שכינה וכבוד

שכינה וכבוד / לפרשת במדבר / משך חכמה

במסגרת סדרי המסע במדבר ישנן הוראות לאירגון גם תוך כדי תנועה, ולא רק אירגון סדרי חניה.

למה זה חשוב? מה זה מלמד?

אומר רבינו המש"ח (במדבר פרק ב):

)יז) ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר.

כאשר ישנו מעמד רשמי, הכבוד מחייב סדרים. גם במדינת ישראל, אגב, ישנם חוקי טקס היכן יושב כל אחד מהנכבדים באירועים ממלכתיים: נשיא, רה"מ, יו"ר הכנסת, נשיא ביהמ"ש העליון, הרבנים הראשיים, וכן הלאה. האירגון של הישיבה סביב המשכן הוא נגזרת של הכבוד האלוקי השוכן עם עם ישראל. במעמד של כבוד יש לתת כבוד זה לזה.

ראיות מחז"ל?

ולכן בפרק הניזקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לספר תורה - החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, א): אין מכבדים אלא בפתח שיש בה מזוזה, וכל שכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שכבוד אינו רק (=אלא) במקום מכובד.

גם בקריאה בתורה ישנם סדרי עליות, כגון כהן, לוי ישראל, ואם יש ת"ח ישראל, הוא קודם לכהן (הידעתם שהרב עובדיה זצ"ל היה קבוע עולה ראשון, גם כשהיה כהן?). הסיבה היא כבוד התורה. בזימון – מכבדים את הגדול, וגם זה רק במקום אכילה מכובד. ולא למשל אם אוכלים בדרכים.

חוץ מהמסע במדבר...

ואין מכבדים בדרכים. לכן אמר כאן שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתם אצל אוהל מועד, הסדר הזה יהיה בעת המסעות גם כן, שאינו דומה לשאר דרכים שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, אם כן צריכים להיות בסדר חנייתם על ידו.

כאן ישנו יוצא דופן: ה' נוסע איתם לכל מקום, והסדר נתבע מתוך היותם במעמד מתמיד של לפני ה'.

מאז נכנסו ישראל לארץ, הארון והמשכן חנו בכמה תחנות, עד שנתקבעו בהר המוריה. אולם מכאן בכל זאת נותר לנו להבין את הכבוד הנתבע במקומות בהם כבוד ה' שורה, ובמיוחד בתי כנסיות ובתי מדרשות.

שמיעה המשרה שכינה

שמיעה המשרה שכינה / לפרשת ויחי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

כמנהגם של גדולי האומה, גם יעקב אבינו נפרד מבניו לאחר ברכות. ברכות אלה, מעבר להיותן תפילה לברכה ושפע, נושאות בתוכן הדרכה והנחיה לעם המתהווה, כיצד ללכת בדרך ה'.

הפתיחה של דברי יעקב, מעלה תמיהה (מ"ט,ב'):

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם

מדוע המילה שמעו מופיעה בפעמיים?

ויש לפרש...ד"שמעו" הראשונה, אינה מלשון שמיעה, אלא מלשון אסיפה, כמו שכתוב (שמואל א', ט"ו, ד') "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם",

רבנו מחדש, שהמילה שמעו האמורה כאן, משמשת לשני פירושים: גם שמיעה, במשמעות הנפוצה, וגם במשמעות של אסיפה, כמו שמצאנו בספר שמואל. אם כן, השאלה לכאורה חוזרת מכיוון אחר: אין כאן פעמיים "שמיעה", אבל יש פעמיים "התכנסות": הקבצו ושמעו. מדוע?

ומתחילה מדבר לגדולים "הקבצו", ועוד "ושמעו", פועל יוצא לאחרים, שתאספו גם בני יעקב, אלו הקטנים, ויחד אתם שמעו אל ישראל אביכם.

במילים שלנו, אומר יעקב לבניו: אתם תתכנסו לשמוע דברי, ואתם גם תכנסו אחרים ("פועל יוצא לאחרים"), להעביר את התוכן הלאה. רבינו מחבר זאת לתהליך שהולך ומתרחש מול עיניו:

ונראה דמשום כך אמר כן יעקב אבינו אל בניו בשעת פטירתו, כי ראה ברוח הקודש, שאחרי פטירתו יתחילו זרעו לפרוק קצת מעליהם עול התורה וירצו להתבולל בין המצרים ובמקום אשר בתחילה היו בארץ גושן יחד מובדלים מהם אח"כ התחילו להתפזר בכל הערים של מצרים וכמ"ש הרב חתם סופר...ולכן הזהיר אותם הקבצו ושמעו בני יעקב שתהיו מקובצים יחד כמו שאתם עכשיו ועי"ז ושמעו אל ישראל אביכם ללכת לפי דרכו וחינוכו...

רבינו מביא מדברי החתם סופר, שיעקב אבינו רואה, שעם ישראל לקראת פיזור, ומזה הוא חושש: אם הם לא במקום אחד, הם חשופים הרבה יותר להשפעות תרבותיות זרות. לכן תפקיד המנהיגים – בני יעקב במקרה שלנו – לכנס את העם, ויחד לשמור על דבק לאומי ורוחני, שישמור על מסורת ישראל.

רבינו מביא צורך נוסף בחיבור ובדביקות:

...נ"ל דכאן רמז להם, שצריכים להיות מאוחדים ומלוכדים יחד, ועל ידי זה תהיה אפשרות לרב ולמנהיג שלהם להוכיח אותם...

הכינוס מועיל לחנך ולקדם את כולם. אם כל אחד במקומו, מרגיש שהוא עולם בפני עצמו (כלשון הרב שם בהמשך), קשה מאד להגיע לכל אחד ולהשפיע מחכמת הרב ומהדרכתו. מסיבה זו מצווה יעקב אבינו על בניו לשמור על התכנסויות בעם ישראל.

האם רבינו היה אומר לסגור את מנייני החצרות?...

שכינה עמהם - בחיבור שורשי

 

שכינה עמהם-בחיבור שורשי / לפרשת ויגש / מבעל משך חכמה

בפרשתנו מתחילה גלות מצרים. אמנם, היא עטופה ביוקרה, עגלות מלכותיות, כבודה וייחוס, אבל אחרי הכל, יש כאן גלות. כל העטיפות לא יכחישו שבני יעקב לקראת ירידה. יעקב אבינו כמובן קולט זאת, והוא מודאג. הקב"ה מתגלה אליו ומדבר עימו (בראשית פרק מו, ב):

(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

יעקב, שכבר חווה גלות בחרן בעבר, כבר מכיר את הפניה הזו, בחושך, בלילה, מתוך שם אלוהים, שהוא מידת הדין, ולא שם הוי'ה ב"ה. יעקב מכונה כאן" יעקב", בשם של הקטנות והעצבות (כתבנו כבר על כך בס"ד בשם אור החיים הקדוש), ולא בשם "ישראל", שם העוצמה והשררה. המהלך פה הוא עגום וירוד. אולם מתוך ההקטנה הזו (לילה, דין, עקב) מגיעה בשורה מרגיעה: אנכי ארד עמך מצריימה.

מדוע דווקא יעקב הוא זה שהקב"ה מתגלה אליו באופן זה של מראות לילה, בהקשרים הנ"ל?

מבאר רבינו המשך חכמה:

(ב) ויאמר אלקים (לישראל) במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. ...שהיה מוכן לצאת לחוצה לארץ לגור, לכן בא אליו התגלות אלקית בלילה, להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל, ...

גם כשהיינו זרוקים דוויים וסחופים בגלות, הקב"ה עימנו. דבר זה רומז יעקב בתיקון תפילת ערבית, ...

...והם איברים ופדרים שהם קרבים בין ביום ובין בלילה (ברכות ב, א).

כוונתו: ערבית מקבלת את כוחה מהמשך היום, ולא מעצמה. אין ללילה כח מעצמו, אלא רק כהמשך. כמו שבמקדש - קרבן שהוקרב בשעות האור, ניתן להמשיך בשריפת אבריו גם בלילה (שאינו זמן מתאים לעבודת הקרבנות).

מדוע תובנה זו משמעותית? מה ניתן ללמוד ממנה?

...ומזה, יצא לנו מוסר השכל, שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי ולמודי אבותיכם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עמהם גם בחוצה לארץ - גם "בלילה". אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא 'אין שכינה שורה בחו"ל'! ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק - 'שכבר ראה', "והיה דבר ה' אליו", ודו"ק.

אם אנו רואים את עצמנו, כעץ עם שורשים נטויים, כי אז ניתן לדבר על "המשכה", וגם על "עוגן", אולם אם מיוצרים ניתוקים מכל סוג: רוחניים, לאומיים ועוד - הרי שאז אין הרוחניות אינה מופיעה בגלות, ואנה מלווה רוחנית וחומרית את ישראל.

הפרי היפה ביותר, הנמצא ברום העץ, יונק את כל כח קיומו מהשורש הנטוע בעומקי האדמה. גם כאשר הפרי רחוק -אפילו עשרות מטרים - מהאדמה ומהמזון החיוני - החיבור שלו אל השורש מוציא ממנו את כל הטוב שבו.