של מי הכסף שלי?...

 בס"ד

של מי הכסף שלי? / לפרשת בהר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתונ מרבה במצוות העוסקות בדאגה לרווחת ועזרת הנזקיים. אחת המצוות הגדולות היא מצוות הלוואה.לעיתים היא אף קודמת למצוות צדקה! לשון התורה (ויקרא כה, ל):

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:

לכאורה ישנה כאן מילה מיותרת: "עימך". אם מדובר על יהודי שידו חלילה מתמוטטת, מצב פרנסתו רע, מהו ההבדל אם הוא עימך או לא? מבאר רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך שפירשו חז"ל הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שהקדוש ברוך הוא נתן אצלך חלקו של העני בפקדון, ומה שאתה מלוה לו, משלו הוא מלוה, ולכן לא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך.

יש רעיון יסודי שאומרים חז"ל: העשיר בעל הנכסים הוא לעיתים צינור של ברכה לאנשים אחרים. הוא מהווה רק בריכה ומקור שפע. גם מה שנראה שלו, לעיתים נועד לשמש אחרים, והוא  - העשיר – אינו אלא שומר, בעל פיקדון. הרמז לרעיון זה הוא המילה "עימך" המוזכר שם גם כן.

וזהו רמז הפסוק, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו", אל תחשוב שכספו הלך? אלא נמצא "עמך" כפקדון, ואתה צריך והחזקת בו שלא יתמוטט.

המילה "עימך" המופיעה אצלנו נמצאת צמודה למילים "והחזקת בו", כביכול מסבירה התורה: מנין תחזיק בו? ממה ש"עימך", הכסף עימך (ולא העני כפי שאולי היה נלמד מפשט הפסוק). הוא אצלך מונח כפקדון. אם תזכה למלא את תפקידך זה, הרי שבזה תוכר כשומר נאמן, ותהיה מקור ברכה הגדל ומתרחב בע"ה.

פרנסה היא לא תירוץ....

 בס"ד

פרנסה היא לא תירוץ... / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

שמיטה בשנים מקבילה לשבת בימים. עניינן הוא ההבנה שה' הוא המנהיג את המציאות ובתוך כך גם את פרנסת האדם. אין האדם פועל הכל מכוחו, וברכת ה' היא תעשיר.

הגדרת המצוה היא כך (ויקרא כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

מה באות המילים "שבת לה'" ללמד? אם המסר היה המצוה ותו לא – הפסוק היה יכול להסתיים במילים "ושבתה הארץ". כותב רבינו (אות א):

יתור אומרו שבת לה', יתכן שבא הכתוב לתת טעם למצוה זו מה שכתבו הראשונים כי בכל שנה יש שני חדשים שיש בהם בטול תורה, והם יומי דניסן ויומי דתשרי, שבהם עוסקים בזריעה וחרישה וקצירה ובשדותיהם וכרמיהם, וכמו שאמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי.

העבודה החקלאית היא תובענית ואינטנסיבית. החקלאי חייב להיות במעקב צמוד אחר צרכי שדותיו. החודשים העמוסים ביותר הם תשרי וניסן, שבהם מתבצעת השתילה והקציר. רבא (במסכת ברכות לה, ב) בקש מתלמידיו שלא יבואו לשיעוריו בחודשים אלה כי בהם תלויה פרנסתם לכל השנה. אומר רבינו, שמעשה זה מסביר את הצורך בגדרת השמיטה כשבת לה' – לצורך לימוד תורת ה':

ולזה צוה ה' לעשות שמטה להשלים חסרון ב' חדשים שבכל שנה ושנה שבהם בטול תורה למען יעסקו בתורה כל השנה בהיותם פנויים ממלאכה וזה יאמר הכתוב "ושבתה הארץ" והטעם הוא להיות "שבת לה'", שהשביתה הזאת היא לכבודו ית' למען יעסקו בתורתו, ולהשלים החסרון אשר בטלו אותה בשנים שעברו.

חסרון ממוסד של חודשיים בכל שנה למשך שש שנים – עולה לכדי 12 חודשים – שנה שלמה. את החסרון הזה באה השמיטה למלא!

צרכי הפרנסה הם מהותיים לאדם. לא ניתנה התורה למלאכי השרת. יחד עם זאת צרכי הפרנסה הם אינטנסיביים ותובעניים, ועלולים להשכיח מהאדם את מטרתו האמיתית, להיות עובד ה', העוסק בתורתו. שנה שלמה בה הוא נמנע מעבודה שגרתית (למעט תחזוקה למניעת נזק), מאפשרת מרחב של פנאי ללימוד התורה, ולהראות שלמרות הצרכים המהותיים, התורה הנמצאת בראש מעייננו.

עבודת החינוך ושכרה

 עבודת החינוך ושכרה / לפרשת בהר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עבודת החינוך היא עבודה מתמשכת, שדורשת המון מחשבה, השקעה והתמדה. שלב ראיית הפירות ההוא לעיתים רחוק מאד, והדבר יכול לגרום לריפיון מסוים במודעות בפעילות המקדמת את חניכינו: ילדינו ותלמידינו.

כל בר דעת מבין כי את הפירות המתוקים אוכלים –בסייעתא דשמיא! – זמן רב לאחר ההשקעה.

רבינו מוצא את היסוד הזה רמוז בפרשתנו (חלק ב אות ג, על כה, ג):

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה

נראה לפרש על פי מה שאמרו במסכת קידושין (דף ל' ע"א) על פסוק "חנוך לנער על פי דרכו", רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר עד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמניסר עד עשרים וארבע. ע"ש. נמצא דבין למר ובין למר החינוך הראוי לבניו של האדם להדריכם בדרך טובה ולשרש מקרבם כל מדה רעה, הוא שש שנים.

בתלמוד ישנה מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה מהו הגיל המשמעותי ביותר לעקוב מקרוב אחר חינוך הבן להמשך חייו, האם 16-22, או 18-24 (רש"י שם מסביר גם באופן אחר: שמחלוקתם היא לגבי הגיל בו ראוי לדחוף את הבן לנישואין, עיינו שם). שני החכמים מסכימים שמדובר על טווח של שש שנים.

והנה שדה וכרם רומזים לבניו של האדם, כי כשם שהאדם מאסף משדהו וכרמו תבואה ופירות למזון גופו, כך הוא מאסף מבניו תורה ומצוות ומדות טובות למזון נשמתו וכמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ק"ד ע"א) "ברא מזכי אבא". וההנהגה במדות טובות נקראת "זריעה", כי במו שעל ידי הזריעה יגדלו הצמחים והפירות, כך על ידי ההנהגה יזרע ויטע בלב בניו מדות טובות המוציאות פרחים ופירות טובים מתורה ומצוות. והמשרש אחר מדות הרעות של בניו נקרא "מזמר" שהוא דומה למזמר כרמו להסיר ממנו הענפים הרעים המכחישים (=המחלישים) אותו.

בניו של אדם חייבים לכבדו בחייו, אולם גם לאחר מותו. מעשיהם הטובים, יבול חינוכם של ההורים, מזכים את נשמת הוריהם בעולמות העליונים. את פירות שדה החינוך יאכלו הוריהם בעקבות אותה השקעה ומסירות.

והנה ההשקעה היא בשתי בחינות: סור מרע – וזו "זמירה", חיתוך הענפים הרעים, המידות הרעות, ועשה טוב – זו "זריעה", שתילה של מידות טובות בלב הנערים.

וזהו שאמר הכתוב "שש שנים תזרע שדך" - לחנך את בניך בהנהגות ישרות, לכל מר ומר כדאית ליה, "ושש שנים" הנזכרות גם כן "תזמור כרמך" - לשרש אחר מדות הרעות שתראה בהם. ועל ידי זה "ואספת את תבואתה" של השדה וכרם, שהם מצוות ומעשים טובים ומדות טובות של בניך, ותמצא מזון לנפשך בעולם הבא על ידיהם.

כך בעצם מתפרש הפסוק: אם רצונך "לאסוף את תבואתה", לקבל פרנסה לנשמתך גם כאשר אתה לא תוכל לרכוש תורה ומצוות, לאחר מאה ועשרים, עליך להשקיע רבות בחינוך, ובמיוחד בתקופות המשמעותיות של בחירת דרך בחיים.

חירות קשה, ועבדות מרוממת

 חירות קשה ועבדות מרוממת / לפרשת בהר / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הפער בין הערכים שהובילו את המציאות בעבר לבין הערכים המקובלים היום, מייצר לא מעט שאלות. סוגיית העבדות היא אחת מהסוגיות הללו. עבדות היתה דבר הברור מאליו בעבר. העולם המודרני רואה בכך פגם מוסרי, ואילו מהתורה נראה כי השיעבוד של העבד הכנעני הוא לכתחילאי, והוא אף עובר בירושה, משל היה חפץ, חלילה.

על אתגר זה עומד רבינו במנחת כהן:

(כה, מד) מהם תקנו עבד ואמה. רבים תמהו איך תורתנו הקדושה ציותה לנו לקנות עבדים, והנה בזמן הזה הסכימו כל האומות לבטל מסחר זה שהוא נגד האנושיות! והמתבונן יראה דאין מקום לקושיא זו, כי בזמן ההוא היו העבדים נמכרים בכל העולם ואם לא יקנה ישראל יקנה זולתו מן האומות

תשובת רבינו היא, שאכן נקודת המוצא היא שמדובר על המציאות הרווחת: כל העולם סחר בעבדים. השאלה לא היתה "האם ייקנו", אלא "מי יקנה"? ופה, כך מחדש לנו רבינו במבטו, אנחנו משמשים כמושיעים לאותם עבדים. מדוע?

ולכך ציותה תורה לישראל לקנות שעל ידי זה הוא מפרישו מן העבודה זרה, וגם יהיה חייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם, והרי הוא מכניסו תחת כנפי השכינה, ואם אח"כ ישחררנו יהיה ישראל גמור, ונמצא דטובה גדולה הוא עושה עמו במה שקונה אותו.

גוי שנקנה כעבד: א. מופרש מעבודה זרה, שהיא שחיתות ורשעות תיאולוגיות ומוסריות גם יחד. ב. מתחיל קשר של מצוות עם הקב"ה, ומעלה את עצמו ומעשיו. ג. כשישוחרר – יסיים תהליך גיור, ויהיה כבן ישראל!

יוצא לפי זה, שדין העבדות הוא מעין הרחבה, של השליחות האוניברסלית של אברהם אבינו, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". משימה של הבאת ברכה לאנושות, לא רק באופן של הדרכה תורנית חינוכית ישירה.

אם כך – אולי אחרי ה"סמינריון" הזה, נשחרר אותו? מה הגבול?

ומה שלא נתנה תורה גבול לשחררו, ואדרבא ציותה "לעולם בהם תעבודו", "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", משום שהעבדים הם פרוצים בגזל ובזנות כידוע, בכמה דוכתי (=מקומות, סוגיות) בגמרא, ולכן יש לחוש שכאשר ישתחררו יעשו מה שלבם חפץ, וילמדו אחרים מהם את מידותיהם המושחתות, לכך ציותה תורה שיהיו תמיד תחת מרות האדון הם ובניהם, שהטבע שבאב מוריש אותו לבניו,

התלמוד אומר שישנן תכונות אופי קשות המוטבעות בבני כנען. באחת הסוגיות, הדבר מתואר באופן, שכאילו כנען השביע את בניו להיות מושחתים! התכונות הבולטות לרעה הינן גזלנות ופריצות. אם הן תצאנה כאשר התיקון טרם הוטבע, המחיר עלול להיות כבד: דוגמא והשפעה רעים ביותר. המרות והשליטה של אדון ראוי, חוסמת את הצדדים הרעים מלהופיע, וממשיכה את תהליך ההטמעה של חיי עבודת ה'.

ומתי זה ייגמר? ה' יתברך, הבוחן כליות ולב, יברר לנו מתי הגיע הזמן:

וכאשר יתוקנו יזמין להם הקב"ה איזה סיבה לשחרורם, כמו שמצינו ברבי אלעזר, שחרר עבדו להשלימו למנין וכיוצא בזה.

התלמוד בברכות מספר על מקרה בו ר' אלעזר היה צריך מנין, והיה חסר אחד. ר' אלעזר שחרר את עבדו הכנעני, ובכך הוא נעשה יהודי שלם, והצטרף למנין. רבינו רואה בזה מעין סמל: העבד הכנעני הזה, תיקן דרכיו, ומעתה הוא יכול להצטרף לכלל ישראל בכל. מעשה המבוטא בהשלמת מנין. כך יזמין הקב"ה מצבים, שיגלו כי אכן המציאות הגיעה לתיקונה.

נראה כי רבינו רואה בתהליך היציאה של העולם מעבדות, בשורה של עליית קומה בישרות ובמוסריות בעולם.

שבת שלום,

רועי

 

לעילוי נשמת תלמידי אהובי, ר' יהונתן חברוני זצ"ל,

שנספה באסון מירון.

הגילדה הכלכלית הישראלית

הגילדה הכלכלית הישראלית / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית הריבית העסיקה ומעסיקה את עם ישראל בעבר ובהווה.

הכח הכלכלי של ההלוואה – ואף הכרחיותו הכמעט מוחלטת – היווה ומהווה אתגר הלכתי. לא פחות מכך – ישנו אתגר רוחני-אמוני. אתגר זה אף שימש במהלך הדורות כחרב ביד הגויים להשמיצנו, וכלשון ר' משה כ'לפון (יד משה, ה):

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. בימי גלותינו בארצות העמים, תמיד שואלים לנו האומות, איך אנחנו מלוים ברבית רק לאומות, ולא לאחינו בית ישראל ? ומחפים בזה עלינו כמה דרכי אשמה ועלילות שוא.

היהודים שהודרו מעבודת החקלאות במהלך הגלות, נאלצו לעסוק בכספים, ונהיו מלווים בריבית – לגויים. הגויים ראו בזה פגיעה: מדוע ליהודי אתה מלווה ללא ריבית, ולגוי עם ריבית?

עונה הרב:

ובאמת תשובתם מבוארת וידועה. כי מצד האמתות והצדק כל אדם רשאי בעצמו למכור את סחורתו וללוות את כספו כפי מה שיראה לו...ואך ורק בדרך זו לפנים משורת הדין גזרה התורה אומר על כל אחד מישראל שלא ללוות בבשר ומרבית. ואם כן , לא חלה אזהרה זו רק עלינו בית ישראל הנקשרים והנאסרים בעבותות התורה וחבליה.

אומר הרב: התשובה פשוטה: הריבית כשלעצמה היא לגיטימית. תעשה בכספך כרצונך, ותרוויח. איסור ריבית בישראל הוא בגדר "לפנים משורת הדין", לאומה הישראלית.

וראיה ברורה לזה, כי אנחנו מלוים מן האומות לעצמנו בנשר ותרבית, הגם כי האיסור מן התורה חל על הלוה והמלוה!

ועוד בה, כי מצד הישוב המדיני יש פנים לומר דמצווה ללוות ברבית ישראל מגוי, וגוי מישראל. כי לולא זה ננעלת הדלת בפני הנצרכים, וכמו שכן מעידים כל העולם כמה פועלות בתי הבנקי'ם בהישוב המדיני, אשר אי אפשר לכל אלו קיום בלתי נשך.

אם אסור היה להשתמש בריבית – אסור היה ללוות מגוי, שהרי איסור ריבית אינו חל רק על המלווה, אלא גם על הלווה (והערב והעדים, אגב). ועוד מוסיף הרב שיקול מציאותי: זו לפעמים מצווה לאפשר הלוואות בריבית, כמנוע לפיתוח. על בסיס הטענה ש"לא תנעל דלת בפני עניים/לווים", פוסקי הדורות יצרו מסמכי היתר עסקה כאלה או אחרים, להסדיר את הקשר בלי איסור ריבית. והדברים ארוכים.

אולם – האם גישה זו של הבדלה - לגיטימית? האם רק בעיניים של תורה, או גם באופן המובן על ידי העולם?

ואולם ישראל מישראל יש איסור גמור. והטעם לזה כי בלאו הכי יש גם חובה ומצוה על כל אשר בשם ישראל יכונה להחיות את אחיו להלוות לו ולתמכו ולסעדו פעם מזה לזה ופעם מזה לזה. לא בין ישראל והאומות אשר אין בהם קשרים כאלה. והרי זה דומה לשנים ושלשה אחים, או שנים ושלשה רעים וכיוצא , שהסכימו ביניהם באיזה חסדים: בהלואה, ותמיכה וסעד, וכיוצא בלי נשך, היתכן שיבוא מי שהוא שלא נקשר עמהם ויתבע חלקו בחסדים כאלה ? וכמו שבאמת עיני הכל תחזינה כמה וכמה אגודות וחברות בעולם, הן אגודות לבעלי מלאכה זו או זו וכיוצא, שיש לכל אחת תנאים ודרכים הנאותים להם שהיתה בהם הסכמה כללית. כמו לתת הלואה לאחד מהחברים בלי שום רבית, או לתת מענק לפועלים בסוף השנה, או לתת מתנה בחגים לפועלים וכיוצא. כפי חקי ותנאי החברה ולפעמים גם מצד הממשלה התומכת בתנאיהם וחוקיהם. האם יתכן לבוא אחד מבחוץ ויבקש לתת לו הלואה בלי רבית וכיוצא בטענה מה נשתנה פלוני העובד בחברה ממנו ?

ישנן אגודות חברתיות וכלכליות רבות בעולם. יש להם חוקים פנימיים שהסכימו להם, והדבר אף מאושרר על ידי חוקי המדינות. מדינות גם יכולות לכפות על קיום החוקים הפנימיים של האיגודים. אדם שרוצה לבקש מהחבורה הזו את הזכויות המיוחדות של החברים – יענה כמובן בשלילה.

אם כן – יש לברר מה הדבר מקשר ביננו? קבלת ברית התורה כמובן:

לכן רק לאחינו בית ישראל אשר אמרנו מאז ,,נעשה ונשמע” וקבלנו כאיש אחד חברים את התורה והמצוה, יתכן זה מצד הצדק. אחרי כי גם רעהו עושה כן. אך בין עמנו ושאר העמים אין מקום לשאלות כאלו וכמו שכן יעיד על זה כל מי ששכלו בריא ואיננו משוחד בהנאתו או בהבאת זולתו. ודו”ק.

התורה היא ברית גם בין יהודי לחבירו, וההתחייבויות ההדדיות מאפשרות הנאות כלכליות – כמו גם חיובי סעד ותמיכה הדדיים - המתקיימים בין חברי הברית.

 

וה' יצילנו מאיסור ריבית הנגיש והנוכח כל כך.

 

ארץ ישראל - המתנה העליונה!

ארץ ישראל – המתנה העליונה / לפרשת בהר / המשך חכמה

השמיטה היא אחד האתגרים הגדולים בתורה. חז"ל ביטאו זאת כך (ויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה א):

(תהלים קג) "גבורי כח עושי דברו". במה הכתוב מדבר? אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א', לשבת אחת, לחודש א', שמא לשאר ימות השנה?? ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק (=וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ומשלם מיסים ושותק) יש לך גבור גדול מזה??

אולם, אם הדגש הוא באתגר זה, מדוע התורה מתארת גם את חיי השגרה (ויקרא פרק כה,ג):

 שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ

ברור! אם בשנה השביעית מאתגרים אותי בהשבתה, משמע שעד עכשיו עבדתי ככל יכולתי! מה רוצה התורה ללמד בתוספת זו?

רבינו המשך חכמה מתרץ הכל במילה אחת המופיעה קודם לכן: "נותן". כך הוא מסביר:

הנותן (כלומר: נותן, בניגוד למוכר, ר.כ) בעין יפה, רוצה שישמח המקבל ויכיר טובתו. ולכן הקדים, שלא תדמו כי אני בעין רעה אליכם וחפץ שהארץ תשם. לא כן! חלילה! שכל נותן בעין יפה נותן, וכל שכן אנוכי, הבורא כל, הבוחר בישראל עמו. וזה שאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" - בטח בעין יפה הוא מאוד, שהשי"ת אינו מצפה לתשלום גמול חלילה, ודאי כי אני נותן חפצי שתשבעו מטובה ותתענגו בה מרוב כל.

הרקע למתן מצוות השמיטה הוא אהבת ה' האדירה לעמו. התורה מדגישה כי היעד בהגעה לארץ הוא להפריחה, לעבדה ולהנות מטוב ה' המתגלה בפירותיה. אחרי שהבנו את זה, ניתן לפנות לאתגר:

ורק זה מחוקותיה "ושבתה הארץ שבת לה" - שאתם הנכם אצלי כאנשי קודש וארצכם קודש. ואפילו הארץ (דבר חומרי ודומם. ר.כ.) שהיא לה', חלה עליה שביעית.

השמיטה - יש בה עניינים אדירים מחוייבי המציאות הרוחנית. דרך השמיטה אנו לומדים כי ארץ ישראל שייכת למימד אחר של המציאות. למימד הקדושה. אבל גם האתגר הקשה הזה בא רק אחרי הבנה שהוא חלק מטוב כולל ושלם.

 

תמיכה כלכלית ותמיכה רוחנית

תמיכה כלכלית ותמיכה רוחנית / לפרשת בהר / אור החיים הקדוש

פרשת השמיטה הפותחת את פרשתנו, מהווה הקדמה לרצף של מצוות, השוזרות בתוכן יסודות אמוניים ועזרה הדדית. בד בבד עם ההכרה שלה' כל הארץ, בכך שהאדם משמיט את השליטה שלו בקרקע שלו, נעשה כאן מהלך של עזרה סוציאלית, בו הארץ מופקרת למאכל כל אחד ואחד מישראל ללא תשלום. ביובל המסר מתחזק יותר: שם אנו גם משחררים שליטה מקרקעות שרכשנו מאדם במצוקה וביתר שאת, שחרור עבדים עבריים מעבדותם.

אחד מהדברים המופיעים בהמשך אותו מהלך הוא העזרה לאדם הזקוק לכסף, שהתורה מצווה להלוות לו ולא לקחת ממנו ריבית (ויקרא פרק כה):

(לה) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.  (לו) אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ.  (לז) אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. 

אמנם, כמו שישנו עוני גשמי יש גם עוני רוחני וגם אליו רומזת התורה כפי שמעמיק אור החיים הקדוש:

וכי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תעיר האדם על רוח ה' אחינו אשר שכן בתוכנו, ואמר "כי ימוך אחיך" שהוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו, אם ראה האדם כי לא האיר בתורה ולא במצות כי אין עני כי אם מן התורה והמצות, "ומטה ידו" והחשיך אורו והודו, "עמך", פירוש לצד היותו עמך, הוא שנתמוטט, שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו,

נשמת האדם שבתוכו היא כאן "רעהו", והיא החשכת אורה, בבואה אל גוף החשוך מהתורה והמצוות, וזו בשבילה דלות שאין כמותה. מה עושים?

ותמצא שיבקש ה' להחזיר לו הרוח כאשר נתנה, כאומרו (קהלת י"ב ז') "והרוח תשוב" וגו' ואמרו ז"ל (שבת קנ"ב ב) "תנה לו כמו שנתנה לך", ויצו ה' "והחזקת בו", פירוש, שיתחזק לשוב בתשובה להשיבו למכונו, כי אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה.

הקב"ה רוצה לקבל את הנשמה נקיה לאחר 120. עלינו לטפל בנשמתנו בחמלה רבה כאותו עני ולדאוג להחזיק בו.

נראה כי אין הכוונה רק לעצמנו. שהרי אם אדם יכול לעזור לרעהו ולהאיר את עיניו בעוניו הרוחני, אדרבא! יפעל ולא יירא! לא יחשוש מטענות המלעיגים והמפריעים לתת דעת.

חסד רוחני גם שמו חסד ושכרו כפול מן השמיים.

 

גם בגלות - להיות ציוניים בפועל!

גם בגלות-להיות ציוניים בפועל! / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

פרשתנו עוסקת רבות בענייני קדושתה ומעלותיה של ארץ ישראל. גם בקניינים, אין דינה פשוט. הממכר בטל בשנת היובל. מה הטעם? מסבירה התורה:

והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחוזתכם, גאולה תתנו לארץ.

רבינו מוצא כאן מסר נוסף, הנוגע ביחסינו לארץ ישראל, ובהשתוקקותינו אליה, גם בגלות:

נראה לפרש, במה שידוע כי אנו בטוחים שה' יתברך יגאלנו מהגלות, ואף כי יתמהמה חכה לו. והטעם, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי בכל צרתם לו צר כביכול, והשכינה תמיד היא עמנו בגלות ובעבור השכינה אנו בטוחים בגאולה.

יש לנו ביטחון בגאולה. הסיבה לכך היא, שמדובר ב"אינטרס" אלוהי, לא פחות מזה האנושי. גם השכינה נמצאת בגלות, כאשר אנחנו שם.

גישה זו יכולה לייצר אדישות, "יהיה בסדר". האם זה נכון?

אך צריך גם כן אתערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה, מצד ישראל) לפני אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה, מצד הקב"ה), שמצדנו אנו נעזור, הן בגוף, הן בממון, לכל אחינו ישראל לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. וכל אחד ממנו, יתכונן לעלות לארץ ישראל, ולא שנשב בחיבוק ידים.

יש להתעורר לפעולה מצידנו. בין אם מדובר בסיוע ועידוד לעולים לארץ, בין אם מדובר על התארגנות והתכוננות לעלות לארץ ישראל בעצמנו. בכל מקרה - לא לשקוע באדישות.

וזה שאמר "והארץ", היא ארץ ישראל, אף כי נמכרה בעונותינו, והיא עתה ביד אוה"ע, בכל זאת תהיו בטוחים כי "לא תמכר לצמיתות", "כי לי הארץ", והטעם "כי גרים ותושבים אתם עמדי", הן בהיותכם בגלות שנחשבים כגרים אצל אומות העולם, הן בזמן שאתם תושבים בא"י, תמיד אתם "עמדי", שהשכינה שרויה אצלכם,

הארץ לא תמכר לגויים לעולם!! חלילה חלילה! מה הנימוק? כי תמיד אנחנו עם בורא עולם, בכל מקום ומקום, בכל תקופה ותקופה, ובכל גלות וגלות. גרים ותושבים - עימו! וממילא יש כאן גם רצון אלוהי לסיים את פרק הגלות, ולחזור הביתה, לארץ ישראל. אבל:

אבל תנאי אחד כי צריך אתערותא דלתתא וכאמור, ולזה אמר "ובכל ארץ אחוזתכם" - איפה שאתם נאחזים בגולה, "גאולה תתנו לארץ" לעזור לגאולה ולבנין הארץ.

התורה מצווה לפעול ולעזור למהלך השיבה הזה. יש לתרום כספים, לפעול בגוף, ולרומם את הרוח, למהלך השיבה של ישראל לארצם. לא משנה היכן אתה נמצא - שתהא גאולתה של ארץ ישראל בראש מעיינך.

ויהי רצון שנזכה לראות בעיננו במהרה בשיבת כל אחינו בית ישראל לארץ בשובה ונחת, אמן!

 

שבת שלום

רועי