי לתיקון.

 

למה לפתוח את פי האתון?

למה לפתוח את פי האתון?  / לפרשת בלק / מתורת המשך חכמה

נס לא נעשה סתם. לנס יש מטרה. לאור העיקרון הזה יש לשאול: למה בעצם הועיל נס זה? מהי מטרתו? בכל מקרה, מי שהיה נוכח שם היו רק בלעם ושרי מואב! בכלל יש לשאול על הקללות: שיקלל בלעם, גם ארור יהיה ! ומה לנו לפחד אם ה' יחליט לעומתו לברכנו? יתרה מזו: נס זה מוזכר בפרקי אבות פרק חמישי כאחד מעשרה דברים ייחודיים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אם כן, הוא  נעשה במעין דחיפות, לחץ של יום ששי , שניה לפני הדלקת נרות.... מה הלחץ??

מסביר ר' מאיר שמחה הכהן: משך חכמה במדבר פרק כב (כ'):

והתירוץ האמיתי לדעתי, כי רצה השם להטיל אימתם של ישראל על כל מלכי הגויים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל

עם ישראל על סף כניסה לארץ. אמנם כבר ניצח את סיחון ועוג, אך עדיין ישנם מלכים שיש לנצחם. המודיעין עושה הערכות מצב: מי הם? מה כוחם? ה' רוצה לנטרל את עצמת ההתנגדות מעיקרא:

לכן בבלעם שהוא היה נכבד בכל הגויים ומלכותם, והיו שואלים פיו, ואחרי עצתו לא שינו, אם איש כמוהו יחזה נשגבות ממעלתם של ישראל, הלא לא יקום רוח באיש, ויהממו כל הגויים מפחדם ושאתם, וכאשר היה כן כאשר אמרה רחב...."ונשמע" - מפי בלעם את אשר עוד תעשו לכל הגויים - לכן "וימס לבבנו". 

אם בלעם נכנס לזירה - כל הגויים יתייעצו איתו מה לעשות. כאשר ישמעו את ברכותיו לישראל ואת עתיד מפלתם שלהם (בנבואות שבסוף הפרשה) -יחרדו, ומלחמתם תהיה רפה, אם בכלל תהיה.

אמנם אין עם ישראל מפחד מהמלחמה, אולם אם ניתן לוותר על המחיר שלה - מה טוב:

שאף שהיו אז דבוקים בשם יתברך, בכל זאת לא רצה השם שיערכו קרב, שהשטן מקטרג  בשעת סכנה ... ועוד פן יפלו הנלחמים מבטחונם ויכשלו באמת

מלחמה היא שעת סכנה וגם צדיקים מתים, וגם הסומכים על כוחם עלולים להכשל.

ומה כל זה קשור לאתון

ולכן חשש השם פן יאמרו העמים כי בני ישראל שיחדו מכספם הון רב לבלעם כי יאמר עליהם חזיונות כאלה למען יפחדו מהם כל הגויים, ובאמת בדה זה מלבו והכסף יענה מפיו. לכן הראה השי"ת פליאה עצומה ענין האתון לפני כל שרי בלק רבים ונכבדים מאוד, ענין יוצא מגבול הטבעי, להראות כי השם או מלאך השם מדבר עם פיו, ומה שהוא אומר הוא אומר בדבר השי"ת,

עדיין - גם אחרי דברי בלעם - ישנו חשש: האם הגויים יאמינו לדברי בלעם? האם יתנו בו אמון שהוא דובר את האמת שלו, או שמא יאמרו שעם ישראל שכרו אותו בתור סוכן הפחדה? זו מטרת פתיחת פי האתון: ה' מחליט מי מדבר ומה, לא בלעם, בדיוק כמו שהאתון לא. גם דיבורו של בלעם אינו חופשי נגד רצון ה', וממילא שווה לגויים לחשב מסלול מחדש, בדרכם להאבק בעם ישראל.

 ויביא מזה תועליות הנרצה כמו שבארנו, והבן

 

מנהיג שתוכו כברו

מנהיג שתוכו כברו / לפרשת פנחס / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

קשה לבחור מנהיג. כיצד ניתן לדעת אם האיש בו נבחר, אכן ראוי לתפקיד? כל אדם יכול להציג את עצמו ואת עמדותיו כרצונו וכדמיונותיו, אולם, מי ערב לנו שאכן כך יעשה? גם למשה רבינו יש חשש כזה, כאשר הוא פונה לקב"ה לבקש מנהיג ראוי לעם ישראל, שיחליף את משה לאחר מותו.

הפניה לקב"ה נעשית בתואר "אלוהי הרוחות לכל בשר". מה משמעות ביטוי זה? כותב רבינו:

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר – נראה לי בס"ד, על פי מה שידוע, דלפעמים אדם, לפני שעלה לגדולה ולשררה, הוא נראה כאילו מתאים לגדולה ולשררה על הציבור, על ידי דיבורו והבטחותיו ומעשיו,

כל אדם המעוניין להבחר, מגדיל ומפאר את שמו, מספר את תוכניותיו-חלומותיו למען עתיד הציבור, ומבטיח רבות.

והאמת, זה אינו מלב ונפש, ואינו רק (-אלא) משפה ולחוץ, ואין פיו ולבו שוים. ואחרי שמשיג את הגדולה והנשיאות, שוב רואים ויודעים, כי לא היה ראוי לזה בכלל,

אחרי ההבטחות הגבוהות, לפעמים באה נפילה כואבת. מעשיו לא דומים - שלא לומר הופכיים – למה שהבטיח. פתאום מבינים כי לא היו לו כלל הכישורים המתאימים למנהיגות.

על דמות המנהיג הראוי, כבר רמזה תורה:

וכבר פירשתי כוונת הכתוב "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", כלומר אפילו אחרי שיזכה לשררה, הנמשלת למטה, בכל זאת 'יפרח' במעשיו הגדולים שהוא עושה.

מבחן הבחירה בין מנהיגי השבטים, שנעשה לאחר מות קרח ועדתו, היה על ידי מטות, מקלות המנהיגים. הסימן לבחירה: פריחת המטה, כעץ רענן, הנותן פרותיו וחיותו. רבינו מסביר שם, שזה סימן למנהיג טוב: שמעשיו הם רצף של צמיחה ופריחה בעשייה למען הציבור.

אבל, איך אפשר לדעת מי מנהיג שתוכו כברו ומי אינו?

ורש"י פירש בפרשת קרח על הפסוק 'אל אלהי הרוחות לכל בשר' - יודע מחשבות עיין שם. וזה שאמר 'יפקוד ה' אלהי הרוחות' שאתה יודע מחשבות לבות בני אדם, כי האדם יראה לעיניים ולפעמים נראה שהאדם הזה ראוי למשרה ולגדולה, והאמת אינה כן, אבל אתה, שיודע מחשבות אדם, 'יפקוד ה' איש על העדה'.

הכינוי "אלוהי הרוחות" ביחס לקב"ה, משמעו, מי שיודע מה ברוחו של כל אדם. בזה משה מדגיש את הבקשה: אנא ה', רק אתה יודע מה בלב איש. אותנו בני האדם ניתן לרמות. אנא עזור לי למצוא מנהיג שאתה יודע שפיו וליבו שוים, וכך הוא יוביל את עם ישראל בכיבוש והתיישבות ארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה למנהיג ראוי ומושלם, משיח בן דוד.

רמזי הסולם

  רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות ה...