בס"ד
של מי הכסף שלי? / לפרשת
בהר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
פרשתונ מרבה במצוות
העוסקות בדאגה לרווחת ועזרת הנזקיים. אחת המצוות הגדולות היא מצוות הלוואה.לעיתים
היא אף קודמת למצוות צדקה! לשון התורה (ויקרא כה, ל):
וְכִי
יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי
עִמָּךְ:
לכאורה ישנה כאן מילה
מיותרת: "עימך". אם מדובר על יהודי שידו חלילה מתמוטטת, מצב פרנסתו רע,
מהו ההבדל אם הוא עימך או לא? מבאר רבינו (אות ד):
אפשר לפרש על דרך שפירשו
חז"ל הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך",
שהקדוש ברוך הוא נתן אצלך חלקו של העני בפקדון, ומה שאתה מלוה לו, משלו הוא מלוה,
ולכן לא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך.
יש רעיון יסודי שאומרים
חז"ל: העשיר בעל הנכסים הוא לעיתים צינור של ברכה לאנשים אחרים. הוא מהווה רק
בריכה ומקור שפע. גם מה שנראה שלו, לעיתים נועד לשמש אחרים, והוא - העשיר – אינו אלא שומר, בעל פיקדון. הרמז
לרעיון זה הוא המילה "עימך" המוזכר שם גם כן.
וזהו רמז הפסוק, "וכי
ימוך אחיך ומטה ידו", אל תחשוב שכספו הלך? אלא נמצא "עמך" כפקדון,
ואתה צריך והחזקת בו שלא יתמוטט.
המילה "עימך"
המופיעה אצלנו נמצאת צמודה למילים "והחזקת בו", כביכול מסבירה התורה: מנין
תחזיק בו? ממה ש"עימך", הכסף עימך (ולא העני כפי שאולי היה נלמד מפשט
הפסוק). הוא אצלך מונח כפקדון. אם תזכה למלא את תפקידך זה, הרי שבזה תוכר כשומר נאמן,
ותהיה מקור ברכה הגדל ומתרחב בע"ה.
