ארבעת האפשרויות - והמתוקה שבכולן!

 בס"ד

ארבעת האפשרויות – והמתוקה שבכולן! / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יסוד הבחירה הוא עמוד עליו עומדת התורה כולה. ללא בחירה חופשית אין שכר ואין עונש, ובכלל אין ציפיה למוסריות כלשהי, ונהיה העולם הפקר חלילה. רעיון זה חוזר גם בפרשתנו (דברים ל, טו):

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע

מוצגת כאן אופציה של בחירה בין הטוב שתוצאותיו חיים, לבין הרע שתוצאותיו הפוכות חלילה.

אמנם רבינו מוצא רמז נפלא נוסף בפסוק זה. רמז המתחבר לימים אלה, של ערב יום הדין (אות ח):

אפשר לפרש על פי מה דאיתא בפסיקתא רבתי (פסיקתא דרב כהנא כד, ז): "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם "חטאים תרדף רעה", שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה להם "נפש החוטאת היא תמות", שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם "יביא קרבן ויתכפר לו". שאלו להשם יתברך חוטא מה עונשו? אמר להם "יעשה תשובה ויתכפר לו", הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", עד כאן.

ישנו מדרש עמוק המספר על מעין משאל שנערך בין מקורות סמכות שונים בעניין תוצאות החטא, "חוטא מה עונשו". החכמה, המיוצגת על ידי ספר משלי (יג כא), גוזרת על האדם בריחה בלתי פוסקת מדברים לא טובים. הנבואה, המיוצגת על ידי ספר יחזקאל (יח, ד) מחמירה את עונשו של החוטא וגוזת עליו מוות, לא אלינו. התורה המיוצגת על ידי ספר ויקרא מציעה את פתרון הקרבן. רק כאשר פונים לקב"ה בכבודו ובעצמו עולה הפתרון של חזרה בתשובה.

יש במדרש זה רבדים שונים של משמעויות, אולם רבינו נעזר בו כדי לבאר את הפסוק שלנו באופן מחודש: הפסוק לא מציג רק שתי אפשרויות של בחירה לפני האדם אלא ארבע! כל אחת מהמילים (החיים, הטוב, המוות, הרע) רומז לאחת הדעות שהוזכרו במדרש:

וזה רמז הפסוק, "ראה נתתי לפניך היום", רמז לעולם הזה על דרך שדרשו (עירובין כב, א) בפסוק (לעיל ז, יא) "היום לעשותם - היום לעשותם ולמחר לקבל שכר",

המילה 'היום' רומזת למציאות של החיים בעולמנו, העולם הזה, עולם העבודה.

"את החיים" וכו' רמז לארבעה סוגי כפרה: "את החיים", רמז לתשובה. "ואת הטוב", רמז לקרבן שהוא טוב לאדם, דבמקום שהיה צריך לו מיתה בא הקרבן במקומו. "ואת המות", כתשובת הנבואה "נפש החוטאת היא תמות". "ואת הרע", כתשובת החכמה "חטאים תרדף רעה".

בעולמו של הקב"ה, עולם טוב, של רצון לטהר עולם מחטאי האדם ונפילותיו, ישנם גם אופציות של מוות ורע בר מינן. אולם הבשורה הטובה מגיעה בסיכום:

על כן "ובחרת בחיים" כתשובת השם יתברך שאין טובה הימנה.

אין לה' חפץ בקרבן, מוות או יסורים לחוטא. קורא לנו הקב"ה: שובו בניי! דלתי פתוחה לכבודכם! השיבו וחיו! זו היא הציפיה האמיתית של הקב"ה מאיתנו!

האם נבחר בחיים?

קרבה מאולצת וקרבה רצויה...

 

בס"ד

קרבה מאולצת וקרבה רצויה / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

איך באים לדין? מהי הגישה הנכונה לחפש את קרבת ה'?

אנו עומדים לפני יום הדין ואנו מחפשים דרכים להצליח בדין. מה הפרשה מציעה לנו?

נאמר בפרשתנו (ל, ז - ח) :

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

רבינו לא מפרט את השאלה אך מתשובתו נראה ששאלתו היא מהו הקשר בין הניצחון על האויבים, לבין החזרה בתשובה?

וכה דברי הרב (אות ג, בהסברו השני):

...יאמר, שיש ג' מיני התעוררות אל התשובה, א. ע"י יסורין. ב. ע"י ראותו במפלת רשעים יתן אל לבו לשוב פן יקרנו כאלה. ג. והמעולה מכל כשיתעורר מעצמו.

התעוררות לקרבת ה' נגרמת בעיקר מ-3 גורמים: צער אישי, לימוד ממפלת רשעים, והטוב ביותר – התעוררות פנימית.

מהלך זה הוא הנרמז בפסוקינו:

וזה יאמר כי לפעמים תתעורר לשוב ע"י שיבואו עליך 'הקללה' אז 'והשבות אל לבבך' להתעורר לשוב.

הקב"ה יכול לתת מכות שיגרמו לאדם לחשב את דרכו, ולהרהר בתיקון מעשיו.

ויש מין התעוררות אחר ע"י מה שיתן ה' "את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך" אז "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" כי תירא פן יקרך אסון כהם.

הסוג השני הוא התבוננות במה שקורה לגויים. העונשים הבאים על אויבי ישראל שנהגו ברשעות ברדיפתם אחרי עם ישראל, אינם רק סגירת מעגל מוסרית על פשעיהם, אלא גם איתות לנו, עם ישראל, הצופים מהצד ולוקחים מוסר.

אך אין זו התשובה המעולה שירצה בה ה', רק ירצה כי "אתה תשוב" מעצמך "ושמעת בקול ה'" מבלי שום מעורר מחוץ. ואם תעשה כזאת, אז יוסיף ה' שנית ידו להותירך ה' בפרי בטנך לטובה וישיש עליך לטובה.

הדרך המושלמת היא השיבה  אל ה' דרך ההשבה אל הלב. זו מעידה על הזדהות פנימית. על השתרשות של דבר ה' בתוך הנפש של השב. מסביר רבינו, כי על אדם זה מבטיחה התורה (שם פס' ט):

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

כאשר האדם שב אל ה' מתוך הזדהות פנימית, תבוא גם ברכת ה' מתוך הזדהות פנימית. הקב"ה לא רק שיברך את האדם, אלא הברכה תבוא מתוך ששון, שבו מתבטאת יותר ההזדהות הפנימית.

ברוך הבא בני אהובי!

 בס"ד

ברוך הבא, בני אהובי! / לראש השנה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מהי הזיקה שבין תהליך הגאולה לתשובה? הדבר נתון במחלוקת חז"ל.

בפסוק שבפרשת ניצבים נראה כמו העמדה הנוקטת שהדברים תלויים זה בזה (ל, ב-ג):

ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך (ל, ב-ג(:

על פי הפסוק הזה, מבאר רבינו פסוקים מתהילים, המוכרים לנו מההלל (ג, ג):

הנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צ"ז ע"ב) כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ונראה לפרש בזה הפסוקים (תהלים קי"ח) "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'". וצריך להבין הסמיכות, גם אומרו "ברוך הבא בשם ה'", למי אומר כן דוד המלך ע"ה. גם אומרו "ברכנוכם מבית ה'", מאי מבית ה'? היה לו לומר בשם ה' כמו שאמר תחילה.

על הפסוקים "אנא ה' הושיעה אנא ה' הצליחה נא ברוך הבא בשם ה'" שואל רבינו 3 שאלות:

א. מה הקשר בין הפסוקים הללו?

ב. את מי מברך דוד "ברוך הבא בשם ה'"?

ג. מהי הברכה שאנו מברכים מבית ה'? ומהו הטעם לשנות את הלשון בפוסק מברכה "בשם ה'" לברכה "מבית ה'"?

כדי לענות על שאלות אלה, מביא רבינו חידוש מהאברבנאל:

ונראה לפרש על פי מה שכתב בספר מדרש הגדה ז"ל בשם הרב אברבנאל ז"ל שפירש "ברוך הבא בשם ה'" דהיינו הבא ליטהר ולשוב אל ה'. ע"ש.

אומרים "ברוך הבא!" לשב בתשובה.

לפי זה ממשיך לתרץ הרב:

ולזה אחר שביקש דוד ואמר "אנא ה' הושיעה נא" וגו', שמבקש על התשועה והגאולה האחרונה שתהיה במהרה בימינו אמן אמר ברוך הבא בשם ה', כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה ולזה הוא מברך את הבא להטהר ולשוב כי רק על ידי התשובה נשיג מבוקשנו להושיענו ולהצליחנו ה' בגאולה האחרונה.

אנו זועקים על הגאולה! זועקים להיוושע! רוצים להצליח! איך ניתן להיות שותף בתהליך? אומר דוד המלך בפסוק שלאחר מכן: אשריך! רצונך להיות שותף? גילית דעתך שאתה רוצה לחזור בתשובה. זה נקרא "בשם ה'". ברוך הבא!

וכל אדם יקבל את הברכה הזו:

ואמר ברכנוכם - בלשון רבים על כל הבא ליטהר ולשוב ולהדבק בשם ה.

ענינו על שאלות א ו-ב. ומה לגבי ג?

ואמר "מבית ה'" רצונו לומר שברכנוכם על תשובתכם שתעשו מסיבת בית ה' שהוא חרב, שעל ידי תשובתכם מהרה יבנה ביתו יתברך ותחזור העבודה למקומה במהרה בימינו אמן.

התשובה המושלמת היא תשובה שבאה מתוך כאב על בית ה' שחרב. אדם יכול לשוב מתשובה מסיבות שונות: גילוי אור אמת, פחד מעונש, ועוד. כולן רצויות ואהובות. התשובה המושלמת היא זו שבאה מתוך רצון לבנות בית לה' יתברך, שזה עיקר רצונו לעשות לו דירה עם בניו בעולם הזה. לכן משנה דוד את לשונו ל"בית ה'".

ויהי רצון שתתקבל תשובתנו לפני ה' יתברך ביום הדין הקדוש הזה, ונזכה לראות עוד השנה בבניין בית מקדשנו, אמן ואמן

 

שנה טובה לכל לומדי תורת רבני ג'רבא, ולכל ישראל.

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים

 בס"ד

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו מציבה שוב את האדם אל מול יכולת הבחירה שלו. הוא מסוגל לבחור כיצד לכלכל את צעדיו וכיצד ייראו חייו. אולם רבינו מציג כאן קושי בצורת הצגת הדברים (חלק ב, אות ב, על ל, טו-יח):

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה וגו' ואם יפנה לבבך וגו' הגדתי לכם היום וגו'

מה העניין להתיע למישהו לבחור במוות? וכי מי יבחר בכך? מסביר רבינו בהקדמת משל, שהובא בשם ר' יעקב קראנץ זצ"ל, המגיד מדובנא אומן המשלים, בדבריו המשנה באבות (ד, כב):

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

אם הכל בעל כרחו של האדם, אז מדוע ייתן דין וחשבון על מעשיו? ומסביר המגיד מדובנא על פי משל לרופא שריפא חרש ועיוור. נציין שאשתו של החרש היתה אשה רעה המרבה לקלל, ואשתו של העיוור היתה מכוערת באופן בלתי ניסבל. עד שהרופא ריפא אותם – הם לא שמו לב למומים הללו, אולם כעת – נהפכו חייהם לסיוט...

בא הרופא לבקש שכרו על הריפוי, אולם החרש והעיוור (לשעבר) טענו כי חייהם הורעו בעקבות טיפולו. ראה כך הרופא ותבע אותם אצל מושל העיר.

אמר המושל: אכן חייהם הורעו. עליך להשיב להם את העיוורון ואת החירשות! והסכים לכך הרופא. שמעו זאת המתרפאים ומיד התנגדו. אמר להם המושל: גיליתם דעתכם שנוח לכם ברפואת הרופא – שלמו לו מיד!

ולכן גם שעל כרחך אתה נוצר וכו', מכל מקום כיון שסוף כל סוף אחר שבאת לעולם "על כרחך אתה מת" - שאין ברצונך למות אלא אתה שואל לחיות, אם כן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. ע"ש.

העובדה שהאדם נאבק לשמור על חייו הן בטיפוח אורח חיים בריא ומוקפד, ובין בטיפולים רפואיים אינטנסיביים ויקרים, מוכיחה כי האדם רוצה לחיות, גם אם הגיע לחייו בעל כרחו. זה הדבר המחייב אותו לעמוד בדין.

וזהו שאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ואת המות" וגו' - כלומר לא תוכל לטעון כיון שעל כרחך נוצרת אין לך דין וחשבון, כבטענת החרש והסומא לרופא, שהרי תשובתכם בצדה כתשובת הרופא להם, כי נתתי לפניכם היום שתי דרכים החיים והמות, האם רצונך עתה למות? לא כן, אם כן בעל כרחך לתת דין וחשבון, ולכן סור מרע ועשה טוב.

הצגת המוות כאופציה לבחירה, באה להמחיש לאדם כי אין לו טענת פטור מן הדין, וזה מה שמלמד משה רבינו: אל תברח לטענה זו שכן המוות מבחינתך אינו אופציה כלל ככל שתוכל לדחותו, אם כן עליו לקחת אחריות על בחירותיו הטובות, שעליהן יעמוד בצדק לדין.

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

מניין לומדים את מידת היראה?

והיראה – מאין תמצא? / לפרשת ניצבים / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

השם יתברך נותן התורה ומצוותיה, הוא גם מקור המידות.

חז"ל מלמדים אותנו כך (מסכת סוטה יד,א):

דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים

החפץ חיים, בהקדמת ספרו אהבת חסד, מסביר שהמסר של ר' שמלאי הוא, שכמו שהתורה מתחילה ונגמרת בחסד, כך הוא גם כל תוכנה: אהבת ועשיית חסד.

בנאומו של משה רבינו בפרשתנו, הוא מגדיר את הציוויים של ה' לעם (ל,ט"ז):

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו

מה כלול בציווי לאהוב את ה', ומה כלול בציווי של ההליכה בדרכיו? מסביר רבינו:

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו', כי המצוות נחלקים לשני חלקים: חלק מצות שבין אדם למקום, וחלק הב', מצות שבין אדם לחברו, וזהו "לאהבה את ה' אלהיך", זה במה ששייך למקום, "ללכת בדרכיו" - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום וכו' -  זה במה ששייך בינו לחברו.

הרב מתאים בין הציוויים הללו, לבין החלוקה בין סוגי המצוות: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. האהבה שייכת בין אדם לה', ואילו ההליכה בדרכיו היא בתחום שבין אדם לחבירו, עולם המידות.

רבינו מרחיב פרשנות זו על פסוקים נוספים:

ובזה יובן כוונת הכתוב בפרשת עקב (דברים ח, ו) "ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו" וכנזכר.

גם שם, ישנה חלוקה בין הליכה בדרכי ה', השייכת כמו כאן למצוות שבין אדם לחבירו, לבין מצוות היראה, המתקיימת בין אדם למקום.

עד כאן, דברים יחסית מוכרים. אולם רבינו, אגב עיסוקו בפסוק מפרשת עקב, מאיר נקודה מעניינת:

אי נמי (=או גם) "ללכת בדרכיו וליראה אותו", במה שידוע מדברי רז"ל על פסוק "והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה היה רחום", וכן אמרו ז"ל שהקב"ה נאה דורש ונאה מקיים כל התורה כולה.

כפי שפתחנו, הקב"ה הוא מקור המידות. כביכול, נותן דוגמא אישית והנחלת הערכים. אבל ישנה בעיה:

אך דבר אחד יש שאין אנו יכולים ללמוד מהקב"ה והוא ענין היראה וההכנעה, כי הקב"ה כולי עלמא דיליה והוא אדון הכל ולא שייך בו כלל ענין היראה וההכנעה ח"ו.

מידת היראה, היא אחת משלוש מידות הבסיס בעבודת ה', יחד עם השמחה והאהבה. יראה לא שייכת אצל הקב"ה!! ממי יירא? הלא כל העולם שלו, והוא אדון הכל, וממילא, לפני מי ייכנע? לכן ישנו בפרשת עקב ציווי נפרד על יראה, כי זה ציווי שלא כלול ב"הליכה בדרכיו".

ולפי זה מבאר רבינו פסוק נוסף:

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו', כי שאר דברים אנו למדים מהקב"ה לא כן ענין היראה. וזהו שאמר "ללכת בדרכיו" בכל דבר, ואפילו הכי (=כך) "וליראה אותו", אע"פ שאינה שייכא (=שאינה שייכת) בהקב"ה וכנזכר.

בפרשת עקב, משה אומר לעם ציווי מיוחד על יראה. לפי דברי מוהרח"ך, הדברים מבוארים: יראה הוא אכן ציווי ייחודי, שאינו נלמד ממעשיו – כביכול – של ה' יתברך, אלא רק מכח הציווי.

שנזכה להיות מיראי ה' באמת, אמן כן יהי רצון.

הברית - אם נרצה או לא נרצה...

הברית - אם נרצה או לא..../ לפרשת ניצבים / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

משה רבינו מבהיר כי המעמד המיוחד שהוא מקיים כעת, זמן קצר לפני מותו, אינו פונה רק לדור הנוכח. הברית הזו מחייבת את כלל ישראל, לאורך הדורות כולם (דברים כט,יד):

יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.   

הרב מדגיש מילים אלה ומסר זה, נגד המנסים להתכחש לזהותם (יד משה אות ה'):

ומזה תאלמנה שפתי שקר, איזה עבריינים הפורשים מדרכי ישראל, לחשוב כי הדבר תלוי ברצונם, ואם האבות קבלו - הם לא יקבלו ח"ו! כי בעל כרחם, שלא בטובתם חלה עליהם השבועה, האלה והברית. ואת ענשם יקבלו תמיד כל הימים.

הרב משתמש בלשון חריפה בקטע זה: אין אפשרות ליהודי לפרוש מיהדותו.

וזה לענ"ד טעם מה שאמרו רז"ל "דישראל מומר נקרא ישראל חוטא, דלעולם אין שום מקום ביטול לשבועה, והאלה והברית אשר עשה משה לעיני כל ישראל במעמד השכינה. 

חז"ל קבעו כלל: ישראל - גם אם חטא- ישראל הוא. לא ניתן לצאת ממעגל האומה לעולם. יש לדבר השלכות הלכתיות, שאין זה המקום לפורטם.

ויהודי זה, גם אם ירצה לפרוש, לא בטוח שיצליח, שכן המציאות תטפח לעיתים על פניו:

ועוד לעניות דעתי, יש לומר דכל חוקי הטבע, נשתעבדו לקיים הגזירה זו. כי עינינו רואות, ואזנינו שומעות, שגם אלה שפרשו מדרכי התורה, והתבוללו ונתערבו בתורת שאר העמים רחמנא ליצלן, בכל זאת כל העמים רואים אותם רק בסוג ישראלים לכמה וכמה חוקי מדינות ואנושיות, ואין לאלה הפורשים מדרכי התורה שום חשיבות ועילוי, אפילו מבחינה גשמיית, רק חטא אשם ורשע נוספים על חטאיהם, רחמנא ליצלן.

איני יודע אם הרב רומז דווקא לחוקי נירנברג, או שמא גם לאירועים היסטוריים אחרים. מכל מקום, הרב מציג את העובדה, שהרצון להתבולל, פעמים רבות בא רק מצד אחד. לא היה מי שיושיט יד ליהודי, לסייע לו,לצאת מן הכלל-ישראל. הרב רואה פה רמז אלוקי, ואף יתרה מזו - חוק אלוקי, שהעולם מתנגד להתנכרות של היהודי מעמו.

כריתת הברית בין ה' לישראל, היא אמנם הסכמית, אולם כשאחד מהצדדים בברית הוא בורא העולם בעצמו, גם העולם כולו מחוייב להחלטות. הברית שלנו עם ה', היא חלק מהדרך של העולם להגיע ליעדים אותם קבע לו בוראו. הדרך עוברת רק דרך עם ישראל. קיומם של ישראל כישראל, מביאה ברכה רבה לעולם, ומאפשרת את תיקונו.

 

אל תחפש נסיונות...

אל תחפש נסיונות... / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו המשך חכמה

במהלך נאום התוכחה האחרון של משה רבינו, הוא מעלה איזושהי טענה של מאן-דהו בעם ישראל, שיכול להעלות בדעתו את המילים הבאות (דברים פרק כט, יח):

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ , לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

התוצאה חמורה: "לא יאבה ה' סלוח לו", עם עוד חבילה של דברים לא נעימים...

מהי אותה מחשבה רעה, שממנה מזהיר משה באופן מיוחד, פרטני, וחריף כל כך? בפשט: זלזול בכל דברי משה. משהו בכיוון של "יהיה בסדר", "אחרי המבול", או כמו שמצינו בימי בית ראשון שהיו בטוחים שהבית לעולם לא יחרב, והרשו לעצמם לעבוד ע"ז.

זה ודאי נכון וודאי קיים. עד היום.

אולם רבינו המשך חכמה מסביר בדרוש, שמדובר על טענה יותר מתוחכמת – כביכול.

וכה דבריו:

יתכן על דרך דרוש: כי הספרי (פיסקא מו) דורש (לעיל יא, טו) "וסרתם" מן הדרך, ללכת לעבוד "אלהים אחרים", כיון שסרתם מן הדרך, שוב אתם עובדים אלהים אחרים.

ישנו מדרש האומר שגם אם אדם טרם עבד עבודה זרה, אך הוא כבר יוצא מהדרך, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה, כי אחריתו ידועה מראש. אין המדובר כאן על יציאה מן הדרך מתוך קטנות. חלילה! מדובר על "אידיאליסט"!

והנה יש אנשים אשר אומרים: מה זה דרך התקרבות לאלקים, האם זה פלא כי יעצום עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפילה ובתשבחות, ויהיה דבוק על ידי זה לה'?! אלא יתערב ברחובות ובשווקים, ויתיחד עם נשים האסורות, וילך בשרירות לבו, ובכל זאת יוסיף אומץ ביראת ה' האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר.

טוען אותו חכם בעיני עצמו: הרי עלינו להרבות זכויות, אם כן ,אשיג זכויות נוספות בעזרת התגברות על עבירות שסתם כך איני תאב להם. הא כיצד? אלך במקומות אסורים, אתגרה מדברים כאלה ואחרים – ולא אחטא! ואדם שנקרתה לפניו עבירה, ולא עבר – זוכה לשכר.

לזה אמר הכתוב "פן יש בכם וכו' לאמר שלום יהיה לי" [פירוש, אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות] "כי בשרירות לבי אלך" לחמם התאוה ולהגדיל המדורה. ואז יהיה התועליות "למען ספות הרוה את הצמאה", פירוש כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהם ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהם, הלא הוא הכל, איפוא, חדא, ואטול שכר כולם.

הוא רוצה ש"שלום יהיה לו", מעלה גבוהה ועצומה, ואז הוא מגרה עצמו גם מדברים שסתם כך אדם לא נמשך אליהם, כמו מאכלים מסויימים, ובזה יעורר "צימאון", גם במקום בו היה "רווי", ומתוך ניצחונו יזכה לשכר! אומר לו הקב"ה:

 "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וכו'".

נסיונות לא חסרים. אם זה במשפחה, בחיים האישיים, בעסקים, ואיפה לא? הקב"ה מזמן לכל אדם את הנסיונות איתם עליו להתמודד, ובכוחו להתמודד. משול הדבר לחייל טירון שנזרק למשימה, שרק לוחם סיירת יודע כיצד להתנהל בה. זו טעות טראגית! אם אין לך כלים – אל תעורר מה שלא צריך. דוד המלך בקש לעמוד בניסיון, והתחרט על כך.

לכן מזהיר הקב"ה אותנו ואומר, גם אם כוונתכם לטובה, עלו במסלול הרגיל, הבונה את הנפש שלב אחר שלב, קומה אחר קומה, עד ההגעה אל הייעוד המדוייק והמקווה ממך.

 

שנה טובה ומתוקה,

שנה של עלייה בכל העניינים לטובה,

שנה של תוספת אהבת ישראל, לימוד תורה, חיבור אל הארץ ודעת ה',

שנה של ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם לטובה ברוחניות ובגשמיות!

שבת שלום,

רועי

ברית מכופפת או ברית מרוממת?

ברית מכופפת או ברית מרוממת? / לפרשת ניצבים 

נהגו ישראל לתקוע בשופר כפוף, בכדי לבטא את הכפיפות אל ה' יתברך, ואת קבלת מלכותו, כמלך ושליט עליהם. בלשון הגמרא במסכת ראש השנה פרק ג':

כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי (=כמה שכופף אדם דעתו מועיל יותר)

פרשתנו לכאורה מציבה סתירה לעקרון זה, שכן עם ישראל עומד מול משה ומצהיר על בריתו עם ה', בו הוא מתחייב לעובדו, ורק אותו לבדו, והנה הפרשה פותחת במילים "אתם ניצבים", והסביר לנו רש"י, בהקשר של דתן ואבירם שיצאו מאהלם  ניצבים, שהם עמדו "בקומה זקופה" (במדבר ט"ז). אם כן יש להבין: הברית עם הקב"ה היא מכניעה, מכופפת, או מיישרת וזוקפת את הגב?

התשובה נמצאת אצל דוד המלך, סמל המלכות האולטימטיבית של האומה, ובו מתאחדות שתי התכונות, בתהלים פרק יח:

(לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: 

יש לפנינו חיבור מתמיה: ענווה, וגדלות ("תרבני") - הא כיצד? מבאר ר' אברהם אבן עזרא :

(לו) ותתן - הזכיר וימינך כנגד המלמד ידי למלחמה וזאת הענוה ששמת בי היא תגדלני ותעצימני. 

דוד מודה לקב"ה שלימדו. דוד הוא תלמידו של ה', ומגלה ענווה כלפיו. ענווה זו אינה מקטינה את דוד אלא מעצימה אותו. מדברי דוד ניתן ללמוד שניתן להרחיב את האיזון הזה לשאר ענייני החיים: דווקא הכפיפות מול ה', קבלת מרותו, קבלת מלכותו, התחייבות להליכה בדרכיו במצוותיו, היא זו שמעצימה אותנו, מגדלת אותנו, מרוממת אותנו. האדם ההולך בדרכי ה', מגלה בעצמו כוחות, יכולות, גבהים ורצונות שמצליחים להתעלות מעל הזמן והמקום, וממילא אותה כפיפות, היא זו שבעצם הופכת אותנו לניצבים, זקופי קומה ובעלי אישיות גדולה.

הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה

 הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה / לפרשת ניצבים / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיומו של החומש, בשלהי נאומו של משה רבנו ע"ה, הוא מודע לאפשרות שאנשים לא ייקחו לתשומת ליבם את דבריו. הם בטוחים שאצלם הכל יהיה בסדר. אמנם דבר זה מסור ללב, והאחריות מוגבלת (כ"ט,כ"ח):

הַנִּסְתָּרֹת—לה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

רבנו הרב אלטר, מסביר את הפסוק באופן אחר. לדבריו, הפסוק אינו אלא חתימת התוכחה בקריאת כיוון, לדייק את עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה:

ראיתי להרב "כף הכהן" ז"ל שפירש, במה שידוע שכל התפלה, אע"פ שפשט הדברים הוא שאנו מתפללים על עצמנו, אבל האמת שלא על עצמנו אנו מתפללים אלא לצורך גבוה, לברר ולתקן העולמות.

רבינו מביא את דבריו של אחד מגאוני טוניסיה, הרב אברהם יצחקי זצוק"ל, מחבר ספר העיון העמוק "משמרות כהונה". בספרו על התורה "כף הכהן", הוא מגלה קצה קרחון מעולמו הקבלי, שבתפילה ישנם שני רבדים. האחד, הנגלה, הפשוט, המכוון לצרכי האדם והעם. הרובד הנסתר, מכוון לפעולות רוחניות באינספור עולמות הנסתרים מעינינו, ומחכים לפעולותינו שיביאו לתיקונם.

וזהו "הנסתרות לה' אלהינו", הנסתר של התפלה הוא לצורך ה' אלהינו, "והנגלות" רוצה לומר פשט הדברים הם "לנו ולבנינו" ע"ש.

לפי דברי ה"כף הכהן", זהו המסר של משה רבינו: עבדו את ה' בתפילה! כוונו נכון, גם אל הצרכים הקיומיים שלכם, אך גם – ובעיקר – לעשות רצונו של הקב"ה בתיקון עולם.

רבינו ממשיך קו זה הלאה:

ונראה לי לסיים לפי זה מה שסיים "לעשות את כל דברי התורה הזאת", והוא במה שפירשתי במקום אחר במאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", דהכוונה דאמנם כשהוא מתפלל שם עיניו למטה לצורך עניני הגוף, אבל בכל זאת צריך שיתכוין בזה למעלה, דגם צרכי הגוף שהוא מבקש, המטרה היא כדי שיוכל לעבוד את השם.

גם החלק הפשטי והנגלה של התפילה, זה שמכוון לצרכי האדם והעם, גם הוא צריך להיות מכוון למעלה! הא כיצד?

למשל מתפלל שיהא בריא שיוכל לעסוק בתורה, שיהיה לו פרנסה כי עניות מעברת אדם על דעת קונו, שיהיה לו ממון כדי שיעשה צדקה וגמילות חסדים, שיאריך ימים כדי שיוכל לקיים הרבה מצוות.

הרב מזכיר 4 בקשות מרכזיות שאנו רגילים לבקש: בריאות, פרנסה, עושר ואריכות ימים. לכאורה, בקשות חומריות ותו לא. אמנם משה רבינו מלמדנו להרים את הבקשות הללו, ולחברם למטרות רוחניות, לחיזוק קיום התורה והמצוות. נמצא אם כן שהאדם מכוון את כל חייו לעבודת ה':

וא"כ זה שאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר להנאתנו ולצרכי הגוף, אך גם בזה הכל הוא כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

היעד של כל עבודתנו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". לחבר גוף ונפש, חומר ורוח, שלעיתים נראים נוגדים זה את זה, אל עבר מטרה אחת אחדותית.