יום שלישי, 25 באוקטובר 2022

ללמוד מהרשעים??

 ללמוד מהרשעים? / מתורתו של ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

על צדיקותו של נח "בדורותיו", נחלקו חכמינו אם זה ביטוי מחמיא, כי אפילו בדור רשע היה צדיק, או ביטוי מבקר, שצדיקותו היא יחסית בלבד. רבינו בוחר בכיוון אחר, המסביר כי המילה "בדורותיו", אינה משווה, אלא מסבירה את הדרך לצדיקות:

...יש לפרש על פי מה שכתב בספר ילקוט דברי חכמים (דף ל''ח) על פסוק "ונח מצא חן", דהכלל הוא כל דבר שהצדיק רואה, לוקח ממנו לעבודת ה', ואם רואה ח"ו איזה אדם מתאוה לעבירה, לוקח הצדיק מזה עבודת ה', שאומר בלבו "קל וחומר! מה זה שהוא מתאוה לדבר עבירה, שהוא קל ונפסד בזמן מועט הוא מתלהב כל כך, ועל אחת כמה וכמה שראוי לי להתלהב לעבודת ה' יתברך, שעבודה זו תתקיים לעולמי עד!".

הרב פותח את דבריו ביסוד רוחני חשוב: אם אדם פוגש מצב חיים מסויים, אות הוא, שיש לו מה ללמוד מזה. נח פעל כך. הוא ראה את גודל חשק העבירה של רשעי דורו, ולמד לעצמו: אם לדבר זמני החשק כה גדול, לדבר מצווה נצחי – על אחת כמה וכמה.

אם כן, הפסוק מגלה לנו, מה היה מקור ההשראה – הבלתי צפוי! – של נוח: המוטיבציה הרעה של רשעי הדור, הולידה אצלו מוטיבציה טובה. וזו משמעות צדיק "בדורותיו", צדיק שנבנה באופיו על ידי דורותיו.

וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו כלומר על ידי אנשי דורו שהיו רשעים וכל כך הם להוטים אחרי העבירות בזה עצמו הוא למד מהם להיות צדיק תמים כלומר שלם שתמיד הוא רדף להפך להיות רץ ורודף הרבה אחרי עבודתו יתברך.

לאור חידוש זה, מבאר רבינו מדרש קשה ביותר:

ובזה אפשר לומר שזהו רמז מאמרם ז"ל על פסוק "ויקרא אלהים לאור יום - אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה - אלו מעשיהם של רשעים, 'ואיני יודע באיזה מהם חפץ', כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב - הוי במעשיהם של צדיקים חפץ".

מרעיש! המדרש כביכול מתלבט בבריאת העולם, אם מעשי הצדיקים רצויים יותר לפני ה', או שמא מעשי הרשעים! מה בכלל ההתלבטות??? ובאמת הרב מביא מיד את השאלה:

והקשו המפרשים ז"ל, דאיך הוה סלקא דעתין (=שאיך היה עולה על דעתנו) לומר שחפץ במעשיהם של רשעים?? ולפי האמור, יש ליישב, כי יש לצדיק מעשים טובים הרבה שלמד מהצדיקים, ואותם המעשים מתיחסים לצדיקים, ויש מעשים טובים שלמד מהרשעים, והוא על דרך האמור, דכשרואה השמחה והחשק הרב שיש להם לרשעים במעשיהם, מהם למד במעשים הטובים, ואלו מתיחסים לרשעים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ,

כפי שראינו בפתיחת הדברים, הצדיק "אוסף" כלים ודרכים בעבודת ה' מכל מה שהוא פוגש. אם הוא לומד ממעשיהם של צדיקים, ניתן לומר שאלו "מעשי צדיקים". מה שהוא לומד מהרשעים, באופן של לימוד המוטיבציה, כאמור למעלה, ניתן להיקרא "מעשי רשעים". ההתלבטות במדרש היא על טיב המוטיבציה: האם עדיף ללמוד ממעשי הצדיקים או מהמוטיבציה של הרשעים? על זה מסיק המדרש:

אבל כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי היה מהראוי שלא להסתכל כלל במעשיהם של רשעים, מחשש שאולי יתגבר עליו היצר הרע, ויטה את לבבו ללמוד לעשות כמעשיהם ח"ו.

המדרש מסיק שעדיף הלימוד מהצדיקים, כי בלימוד מהרשעים ישנו חשש שגם הצדדים הרעים ייקלטו, ולא נשאר רק בצד הטוב של הלמידה הזו.

שנזכה תמיד לדבוק בצדיקים וללמוד ממעשיהם, אמן כן יהי רצון.

 

שמחה שהיא זכות, זכות ושמה שמחה

 שמחה שהיא זכות, זכות ששמה שמחה / לפרשת נח / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נוח, שאיש צדיק תמים היה, נהיה מודל לדיון על סוגי צדיקים. אולם, ניתן  משמו על דרך הרמז, מסרים לגבי כל אדם. הגמ' במסכת עירובין מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: האם נוח לאדם – מלכתחילה – להיבראות, או לא? ומסיקה הגמ' (עירובין יג,ב):
נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו.
המסקנה מעט עגומה: עדיף היה שלא נברא...מה הפתרון? עסק התורה והמצוות.

מעמיק רבינו ר' רחמים הכהן, את תשובת חכמים:
אלא הטעם הוא שקודם שנברא, הוה אכיל נהמא דכיסופא, ובהית לאיסתכולי באפי (היה אוכל לחם בושה, ומתבייש להסתכל בפניו), אבל על ידי שיסגל מצוות ומעשים טובים נהנה הוא מיגיע כפיו.
הרב רומז כאן לעקרון שמופיע בספרות הפנימיות: הנשמה לא סובלת מתנות חינם. הדבר משול לעני, שכאשר הוא מקבל צדקה, פניו מתמלאות בושה, והוא אינו יכול לשאת פנים למיטיבו. כך גם הנשמה: כל זמן שהיתה באוצר הנשמות, היתה מקבלת את חיותה מהקב"ה כעני העומד בפתח, ועם המעבר לפה, נפתח לפניה אופק חדש: לזכות בשכרה בכוח מעשיה. והרמז – אצלנו:
וזהו שאמר "אלה תולדות" וגו' שנבראו בעולם הזה, נח להם שלא נבראו וכנז', ואם כן, למה נבראו? ותירץ: "נוח איש צדיק" וגו', את האלוהים התהלך, רצה לומר,  שיוכל להביט אל האלהים וליהנות מזיו השכינה בלי בושת פנים.
התורה רומזת מה התולדה הנכונה להפוך את מה שאינו נוח - לנוח: נוח איש צדיק, כלומר: נוח להיות צדיק, ומתוך כך, ניתן להתהלך לפני הקב"ה ללא בושה.

הרב מדייק את המשימה עוד יותר, ומזכיר מדרש:
ובזה יובן כוונת הכתוב (קהלת ט') "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך". ונקדים עוד מה שכתבו ז"ל דבכל המצוות איכא טצנת "מי הקדימני ואשלם", ושכרן אינו אלא מצד החסד.
הפסוק בקהלת מצווה את האדם לשמוח כי מעשיו נרצים. מה הכוונה? המדרש אומר כי אדם לא יכול להתגאות לפני ה' על מצוותיו. מדוע? כי הקב"ה הוא זה שמייצר את היכולת לקיומן: נותן לך בן כדי שתמול, נותן לך בית כדי שתבנה מעקה, ועוד. אם כן – שכר למה? גם בו יש מימד של חסד! אז חזרה השאלה: במה זוכה הנשמה לשכר עצמי??
 לא כן השמח בעשיית המצװת לית בו טענת מי הקדימני ובדין הוא שיטול שכרו. וזהו "לך אכול בשמחה" רצה לומר, בשביל השמחה שאתה שמח במצוות שאז תאכל לחמך דייקא, ליהנות   מזיו השכינה מדידך בלי שום בושה.
נותר בידינו הרגש המלווה למצווה: האדם יחליט אם זה יהיה בשמחה או לא, ועל השמחה הזו יהיה עיקר שכרו! כי כאן באה לידי ביטוי הבחירה של האדם להיות שייך לעולם המצוות, ולא רק לבצע אותם באופן טכני ויבש, שנפעל יותר על ידי הקב"ה.
שנזכה להנות מעמל כפינו ברוחניות, בגשמיות ובשמחה!


בהמה טהורה לפני מתן תורה??

 בהמה טהורה לפני מתן תורה?? / לפרשת נוח / מתורת רבינו משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

ישנו קושי העולה מעיון בפשט הפסוקים המוקדמים למבול. ההגדרות המוכרות לנו מעולם ההלכה – "טמא" ו"טהור" – מוזכרות בעולמו של נוח, שבו אפילו אין עדיין את אברהם אבינו!

כיצד ניתן לגשר על הביטויים הללו?

ר' כ'לפון משה הכהן, מציע כמה כיוונים על דרך הפשט (יד משה, נוח, סע' ט'), כאשר כל כיוון מאפשר לנו לקבל נקודות מבט חדשות על הניסוח שבתורה:

מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' גם מעוף השמים שבעה שבעה. קשה! ...(כאן הרב מפנה לתירוץ רש"י ותוספות)

(1) ועוד יש לומר דהשם יתברך, הודיע לנח סימני טהרה בבהמה ובעוף והכתוב קיצר.

אפשרות אחת: אכן נוח ידע את הסימנים. התורה קיצרה לנו, הקוראים את התורה, מתוך ידיעה כי קוראי התורה מישראל מכירים את הסימנים, ודי במילה "טהור".

(2) ועוד יש לומר שציוהו ה', וביאר לו על כל מין ומין מן הטהורות בבהמה ובעוף, כלומר בהמה פלונית ופלונית ועוף פלוני ופלוני, ואחר שניתנה התורה, וידענו כי אותם הבהמות והעופות טהורים הם, קיצר הכתוב ואמר מכל הבהמה הטהורה וגו' גם מעוף וגו'.

לפי הכיוון הזה, ה' נתן לנוח "רשימת מכולת", בלי לסביר לו מה המהות של סוגים אלה. כשתינתן התורה נבין שמדובר על קבוצת ה"טהורות", אם כן, די לכתוב את מילת ה"טהור" בלבד.

(3) ועוד יש לומר שיש טבע ומזג מיוחד לבהמות ועופות הטהורים, ומזג וטבע מיוחד לבהמות ועופות שאינם טהורים, והיה ידוע המזג והטבע הזה לנח מצד מהותם ובזה ידע המין הטהור והמין שאינו טהור;

בכיוון השלישי, אומר לנו הרב, שנוח ידע לזהות תוכן רוחני של בעלי חיים, אולי מעין כשרונו של אדם הראשון, שנתן שמות לחיות. לפי זה הכיר נוח, איזו בהמה היא טהורה.

בשלב הזה, הרב מציע כיוון חדש למילים "טהור" ו"טמא", המבטל את השאלה מיסודה:

(4) ולפי פשוטו נראה לעניות דעתי, שגם מצד הטבע הבהמות הטהורים מובדלים הם משאר הבהמות, וכן העופות באיכות בשרם מצד טהרתו ונקיותו, ולהפך הטמאים הם בעלי זוהמה ולכלוך. ולכן גם מאז בימי נח, היו נודעים ומובדלים הטהורים מהטמאים. ויהיה לפי זה פירוש טהור מלשון ניקיון וזיכוך, וטמא מלשון זוהמה ולכלוך כפי מהותם ואיכותם.

טמא וטהור אינם המושגים ההלכתיים המוכרים לנו! כאן הם משמשים במשמעות של "נקי" ו"מלוכלך", כמו הביטוי "זהב טהור", המופיע  פעמים רבות בתנ"ך! בעלי החיים הטהורים – נקיים יותר מאלה הטמאים, ולפי זה ידע נוח את מה לקחת.

ולקינוח, מפתיע הרב, בבחינת "חכם עדיף מנביא", בראייה עתידית:

(5) ואינו רחוק כלל (=כלומר, לא בלתי הגיוני.ר.כ.)  אם בימינו אלה ימצא מי מהרופאים והחוקרים, אשר על פי ההמצאות החדשות להבין בסתרי ונתיבי הטבע יבדילו בין זה לזה. וברוך היודע.

הרב זצ"ל היה מחובר מאד לתהליכים המתרחשים בכל העולם, ובכללם ההתפתחות המדעית. ייתכן אם כן – אומר הרב – שעם חידוש הכלים המדעיים, נמצא הבדל פיזיולוגי-אמפירי בין בעלי החיים!

האם הרב ראה את האפשרות, שנתגלתה במחקריו של הרב ד"ר לוינגר, על מערכת עצבים שונה, הקיימת אצל בעלי החיים הכשרים, ומקלה עליהם את צער השחיטה?

ברוך היודע...

להשקיע נכון, להשקיע בנצח

 להשקיע בטוב, להשקיע בנצח / לפרשת נח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצ"ל

המילה תולדות משמעותה לרוב צאצאים, לכן פתיחתה של הפרשה מפתיעה אותנו מאד:

אלה תולדות נח נח איש צדיק - עיין פירוש רש"י ז"ל שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים. ובתנחומא (אות ב') על פסוק (משלי יא, ל) "פרי צדיק עץ חיים" אמרו כן. וכתב הרב עץ יוסף ז"ל דזהו הרמז שקראם הכתוב "פרי", דעיקר מה שנוטעין האילן הוא לעשות פרי תבואה ולא בשביל זרעו אשר בו, כן האדם עיקר יצירתו בעולם הזה הוא לעשות פרי תבואה מתורה ומעשים טובים, ולא בשביל הבנים שהם זרעו. עוד כתב שם הרב הנזכר דהטעם שנקראים "תולדות", הוא משום שנבראים מהמצוות מלאכים. ע"ש.

רש"י הרגיש בשאלה זו, והוא מיישב על פי המדרש המסביר שמה שהצדיק מוליד הוא מעשיו הטובים. ומדוע לא מחשיב את ילדיו? מסביר מפרש המדרש, הרב עץ יוסף, בשני אופנים: או מפני שילדיו מכונים "זרעו" והמצוות "פירות" ועץ ניטע עבור פירותיו, או מפני שגם במצוות ישנה לידה רוחנית של מלאכים, כמוזכר במשנה אבות (ד, יא):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד

רבינו מרחיב את הנימוק השני:

ואפשר לפרש דזהו הטעם גם כן...משום שיוולדו מהם מלאכים, וכמאן דאמר מלאכים עדיפי מצדיקים...

ישנה מחלוקת בחז"ל (סנהדרין צג, א) מי עדיף, האם מלאכים או צדיקים. סוגיה זו גדולה מכדי לדון בה במסגרת זו. הרב מקיקץ טוען שהטעם השני של העץ יוסף יהיה נכון יותר לפי הנימוק שמלאך גדול מצדיק, שכן גם אם בניו צדיקים, המלאכים שייבראו מהמצוות – גדולים יותר.

אבל מצד שני ניתן להסביר גם לפי הדעה השניה, זו הסוברת שצדיקים גדולים מהמלאכים:

...אי נמי אפשר לפרש דגם למאן דאמר צדיקים עדיפי, טובים הם המצוות ומעשים טובים מהבנים, כי הבנים עלולים לחטוא ולהרשיע ועל ידי זה גורמים עונשים לאביהם, לא כן המצוות ומעשים טובים שעל ידם נבראים המלאכים, קרובים לשכר ורחוקים מהפסד.

אנו אוהבים את ילדינו, ומשתדלים לחנכם על הצד הטוב ביותר. אנו מרבים בתפילות ובייעוץ, ובלבד שנראה אותם הולכים בדרך הטוב והישר. לצערנו, כבר אמר שלמה המלך (קהלת יא, ו):

אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.

לא תמיד התוצאות רצויות חלילה.

מעשה טוב שעשה אדם לעומת זאת הוא שלו לנצח. מצד זה יש שם של "תולדה" בטוחה ויציבה דווקא למעשים הטובים.

את הרעיון הזה מבהירה התורה סביב נח (ואולי המסר מתחדד על רקע דורות שלמים שצפויים להימחק במבול), שאדם חייב לטפח את התפתחותו הרוחנית משל היו גם הם בניו האהובים,

ומזה ומזה אל תנח ידיך.

רמזי הסולם

  רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות ה...