בס"ד
מנחה אז, מנחה היום... /
לפרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
תפילות תוקנו כנגד
הקרבנות. כך אומר התלמוד במסכת ברכות (כו, א). תפילות עצמן, או לפחות זמניהן. זו
הזדמנות אותה מנצל רבינו לדרוש לציבור על חשיבותה של התפילה, ובמיוחד תפילת אמצע
היום, תפילת מנחה (אות ו):
"כל המנחה אשר
תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ב, יא). אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.
פרק ב' עוסק בדיניו של
קרבן המנחה. חז"ל כינו את התפילה השניה "מנחה", ורבינו מבין שאין
הדבר סתמי או מקרי, אלא לרמוז על חשיבות תפילה זו, שכלפיה כנראה ישנה רשלנות
מסויימת:
והרב 'פלא יועץ' ז"ל
(ר' אליעזר פאפו, סרייבו, מאה 18-19, במערכת המ' אות מנחה) כתב וזה לשונו: "והן
בעון רבים מעמי הארץ מקילין בה ואין מתפללין אותה בציבור, וכשמתפללין אותה ביחיד
אין מתפללין אלא לאחר בין השמשות, תפילה חטופה וקטופה. ויש שאין מתפללין אותה כלל
או מתפללין ערבית שתים. ושגו ברואה (=טעו בהבנת דבר פשוט)...ואין זה כי אם רוע לב
וחסרון אמונה, ...אם כנים אתם בזאת תבחנו אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא חי
פרעה כי מרגלי'ם אתם (לשון רגילות) ומה שאתם משכימים לבית כנסת, הוא לפי שבאותה
שעה החנות סתומה ואין יוצא ואין בא. אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף,
הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך...וברכת ה' היא תעשיר. זה אמת ברור
אליבא דכולי עלמא, עד כאן דבריו ז"ל.
נראה שרבינו ה'פלא יועץ'
נתקל בזלזול מחפיר ביחס לתפילת מנחה. הימצאותה באמצע יום העבודה, דבר התובע סגירה
של הקופה הרושמת לזמן מה, גרם לאנשים רבים להקל ראש: להתפלל לבד, או בחיפזון, ואף
לוותר ולהתפלל אותה כתשלומין בזמן ערבית, דבר שלא רלוונטי למבטל תפילה בכוונה. חוסר
היכולת לוותר על זמן מסויים של רווח פוטנציאלי מעיד על חסרון אמונה שהפרנסה היא
באמת מאת ה'.
רבינו רפאל ימצא את
התוכחה הזו רמוזה בלשון התורה ביחס לקרבן מנחה:
וזהו רמז הפסוק, "כל
המנח'ה", זו תפלת מנחה. "אשר תקריבו לה'", להתפלל לפניו, "לא
תעשה חמץ", רמז לעצלות בגלל עסקיו הגשמיים, ומאי דביני ביני (=בין לבין,
מפעולה לפעולה) תתחמץ השעה ויעבור זמנה.
חמץ מבטא את היפך
הזריזות כידוע מפסח. צריך להזהר מלהחמיץ – מלהתעכב ואף מלפספס – את תפילת המנחה.
הנחיה נוספת רמוזה
בהמשך:
נמשך לזה ביאור הפסוק
לקמן (יג) "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך,
על כל קרבנך תקריב מלח". כי ידוע שהמלח הוא מקיים הבשר שלא יתליע ולא יסריח
ויחזיק זמן מה להיות ראוי לאכילה. ולזה אמר "וכל קרבן מנחתך" תפלת מנחה
שהיא במקום הקרבן צריך לעשות לה גדר וסייג להתמיד בה תמיד להתפלל במנין כמו הבשר
הנמלח במלח, "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך", אותו הגדר שעשית
והתרגלת להתפלל יום יום במנין בשעה קבועה לא תבטל אותו,
מלח הוא חומר משמר.
הברית ביננו לבין הקב"ה נמשלה למלח שאינו מתקלקל ונהרס לעולם. ישנה חזרה
משולשת על חיוב פיזור המלח. מדוע? האחד מבטא את ההחלטה לא לוותר על תפילת
מנחה. השני – יישום ההחלטה מדי יום ביומו, באופן של קביעות זמן ומקום, דבר שיכול
לעזור שלא יישכח. בפעם השלישית המלח נאמר לא סמוך לקרבן המנחה בדווקא, אלא
"על כל קרבנך":
ולאו דוקא תפלת מנחה,
אלא "על כל קרבנך" גם תפלת שחרית וערבית שגם הם כנגד הקרבנות תקריב
מלח, לעשות להם גדר כנזכר שלא להתעצל בקיומם.
גם שחרית וערבית אם
יוכנסו לתבנית זמן ומקום קבועה, יזכו ליחס של כבוד, קיום ונצח.
הקשר עם הקב"ה שבא
לידי ביטוי בעיקר בתפילה, חייב להתבסס על מחוייבות וקביעות, ומתוך כך מייצרים חיי אמונה ועבודת ה'.
