אתה ישראל או יעקב?...

 

‏בס"ד‏

‏אתה יעקב או ישראל? / להפטרת פרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל‏

‏ספר ויקרא פותח בציווי על הקרבנות, עניין מרכזי בעבודת ה'. הנביא ישעיהו מגלה לנו בהפטרה ביטוי עמוק לעבודה הפנימית המקבילה לה ‏(ישעיה מד, ה)‏:

‏זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה‏

‏מה ההבדל בין השמות "יעקב" ו"ישראל"? ומה מסתתר מאחורי הבחירה בשם אחד על פני השני? מסביר רבינו (אות ט):‏

‏יש לפרש על פי הידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום נקראים בשם 'יעקב' לשון עקבות ורמאות, ובזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בשם 'ישראל'.‏

‏חז"ל מגלים לנו כי שני השמות של יעקב אבינו אינם רק שמות היסטוריים, אלא מצבים רוחניים. "יעקב" - לשון עקב ורמאות - מתאר מצב של ריחוק וקרירות בעבודת ה'. "ישראל" לעומתו, שם של גבורה וזיקה עמוקה, שנאמר "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". כאשר ישראל אינם עושים רצון ה' - הם בדרגת יעקב. כאשר הם עושים רצונו - הם ישראל.‏

‏ולזה אמר הנביא מי ש'יאמר' אמירה רכה וחלשה 'לה' אני', ואינו דבוק כל כך בהשם יתברך ובתורתו, 'זה יקרא בשם יעקב' אינו עושה רצונו של מקום. אבל מי ש'יכתוב ידו' וכחו 'לה'' ועובד ה' בחשק ובמרץ, בשם ישראל יכנה הוא עושה רצונו של מקום.‏

‏הנביא ישעיהו מצייר שתי דמויות של עובדי ה'. הראשון "אומר" בלבד - "לה' אני". אמירה היא לשון רכה ("כה תאמר לבית יעקב"). אדם זה אינו מכחיש את שייכותו לה', אך גם אינו משקיע את עוצמתו לכך. "אמירה רכה וחלשה" היא, שאינה מחייבת דבר. כזה נקרא "יעקב".‏

‏השני "כותב ידו לה'" - הכתיבה מסמלת מחויבות. שטר, חוזה, אמנה. "ידו וכחו" - כל כוחותיו ניתנים לה'. עובד ה' "בחשק ובמרץ". כזה נקרא "ישראל".‏

‏הקשר לפרשת ויקרא עמוק: הקרבן אינו רק פעולה מכנית. "ויקרא" - קריאה מתוך קרבה אמיתית. מי שמביא קרבן מתוך "כתיבת ידו לה'" - הוא ישראל. מי שמביא קרבן מתוך הרגל בלבד, מבלי להכניס את לבו - הוא עדיין בדרגת יעקב.‏

‏ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בחשק ובמרץ, ולהיות נקראים בשם ישראל.‏

מפסגות קראתיך ה'!!

 בס"ד

מפסגות קראתיך ה'! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הלויים נכנסים למשימתם ככח משמר קדושת בית ה'. הם אלה דואגים שלא יקרב איש למשכן ולכליו אם אין לו סיבה לכך (במדבר ח, יט):

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

רבינו רפאל ירמוז מפסוק זה התעוררות גדולה לעניין התפילה, ואקדים בסיפור: לפני כמה שנים פניתי לאחת התלמידות שלי שתתפלל יחד עם שאר התלמידים. התלמידה בתמימות ענתה: למה אני צריכה להתפלל? יש לנו הכל: אנחנו בריאים, מצבנו הכלכלי מצוין, אז מה יש עוד לבקש?...

נגד גישה עקומה זו כותב רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך מה שנאמר (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך" וגו'. שאין לו לאדם לעבוד את ה' ולהתפלל אליו רק בעת צרה ולא כשהוא בשמחה ולא חסר לו כלום, כי הדבר בהיפך, כאשר האדם הוא בשמחה צריך להתפלל ולהודות להשם יתברך על חסדו וטובו עמו,

בתוכחות המופיעות בפרשת כי תבוא בחומש דברים, אחד הפסוקים תולה את בואן של הקללות ח"ו עקב עבודת ה' חסרת שמחה וחיוניות. התורה פנתה לטבע האדם המרגיש עצמאי חזק כאשר מצבו מצויין, ורק כאשר רע לו הוא פונה לעזרה, ומבין שאינו יכול לבד. אדם יכול לקיים את המצוות מתוך רוטינה ושגרתיות, "מצוות אנשים מלומדה", אולם אם יפעל ללא הרגש, לא ברור שהוא עושה את הדברים מתוך חיבור פנימי. ייתכן שהוא עושה את המצוות מתוך הרגל, מתוך צורך אישי אנושי או חברתי. השמחה מבטאת את הקשר של הפנימיות עם המעשה החיצוני. התורה מצפה שנעמיק ונתחבר לדבר ה', ונעבדהו "מרוב כל"! מתוך השפע, מתוך הטוב, מתוך הברכה.

יתרה מזו, בכך האדם מייצר המשכיות לטוב, בע"ה:

ועל ידי זה לא תבוא עליו צרה ועל דרך שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "זובח תודה יכבדנני", ועל ידי זה "ושם דרך" ושביל, להיות "אראנו" עוד "בישע אלהים".

זובח התודה, המקריב קרבן על מצבו הטוב, הוא זה שיזכה עוד לראות בישועת ה'. וזהו הרמז אצלנו:

וזה רמז הפסוק, "ולא יהיה בבני ישראל נגף", שלא יהיה בבני ישראל טבע זה, דווקא כאשר יהיה בהם נגף ואיזה צרה יגשו בני ישראל "אל הקודש", הוא בית הכנסת להתפלל ולהתחנן על צרתם, או אם נפטר להם אחד מהמשפחה באים להתפלל למנוחתו, אלא תמיד חייבים להתפלל להשם יתברך ולהודות לשמו.

"הקודש" אינו רק המשכן והמקדש, אלא גם ה"מקדש מעט", בית הכנסת. ישנם אנשים הפוקדים את בית הכנסת רק מתוך צרותיהם לא אלינו. הם חווים קשיים וזקוקים לעזרה. כמו כן, ישנם אנשים הבאים רק כאשר הם בצער משפחתי ה"י על אבדן אדם קרוב שיש לומר עליו קדיש. הם באים רק כאשר יש להם "נגף", תקלה וצרה.

חויית התפילה מתוך טוב ושפע היא שונה. אין בה בהכרח את תחושת התעוקה והמצוקה, תחושת הלחץ וחוסר האונים. תחושות קשות אלו, שלא נדע, גורמות לנו לפנות מקירות לבנו אל ה'. אבל, ה' יתברך רוצה את הקשר והדיבור איתנו כל הזמן, גם במצבי רווחה והצלחה. הכח שיש לגייס אז לתפילה הוא הכרת הטוב. הכרת הטוב תוליד את השמחה, והיא תביא לתפילה מכיוון טוב ומשמח.

רבינו מחבר את הדברים לעניין החצוצרות המופיעות בפרשתנו: התקיעה בהן נעשית הן בזמן מלחמה והן במועדים וברגלים. הצד המשותף הוא שימוש במילה "זכרון" לשני המצבים. אומר רבינו: זכרון ה' חייב לבא הן בשעת משבר וקושי, והן בשעת טובה ושמחה.

שמחה שאינה פוסקת!

 

בס"ד

שמחה שאינה פוסקת! / לפרשת ראה / מתורת רבינו שמואל טייב זצוק"ל

מצוות השמחה מלווה את היהודי בכל מצווה ומצווה. התורה ממקדת את הציווי על השמחה דווקא בהקשר של החגים, ובמיוחד בסוכות (טז, טו):

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

אל מול עיני רבינו עומד הכלל החז"לי (למשל בתלמוד ירושלמי ברכות ט, ה( "אכין ורקין מיעוטין", כלומר המילים 'אך' ו'רק' באו למעט מהמשמעות של הציווי שנאמר. אם כן יש לברר גם אצלנו: מהו המיעוט שבשמחה הרמוז בפסוק "והיית אך שמח"?

כותב רבינו בהסברו השני (אות יח):

וגם המיעוט בא להורות מאמר החכם שאין רע מוחלט בעולם ואין טוב מוחלט בעולם שאין טוב שאין כרוך בעקבו רע ואין רע שלא יהיה כרוך בעקבו הטוב,

ישנה תובנה המסתובבת בעולם שעולמנו מורכב מטוב שבהכרח מעורב בו רע, וברע שבהכרח מעורב בו טוב. במציאות כזו עלול האדם לחשוש מקיום מצוות השמחה.

ולזה בא האלהים לבשר לאיש הישראלי המצווה ממנו ית' לשמוח בשמחת החג לבל יחוש לתוגה הבאה בטבעו אחר השמחה כי אני ערב לך שלא תהיה אך שמחה בלתי תוגה אחריה (נחמיה ח, י) "כי חדות ה' היא מעזכם" לבל תאונה אליך רעה.

שמחה של מצוה היא שמחה שאין אחריה תוגה וצער. זו אינה שמחה המעורבת בעצב וצער, מכיוון שמקורה הוא עליון ואלוקי. הרב מזכיר פסוק בנחמיה המתאר את בכיים של עם ישראל בעקבות דברי התוכחה הנאמרים להם. העם בוכה, ונחמיה מנחם אותם: לכו כעת לשמוח. זוהי שמחה של קרבה לה', של תיקון ושל התקדמות.

לפי זה מסביר רבינו פסוק בתהילים (סח, ד):

וזה לי כוונת המשורר "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", אשר מלבד הכפל עוד אומרו "וישישו בשמחה" בלתי מובן. ולפי מכווננו יאמר כי בא לתת ההבדל שבין שמחת הרשעים לשמחת הצדיקים, כי שמחת הרשעים היא עדי רגע ואחריה תוגה, לא כן שמחת הצדיקים ש"ישמחו ויעלצו לפני אלהים" ועוד "ישישו" באותה "שמחה", שלא תפסק מהם ונגע לא יקרב באהליהם ולא יאונה לצדיק כל און.

הפסוק בתהילים מדבר על שמחת הצדיקים בשני חלקיו, ולא ברור מה בא החלק השני להוסיף על החלק הראשון? ועוד לא ברור מהי הכפילות בחלק השני "וישישו בשמחה"?

לפי הקדמתו של הרב הדבר מובן כעת: שמחת הצדיקים היא לפני ה', ולכן היא אינה רגעית וחולפת, אלא עוד "וישישו בשמחה", באותה שמחה תמשיך שמחתם להתחדש ולהתגבר עוד ועוד.
שנזכה לשמוח בשמחה של מצווה!

אל תתגאה מול בורא עולם!

 בס"ד

אל תתגאה מול בורא עולם! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמלך שם את משכנו באזור מסוים בממלכתו, זה הזמן בו על הציבור להבין שאין זה ההקשר הנכון להראות יוקרה ושררה. הלא המלך כאן, ומי בכיר ומכובד ממנו? דבר זה נכון כמובן גם כאשר הקב"ה מחליט להשרות שכינתו בתוך עם ישראל.

הדבר הזה גורם להרתמות מלאה של העם (שמות לה, כא):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:

האיסוף מושלם תוך זמן קצר ביותר, ומשה רבינו נאלץ להוציא הוראה להפסיק לתרום!

אולם רבינו מרגיש שיש כפילות בפסוק זה. מדוע מוזכרים גם איש אשר נשאו ליבו, וגם אשר נדבה רוחו אותו? ועוד יש לדייק: מדוע התורה משתמשת בביטוי "נשאו ליבו" ולא "נדבו"? וכך הוא מפרש (אות ד):

או יאמר על כפל אומרו "כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו" וגו' וגם יובן אומרו 'נשאו' לבו ולא 'נדבו' לבו, יתכן כי יש אנשים שהטבע הטביע בם גאות לב וגסות הרוח עד שלא יוכלו לשאת משא על כתפם בלכתם בחוץ, ופה הגיד שבחם של ישראל שגם 'כל איש אשר נשאו לבו' שהתנהג תמיד בנשיאות ובגבהות לבב, וגם כל איש אשר נדבה 'רוחו' אותו שבו גסות הרוח, כי הגאוה באה מיסוד הרוח, יחד כולם שינו אך הפעם את מנהגם והביאו הם בעצמם את תרומת ה' מרוב חשקם ואהבתם במצות ה'!

ישנם אנשים שלא לכבודם לשאת דברים בחוץ. זה נראה להם מעין מלאכה של איזה סבל פשוט עם. ישנם כאלה שהגאווה טמונה בליבם, וגורמת להם לפעול באופנים המייקרים את עצמם באופנים מעגלים שונים. כאן קרה דבר פלא: הגאוה הסתלקה לקראת בואו של מלך מלכי המלכים לחנות בתוכנו! גם הראשון, זה ש"נשאו ליבו", שאינו מראה סימני "עממיות" כלפי חוץ, וגם השני ש"נדבה רוחו", הורמה רוחו, הוא גאוותן ושחצן, הפתיעו בהתנהגותם. הם בכבודם ובעצמם נטלו את התרומה להביאה בשמחה לבניית בית לה' יתברך.

והוא על דרך מאמרם ז"ל אצל מצות בכורים (תוספתא ביכורים  ב, ח) שאפילו אגריפס המלך מביא הסל על כתפו, להורות שאין גבהות לפני המקום.

גם אצל הנשים היה ניכר שהן יצאו מגידרן והרגלן מתוך ההתלהבות הרבה:

ואומרו 'ויבואו האנשים על הנשים' להורות שגם נשים שאננות אשר כל כבודם הוא לשבת בית פנימה ובחוץ לא ישכנו רגליהם, יצאו מגדרם בפעם הזאת, והביאו הם בעצמם את תרומתם ולא שלחו ע"י בעליהם ומשרתיהם.

הנשים בזמנם היו יותר שוכנות בית. היינו מצפים שהן לא תבאנה בעצמן את המתנות והתרומות, אלא תשלחנה בידי שליחים. מדגישה התורה שמרוב התלהבות יצאו הן בעצמן מביתן-מבצרן ותרמו ברגשות שמחה וקודש את החומרים ואת העבודה לבניית המשכן.

נכיר נא בעצמנו את ערכנו מול נוכחותו של הקב"ה בעבודת התורה והתפילה, ומתוך כך נגיע בענווה אמיתית ובשמחה.

השמחה - הזכות על החיים!

 בס"ד

השמחה – הזכות על החיים! / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מעלתה של השמחה בעבודת ה' מתחדדת מאד בפרשתנו. בתוך כל רשימת הקללות ח"ו, ישנו פסוק המבהיר כי אין די בקיום כל המצוות כולן, אם לא מתלווה אליהן השמחה (כח, מז):

(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ....

כלומר: שמרת שבת, עבדת את ה' במקדש כהלכה, וכן הלאה, אבל אם כל זה היה בצער – אין הדבר רצוי כלל לפני ה'.

רבינו מסביר יותר לעומק, לא רק את מעלתה של השמחה, אלא את הכרחיותה (חלק ב, אות ה):
אמרו רבותינו ז"ל [מדבר קדמות מערכת צ' אות י"ג] שהעושה מצוותיו יתברך בשמחה ובטוב לבב, לית ביה טענת "מי הקדימני ואשלם" [איוב מא, ג], ובדין הוא שיטול שכרו ואינו מתורת חסד, ולא בהית לאסתכולי באפיה (=ולא מתבייש להסתכל בפניו).

רבינו מביא מדברי רבינו החיד"א יסוד רוחני משמעותי: אין לאף אדם זכות לטעון שמגיע לו שכר על מצוה זו או אחרת, שכן תמיד מתנת הקב"ה שקדמה, היא זו שאיפשרה את המצוה. אם לאדם לא היה בית, לא היה בונה מעקה. אם אדם חלילה לא היה זוכה לפרי בטן, לא היה זוכה במילה לבניו, וכן הלאה. ממילא יוצא שגם השכר אינו ממש שכר, אלא יותר קרוב למתנה, דבר שהנשמה מתביישת ממנו. כביכול אינה יכולה להסתכל בפניו של הקב"ה, עושה החסד.

השמחה משנה את התמונה. היחס למצוה נתון לחלוטין בידי האדם וממילא שכרו בדין, ולא רק בתורת חסד ומתנת חינם. השמח – זוכה בחייו בבחינת דין ולא בבחינת חסד, ומעלתו גבוהה.

וזה רמז הכתוב [תהלים ק, ב] "עבדו את ה' בשמחה", ועל ידי זה "בואו לפניו" דייקא, "ברננה" ולא בהיתי לאסתכולי באפיה...

מלמדנו דוד מלכנו, שהיכולת לבוא "לפני " ה', ממש פנים בפנים כביכול, תלויה דווקא בעניין של השמחה.

רבינו מדגיש מצווה מיוחדת:

ובפרט לימוד התורה צריך להיות בשמחה, דמתוך זה יבין דברי התורה על אמתתם, ומטעם זה התירו רבותינו [שבת דף ל' ע"ב] לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כדי ללמוד מתוך שמחה...

מצוות תלמוד תורה צריכה להיות מתוך שמחה מיוחדת. הדבר מקנה – מעבר לשכר המגיע ללומד כנ"ל – קליטה מהירה והבנה יסודית. השמחה עוזרת להפנמת הלמידה. חז"ל שעודדו מגמה זו התירו לפתוח את הלימוד מתוך דבר מבדח ומשעשע, כדי לתת דריסת רגל לשמחה בהתחלה, ומתוך כך יושפע לטובה הלימוד כולו.

אמנם לפי המהלך של הרב, כל זה הוא רק בדיעבד, למי שאין אצלו את השמחה מיד בתחילת הלימוד:

ונראה לפרש דזה מה שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, קג-קד] "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי, מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר", הכוונה שלא היה לו לדוד צורך לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כדי שילמד מתוך שמחה, דבלאו הכי הוא שמח בלימודו מאד,...ולכן היה שונא כל אורח שקר" - כינוי למילי דבדיחותא, שעל הרוב המה באים בדרך שקר לבדיחותא בעלמא.

דוד המלך אומר שהתורה מתוקה לו כמו דבש, ולכן הוא שונא דרכי קשר. מהו הקשר בין חלקי הפסוק? מסביר רבינו: בדרך כלל הלצה ובדיחה בנויים על דבר לא אמיתי. אולי נאמר מוגזם, מפתיע ומאתגר. אומר דוד המלך: למי לי אורחות שקר? אני שמח בעצם הלימוד! אני מעדיף מיד לצלול ללימוד!

ויהי רצון שהשמחה שבמצוות תקרין ותשפיע על כל חיינו לטובה ולברכה!

זכרון יום המיתה - האם זה קלף בטוח?

לזכור יום המוות – האם זה קלף בטוח? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

התלמוד במסכת ברכות מדריך כיצד אדם יכול לנצח את יצרו, וזה על ידי זכרון כמה דברים באופן הדרגתי: שינוי מתמיד לטובה, עיסוק בתורה, אמירת קריאת שמע וזכרון יום המוות. אם כן, יוצא שזכרון האדם שבסוף הוא עוזב את העולם, אמור להוביל להימנעות מן העבירה.

יחד עם זאת, אנו מוצאים לכאורה פסוקים הסותרים זאת (ישעיהו כב, יג):

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת:

עם ישראל חוטא, ודווקא מתוך המודעות לכך שחיי האדם אינם נצחיים, הם מתהוללים עוד יותר!

את התשובה מוצא רבינו בפרשתנו (חלק א אות ד), על בסיס חידוש של הבן איש חי:

ד) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש וגו' (טל, א).

פירש הרב עוד יוסף חי ז"ל "ומן התכלת" וגו' - כנגד ההסתכלות לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שהוא התכלית והסוף. "והארגמן" - כנגד מאין באת מטפה סרוחה ואדומה כארגמן. "ותולעת שני" - כנגד לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ומשלושה הסתכלויות אלו עשו בגדי שרד לארבעה יסודות של גופו, שלא יהיו עבדים ליצר הרע ויוכל לשרת בקדושה כאוות נפשו. ע"ש.

3 החומרים המוזכרים בפסוק זה, המדברים על כיסוי הכלים (לפי רש"י ועוד) או על בגדי כהנים הדיוטות (לפי המדרש הגדול), הם המרמזים על הדרך להגיע ל"לבוש שרד". 3 החומרים רומזים בעצם ל-3 התבוננויות שיובילו את האדם לשליטה עצמית וחיים של שלימות: א. מי הוא זה שידון את האדם בסוף, ב. מקורו השפל של האדם, ג. מקום סיום חייו.

כמובן שמיד אנו מבינים שזו המשנה המוכרת בפרקי אבות (ג,א), דברי עקביא בן מהללאל, שלימד תוכן זה בדיוק.

מצד שני, הסדר כאן הוא שונה, כפי שמעיר רבינו:

ונראה לעניות דעתי להוסיף נופך מה שהתחיל בתכלת שהוא כנגד ההסתכלות "לפני מי אתה עתיד" וכו', גם שעקביא בן מהללאל (אבות ג, א) מנאה לבסוף, על פי מה שכתב הגאון הנזכר בעצמו בספר משל ונמשל (סימן י"ב) על פסוק (ירמיה יא, טו) "כי רעתכי אז תעלוזי" - כי בלתי הסתכלות התכלית שהוא הדין והמשפט, אדרבא יוסיף להרשיע על ידי הסתכלותו מאין בא ולאן הולך, כאותם הפריצים שקודם סעודת שמחה מביאים מת לפניהם. עיין שם באורך.

עקביא בן מהללאל שם את זיכרון הדין בסוף הרשימה, ואילו לפי הבן איש חי התורה רומזת על הדין בתחילה. מדוע יש הבדל? בספר "משל ונמשל", שהוא ליקוט משלים מהבן איש חי עצמו, ישנו משל המסביר את הבעייתיות של זכרון יום המיתה, המנותק מזכרון יום הדין. במשל מסופר על בן מלוכה שביקר אצל עם שהיו נוהגים לפני מסיבותיהם, להביא אדם, שנראה כמת ממש, ומטפלים בו בכל טיפולי הנפטר, עד שמוציאים אותו כאילו לקבורה. בסיום טקס הזוי זה, היו מתחילים לנגן בכל עוז, לאכול ולשתות. האורח שתמה ונדהם ממנהג זה, קיבל את ההסבר הבא (משל ונמשל עמ' י-יא):

ויאמרו זה מנהגם, כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין דרך המוות כדי שירבו בשמחה, כי בזכרם שסוף האדם למותויהיה כפגר מת זה, ויעשו לו כזאת, ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה, על כן יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כוחו, מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל זה.

ה' ירחם.

מחדדת התורה: קודם תזכור שיש חשבון. מידיעה זו תגזור את המשמעויות של מאין באת ולאן אתה הולך.

מבטיחה התורה שהנוהג כן, יזכה ל"בגדי שרד":

...ואומרו "בגדי שרד" - כי המדות נקראים בגדים כנודע, ועל ידי ההסתכלות בשלושה הנזכרים יתקן מדותיו ומעשיו, באופן שישתרר גופו על יצרו וכנזכר.

מידות האדם הם הלבושים לנשמתו. אדם שואף לבגדי שרד, בגדי יוקרה, בגדים של מידות נאות, המגלים נשמה נקיה וזכה השואפת לטוב, ופועלת להוצאתו לאור העולם. 

שמחה שהיא זכות, זכות ושמה שמחה

 שמחה שהיא זכות, זכות ששמה שמחה / לפרשת נח / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נוח, שאיש צדיק תמים היה, נהיה מודל לדיון על סוגי צדיקים. אולם, ניתן  משמו על דרך הרמז, מסרים לגבי כל אדם. הגמ' במסכת עירובין מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: האם נוח לאדם – מלכתחילה – להיבראות, או לא? ומסיקה הגמ' (עירובין יג,ב):

נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו.

המסקנה מעט עגומה: עדיף היה שלא נברא...מה הפתרון? עסק התורה והמצוות.

מעמיק רבינו ר' רחמים הכהן, את תשובת חכמים:

אלא הטעם הוא שקודם שנברא, הוה אכיל נהמא דכיסופא, ובהית לאיסתכולי באפי (היה אוכל לחם בושה, ומתבייש להסתכל בפניו), אבל על ידי שיסגל מצוות ומעשים טובים נהנה הוא מיגיע כפיו.

הרב רומז כאן לעקרון שמופיע בספרות הפנימיות: הנשמה לא סובלת מתנות חינם. הדבר משול לעני, שכאשר הוא מקבל צדקה, פניו מתמלאות בושה, והוא אינו יכול לשאת פנים למיטיבו. כך גם הנשמה: כל זמן שהיתה באוצר הנשמות, היתה מקבלת את חיותה מהקב"ה כעני העומד בפתח, ועם המעבר לפה, נפתח לפניה אופק חדש: לזכות בשכרה בכוח מעשיה. והרמז – אצלנו:

וזהו שאמר "אלה תולדות" וגו' שנבראו בעולם הזה, נח להם שלא נבראו וכנז', ואם כן, למה נבראו? ותירץ: "נוח איש צדיק" וגו', את האלוהים התהלך, רצה לומר,  שיוכל להביט אל האלהים וליהנות מזיו השכינה בלי בושת פנים.

התורה רומזת מה התולדה הנכונה להפוך את מה שאינו נוח - לנוח: נוח איש צדיק, כלומר: נוח להיות צדיק, ומתוך כך, ניתן להתהלך לפני הקב"ה ללא בושה.

הרב מדייק את המשימה עוד יותר, ומזכיר מדרש:

ובזה יובן כוונת הכתוב (קהלת ט') "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך". ונקדים עוד מה שכתבו ז"ל דבכל המצוות איכא טצנת "מי הקדימני ואשלם", ושכרן אינו אלא מצד החסד.

הפסוק בקהלת מצווה את האדם לשמוח כי מעשיו נרצים. מה הכוונה? המדרש אומר כי אדם לא יכול להתגאות לפני ה' על מצוותיו. מדוע? כי הקב"ה הוא זה שמייצר את היכולת לקיומן: נותן לך בן כדי שתמול, נותן לך בית כדי שתבנה מעקה, ועוד. אם כן – שכר למה? גם בו יש מימד של חסד! אז חזרה השאלה: במה זוכה הנשמה לשכר עצמי??

 לא כן השמח בעשיית המצװת לית בו טענת מי הקדימני ובדין הוא שיטול שכרו. וזהו "לך אכול בשמחה" רצה לומר, בשביל השמחה שאתה שמח במצוות שאז תאכל לחמך דייקא, ליהנות   מזיו השכינה מדידך בלי שום בושה.

נותר בידינו הרגש המלווה למצווה: האדם יחליט אם זה יהיה בשמחה או לא, ועל השמחה הזו יהיה עיקר שכרו! כי כאן באה לידי ביטוי הבחירה של האדם להיות שייך לעולם המצוות, ולא רק לבצע אותם באופן טכני ויבש, שנפעל יותר על ידי הקב"ה.

שנזכה להנות מעמל כפינו ברוחניות, בגשמיות ובשמחה!

נייר לקמוס ושמו שמחה

נייר לקמוס ושמו שמחה / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשת הקללות טומנת בתוכה פסוק מפתיע, המעורר לא מעט שאלות:

(כח, מז) תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. 

ליד רשימת קללות – לא אלינו! – כה נוראה, היינו מצפים שתוזכרנה עבירות כבידות משקל, כגון עבודה זרה, חילול שבת וכיו"ב. והנה, התורה – לכאורה! – תולה את בואן של אותן קללות, דווקא בהעדר שמחה??

יסוד אדיר בחינוך עצמנו, מוצא כאן רבינו:

(כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'. לכאורה קשה: דלמה לא הזכיר רק עון זה, ולא עון עבודה זרה וכדומה, שהוא חמור יותר מזה?

רבינו פותח בשאלה דלעיל: מדוע מכל הפגמים, מונה התורה דווקא את העדר השמחה?

ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב קול יעקב ז"ל, שאם יהיה האדם חושק בתורה ומצוות, ושש ושמח בעשותם, אז יבין כי נפשו מטוהרה מגילולי ושיקוצי העונות, כי כמו שהחולה אינו מרגיש בתענוג המאכל הגם שהוא ערב מאד גם החולה בחולי הנפש אינו מרגיש בנעימות ועריבות עשיית המצוות.

ימי אלול, ועשרת ימי תשובה, הם ימי בחינה והתבוננות עצמית. לראות מאין באנו ולאן אנו הולכים. יחד עם זאת, לא תמיד קל לנו לברר את הדברים בצורה מדוייקת. בספר קול יעקב ישנו עיקרון משמעותי, העוזר לאדם לבחון את עצמו: האם אתה שמח במצווה? במעשה הטוב? האם אתה אוהב את לימוד התורה? במידה וכן – מצבך מצויין! מעשה המצווה החיצוני, כנראה מתחבר לחלק הטוב הפנימי שבך. אדם בעל חיך בריא, מתענג על אוכל טוב. אדם בעל נשמה בריאה, מתענג על מעשה טוב. ובכיוון ההפוך: אם מגישים לאדם אוכל נפלא, והוא לא טועם את טעמו, בזמן הקורונה כבר כולם יודעים: זה לא סימן מעודד במיוחד...

מזה משליך רבינו על הפסוק הנ"ל וממילא מאיר בו פירוש חדש:

וזהו שה' יתברך מוכיחם על העוונות שלהם, שלא היו עובדים את ה' בשמחה, ואינם מרגישים בעריבות ותענוג שיש במצוות ובתורה, וזה יורה יורה (ביטוי תלמודי מושאל) כי הם חולים בחולי הנפש, והא בהא תליא (=וזה בזה תלוי).

הפסוק הזה אינו נימוק לפורענות. הפסוק הזה, הוא מעין תוכחה, בקריאת צער וכאב: "איך לא שמתם לב שזה הולך להגיע! איך לא הבחנתם שאתם מאבדים את הקשר איתי ועם תורתי! ואם תשאלו, כיצד יכולנו לדעת? תשובתכם, שהייתם מבחינים כי מעשיכם הטובים לא נעשים בשמחה, אם כן, לבכם הולך ומתרחק, ועליכם לעצור רכבת זו בזמן!"

כך גם אלינו, נבחן נא, אילו דברים אנו עושים בחוסר חשק ושמחה, ונחשוב מהי הדרך לרומם את הקשר ביננו לבינו יתברך, מתוך אהבה ושמחה, מתוך שלימות.

מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ

 מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ / לפרשת כי תבוא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

החקלאי המביא את ביכוריו למקדש, היה מגיע בלב רוגש ומלא שמחה. הרי כל החורף טרח, עד שהגיע ליום מיוחד זה! דווקא בהקשר זה מצווה התורה את הישראלי לצאת בהצהרה חגיגית של תודה לה'. בראשיתה של ההצהרה, יש תקציר היסטורי של תולדותינו. מדוע? למה דווקא במצוות הביכורים? לא מצאנו הצהרות כאלה, בשאר ענייני העליה לירושלים, כגון רגלים.

האם יש קשר בין הדברים? בראשית הדברים כותב רבינו מוהרמ"ך (יד משה א'):

והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'. להיות כי בעלי הקרקע ישמח לבבם למאד בראותם ביכורי ארצם, לכן באותה השעה מוכשר האדם לתת תודה לה' על חסדיו הרבים אשר ראשיתנו היה מצער ואחריתנו השגיא מאד.

רגע הבאת הפירות היה מרגש ומשמח. התורה מכוונת את האדם לנצל את הרגע הזם, ולרומם אותו, בכדי להטביע חותם בנפש המביא ומשפחתו. ממש כשם שבעבודתו החקלאית היה ראשיתו מצער: קושי עבודה בשמש ובגשם ועוד, ובסוף עבודתו – פירות נאים ומשובחים. כך גם בניינה של האומה:

כי יעקב אבינו עליו השלום היה במתי מעט, וכמעט היה אובד בארץ ארם מבחינה טבעית, אחדים למול אלפים ורבבות בני אדם. שאין ספק שהיו נבלעים בקלות, לולא ה' אשר הפליא חסדו עמנו ועמד לימינינו. ואף גם זאת בהיותנו במצרים שרק כשבעים נפש ירדנו, היינו שם לגוי גדול. ולהיותנו בלי ארץ ומדינה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש. והנה ביכורי פירותיה חלבה ודבשה.

לבן בקש לעקור את הכל – כך אנו אומרים בהגדה של פסח. יעקב אבינו שמר על זהותו באורח ניסי ומופלא, מתוך מסירות נפש גדולה. הוא חי בין אלפי גויים ופיתח את בניין האומה. לאחר מכן היינו במצרים, ויכולנו להתבולל שם בקלות בין המצרים, ללא ארץ משלנו, שתשמור עלינו ותייחד אותנו. כשהאדם קולט את תהליך הסבל שקדם לתוצאה המשמחת, הוא משליך זאת על התהליך של האומה, וליבו גואה בהודאה לה' יתברך.

 ובהיות זה נוהג תמיד בכל דור ודור, יזכרו כל הדורות חסדי ה' הרבים, ונפלאותיו העצומים ותתקיים האהבה לה' והיראה ממנו לדורות עולם. ובפרט בהיות זה בבית המקדש מקום השכינה וכבוד האלקים עם קדושת יראת וחכמת הכהן הגדול והנלוים אליו, קדושי עליון המשרתים בקודש. אין ספק כי אותה הפעולה ההרגשיית תתמיד בלב כל רואה.

כאשר כל שנה היה הישראלי עולה ומכריז כך, היה מחדש בליבו את האהבה לה', ובמיוחד באווירה הקדושה החופפת על המקדש ומשרתיו.

אולם הרב מוסיף וממקד עוד את השפעת חוויית השמחה:

ועוד כי זה גורם גדול לאהבת ארץ המולדת שזכינו לה בקושי גדול ובנסים מפליאים. ואם כן ראוי לשמור עליה לבל תאבד ממנו בחטאתינו כאשר כה היתה בשני החרבנות בית ראשון ושני.

איזו ארץ נפלאה נתן לנו ה'! כמה מאמצים, כמה משברים, כמה קשיים. "ארץ ישראל נקנית בייסורים". והנה בסוף זכינו למתנה זו. כעת – מוטל עלינו תפקיד לשמור עליה, על ידי תוספת קדושה ובבריחה מן החטא.

מסיים הרב בתפילה:

ה' ברחמיו  ישיב את שבותנו ויבנה את הבית השלישי הנצחיי אמן.

 

השמחה בטוב - על מה?

 השמחה בטוב – על מה? / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האדם המביא את הביכורים ברוב חשק ושמחה, היה קורא את מקרא הביכורים, ולאחריה הוא מצווה לשמוח (דברים כו,יא)

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:

מהי האותה שמחה? על מה היא באה? המדרש כאן אומר "אין טוב אלא תורה". מה הקשר?

ישנו הסבר ידוע כי מטרת העלייה לרגל בחגים, וכן במצוות כמו הביכורים, הוא במפגש עם מרכז העוצמה הרוחני של עם ישראל, בית המקדש. שם נפגש היהודי הכפרי עם כלל ישראל, עם הכהנים, הלויים, וגדולי חכמי ישראל, יושבי הסנהדרין. ממילא, ישנו חיזוק רוחני לעולה. הוא מתחבר מחדש לתוכן הרוחני של עם ישראל, ללימוד התורה, וממילא על זה יש לשמוח רבות.

לכן – אומר רבינו – יש כאן רמזים המדייקים את תוכן השמחה בתורה. נציג בס"ד שניים מתוך כלל הרמזים שמזכיר הרב:

אי נמי יש לפרש על פי מה שכתוב, דרבינו האר"י ז''ל לא זכה לחכמתו הנפלאה אלא מפני שהיה שמח הרבה בעבודת השם יתברך ובקיום המצוות.

מובא בספרים רבים, שהאר"י הקדוש העיד על עצמו, שאת ההשגות הנוראות אליהן זכה, הוא קבל בזכות השמחה שבמצוות ושבעבודת ה'. אבל עיקר שמחתו היתה במפגש עם התוכן הפנימי של התורה, תורת הסוד:

והנה הרב תנופה חיים ז"ל כתב "הטוב" גימטריא "חטה", שיש בה מוץ ותבן, והעיקר הוא מה שבפנים דהיינו החטה. והרמז בזה, דעיקר השמחה של האדם בתורה כמאמרם ז"ל "אין טוב אלא תורה". ואינו בפשטות התורה, אלא התוכיות שלה להבין סודותיה הגדולים ע"ש.

הגאון ר' חיים פלאג'י אומר שכמו שבחיטה יש את התוך שאותו אוכלים, כך גם בתורה יש את הפנימיות שהיא עיקר האכילה. אל הפנימיות מגיעים דווקא בעקבות שמחה! זו השמחה אליה אנו שואפים בעלותנו להראות פני ה' בבית המקדש!

ולפי זה יש לומר דהכי קאמר, "ושמחת" שצריך שמחה גדולה, וזה בשביל "כל הטוב" גימטריא "חטה", כלומר כדי שתזכה להבין עמקי וסודות התורה כמו שזכה האר"י ז"ל.

יש כאן הדרכה להכנס לעומקה של תורה.

רמז נוסף מלמדנו רבנו:

אי נמי רמז שהתורה יש בה כל סוגי חלקי לימוד והם פרד"ס. וגם בלימוד התורה בתלמוד יש מקומות שמעניינים את האדם מאד ללמוד בהם, ויש מקומות שהאדם לא מתעניין בהם. למשל, יש אדם שיש לו חשק ללמוד בסוגיות עמוקות לפלפל בהם ולהתענג בהם, אבל עניינים שהם פשוטים אינו מתלהב מהם כל כך. ויש אדם שאוהב ללמוד רק באגדות המושכות לבו של אדם, ואין לו חשק ללמוד בענייני הלכות וכדומה. ויש אדם שנמנע מללמוד במסכתות שהם הלכתא למשיחא, ורוצה רק ללמוד בלימוד המביא ממש לידי מעשה.

הרבה חלקים לתורה: חלקים עיוניים ודרשניים, הלכה למעשה והלכות לעתיד לבא, פשט, רמז, דרש וסוד, ועוד. ישנם כאלה המתמקדים בחלקים מסויימים ומתמחים בהם. התורה רומזת כי יש בזה חסרון מסויים. השמחה בתורה לא יכולה להצטמצם רק בחלק אחד:

ולכן הכתוב אומר שאינו כן, אלא ושמחת "בכל" הטוב, אין טוב אלא תורה, שיש לו לאדם ללמוד בכל חלקי לימוד התורה, ואין לו להמנע משום לימוד בחלק מחלקי התורה.

אדם צריך להשתדל כפי יכולתו לגעת בכל חלקיה של התורה. לכן נוספה כאן המילה "כל" לפני המילה "טוב", לרמז על כך שעלינו ללמוד את כל חלקי התורה כפי יכולתנו. "תורת ה' תמימה, משיבת נפש", כשהיא תמימה – שלמה – היא משיבת נפש.

ויהי רצון שנזכה לשמוח בכל חלקי התורה, ולהתגדל בה.

שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה'!

 שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה' / לפרשת ראה / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

מצוות עלייה לרגל מהווה שיא של עלייה בחיי היהודי. המפגש עם המקדש, המפגש עם המוני בית ישראל, המפגש עם מלמדי התורה הכהנים והלויים, ועוד, היו משאירים בלב חותם בל יימחה, להמשך חיי השגרה של כל אדם ואדם.

החוויה המרכזית באותו מעמד היתה השמחה. שמחה אמיתית, הבוקעת מן הלב.

שמחה זו, היתה פתח לעלייה משמעותית בקרבה לבורא עולם, כרמוז בפרשה, על הפסוק (דברים טז, יא): 

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.

מסביר רבינו משה (יד משה אות ל'):

...יש לפרש על פי מה שכתב הגאון חיד”א ז"ל במורה באצבע דהרב האר"י ז"ל לא זכה לכל חכמתו, רק מכח שמחה של מצוה. כי שמחת מצוה ממשכת קדושה.

ידוע לכל לומד מעלת האריז"ל. את עוצם חכמתו, גילוייו העצומים ועוד. כיצד הגיע למעלה זו? האם מדובר רק באישיות עם יכולות נעלות? הנה הרב חיד"א (ר' חיים דוד אזולאי הלוי זצוק"ל) הביא את תשובת האר"י: כל ההשגות באו בזכות – שמחה של מצווה! יכול אדם לעשות מצוות כל ימיו, לדקדק בקלה כחמורה, אבל להשאר באותה מדרגה רוחנית. השמחה במצווה היא המנוע לעלייה רוחנית (יש הרחבה נפלאה ביותר בהקדמת הספר "אגלי טל", בעניין שמחה בלימוד תורה. עיינו שם!)

ממשיך הרב:

והנה ידוע שהשמחה עיקרה בלב. עוד ידוע דברי התנא רבי אלעזר בן ערך שהעיקר הוא לב טוב. ורחמנא ליבא בעי.

שמחה אמיתית היא שמחת הלב, שמחה פנימית. ובלב טוב – שהוא הכלל הגדול של הדרך הטובה שיבור לו האדם – תהיה גם שמחה טובה, נכונה, שלמה.

לאור כל זה, הרב יפרש בדרך הרמז:

וזהו רמז הפסוק "ושמחת לפני ה' אלהיך", דבעשותך מצוה צריך להיות בשמחה ובטוב לב, ובפרט במצות צדקה שנאמר לעיל "ולא ירע לבבך בתתך לו", צריך להיות בשמחה התלויה בלב – "במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", כי במקום הזה - היינו הלב - יבחר ה' אלהיך מכל האיברים להיות ,,לב־טוב" לשכן שמו שם, להמשיך אליו קדושה עליונה, וכשיש לך שמחה אמיתית פנימית בקיום המצות, בזה תזכה להמשכת הקדושה עליונה.

הרב לומד את הפסוק הזה, שהוא בעל מסר רחב יותר ממצוות עלייה לרגל בלבד. יש כאן פתח להבנת העבודה בכל התורה: ושמחת – לפני ה' אלוקיך. זו הפעולה שלך, האיתערותא דלתתא. במיוחד במצוה בה ישנו חשש של תחושת "החמצה בלב" – מצוות צדקה. גם שם ישנה ציפייה ודרישה לעשות זאת בשמחת הלב.

ומה ההבטחה? השראת שכינה. הלב הוא המקום בו ה' בוחר, וכדברי חז"ל "רחמנא ליבא בעי", ה' רוצה את הלב. אם הלב שמח בעובדת ה', ה' משרה שם את שכינתו, מרים את האדם, משפיע עליו שפע רוחני, ומקרב אותו אליו.

שנזכה לעבוד את ה' בשמחה אמיתית, שמחת הלב!

 

בכל מצב - בשמחה תמיד!

 

בס"ד

בשמחה תמיד! / לפרשת ראה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשתנו מופיעה פרשת הרגלים, ובין המצוות בולטת מצוות השמחה, החוזרת באופן כפול, לכאורה (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו):

ושמחת בחגך...והיית אך שמח

ויש לשאול מה נוסף בציווי השני, שלא כלול בראשון? מסביר רבינו:

והיית אך שמח. נראה לפרש על פי מה שכתבו רז"ל [והובא לרש"י על פסוק "ויישאר אך נח", שהיה כוהה וגונח מהטורח שהיה מטפל בבהמות וחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לאריה ובעט בו והכהו וע"ש ברש"י], נמצא דמלת "אך" אפשר לפרשה מלשון צער.

המילה "אך" כתובה בפרשת נוח, ורומזת לצער שהוא סבל במהלך השהות בתיבה, סבל שנבע מהעיסוק העצום בטיפול בבעלי החיים, ויש אומרים שאף נפצע על ידי בעלי חיים זועמים. אמנם, כאן זה נראה לא קשור. הרי אנו עסוקים כאן בשמחה! אלא שגם כאן, בעיצומה של מצוות השמחה, עלולות להתגנב ללב מחשבות עגומות:

ואם כן יש לומר, דבא לרמוז דאפילו מי שהוא נמצא בצער וביסורין, בכל זאת בחג צריך לשכוח את הצרות שלו ולהיות שמח.

אדם שמצבו אינו במיטבו, והוא נמצא בצער ובכאב - לא אלינו – גם עליו מוטלת החובה להתאמץ ולשמוח. יש כאן אתגר רוחני לא פשוט, אולם גם כאן התורה רוצה להרים את המבט מעל המצוקות היומיומיות, אל תוכן אלוהי.

כיוון נוסף:

אי נמי, "אך" מלשון מיעוט, ד"אכין ורקין מיעוטין", ובא לומר דאפילו העני שאין לו אלא מעט כסף, חייב להשתדל לכבד את החג ולשמוח בו. או רמז דאפילו מעט הכין לחג, כיוון דלכבוד החג עשה - זהו בעצמו שמחת יום טוב, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים...

המילה "אך" היא מילה מצמצמת. ממנה לומדים חכמים סייגים למצוות שונות, "מיעוטים". ולפי זה, רמז שני הנמצא כאן, פונה למי שאין לו הרבה אוכל לכבד את החג במאכל ובמשתה, בין אם מפאת מצבו הכלכלי, ובין אם מסיבה אחרת. כל זמן שכוונתו של האדם לשם שמיים – זו שמחת החג שלו, והיא אינה נמדדת בכמות.

כמובן שאין הדבר פוטר את הציבור מלסייע לכל נצרך (וידועים דברי הרמב"ם על חומרת מעשהו של החוגג ללא שיתוף של עניים, או לפחות דאגה לצרכי החג שלהם), אולם גם אם חלילה האדם נקלע למצב כזה – ידע כי ה' שמח עימו בשמחת החג, והוא משרה שכינה בשמחה זו.

שנזכה להיות בשמחה תמיד מתוך שפע בכל העניינים.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי

תורה - רק בשמחה!

תורה – רק בשמחה! / לפרשת עקב / אור החיים הקדוש

פרשתנו מתחילה בברכות השמורות לאלה אשר יקפידו ללכת בדרכי ה', ובמיוחד אלה אשר יימנעו מלעשות את העבירות האלה, הפשוטות, שרובנו רומסים ח"ו מבלי משים, ככה..."בקטנה"... כי זה לא נורא / לא משמעותי / לא קריטי / תירוצים אחרים...

אולם הפתיחה  מדגישה את השמיעה, ולא את השמירה, קרי, את הלמידה ותוצאתו המעשה, ולא את המעשה בלבד - מה בא הדבר ללמד? הרי לכאורה, השכר אמור להיות בעיקר על מעשה המצווה!

רבינו אור החיים הק' לומד מכאן יסודות הקשורים ל"שמיעה", היינו: לימוד התורה. וכך אומר: ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ב) אין והיה אלא שמחה 

המילה והיה משמשת במקומות מספר בחז"ל לרמוז על עניין השמחה (אולי בגלל האינטואיציה של קריאות שמחה הנשמעות כמו מילים אלה). אם כן, יש כאן הנחיה והדרכה המחברת בין השמחה ללימוד התורה, והדבר רומז לכמה יסודות, נביא את חלקן:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור"ד סי' שפ"ד):

דבר ראשון: תלמד בשמחה ! לא ככפוי שד, אלא כמי שנפגש עם ההדרכה לחיים טובים ושלמים יותר. למשל, אם אדם מאמין כי ישנו יועץ פיננסי, שעצותיו והדרכותיו יובילו אותו לרווחה ועלייה ברמת החיים - נשב אצלו בדריכות ובשמחה כדי לא לאבד מילה - שהרי בידיו עתידנו! ק"ו כאן, בנגיעה ביסוד קיומנו. תורה קשורה לחיים, עצמת חיים, שפע חיים, ולזה אולי רומז אוה"ח שמזכיר שדברי תורה אסורים לאבל, כי הוא נתון בחוויית מוות, שהיא היפך התורה, ח"ו.

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה: 

רמז נוסף , המשלים את הראשון, מגלה לנו סוד גדול השמור לעמלי תורה: אמנם ישנו שכר גדול בעולם הבא לעמלי תורה - ברור. אולם האם יש שכר גם כאן? בעולם הזה? רומזת לנו התורה: יש. השמחה בעצמה. השמחה בעצם הלימוד. "ששכר מצוה מצוה" היא השמחה שבלימוד התורה. מובן שזה לא בא בקלות, אולם מי שניגש נכון, כמו ברמז הראשון, בהתמדה ובחיפוש חיות - יימצא את האוצר של השמחה שבתורה.