עמל תורה: רוחני וגם פיזי!

 בס"ד

עמל תורה: רוחני וגם פיזי / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ברכת ה' מובטחת להולכים בחוקות ומצוות ה' (ויקרא כו, ג-ד):

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

חז"ל פרשו שההליכה בחוקות ה' המדוברת כאן היא עמל תורה, ועל , וכפי שמביא רבינו את דברי רש"י (אות ד):

...כתב רש"י ז"ל "אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו, הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים", עד כאן.

רש"י בעקבות חז"ל מחבר את שני חלקי הפסוק כתהליך אחד: עמל תורה המביא לידי מעשה, הוא זה שיגרום לבואן של כל הברכות בעזרת ה'.  אולם יש לדייק בלשונו של רש"י:

דקדקו חז"ל מה לשון "עמלים" והיה צריך לומר 'שתהיו לומדים בתורה', וכן אחר כך יאמר 'הוו לומדים בתורה על מנת לשמור ולקיים'.

אם מדובר על לימוד תורה, מדוע חז"ל מיקדו זאת בעמל (כלומר: הדרך) ולא בלימוד (כלומר: המטרה)? אלא שחז"ל רמזו משהו מעבר לכך:

ויש לומר, הכוונה שלא להתעצל מללכת למקום תורה, אם זה דרשה או שיעורי תורה שזה מתייחס אליו לשון עמל ויגיעה, וכן "ואת מצוותי תשמרו", מלשון (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", שענינו צפייה לעתיד, כך בקיום המצות על ידי שתהיו עמלים בתורה ומזדרזים ללכת לכל מקום שיש לימוד, תהיו מצפים מתי יבואו לידכם, ומיד תזדרזו לקיימם.

התלמוד במסכת ברכות (ו, ב) אומר "אגרא דפרקא – ריהטא", מסביר רש"י:

אגרא דפרקא - עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם - היא שכר המרוצה...

רוב הציבור שאינו לן באוהלה של תורה, לא תמיד יכול להגיע לעמל תורה במשמעות של העמקה וניתוח למדניים. מחדש התלמוד, שאצלם עיקר השכר הוא על הריצה לשיעור, ל'פרקא'. אולם יכולה להתגנב מחשבה, שמא לא בזכותם תתברך הארץ... רומזת התורה: גם עמל ריצה, המלווה בתשוקה וציפייה ליישום הנלמד, גם מביאים את ברכת ה' על עמו וארצו. אשריהם ישראל שכולם שותפים בבניין העולם ובברכתו!

זכות הארץ מגנה!

 בס"ד

זכות הארץ מגנה! / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו כלפון משה זצוק"ל

בסיומן של הקללות, מבטיחה התורה שהקב"ה ירחם, גם אם לא בזכותם של ישראל עצמם (ויקרא כו,מב):

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר

רבינו עומד על כמה דיוקים בפסוק:

...יש לדקדק: למה לא התחיל באברהם כסדר תולדותם? ועוד מה הלשון "אף"? מה ריבוי יש? ועוד מה פירוש "והארץ אזכור"? והלא היא דומם!

3 שאלות שואל רבינו: 1. למה הפסוק מתחיל מיעקב אבינו ולא מאברהם שהוא הראשון? 2. "אף" הוא מילה של תוספת. מהי התוספת האמורה כאן? 3. מה המשמעות של זכות הארץ?

מסביר רבינו:

ונראה לומר כי אברהם הוליד ישמעאל ויצחק. ומיצחק יצאו יעקב ועשו. אך יעקב כל זרעו קודש קדשים. לכן התחיל ביעקב שכל זרעו קודש קדשים. ואחר כך אמר "ואף את בריתי יצחק", הגם דחצי זרעו אינו ישראל, וזכותו הוי כאלו מתחלק לזרעו, בכל זאת אזכור זכותו רק לישראל. ואחר כך אמר "ואף את בריתי אברהם", שמחצית זכותו כאלו שייך לישמעאל, והמחצית השני חציו לישראל וחציו לעשו, ולכאורה אין לו זכות בשביל ישראל רק הרביעית. עם כל זה השי"ת זוכר כל זכותו רק לישראל לבד.

זכות האבות של אברהם ויצחק שייכת כולה לישראל!! יכולנו לחשוב שזכותם תתחלק גם לבניהם האחרים ולנכדים, לישמעאל ולעשו, אולם התורה מציבה אמירה ברורה: אני אזכור את מלוא זכויותיהם של יעקב ובניו, שכולם קודש, והם השורש של עם ישראל. לכן הפסוק מתחיל בו. אולם לא די בכך. גם את זכויות יצחק – כולם! – אזכור רק לעם ישראל. וכן לגבי אברהם. לכן יש כאן חידוש, ומתאימה המילה "אף".

ומה לגבי זכות הארץ?

וסיים לומר "והארץ אזכור", לומר. אפילו שהארץ היא דומם ואין לה זכיות, בכל זאת ה' ברחמיו יזכור את הטוב והישר שנעשה ממנו בארץ ישראל כאלו יש לה זכיות להגן.

לפי הפירוש הזה, אכן אין זכויות לארץ עצמה. זכויות הארץ רומזות למעשים הטובים שנעשו על ידי עם ישראל בארץ ישראל, לפני שגלו ממנה.

אפשרות אחרת:

או יש לומר פירוש "והארץ אזכור", היינו הברית שכרת ה' עם אברהם יצחק ויעקב לתת להם הארץ, יזכור זה לישראל כי רק ישראל הם הנקראים זרע יצחק ואברהם, ולהם משפט הירושה בארץ, וסוף כל סוף ישובו אל ארצם הקדושה.

זכות הארץ היא הברית והשבועה שנתן ה' לאבות, שבניהם – עם ישראל – יירשו אותה. חבל ההצלה שנותן תקווה לישראל בהיותם בארץ אויביהם ח"ו, הוא המחוייבות של ה' יתברך להבטחתו לתת לנו את ארץ ישראל. ממילא, לא ייתכן שהגלות תמשך לנצח.

אשרינו שאנו זוכים לראות זאת בעינינו!

תורה שלמה - מפי חכם!

בס"ד

תורה שלמה מפי חכם / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

התורה מתנה את הברכות הנפלאות הכתובות בפרשתנו, בכך שנלך בחוקות ה'. מהי אותה הליכה? מה הציפיה מאיתנו? מסביר רבינו:

...יש לפרש במה שכתוב באבות (ב, ה) "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", כי אינו יודע איך האופן לקיים את המצוות, וגם אם יודע יהיו חסרים תיקון, ולפעמים בחשבו לעשות מצוה עושה עבירה, וכמעשה דרבי עקיבא שמצא מת מצוה וכו'.

חכמינו לימדונו במסכת אבות, שאדם לא יכול להתעלות למדרגות ירא חטא וחסיד, אם יש לו חסרון בידיעה. הוא לא ידע איך לקיים את המצווה. וגם אם ידע – לא יקיימה על הצד השלם. וגם אם הוא חושב שהוא עושה אותה על הצד השלם – לפעמים זה רק דימיון, והמעשה אינו מצוה כי אם חטא. דוגמא לכך, הוא סיפורו של ר' עקיבא, המופיע במסכת דרך ארץ (ז, י). ר' עקיבא למד תורה, אולם לא למד את הפרקטיקה אצל החכם, או בשפת חכמים "לא שימש תלמידי חכמים". פעם אחת הלך בדרך, וראה גופת יהודי. רצה ר' עקיבא לכבדו, וסחבו עד לעיר כדי לקברו. רבותיו הסבירו לו שבזה הוא בעצם חילל את כבוד המת, והיה עליו לקברו במקום מציאתו. הרי לנו ההכרח לשמוע וללמוד את התורה דווקא מפי חכם, מעביר שמועה.

כיצד נינצל מבעיות אלה?

והתיקון לזה הוא שיבא לשמוע הדרשה מהחכם, וגם שישאל לחכמים להורות לו את הדרך שילך בה ואז יקיים את המצוות כתיקונם.

לשמוע שיעורי תורה, ובמיוחד הלכה. בנוסף, יש לדעת לשאול את החכמים שאלות הוראה הלכה למעשה.

לבעיה זו, ולפתרונה, רומזת התורה:

וזהו "אם בחקותי תלכו" – רצה לומר, בשביל חוקותי, "תלכו" לחכם ללמוד ממנו איך הוא קיום המצוות כראוי, אז "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" - לשון תיקון, כמו "ועשתה" את צפרניה - שהמצוות שאתם שומרים, יהיו מתוקנים כדת וכהלכה על פי התורה.

ההליכה היא לצורך לימוד ושאלה. רבינו מפרש את האות ב' במשמעות של סיבה, בעבור (כמו דרשת רש"י על המילה "בראשית", בעבור ראשית). אם בשביל חוקותי תלכו, הרי שאז את את מצוותי תשמרו. אלה לא מילים המהוות חלק מהתנאי (אם..את מצוותי תשמרו, אז...), אלא חלק מהתוצאה (אם תלכו לשאול, אז את המצוות תעשו כראוי). הפועל "לעשות" נמצא בתורה גם במשמעות של ביצוע איכותי, תיקון.

התורה מצפה מאיתנו שנתאמץ לעשות רצון ה' בצורה הנכונה והשלמה ביותר, מה שלא ניתן לעשות ללא לימוד יסודי ורציני, המחובר לתלמידי חכמים. 

המימד הנפשי של עונשי החטא

 בס"ד

המימד הנפשי של עונשי החטא / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת הברכות והופכן מופיעה בפרשתנו. הנחת היסוד שלנו היא שיש דין צדק ובעקבותיהן חלילה עלולות להגיע הצרות. רבינו מעיין במבנה של הקללות, ומוצא שם דבר שנראה כביכול חסרון יושר וצדק (אות ו):

"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם (כה, יח) - הנה זה יראה עוול בחוקו יתברך חלילה שייסר את האדם לתת לו פי שבע על חטאתיו! ועוד שאין זה מדרכו ית', כי מרובה מדה טובה ממידת פורענות, ואיך ישנה ה' את דרכו לייסר החוטא יותר משיעור הראוי לו כפי חטאו?

מפשט הפסוק משמע שהעונש יהיה עוצמתי פי שבע מהחטא! רבינו שואל שתי שאלות על פסוק זה: האחת, איפה הצדק? הרי עונש אמור להיות מידה כנגד מידה, ומי כה' אלוקינו שיודע לאזן ולשקול מהו העונש המדוייק לכל מעשה, אם כן – למה יכפיל פי שבע? שנית, למה בברכות לא מצאנו שהנתינה תהיה פי שבע? הרי יש לנו כלל, שמידת טובו של הקב"ה גדולה בהרבה ממידת הדין שלו.

מתרץ הרב:

ויתכן כי נודע שהעלבון אשר יקבל האדם מזולתו יגדל מאד ביתר שאת כאשר יבא מאוהבו הנאמן כי גם אם יהיה העלבון קל יחשב לאיש ההוא העולב דם שפך כי גחלים הוא חותה על ראש הנעלב. וכמו שפי' הרב בינה לעתים ז"ל כוונת הכתוב "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיהו מ, ב) ירצה (=כוונתו) כאשר לקחה יסוריה מאוהבה נאמן ה' צבאות שמו בעל הרחמים - זה נחשב אצלה כאלו לקחה כפלים בכל חטאתיה ע"ש.

הרב בינה לעיתים (ר' עזריה פיז'ו, מגאולני איטליה במאות ה-16-17) התמודד עם שאלה דומה בספר ישעיהו, שם אומר ה' שירושלים לקתה ונענשה פי שתיים ממה שחטאה. הא כיצד? אלא שאותה מכה משני אנשים שונים – תורגש באופן אחר: אם המכה הוא האויב, המכה עלולה להיות כואבת, אך לא מעבר למה שהיה קורה במכה דומה שהתרחשה מנפילה או דבר דומה. אולם, אם המכה הוא אדם שאוהב את המוכה, מעבר לכאב הפיזי, נוספת גם ההשפלה, האכזבה ותחושת הניבגדות, שמעצימות את הכאב עד מאד.

ולכוונה זו יאמר ה' כי בלי ספק שאעניש את החוטא כפי השיעור הראוי לו - לא יעדיף ולא יחסיר, אך יגדל הכאב מאד בבחינת היותי אני ה' בעל הרחמים המייסר אתכם בעצמי, לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. עלבון זה יכאיב אתכם מאד, כאלו לקיתם פי שבע כחטאתיכם גם כי יהיה העונש מקביל ומתאים כפי ערך החטא.

אין אוהב לעם ישראל יותר מה' יתברך. ישנם מדרשים המייחסים לקב"ה בתור "רֵעַ", חבר קרוב! אם העונשים באים – אפילו מדודים לפי גודל החטא – העלבון העצום יכביד את עוצמת המכה, הרבה מעבר למכה עצמה, ה' יצילנו.

 

תפסיקו עם התירוצים!!

 תפסיקו עם התירוצים!! / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כמה קשה להסתכל על האמת בעיניים פקוחות.

כמה קשה לקחת אחריות על טעויות.

דרכו של אדם היא לנסות לגמד את חסרונותיו (כמובן לצד העצמת הצלחותיו...). הוא יסביר שבאמת הדברים לא כל כך גרועים כמו שזה נראה, או שמה שפגום אינו משמעותי, ועוד כהנה וכהנה תירוצים.

אומר רבינו (חלק ב, אות יא, על כו, מ):

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.
נראה לפרש שבא הכתוב ללמדנו דרך ואופן הוידוי, שלא יהיה בשום התנצלות על החטא כמו טענת אונס וכיוצא, אלא שיתודה באופן שיאשים את עצמו שחטא במרד ובמעל כסוס כפרד אין הבין, וכמו שכתב הרב 'מוסר השכל' על הרמב"ם זל (תשובה פרק א) ובזה פירש "מכסה פשעיו לא יצליח" [משלי כח, יג] - דהיינו שמתודה אך שנותן כסות עניים בפשעיו להקל אשמתו באיזה התנצלות, זה לא יצליח בהשגת כפרתו.

ישנו אדם שכלל אינו מודה בכשלונותיו. זו בעיה קשה, ובעיה חריפה ביותר. יחד עם זאת, גם המודה באשמתו ומכסה על כשלונותיו בטענות שונות, גם הוא בעייתי. "מכסה פשעיו", כך מסביר בעל "מוסר השכל" (לרב יחזקאל פייבל ב"ר זאב וואלף מפלאנגי) אינו אדם שכופר בטעויותיו, אלא זה המתרץ אותם, והוא – לא יצליח.

ולפי זה מבאר הרב את הפסוק אצלנו:

וזהו שאמר הכתוב "והתודו את עונם וגו' במעלם אשר מעלו בי" - שיתודו באופן זה שיודו במעלם ופשעם אשר מעלו בי במרד ובמעל, בלתי שום התנצלות. "ואף אשר הלכו עמי בקרי" רצונו לומר אפילו על העוונות שנזדמנו להם בדרך מקרה ולא בפשע ומעל, צריכים הם להתודות עליהם בלתי התנצלות.

החרטה שאמורה להגיע כתוצאה מהקללות ח"ו היא חרטה מלאה, ללא כל עיגולי פינות וכיסויים. לא רק על העוונות הנעשות במזיד, אלא גם על אלה שנעשו בקרי, במקרה, בשגגה! זו עליית מדרגה בקבלת האחריות, ובה מתגלה כי תהליך התיקון והתשובה של עם ישראל – הושלם.

וזה אפשר כוונת הכתוב (תהלים לב, ה) "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי", כי העון הוא שוגג ואף על פי כן "לא כסיתי" – בכסות עיניים באיזה התנצלות.

לימוד גדול הוא לנו, עד היכן ראוי לו לאדם לקבל אחריות על מעשיו, ולהזהר שלא לחטוא גם בטעות.

 

נס או טבע - מה גדול?

נס או טבע – מה גדול? / לפרשת בחוקותי / המשך חכמה

"מילתא תמיהא – מידכר דכירי אינשי".

חז"ל ציינו במשפט זה את הנטיה האנושית לתת את הדעת, דווקא אל המופלא והחריג, ולא להתייחס אל הרגיל והשגרתי. שמש זורחת, גשמים יורדים וחיטה הגדלה בשדות – אינם מהווים גורם מפתיע או מרגש – עד שמשהו חלילה משתבש.

מתוך כך, אנו גם לא מתבוננים בטוב ה' המחייה ומופיע את סדרי העולם, ובכך – אנו מפספסים הזדמנויות רבות להודות לו על כל הטוב העוטף אותנו – כדרך הטבע. זו בעצם הבטחת התורה בתחילת פרשתנו, כדברי המשך חכמה (ויקרא פרק כו):

(ד) ונתתי גשמיכם בעתם. ...העניין, דההנהגה הנסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם שתתנהג באופן הטבעי, אשר היא בת אלקים וכל תכיל. שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די.

הטבע לא פועל באופן של "שגר ושכח" מהבורא יתברך. הוא מונהג ומודרך על ידי בורא עולם, המשפיע כפי רצונו וכפי מידתם של בני האדם, וגם הטבע – יכול להיות מבורך ומשופע. למשל: האם ידעתם שבמדינת ישראל גדלה כמות ענבים כפולה על כל יחידת שטח בהשוואה לעולם?? 

המש"ח מתייחס לאירוע מכונן שארע בימי שמעון בן שטח. באותה שנה הגשמים ירדו כמו בשדה המושקה באופן ידני: פעמיים בשבוע, בלילות רביעי ושבת. כמו שעון השקייה. התוצאה? "עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב"! כלומר: גם בטבע מתגלה יד ה' המכוונת את המהלך וממילא את התוצאות.

חכמי אותו דור שמרו דוגמיות מתבואת אותה שנה. מה המסר אותו רצו לשמר?

רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור, גם באופן טבעי יוכל להתברך. ובזה נתברכו ישראל "אם בחוקותי תלכו", אז גם חוקות שמים וארץ ילכו במישור,

הטבע אינו אלא נס רצוף. רצון ה' מכוון את מהלך התפתחות ויצירת החי והצומח. מעשי האדם לטובה מקרינים ומשפיעים טוב ושפע על הכל. (יש מקום לדון במשמעות של הביטוי "השגחה פרטית" בו הרב משתמש כאן, אך הדבר חורג מדיוננו כעת).

פרשתנו מלמדת שישועה לא צומחת וברכה לא מגיעה רק דרך נס, אלא גם – ובעיקר! – דרך הטבע. הנס, כך יוצא מכאן, הוא רק למצבי קטנות אמונה, חולשה בתחושת השגחת ה', וכיו"ב. האדם השלם הוא הרואה את יד ה' דווקא בשגרה:

... ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה - לכן יש נסים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה.

הנס מעיד על יוצר הטבע, אך בבחינת אמצעי, למטרה, שהיא הכרת ה' בכל יום ויום, בכל תנועה ובכל תופעת טבע רגילה ויומיומית.

 

עובד את ה', או את השכל שלי?...

עובד את ה' או את השכל שלי? / לפרשת בחוקותי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הברכות המופיעות בתחילת פרשתנו, מותנות בעשייה מצידנו (ויקרא כ"ו,ג'):

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃

הכתוב כורך את החוקים ואת המשפטים כתנאי אחד לקבלת הברכה.

מה הקשר ביניהם? האם ישנה גם תלות? כותב רבינו:

ועוד נראה לי בדרך רמז על פי מה שכתב הבן איש חי ז"ל ריש פרשת חקת לחקור, דכיון שגם החוקים הכתובים בתורה יש בהם טעם, אם כן למה התורה לא כתבה הטעם שלהם, והשאירה אותם כחוק בלי טעם? ותירץ, דהקב"ה רצה לנסות את ישראל אם ישמרו את המצוות לשם ה', ויהיה לבם שלם עם ה' לשמור את החקים כמו המשפטים, עיין שם.

הבן איש חי, רבינו יוסף חיים מבגדד ע"ה שואל:הרי לכל מצוה יש הגיון. גם לחוקים, שטעמם אינו נגלה לשכל אנושי, ודאי ישנו טעם והגיון. אם כן, מדוע הקב"ה לא מוסר לנו אותו? הרי בכך נוכל לקרב את הקיום אל ליבנו! ומתרץ הבא"ח, שהחוק הוא מעין מבחן אמונה: האם אתה עושה את המצוה לשם ה', או רק אם אתה מבין.

רבינו לוקח את העקרון הזה, צעד אחד קדימה:

וזה שאמר " אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו" - שניהם כאחד טובים - אז זה סימן, "ועשיתם את'ם", אותיות אמ'ת, שאתם מקיימים המצוות לאמתתם, כלומר באמת לשם שמים, ולא רק בגלל הטעם שנמצא בהם, שהם כמצוות שכליות.

אדם המקיים את חוקי התורה, שטעמם אינו מושג לנו, מעיד כי כל מצוותיו לשם שמים! אם לא היה מקיים את החוקים, היינו אומרים, שמא קיום שאר המצוות אצלו, הוא מפני טעמם הנקלט בשכל האנושי! ממילא, כששני סוגי המצוות מקויימות יחדיו, יש חותם של אמת, על כלל עבודת האדם כלפי ה'.

לפי זה מסביר רבינו את הפסוקים המופיע בתהלים פ"ט:

לב  אִם-חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ;    וּמִצְו‍ֹתַי, לֹא יִשְׁמֹרוּ.

לג  וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם;    וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם.

וכך הוא מסביר:

וזהו רמז הכתוב "אם חקתי יחללו", אז גם "ומצותי לא ישמרו" אפילו שמקיימים!

ישנה תלות וזיקה בין החוקים למשפטים: מי שאינו מקיים את החוקים, ובזה הוא מחלל אותם, הופך אותם לדבר חולין, בזה עצמו הוא מראה שהמצוות – אותם הוא לכאורה שומר! – אינן אמיתיות אצלו, ואין הדבר נחשב כאילו הוא מקיימם.

התורה – חותמה אמת. גם קיומה צריך להיות ממקום של אמת.

ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' באמת ובשמחה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום,

רועי