קדושת זרע ישראל - מגנה מן הפורענות

 בס"ד

קדושת זרע ישראל – מגנה מן הפורענות / לפרשת בלק / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היתה מחשבתו של בלק, כאשר הוא גייס לשורותיו את בלעם? מדוע הוא חשב שבלעם יוכל להצליח לקלל את עם ישראל?

רבינו מסביר כי בלק – בכח טומאתו – הבין את מעלתם של ישראל, וממילא ידע לזהות את נקודת החולשה. כוחם של ישראל בקדושתם. קדושת משפחותיהם. חולשה תבוא חלילה אם יהיו מעורבים בזרעם גם עמים אחרים (חלק ב, אות א):

סמיכות הפרשה...יש להוסיף עוד דמתחילה היה בטוח בודאי שינצל על ידי שיקלל אותם בלעם, כי היה חושב שגם שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לתת לזרעו את הארץ, זה דוקא על זרעו ממש הכשר, אבל אלו שהיו במצרים ושלטו בגופן כל שכן ששלטו בנשותיהם, וזרע מצרים הֶם ח"ו.

בלק חשב שעם ישראל הבאים להכנס לארץ, אינם טהורים דים. הרי עם ישראל היו נשלטים במצרים, ומי אמר שלא חיללו המצרים את נשות ישראל ח"ו? אם הם מחוללים – ממילא קל יותר לפגוע בהם בכוח כישוף. אולם ניסי קריעת ים סוף ושאר ניסי היציאה ממצרים העמידו אותו על טעותו: ה' עימהם, מה שאומר שיש קדושה בקרבם.

אולם זה נכון לגבי העם שיצא ממצרים. כעת, עם התקרבם לגבול מואב, הם בשנה האחרונה למסעם במדבר, ואולי נפגעו רוחנית מצירוף הערב רב? הניסים הנפלאים של חיסול האמורי המתוארים באריכות בחז"ל, ומביא אותם גם רש"י (על כא טו, ד"ה ואשד הנחלים), מוכיחים לו שוב שהוא טועה:

אך כשראה הנסים הגדולים שנעשו בשביל ישראל במלחמת סיחון ככתוב למעלה "ואשד הנחלים" וגו', ואיתא במדרש [תנחומא אות כ] על פַסוק "אז ישיר ישראל" וגו' - שנעשו לישראל נסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף,...ולזה נתיירא בלק, כי אם זרע מצרים היו ח"ו לא עביד הקדוש ברוך הוא ניסא לשקרי [ברכות דף נ"ח ע"א], וגם שכבר היו להם כמה נסים במצרים ובים, חשב בלק אולי רובם כשרים היו, אך אחר כך כשערב רב עלו אתם נשתהו כמה שנים במדבר אולי נתערבו עם הערב רב ולמדו ממעשיהם וזרעם אינו כשר ח"ו. אבל כשראה שגם אחר כך נעשו להם הנסים הנזכרים כניסים שנעשו להם בים סוף נתיירא,

התלמוד בברכות מלמד שאין ה' עושה ניסים לאדם שקרן או לצורך שקר. ערב רב, אינם שייכים לעם ישראל שעליו נאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו ב, כא(. אם כן, מסיק בלק שגם במהלך אותם 40 שנה, לא חולל זרעו של עם ישראל בעירבוב עם אחרים.

האם הוא יסיק מזה את המסקנה המתבקשת ולא יתעסק עם עם ישראל? כנראה שלא:

ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח לבלעם אולי יצליח בקללתו ח"ו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תאור את העם כי ברוך הוא" - שזרע כשר וברוך הוא, ולאפוקי (=ולהוציא) מדעתו של בלק...

נקודות ספק קלושות שמקננות בו גורמות לו לנסות ולקלל את עם ישראל. עד שהקב"ה מודיעו: עם ישראל הוא המבורך בטבעו, וממילא אין לחפש בו חסרונות מהסוג האמור.

נלמד מכאן עד כמה חשובה שמירת ייחודו של עמנו הקדוש, לבל יתערבו בו מעמים אחרים שלא לפי ההלכה. שמירה זו גורמת להגנה רוחנית גבוהה מכל פגע וקללה.

דיבור של חיים!

 בס"ד

דיבור של חיים! / לפרשת חוקת / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתחילת כל פרשה, מקשר רבינו בין סוף הפרשה הקודמת לתחילתה של החדשה. "דרשינן סמוכים" – אנו לומדים חידושים מסמיכותן של פרשיות.

וכך כותב רבינו על הסמיכות בין סוף קרח לתחילת חוקת (חלק ב, אות א):

א) סמיכות הפרשה: לא תחללו ולא תמותו, וסמיך ליה זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב)

נראה לפרש על פי מה שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (והובאו דבריו בנחל קדומים – לרב חיד"א - ז"ל) בסדרין (=על פרשתנו), כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר זה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו, ועל זה נצטוונו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו, אבל בדברי תורה כתיב [משלי ד, כב] "כי חיים הם למוצאיהם" - [למוציאיהם] בפה [עירובין דף נ"ד ע"א], שכל המרבה בדברי תורה מלבד שאינו מפסיד דבר מה מהנשמה, אלא אדרבא מוסיף חיים. ע"ש.

מהרח"ו (רבינו חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י ז"ל) מלמדנו יסוד רוחני חשוב: יש משמעות לדיבורים שאנו מוציאים בפינו. הם משפיעים על כח החיות של נשמתנו. דיבורים בטלים "מעייפים" את הנשמה, ואילו דברי תורה מוסיפים בה עוז וכוחות.

היכן רמוז דבר זה?

וזהו שאמר "לא תחללו" - לא תדברו דברי חול ודברים בטלים "ולא תמותו", כי כל דברי חול מפסידים דבר מה מהנשמה, אבל "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" - שצריך לחזור פרקו מאה ואחת פעמים כמנין "צוה", כי אדרבא על ידי זה יוסיפו לו שנות חיים.

סוף פרשת קרח מרמזת על ה"סור מרע" – לא להרבות שיחה בטלה כדי לא לגרום למוות נשמתי כזה או אחר ח"ו. וההנגדה, ה"עשה טוב", נמצא בתחילת פרשתנו: חוקת התורה, דיבורי תורה, הם "לאמר"! אל חשש! דבר כרצונך!

הכתוב גם רומז את כמות הפעמים המביאה לזיכרון מוחלט, מאה ואחת פעמים, כנרמז במילה "צוה" (בכתיב חסר).

אגב, הדברים הנ"ל, לגבי כמות החזרות, מביא רבינו את ה"כף הכהן", חידושיו של הגאון בעל "משמרות כהונה" על התורה (שם, אות ב):

וראיתי בספר כף הכהן ז"ל בליקוטים (דף כ"ט ע"ד דיבור המתחיל מקשים וכו'), דהא דאמרינן [חגיגה דף ט'] אינו שונה פרקו ק"א פעמים היינו למי ששונה לבדו, אבל הלומד עם אחר - בארבעין זמנין סגי, כדאמרינן [פסחים דף ע"ב ע"א] תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה.

אנו מורגלים לדבר על כח הזיכרון של שינון מאה ואחת פעמים, כדברי הגמרא המפורסמת במסכת חגיגה. בעל משמרות כהונה טוען טענה מחודשת ביותר: כל זה הוא בלימוד עצמאי, לבד! אם אדם לומד בחברותא, עם אנשים אחרים, הלימוד המשותף מטמיע את הדברים בזכרון בארבעים פעמים בלבד!

ומזה הרווחנו לימוד נוסף על כוחו של הלימוד המשותף, בחבורה, בקהילה, כלימוד שנבלע יותר בדמם של הלומדים מתוך חיבור ואהבה.

עיוורונו של קרח

 בס"ד

עיוורונו של קרח / לפרשת קרח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

כך שואלים חז"ל והמפרשים בעקבותיהם, והם מתרצים תשובות שונות.

רבינו מביא השוואה מופלאה שעושה רבינו יעקב בן רבינו אשר, "בעל הטורים". חידושו מבוסס

על השוואה של "המסורה", אותן מקבילות שתפקידן היה לסמן למעתיקי הספרים תופעות לשוניות ייחודיות. השוואות אלה מגלות גם השוואות תוכן:. וכך כותב בעל הטורים (במדבר יז, ג)

החטאים. ב' במסורה. החטאים האלה בנפשותם. החטאים את עמלק (ש"א טו יח). לומר לך כמו שאלה חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם, כדאיתא במדרש (תנחומא תצא ט) משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ בתוכה.

המילה "החטאים" מופיעה פעמיים בלבד בתנ"ך: אצלנו ככינוי לקרח ועדתו, ובספר שמואל, ביחס למלחמת שאול בעמלק, ששמואל מכנה אותם "החטאים". ההשוואה היא בכך שכמו שעמלק, ראה את המציאות ואת כוחו של עם ישראל, ובכל זאת החליט להילחם ולהפגע, כך פעלו גם קרח ועדתו: הם ראו את מעשי ה' ביד משה, ואעפ"כ החליטו למרוד בו. בעל הטורים קורא לזה "חוטא בנפשו". אולי הכונה ש"דמו בראשו", הוא האחראי על התוצאות המרות.

רבנו מוצא רמז לדבר בפרשה שלנו עצמה (חלק ב, אות ד, על טז, ו):

זאת עשו קחו לכם מחתות  - ראשי תיבות "עמלק" - לרמוז דקרח וכל עדתו הם כמו עמלק שהוא חטא בנפשו, שראה כל הנסים שנעשו לישראל ואף על פי כן נזדווג להם, כך קרח וכל עדתו חוטאים בנפשותם. ועל דרך שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בפסוק "החטאים האלה בנפשותם".

המילה עמלק רמוזה בפנייתו של משה לקרח ועדתו, לערוך את "מבחן הקטורת". אולי משה רבינ ובעצמ וכבר רומז להם שהם איבדו את הדרך, והולכים בדרכו של עמלק, שנכנס בעיניים פקוחות לאזור שבו מוכח שאין לו שליטה,והוא כולו שייך למציאות רוחנית-אלוהית (עם ישראל ומשה).

אם כן, למרות שחז"ל פתחו בשאלה "מה ראה לשטות זו", נראה שהתורה רומזת שלפעמים גם מי שרואה פיזית – לוקה בעיוורון ביחס למציאת האמיתית.

כסא - רקיע - ים - אדם

 בס"ד

כסא-רקיע-ים-אדם / לפרשת שלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

זכינו לחיות בדורות בהם מצוות התכלת הולכת וחוזרת לחיינו, וכך אנו מקיימים את המצווה לכתחילה ובהידור לפי דעתם של רבים רבים מחכמי ישראל. אשרינו!

רבינו מביא את המדרש המפורסם המדבר על המשמעות של הצבע היפה הזה, ומה שהוא אמור להזכיר (חלק ב אות י, על טו, לח):

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – איתא (=מובא) בילקוט: אמר רבי מאיר תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, לומר לך כל מי שמניח תכלת זוכה ומקבל פני שכינה. עכ"ל...

צבע התכלת המשותף לים ולשמים מזכיר את מה שחז"ל אומרים שהיה בצבע דומה – כסא הכבוד.

אולם ישנה שאלה פשוטה שמתעוררת עם קריאת המדרש: מדוע לא אמורים לזכור את כסא הכבוד מיד עם המבט בציצית התכלת? הרי גם הכסא בצבע תכלת! (ראו בראשונים, בפירושם על שמות כד, י)

לאחר פירוש על פי הפשט, הרב לומד עקרון מוסרי מהמדרש:

...ובדרך דרש נראה לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, שהצדיק המוריד שפע לעולם הוא כדמיון המראה לטושה השמים אותה נגד השמש ואז שורפת איזה ניירות,...וכן על ידי הזדככות הצדיק יורד השפע עליו לעולם.

אדם צדיק המשפיע שפע לעולם, משמש כמו זכוכית מגדלת המרכזת את האור לנקודה מאירה ומחממת: ככל שהזכוכית יותר זכה וצלולה, כך האור יעבור יותר טוב. ככל שהצדיק יותר זך – השפע העובר דרכו לעולם יהי גדול יותר.

והנה נראה דגוון הים הדומה לרקיע הוא מצד זיכוך המים של הים אשר תחת הרקיע ומקבל גוון הרקיע, וכמו שמקבלת המראה צורת האדם בהביטו אליה. וכן גוון הרקיע הוא מצד גוון כסא הכבוד אשר עליו, כיון שהרקיע הוא אש ומים גם כן מקבל המים אשר ברקיע דמות כסא הכבוד כמו הים.

אומר הרב: באמת גם הים וגם השמים הם זכים וצלולים – שקופים. מה שאנו רואים את הצבע, הוא מהשתקפות של המקור – כסא הכבוד – בתוכם. כסא הכבוד הוא התכלת, ואנו רואים את הגוון שלו בתוך השמים (חז"ל: אש ומים), ומשם אל תוך המים. זה לא צבעם – אלא הקרנת הכסא.

ומזה יסיק האדם לעבודת ה' שלו:

והנה במצות הציצית כתיב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", והיינו על ידי שידמה בדעתו שהתכלת דומה לים,...שקיבל גוון הרקיע אשר עליו מלמעלה על ידי זַכּוּתו, וכן הרקיע הגוון שלו הוא מצד שקיבל גוון כסא הכבוד על ידי זַכּוּתו, ועל ידי כן לבבו יבין דבשיטיב האדם מעשיו ויעשה את כל מצוות ה' ויזכך מפעלו, זוכה ומקבל פני השכינה,...

כמו שבשמיים הגוון של הכסא – הופעת שכינה – מופיע לפי זכות (מהמילה "זך") השמים, ובים – לפי זכות הים, כך גם הופעת השכינה מופיעה באדם לפי זכותו. ככל שיעשה מעשיו מתוך נקיות פנימית, מתוך טהרה, כשכוונתו לשם שמים, כך יזכה להיות יותר "כסא" בעצמו, שבו יתגלה רצון ה'. "וראיתם-וזכרתם-ועשיתם".