גזור, וה' יקיים!

 בס"ד

גזור, וה' יקיים! / לפרשת מטות / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל מלמדים אותנו כלל מאד חשוב: כולנו נשבענו בהר סיני לקיים את התורה. לדבר זה יש השלכות שונות, אולם לפני הכל יש כאן מחויבות בסיסית לפעול לפי רצון ה'. אמנם,  מכיוון שהאדם עלול לחטוא, נתן לנו ה' יתברך בחסדו את התשובה. יש מקום להסתכל על החזרה בתשובה כמעין שבועה מחודשת מול הקב"ה, התחייבות חזקה שלא לשוב על אותה טעות.

ייתכן כי ראיה זו היא המביאה את רבינו לדרוש כך (אות ה'):

איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג). אפשר לפרש על פי מה שדרשו בגמרא (עבודה זרה, יט, א) "אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א) אשרי איש ולא אשה? אמר רבי עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", עד כאן.

התלמוד דורש את הפסוק בתהלים המדבר בשבח ירא ה'. פשט הפסוק מדבר על כולם, שהרי יראת ה' לא קשורה לשאלה אם זה איש או אשה! אלא שהפסוק טומן יסוד חשוב בעניין התשובה: אין להתעכב עם החזרה בתשובה. עשה את התשובה כאשר אתה 'איש', כלומר כשעודך עומד בכוחך ובגבורתך. הן מצד כנות התשובה, שכן בזקנה עם החלשות הכוחות והתאוות לא ניכרת המוטיבציה האמיתית לתשובה, והן מצד שאדם אינו יודע מה קיצו, ושמא לא יספיק חלילה.

עוד ידוע מה שאמרו בגמרא (ברכות לד, ב) "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד",

מעלת בעלי תשובה – אין לתאר ולשער! ואכן לפי דעת רבים מחכמי ישראל מעלת בעלי התשובה מרוממת ממעלת הצדיקים הגמורים!

לאחר שתי הקדמות אלה מחדש הרב את דרושו:

וזהו רמז הפסוק "אי'ש כי ידור נדר לה'", רוצה לומר אדם שעושה תשובה כשהוא 'איש' ו'נדר נדר' להיות מקודש לה', או "השבע שבועה לאסור אסר על נפשו" שלא יחזור לסורו ועשה תשובה, אם יתמיד בתשובתו ו"לא יחל דברו" שנדר ונשבע ואסר על עצמו להיות צדיק, זוכה להיות "ככל היוצא מפיו יעשה", תפילותיו ובקשותיו מתקבלות כי גדולה מעלתו יותר מצדיק גמור.

כלל בידינו: "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים". ומה לגבי בעל תשובה? מחדש הרב: אכן כן! מעלתו הרי גבוהה משל צדיק, אם כן כמו שלצדיק יש כוח לפעול בגזירת פיו, כך גם לבעל התשובה. הרמז נמצא בפרשתנו: אם אדם חוזר בתשובה בעודו בתקפו ובגבורתו, ועמידתו בהחלטות שקבל בתשובתו נחרצת וחד משמעית, ממש כאילו נשבע לקיים זאת, הרי "ככל היוצא מפיו" של בעל התשובה, "יעשה" הקב"ה!

הכל בגלל הקול!

 בס"ד

הכל בגלל הקול  / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לקראת הימים הנוראים העיסוק בהתרת נדרים מוגבר מאד: יש הנוהגים לעשות התרת נדרים 4 פעמים עד יום הכיפורים! ישנו גם את אחד מרגעי השיא של יום הכיפור המגיע עם פתיחתו, והוא תפילת "כל נדרי". דברי חז"ל החמורים על המפר את נדריו ידועים בציבור, ועמנו רגיל לומר "בלי נדר" לבל ייכשל בעוון זה.

בפרשתנו אומרת התורה  (כג, כב):

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

שואל רבינו (אות ח):

הנה זה מיותר כי בלי ספק שהנודר ואינו משלם בידו עון אשר חטא!

שואל הרב: מה הטעם בסיומת "והיה  בך חטא"? אם התורה אוסרת להתעכב עם קיום הנדר, הרי שלפנינו כתובה העבירה, ומה הטעם בתוספת זו?

כדי להסביר את זה, רבינו מצטט משל מהגאון ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, בעל המשלים המפורסם: מעשה באדם שהלך לבקר בבית סוהר עם שר בית הסוהר. בסיורו הוא רואה שכל האסירים חיים בדוחק, אולם בתא אחד יושב אדם זקן, שנראה כי הוא מקבל תנאים טובים, מאכל, משקה, ומיטה נוחה. האורח שאל את השר מה השתנה אסיר זה מכולם. ענה לו השר כי אסיר זה מרצה עונש על כך שלקח סחורה בהקפה ולא שילם, עקב פשיטת רגל. שמע זאת המבקר ועשה מעשה: נכנס למסעדה ואכל ללא הרף. לבסוף – סרב לשלם. הוא נעצר והושלך לכלא. לתדהמתו, הוא הושלך בתא צר עם תנאים גרועים, ולא כמו אותו זקן.הוא בקש לקרוא לשר בית הסוהר, ושאלו: הרי מי שלוקח ואינו משלם – מקבל תנאים טובים! ענה לו השר: שוטה! הוא לקח ורצה לשלם, אולם לא הצליח, לכן הוא נענש בעונש קל. אתה בחרת לקחת ולא לשלם, ולכן תענש בחומרה!

הנמשל ברור: ישנן עבירות שמאתגרות את האדם. עלו להתמודד, אולם הוא לא בחר את הכניסה למצב הבעייתי מראש. נדר לעומת זאת הוא מצב אליו האדם נכנס מרצונו. עבירה זו – היה טוב לה שלא תבוא לעולם!

זהו הרמז בפסוק:

והוא לדעתי מאמר הכתוב, "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, ויהיה בך חטא" אם לא תשלם. ופן יקשה לבבך לאמר מה נשתנה חטא זה משאר עבירות שלא נאמר בהם כזה? לזה השיב, יען ש"כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", שאין אתה מצווה לנדור, ואם כן מאחר שאסרת עצמך בעוון נדרים מבלי מכריח אז תקרא פושע, ואין לך התנצלות לומר יצרי תקפני, מאחר שאינך מצווה על זה, משא"כ בשאר עבירות שאתה מצווה יועיל לך התנצלות לאמר 'יצרי תקפני ואנוס אנכי' ויקל עונשך,

דברי המגיד מדובנא רמוזים בפסוק עצמם, בייתור של המילים "והיה 'בך' חטא" – בך! בגללך! זה מה שהפך את ביטול הנדר לחמור במיוחד. בעבירה רגילה ישנו פיתוי יצר, וישנו מעין "תירוץ". בנדרים אין הדבר כן, אלא האדם הנודר הוא זה שיצר את התשתית לעבירה, דבר שניתן היה לוותר עליו במקרה כזה.

לאור זה, מובן גם הפסוק בקהלת (ה, ד):

והוא ממש מאמר החכם "טוב שלא תדור וגו' כי למה יקצוף האלהים על קולך", ירצה כי כבר בקולך זה חייבת את עצמך למלך הכבוד ה' צבאות שמו בדבר שאינך חייב בו ואין מצווה לעשותו כי אם לא תשלם "יקצוף האלהים עליך וחבל את מעשי ידיך".

רבינו מדקדק בלשון הפסוק בקהלת: למה הכעס הוא על "קולך"? הרי העבירה היא ביטול הנדר, לכאורה? אלא שזהו אותו רעיון בדיוק: הכל התחיל מהקול! ולכן כבר על זה ישנו כעס. עצם הכניסה למצב הנדר, וממנו לחילול הדיבור.

הגנת נדרים

 בס"ד

הגנת נדרים / לפרשת מטות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת הנדרים מייקרת ומעלה את ערכו של כח הדיבור. דיבורו של האדם מחייב! וכך אומרת התורה (ל, ג) :

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

הדיבור הוא כמו קודש, לכן אין לחללו. אולם, מדוע לומר "יחל" ולא "יחלל"? הרי מילה זו מופיעה בתורה בהקשר של שבת ועוד? כותב רבינו (אות ג):

"לא יחל דברו" ולא אמר לא יחלל! יתכן כי נודע שכל מצוה שתתעורר נפש אדם לעשותה יזהר שלא יוציא בשפתיו מה שמחשב בלבו לעשות, כי השטן עומד על ימינו לשטנו ולהטרידו ולמונעו לבל יעשנה.

יש להזהר בעשייה הרוחנית. כל דיבור על פעולה רוחנית עלול לגרום לכך שהיא לא תצא לאור מכיוון שישנם צדדים שליליים במציאות שיימנעו מהדבר הטוב להתקיים. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין – גם ברוחניות. ואם בכל זאת דברת על זה?

אך אם לא נזהר והוציא הדבר ההוא מן השפה ולחוץ - יזהר לעשותה בזריזות ולא בעצלתיים תכף לאמירה עשייה, פן שאור שבעיסה יעכב על ידו

יש למהר ולבצע מהר ככל הניתן, לפני שייקפצו על האדם עיכובים שונים, בין אם זה מיצרו הרע, ובין ממונעים אחרים. לפי זה מובן הפסוק יותר:

וזה אומרו "איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו", מגיזרת 'תוחלת' לשון 'יחל' ישראל אל ה' ...ורצה לומר שלא יתמהמה ולא יאחר הדבר לעשותו ולדחותו לזמן אחר, רק "ככל היוצא מפיו יעשה" ותכף לאמירה – עשייה.

המילה 'יחל' נובעת מהמילה 'תוחלת' וציפייה, שלרוב מיוחסת לפעולה רחוקה. כאן אין לעשות כך, אלא לפעול ככל שניתן במיידי. אם נדרת התחל מיד בביצוע כוונתך הטובה.

והנה גם שאמרנו שלא יוציא המחשבה ההיא לחוץ פן יעכבו על ידו, אך אם כבר התחיל במצווה יוכל לבטא בשפתיו, כי זכות המצוה שכבר התחיל בה יכולה להגן לגמור המצוה בכי טוב בלתי עיכוב.

סיום הפסוק רומז כי עם תחילת קיום הנדר הטוב, יש לנודר סייעתא דשמיא מיוחדת. זכות המצווה מגנה בעדו מכל מפריע ומעכב. זה רמוז במילים "ככל היוצא מפיו", כלומר, גם אם הוציא את דבר נדרו מפיו, אין לחשוש שמא יעכבהו יצרו, מפני שהתורה מבטיחה ש"יעשה". פעולתו הטובה שכבר החלה להתקיים למעשה תסייע שהדברים יקויימו.

היתר נדרים פורחין באויר...

היתר נדרים פורחים באוויר / לפרשת מטות / אור החיים הקדוש

כל התורה כולה ניתנה לכל עם ישראל, אם כן תמוהה מאד פתיחת הפרשה (פרק ל'):

ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

למה להעביר את המידע דרך ראשי המטות? למה להם משה "דיבר" ולעם ישראל רק "לאמר"? כך מקשה אוה"ח הקדוש, וכדי להסביר הוא מביא את דברי המשנה בחגיגה פרק א משנה ח :

 היתר נדרים--פורחין באוויר, ואין להן על מה שיסמוכו;

למה דווקא במצוה זו הקב"ה לא גיבה את ההלכות בפסוקים או במסורות ברורות יותר? אלא שיש בכך עניין המלמדנו על כוחו של הדיבור:

אכן הטעם הוא , שלא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם, שהנדר והשבועה ישנה בהיתר, שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר, ומסר ההיתר לגדולי ישראל, שהם ידעו יבחינו חילוקי חילוקי המשפטים שבהיתר...

יש סכנה בידיעה שניתן להתיר והפר נדרים.

כל תלמיד ישיבה שלמד את הגמרא של סכת נדרים, יודע, כי זו מסכת השונה משאר המסכתות בשפתה, בסדרה ועוד. אחד ההסברים לכך הוא, שהיא לא עברה ב"מעבדה" של הסבוראים והגאונים, שכן אלה לא לימדו אותה ברבים מחשש לזלזול בנדר - אם ידעו שניתן להתירו יביאו לנדור ללא כל הבחנה (יעויין בהרחבה בהקדמה לאוצר הגאונים על נדרים).

אם כן נשאל: אנו כבר יודעים שיש כח של התרת נדרים בודאי, אם כן לכאורה החשש של הזלזול חוזר!

אלא צריך לומר, שכנראה אנו נמצאים בשלב בו הידיעה הזו לא אמורה להקטין בכהוא-זה את יחסינו לקדושתה של המילה הנאמרת. נכון , ניתן לעקור ולהתיר שבועות ונדרים, אולם אין בכך כבוד לא כלפי עצמי, לא כלפי סובבי, ולא כלפי בוראי ששם בי את כוח הדיבור  בנפיחה באפי.

מילה זו מילה, גם בעסקים!

מילה זו מילה, גם בעסקים / לפרשת מטות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המסורה, היתה כלי שבו נעזרו מוסרי העתקת התורה לדייק בכל מילה, תורת מילה וביטוי, וכן ניקוד. חכמים מצאו רמזים וקשרים בין הביטויים המקבילים שמביאה המסורה. ראש לכולם – ר' יעקב בן רבינו אשר, בעל "ארבעה טורים". גם חכמי ג'רבא היו מרבים למצוא קשרים בין מקורות שצויינו במסורה.

כותב רבינו:

לא יחל דברו. ג' במסורה: הכא (=כאן), ואידך (=והאחרים) 'יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם' (תהלים קלא,ג),  'יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד' (תהלים קל, ז).

נשים לב, שהמסורה מצאה קשר בין שתי מילים שצורתם זהה, אך מהותן שונה: אצלנו, "יחל" משמעו כמו "יחלל". בשני הפסוקים האחרים, המשמעות היא ציפייה, כמו "אוחילה לאל". המסורה משווה בכל זאת. מה הרמז?

נראה לפרש שהתכוין על מדת האמונה במשא ומתן, שהאדם צריך להיות משא ומתן שלו באמת ואמונה לא לשקר ולא להחליף דיבורו לא להשבע בשקר וכמעט שהכל תלוי בענין הדיבור,

רבינו מגלה כי ישנו רמז לכך, שהתורה מכוונת זרקור על דיבור אמת בעיקר בתחום שבין אדם לחברו, ובעיקר בעולם העסקים. ענייני דיבור רבים ישנם בתחום זה: מהצגת הסחורה , ההתחייבויות ההדדיות על גובה המחיר והתשלום, ויכוחים ודיונים משפטיים, ועוד. שם במיוחד חייב האדם להזהר ש"לא יחל דברו".

מאיפה מקבל אדם את הכח לשמור על יושרו?

והעיקר הוא להאמין שהכל תלוי בהשי"ת ולא בכח וגבר איש, ואז לא יבא לרמות אנשים במשאו ומתנו ורז''ל אמרו בשבת דקי"ט לא נחרבה ירושלים אלא על שחדלו ממנה אנשי אמונה וא''כ כדי לזכות לגאולה יש לנו להתחזק במדת האמת והאמונה.

אדם שמשליך יהבו על הקב"ה לחלוטין, אינו חושש מלדבר אמת תמיד. הוא חי בתודעה שהפרנסה באה מאת ה', והשקרים לא יועילו בטווח הארוך, וייתכן שאך לא בטווח הקצר. המחיר אינו רק פרטי. אחד מחטאי ירושלים ערב חורבנה, היה היעדרם של "אנשי אמנה", אנשים ישרים בדרכי משאם ומתנם. שניתן לסמוך על מילתם. בכיוון ההפוך אנו מסיקים, שעם התגברות היושר במסחר, נקרב את הגאולה.

איך כל זה רמוז במסורה? מפרט הרב:

וזהו שאומרת המסורה 'לא יחל דברו' שלא לחלל הדיבור שלו ולא יבא להחליף דיבור בכל מה שכרוך בדיבור במשא ומתן וזה על ידי 'יחל ישראל אל השם',  שידע שהכל תלוי בו יתברך, ו'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות', כלומר שהכל תלוי בי. ועל ידי זה 'יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות', שיחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.

כעת הקשר ברור: משא ומתן באמונה וביושר, נגרמים מאמונה בה', ומובילים לגאולה.

שנזכה במהרה בימינו אמן.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בו טל ז"ל