בס"ד
כובד ההיסטוריה על כתפי
השבטים / לפרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
שאלת האיזון בין קשיחות
ורכות בחינוך היא אחת מהקשות שבתחום זה. הדבר קשה יותר כאשר נתבעת עליית מדרגה,
התובעת מאמץ יתר. התלמיד, הבן, הבת, עלולים להפעיל גינוני פינוק כדי למנוע מעצמם
את המאמץ הנדרש. המניפולציות הרגשיות הללו עלולות להשפיע על המדיניות של ההורים
והמורים.
רבנו מוצא רמז בדברי
יעקב אבינו לנורמה הראויה ברגעים כאלה. וכך הוא כותב (אות ו):
"הקבצו ושמעו בני
יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (מט, ב). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו
זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר
והיה העולם שבן מכבד אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקדוש ברוך
הוא כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו
יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב",
עד כאן.
לרבינו הוקשתה כנראה
הכפילות בפניה אל הבנים. הם גם בני יעקב, וגם בני ישראל. מדוע? האם זה רק עניין של
שירה? ועוד: אם הם בני 'יעקב' – מדוע להקשיב ל'ישראל', ולא ל...'יעקב'?
כדי לענות על זה מקדים
הרב את דברי חכמינו. ישנה מצוה לכבד את ההורים, וישנה מצווה ליראה מהם. בכבוד - הקדימה
התורה את האב, וביראה - את האם. הטעם לכך הוא שיש כאן ציווי נגד האינטואיציה
הבסיסית של רוב בני האדם, לירא יותר מאביהם ולכבד יותר את אימם. לענייננו לוקח הרב
את הנחת היסוד שלאשה יש יותר נטיה לרחם.
על פי זה הרב רמז במקום
אחר, בדין שילוח הקן:
ופירשו בזה הפסוק (דברים
כב, ז) "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך", הכוונה בענין החינוך שהאם
מטבעה משדלת הבנים בדברים, לכך צריך שלח תשלח את האם לאיזה מקום
חוץ מהבית, כדי שלא תתנגד לך בחינוך, ואת הבנים תקח לך לחנכם.
הרב מתבטא בחריפות:
לעיתים עליך – האב התובעני – לחנך את ילדיך כאילו אימם אינה נמצאת שם, להתעלם
מפניותיה להקל את העול מהילד, ולקחת אחריות מורחבת יותר על החינוך! דברים קשים...
עוד מדרש מקדים הרב
לפירושו:
עוד ידוע שהנשים נקראים 'יעקב',
והאנשים נקראים 'ישראל', כמו שדרשו (שמות רבה כח, ב) בפסוק (שמות יט, ג) "כה
תאמר לבית יעקב", אלו הנשים. "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים.
בהקדמה למתן תורה משה
פונה לעם ישראל בפניה כפולה, בית יעקב ובני ישראל. חז"ל מסבירים שמדובר על
פניה לנשים ולגברים.
על סמך כל הנ"ל
מסביר רבינו את דברי יעקב לבניו, רגע לפני פטירתו ולפני ציוויו המטילים חוב
היסטורי כבד על כתפי בניו:
וזהו רמז הפסוק, "הקבצו
ושמעו בני יעק'ב", אתם הילדים שתמיד שומעים רק בקול אמכם שאינה יודעת לחנך
וללמד תורה, תעזבו את דבריה בנוגע לחינוך, "ושמעו" רק "אל ישראל
אביכם" שהוא יודע לחנך וללמד.
כעת אתם מתחברים למסורת
של אברהם ויצחק שעוברת רק דרך יעקב. המשך כריתת הברית בינם לבין הקב"ה.
המוכנות לשאת עול היסטורי, ייעודי, הינו אתגר שפינוק יכול להורסו ולמונעו. לכן יש
חובה לנתק לעת עתה את הויתור והרכות האמהי המלטף והמחבק, ולהגדיר את היעדים בחדות,
גם אם הם יהיו קשים. רגע עילאי זה, של התגברות נשמת יעקב לפני פטירתו, חייב להיחרט
ולהיצרב בליבם של השבטים הקדושים, רגע של העברת השרביט מהאב לבניו.
