יום שישי, 25 בפברואר 2022

ששת ימי חלום...

ששת ימי חלום / לפרשת ויקהל / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ציוויי משה למשכן נפתח בהקדמה על חשיבותה של השבת:

לה, ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה'.

יש לעיין: הרי המסר שמשה רבינו רוצה להבהיר, נוגע לקדושת השבת, אם כן, למה הוא מזכיר את עניין המעשה בששת הימים? ועוד- האם הדבר לא ברור מאליו?

כדי להסביר את זה, מביא רבינו רחמים רעיון מחכם אחר:

אפשר להסביר על פי מה שכתב הרב דברי אליעזר דרוש א' בכוונת רז"ל |ברכות דף י"ד ע"א] כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע...דהנה העוה"ז בשלימותה היא נמשלת לחלום וכל טובותיה הם דמיון בעלמא, כי במיתת האדם לא יוליך בידו מעסקי העוה"ז כלום לעוה"ב רק התורה ויראת ה' שעשה בעוה"ז הם העומדים לו לאדם להציל נפשו מדינה של גיהנם,

שלמה המלך כינה את העולם הזה "הבל". תכונתו של הבל – כזה הננשף מהפה, ואף ניתן לראיה בימים קרים – היא, שאם ננסה לתפסו, נגלה כי אין בידינו כלום למעשה. כך גם העולם הזה: הוא נראה כדבר ממשי, אולם בסוף, האדם לא הולך עם שום דבר חומרי. רק מצוות ומעשים טובים מלווים את האדם לעולם הבא. חז"ל אומרים שמי שלא חולם שבעה ימים – נקרא רשע. שבעה ימים הם מעגל של שבוע, כולל השבת.

וצריך לו לאדם להכיר ולדעת שהעוה"ז הוא כמו חלום, וכל ימי השבוע טרוד האדם בעסקיו, על המחיה ועל הכלכלה, ואין לו פנאי להתבונן ולדעת כי עוה"ז הבל. ולכן השי"ת ברחמיו וחסדיו נתן לנו את יום השבת, שהוא זמן פנוי ממלאכה, ואפילו מדברי חול שאינם מלאכה, למען יוכל האדם למצוא עת מוכשר להתבונן ולדעת כי כל עוה"ז הוא כמו חלום ממש,

עלינו להפנים תובנה זו. מהו הזמן המוכשר לעצירת מירוץ החיים, וחשיבה על הדבר? שבת קודש. ביום בו אנו שובתים ממלחמת הקיום, ואף מסלקים מחשבתינו מענייני חול אחרים, אנו יכולים לשים לב, מהו העיקר והטפל בחיינו.

אך מי שאינו נותן לב לזה, וכמעשהו בחול כן מעשהו בשבת, ומעביר את היום הקדוש הזה בדברי תהו, דברים בטלים וליצנות וכדומה - אות ומופת הוא כי מסר את דרכיו ליצה"ר, ואין לו עוד שום תקנה ח"ו. וזהו שאמר "כל הלן שבעת ימים בלא חלום", שכל שבעה ימים חל בהם יום שבת ואעפ"כ אינו נותן לב לדעת שהעוה"ז הוא חלום, אז "נקרא רע" בהחלט, שאין לו במה להתעורר, עיין שם.

אם גם בשבת, ראשו של האדם בעסקיו, אין לו סיכוי לשנות את הליכותיו ויחסו לעולם הזה. כיצד זה רמוז בגמרא הנ"ל? הלן שבעה ימים – שעוברים עליו שבעה ימים כולל שבת) ללא חלום (בלי ההבנה שהעולם הזה הוא כמו חלום) – נקרא רע! (אין לו מה שיבלום את מירוץ חייו, יהפוך את הטפל לעיקר).

רבינו מוצא את הרמז לכך בפסוק שלנו:

וזה שאמר "ששת ימים תעשה מלאכה", דכאשר בששת ימים האדם טרוד במלאכתו - טרדת הפרנסה - ואין לו פנאי להתבונן במעשיו, אז "ביום השביעי יהיה לכם קדש", שהוא זמן פנוי ומוכשר לקדושה, להתבונן על דרכי היצר הרע, כי תהו המה, ועולם הזה הוא כמו חלום,

אם בששת ימים עושים מלאכה כדת וכדין, ואז ביום השביעי מקדישים להתבונן על החיים, ולראות את הקודש שבהם, שהוא העיקר. וממילא הוא מבין שכל שאר העולם הוא אמנם הכרח, אך לא אידיאל ועיקר. לעומת זאת:

אך "כל העושה בו מלאכה" רוצה לומר,  שמטריד עצמו בדברי תהו, עד שאין לו עוד תקוה להרגיש שהעולם הזה הוא הבל, אז "יומת" מיתת נשמה, וגוף קיים, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים. ולכן צריך האדם ביום מנוחתו בשבת להתבונן על מעשיו ולתקן אותם וכנזכר.

עשיית המלאכה המוזכרת כאן אינה עניין של מלאכה בפועל דווקא, אלא עצם ההרהור בענייני העסקים. הרהור כזה "ממית", מנתק את הנשמה ממקורה, משאיפותיה, מיעדיה ומתפקידיה. מסיבה זו התורה מדגישה את היחס בין ששת הימים לשבת, בפסוק שעיקרו הוא עניין השבת.

שנזכה לקדש את חיינו לאורה ומאורה של השבת.

שבת שלום

רועי

כלל ישראל - קדושה עליונה על הכל

כלל ישראל - קדושה עליונה על הכל / לפרשת ויקהל / משך חכמה

דמותו של בצלאל מצויירת כגבוהה מאד, גם בפשטי הפסוקים, וביתר שאת, במדרשים. בפשטות, הוא היה בעל יכולות אומנותיות גבוהות ביותר, וכנראה גם עם יכולת הנעת צוותים מרשימה. בסופו של דבר הוא ניהל אומנים רבים. במעלתו הרוחנית, אומרים חז"ל בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א:

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. 

כלומר, היה יודע לתת את הרצון האלוקי שבו נברא העולם, בתוך המקום בו תשרה הקדושה. 

אולם בהשוואה לבריאה, יש עוד חידוש מאד משמעותי, ביחס לתפיסה המדוייקת של בצלאל במהותה של עבודתו, ובתכליתה, כפי שאומר רבינו המשך חכמה שמות פרק לה:

ובגמרא פרק הרואה: בצל א - ל היית וכו'. ביאור הענין כך: דפרטיות של ישראל קדוש, אבל שארי קדושות קדושות יותר. 

מי יותר קדוש? יהודי או דברים אחרים? קדושת הפרט גבוהה אולם יש לה "מתחרים". ישנן קדושות כמו קדושת המקדש, קדושת ירושלים, קדושת ספר תורה, ועוד.  זה נוגע ליהודי הבודד. מה לגבי הציבור של כלל ישראל?

אבל כלל ישראל אין דומה להם, וכל הבריאה כולה בשביל ישראל שנקרא "ראשית". ולכן המשכן - הוא ישראל שבחיבור הקרשים והקרסים והיריעות נעשה האוהל אחד. ולכן בפרטיות העשיה בתרומה, נזכר כלים ואח"כ משכן, שהארון מקודש יותר מפרטיות מישראל. אבל בכלליות בפרשת תשא כתוב משכן קודם, שזה עיקר הכוונה, שהמשכן שכלל בני ישראל באים בתוכו מקודש יותר במקום המיועד לשכינתו יתברך - שכללות עדה קדושה אין לה שיעור. 

אין קדושה כקדושת כלל ישראל. כל המציאות כולה נבראה כדי שישראל יקדשו שם ה' בעולם (כמו שהבאנו את דברי המשך חכמה על השבת בפרשת כי תשא). האוהל מבטא את אותה אחדות כלל ישראלית. המקום בו תתכנס השכינה הקדושה לפגוש את עם ישראל, ועם ישראל יפגוש אותה. מקום האיחוד והאחדות. שם תתגלה הקדושה הגבוהה ביותר, האפשרית בעולם הזה. בצלאל הוא המתאים בשל היכולת שלו להכיר בכך, וליישם את הכונה הזו. הוא יודע שאחד ועוד אחד, שווה הרבה יותר משתיים, כפי שבא לידי ביטוי גם במציאות העולם: ההרמוניה גדולה מסך חלקיה: 

ולכן בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות (ברכות נה, א) והיה בקי איך מהצירוף יולד ענין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים רק בכלל, וכמו שהבריאה הכללית טוב מאוד - וכמו שכתוב (בראשית א, לה) "וירא (אלקים) את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - כן בישראל, לכן הקדים המשכן. 

כי בו מבוטאת הכלליות, הקודמת לפרטיות.

 

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא...

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא... / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בניית המשכן מייצרת ריגוש רוחני גדול. התנדבות מקצה לקצה. נוכחות אלוקית מתחדשת על עם ישראל, וכולם רוצים להיות שותפים. אולם, לעיתים קורה מצב בו אדם רוצה, אולם לא יכול לתת. כיצד יהיה שותף? כוחו של הרצון יעשה רבות, כפי שכותב רבינו הרב כ'לפון:

 ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. אפשר לפרש בדרך דרש, דכאשר האדם יתנדב מטוב לבו הטהור ורצונו החזק לסייע במצוה, אפילו עכשיו אין לו - יעזרהו ה', ויהיה לו ויביא. והוא על דרך שאמרו חז”ל "הבא להטהר מסייעין אותו". והוא מה שאומר הפסוק "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" אבל אין להם, לבסוף ”הביאו בני ישראל" אותה נדבה, כי מן השמים סייעו בידם.

חז"ל מספרים לנו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, ורצה גם לנדב מתנה למקדש. הוא סיתת אבן גדולה וכבדה, וכאשר רצה להעלותה לירושלים, קבל סיוע מלאכי. הרצון הוליד סייעתא דשמיא.

כך גם אדם הרוצה להיות שותף לדבר שבקדושה ואין בכוחו, יעצים את רצונו לעשות ולפעול טוב, ובסוף ישפיע הקב"ה ברכה, ויוכל לקיים בפועל.

כך גם בהובלת הבנייה של המשכן. התכנון דרש חכמה עילאית-אלוקית. חכמים גדולים היו גם היו, אולם לרמה כזו צריכים סייעתא דשמיא. שניים מקבלים הארה מיוחדת, בצלאל ואהליאב. מדוע דווקא הם? מסביר הרב על פי אותו יסוד:

ז') ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. יש לדקדק: מזה משמע דבצלאל היה לו דעת ככל בני אדם, ורק השי"ת מלא אותו אחר כך בחכמה וגו' ואם כן זה גורם פתחון פה להתרעם "למה לא נתוסף שכל ובינה לשאר ישראל לעשות מלאכת המשכן?". ויש לומר, שהוא על דרך "יהיב חכימא לחכימין" (=נותן חכמה לחכמים), שמי שהוא ירא שמים ומכווין את לבו לזכות לחכמה, אז השי"ת מרחם עליו, ומשכילו ומבינו לעשות המלאכה. וזה מדוקדק באמרו אחרי זה "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך", שהיו שואפים בלבם מתי יזכו לחכמת מפוארת זו, על כן מלא אותם חכמת לב.

מחדש הרב: "להורות נתן בליבו" – מי נתן? לא הקב"ה, אלא הם בעצמם! הם שאפו לדעת את סוד המשכן, ומעומק ההשתוקקות לכך, נתן להם הקב"ה את היכולת והידע, והם זכו להוביל את כל התהליך.

אנחנו נמצאים בסיפה של תקופה עלומה. איש לא יודע כיצד זה ייגמר, או מתי זה ייגמר, ובודאי שאיננו יודעים למה בא דבר זה לעולם. מה נותר לנו לעשות, מעבר לזהירות וההקפדה על הכללים? לרצות ולהיות קשובים לשלב הבא. הגאולה מתקדמת מול עינינו בקצב מדהים בחסדי ה', כבר 100 שנה, ומי יודע לאיפה כל המציאות הולכת. אנחנו פתוחים לשמוע, את קול ה' הפועל בעולם בדרכים נסתרות ונעלמות, ובטוחים כי הכל יבוא לטובה ולברכה, בקומה חדשה ונשגבה.

 

שבת לשם...שבת!

 שבת לשם...שבת / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מי אוהב את השבת?

בעצם...מי לא??

כשהשבת מגיעה, מגיעה תחושה של נחת, של מנוחה ושמחה, של רוגע ורווחה.

דווקא מתוך כך, השבת עלולה להיות "אמצעי" ולא "מטרה". דבר זה מוצא רבינו בפרשתנו:

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". דקדקו המפרשים ז''ל: למה הוצרך לומר "ששת ימים תעשה מלאכה"? הלא עיקר המצוה רק לשמור את השבת...

יש בפסוק אריכות לא ברורה: מדוע מציינים את המלאכה בששת הימים, יחד עם הציווי על השבת? כל החלק על ששת הימים – מיותר ממש! מסביר רבינו:

ונראה לפרש בס"ד, על דרך מה שכתב בס' חסידים, שלא יאמר אדם אישן ביום השבת, כדי שאהיה מוכן לליל מוצאי שבת לעשות מלאכה. וכן הוא הדבר בכל תענוגי השבת, שלא יעשה כי אם לשם שבת, ולא לשם חול. כי אף שבדרך הטבע האדם שהוא עובד כל השבוע יש לו לנוח לפחות יום אחד, כדי שיהיה לו כח בששת ימי המעשה לעבוד עוד, בכל זאת לא יתכוין האדם בשמירת השבת רק לשם ה'.

ר' יהודה החסיד בספרו ספר חסידים, מדגיש שיש להזהר, ממנוחה בשבת לשם הכנה לעבודה במוצאי שבת. רבינו מרחיב כלל זה גם לכל פעולה מפעולות עונג שבת, שיש לעשותן אך ורק לשם שבת, ולא כהכנה לזמן אחר. אמנם טבע האדם בקלות יטנו להתכוון לשם המשך השבוע, אולם מזה באה התורה להזהיר:

ואם כן, זה שאמר, אפילו כי "ששת ימים תעשה מלאכה" בכל זאת "ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' " – דוקא! ולא כדי שיהיה לך כח לעבוד בששת הימים...

שבת השבתון היא לכבוד ה', ולא לכבוד ששת הימים שקודם לכן, או אלה שיבואו.

יסוד זה יכול להיות מורחב לדברים נוספים, הקשורים לעבודת ה', ןבקלות ניתן להטות לצורך אנושי כזה או אחר. ברגע שמדגישה התורה מה היעד, אין לנטות מהכוונה המקורית: עשיית רצון ה', וקיום מצוותיו.

יום רביעי, 16 בפברואר 2022

ההנהגה העל טבעית, הייחודית לעם ישראל

ההנהגה העל-טבעית, הייחודית לעם ישראל / לפרשת כי תשא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מעמד ההתגלות העליון של משה בחורב, מלווה בדיאלוג של משה למענם של ישראל. מהי בקשתו של משה? ומדוע בתחילה מסרב הקב"ה? מסביר רבינו מוהרמ"ך:

כ"ד) ויאמר הראני נא את כבודך וגו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי וגו' וראית את אחורי ופני לא יראו. לפי סודן של דברים, בלתי ספק יש ביאורים מספיקים.

בספרי זה אין לי עסק בנסתרות-אומר ר' כ'לפון. כעת הוא מציע פירוש על דרך הפשט:

ולפי הפשט נראה לענ"ד דהנה כל פעולות ה' ומשפטו בארץ הנה הנם בדרך נס נסתר. וכל הנותן לב אליהם יכיר יבין וידע ההשגחה הפלאית אשר עושה ה' ברוך הוא, ועם כי אין זה גלוי ומפורסם גילוי גמור.

באופן כללי יודע ומאמין כל אחד מישראל שכל מה שקורה בעולם הוא בהנהגת ה'. יש מנהיג לבירה, ואין העולם הפקר. יחד עם זאת, ההנהגה לרוב נעלמת, וזה עניין של אמונה. עם כל זה – בעם ישראל מדובר על כיוון אחר:

והנה הנהגת ה' ברוך הוא עם ישראל, גלויה ומפורסמת בה ההשגחה מאד יותר ויותר מהנהגתו עם האומות. כי עם האומות, יש פנים לטועה לטעות יותר לומר.כי כן דרך טבע העולם וכיוצא. לא כן עם ישראל, עם כי הדבר אינו מפורסם פירסום גמור, יש הרבה אותות ומופתים חותכים בדבר. כמו שעין רואה דכשלא ישמרו ישראל התורה והמצוה נענשים ונמסרים ביד האומות, וכששבים ניצולים מידם. וכן בענין המן כשהגיעו ישראל לצרה גדולה, התנוססה אז יד ההשגחה העליונה להצילם, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" וגו' וכאלה רבות בכל דור ודור.

הנהגת ישראל שונה בכך, שיד ה', הנהגה על טבעית , ניכרת באופן הרבה יותר גלוי: מצב האומה תלוי במצב הרוחני, כפי שמורה כל התנ"ך, ופעמים רבות מאד בהיסטוריה. הרב מזכיר את פורים, אולם אנו מוצאים עשרות רבות – אם לא מאות – של חגיגות "פורים" בקהילות ישראל. כולם מבטאים מאמץ רוחני שהביא לישועה, בין מאויב ובין מפגעי טבע. משה רבינו, מבקש לקחת את זה צעד אחד קדימה:

ומעתה יש לומר דמשה רבינו ע”ה ביקש מהשי”ת שתהיה רק השגחה עליונה מפורסמת לישראל עם קרובו, בלתי כל השתתפות טבע עד כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ותהיה ההנהגה כלה נסיית גלויה ומפורסמת באופן שלא יטעה עוד שום טועה בישראל לומר כי ענין זה הוא טבעיי, וכולם ידעו כי הוא נסיי ממש.

אולי עם ישראל יחיה בהנהגה שהיא ניסית גלויה לגמרי? באופן זה, תשלל כל כפירה אפשרית, והדבר יגרום להבנה על מעלתם של ישראל, שהם עם אלוקי ממש. ומה עונה לו הקב"ה?

והשי”ת הודיעו כי זה אי אפשר להיות לאדם חי. כי החי הוא עומד ונלחם ביצרו ולא אפשר שתהיה ההנהגה כולה נסיית בלתי השתתפות הטבע. דאם כך ח"ו לא יהיו ראויים לשכר כל כך על שמרם התורה והמצוה, שהרי עין בעין רואים ההשגחה הנסיית, והוו להו (=והם יהיו) כמו הרוחניים דלא יעברו את פי ה', וכמו הנביאים ובעלי רוח הקודש וכיוצא.

לא ניתן לבצע את רצון משה. גילוי כזה יגרום למצב בו לא תהיה משמעות לשכר ועונש בעולם. לא תהיה אפשרות של כפירה ברצון ה', כי הוא גלוי וניכר! במצב כזה, כל אחד מישראל יהיה כמו נביא, המדבר עם ה', ולא יכול כלל להעלות על דעתו את שלילת קיומו.

יוצא כי גם אם ישנם מצבי הסתר פנים ח"ו, הם גם בכוונת מכוון, להעמיק את דעת אלוקים שבלבנו, ולהרבות שכרנו.

 

בברכת "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי ה' רופאך",

 

תורה, שבת ו...אחדות

תורה, שבת ו....אחדות  / לפרשת כי תשא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מצוות ספירת עם ישראל על ידי מחצית השקל, נאמרת כציווי "לשאת", להרים. חז"ל לומדים מכאן (בבא בתרא, י,ב):

א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא".

באופן הפשוט, מדובר על הצדקה; הקפדה על הצדקה, תרום קרנם של ישראל. אולם רבינו הרב חוויתא נעזר בתורת הרמז (בה הוא חושף מרגליות נפלאות, ואולי נאריך בזה אי"ה בהמשך), ומגלה לנו כי ישנם 3 עיקרים להרמת קרנם של ישראל. יסוד זה מובא בשם החיד"א (מנחת כהן, ל,יב):

...במה שכתב הרב שלום דוד ז"ל מערכת ג' אות י"ז, משם החיד"א ז"ל, דבזכות ג' דברים תבוא הגאולה, והם: השבת, והתורה והאחדות.

תרי"ג מצוות נצטווינו, אולם ישנן כאלה, המהוות בסיס לרבות אחרות (השווה לסוף מסכת מכות). הרב חיד"א מזהה אותן כשלושת אלו: לימוד התורה, שמירת השבת ושמירת אחדות האומה. 3 אלה נרמזים אצלנו:

וזהו, "במה תרום" וכו',...ואמר לו "בכי תש"א", נוטריקון (ראשי תיבות) תורה שבת אחדות.

הרמז נמצא במילה "תשא" בעצמה! אולם הרב לא נעצר כאן ומראה לנו, כי רמז זה שזור היטב בפסוק זה:

וכן "תשא את ראש", סופי תיבות תש"א. וכן "תשא את ראש", אותיות שניות תש"א, שהם תורה שבת אחדות, וכנזכר.

3 יסודות אלה רמוזים בתחילת הפסוק, גם באמצעי המילים וגם בסופן. יש בזה ללמד, כי אכן 3 אלה, הן עמודים חזקים שבונים את קומתם של ישראל.

אולם, חוץ מראשי תיבות, ניתן למצוא רמז ממשי לכל אחד מאלה. על השבת:

אי נמי, תש"א גימטריה שב"ת עם הכולל.

המילה תשא בעצמה רומזת לשבת. עם הכולל (שיטה לחישוב גימטריות, בתוספת המילה) תשא היא ממש שבת! רמז לתורה:

"תשא את ראש בני ישראל" ר"ת גימטריה תרי"ג, שהיא התורה, שיש בה תרי"ג מצוות. אי נמי "כי תשא את ראש", ר"ת, גימטריה כת"ר (עם הכולל), רמז לתורה, שיש בה תרי"ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן...

בפסוק זה יש רמז למנין המצוות. למעשה שני רמזים: גם למצוות התורה בפני עצמן, וגם למצוות התורה, בצירוף 7 המצוות שהוסיפו חכמינו.

ומה לגבי האחדות?

"בני ישראל" – רמז לאחדות, שיהיו כאיש אחד באחדות אחת.

זה נלמד מפשט המילים: דיבור כללי אל האומה כולה, שמצטווה יחד בציווי זה. ומה ייחודו? כותב הרב בהמשך (ל,יג), וסומך לעניין פורים:

והנה כתבו המפרשים ז"ל, כי ישראל באותו זמן לא היתה ביניהם אחדות, ועל זה אמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"...ועל זה ציוותה אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", שיהיו כולם אגודה אחת ואחדות אחת, שבזכות האחדות, מתבטלת הגזירה...ומצוות מחצית השקל, היא מורה על האחדות, שכל אחד אינו שלם אלא חצי, וצריך לזולתו, ובזה יכולים להתקיים יחד...

הציווי לתת מחצית השקל, טומן בחובו את יסוד האחדות: כולם זקוקים זה לזה. אם היסוד הזה יקלט, תרבה האחווה, וממילא תגדל קרנם של ישראל, בין בעניניהם עצמם, ובין בעיני העמים.

יהי רצון שנתחזק אנו ועמנו בעניינים אלה, ונראה בהרמת קרננו בביאת משיחנו אמן.


 

הדיסוננס של השבת

הדיסוננס של השבת / לפרשת כי תשא / משך חכמה

לפני שמתחילים להסתער על עבודת המשכן, ישנן הוראות בטיחות רוחניות: לא עובדים בשבת (שמות פרק לא, יג-טו):

(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: 

אך, אבל, למרת שאתם צריכים ורוצים לבנות משכן - השבת נשמרת. כידוע, זה אחד המקורות לכך שחילול שבת משמעותו ל"ט סוגי המלאכה שנעשו במשכן לצרכים שונים. 

עד כמה זה חמור? 

(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:

עונשו של המחלל את השבת בשגגה הוא הבאת קרבן חטאת, ואילו עבר במזיד - כרת או סקילה. למשך חכמה יש כאן שאלה מרתקת: 

הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם, ומי שעובר על השבת נהרג ונסקל! 

כלומר: כיצד ניתן להכיל, שמצד אחד מותר לחלל שבת להצלת יהודי בפיקוח נפש, דבר המלמד שהיהודי חשוב מהשבת; ומן הצד השני אם יהודי מחלל את השבת, הרי שהוא נהרג, מה שמלמד את ההיפך מהנ"ל: השבת נעלית מן היהודי! כיצד ניתן לישב את הדברים? 

כיוון התשובה, הוא היסוד של כל עניינה של השבת: העדות שמעידים ישראל על בורא עולמו, קיומו ומלכותו. זו לשונו: 

אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם?! 

קודם כל - ישראל חשובים מהשבת, כי הם הנותנים לה את המשמעות. אם אין ישראל - אין שבת, ומתוך כך גם אין עדות לכל באי עולם. ישראל - על ידי השבת - מעידים מול כל העולם על ה' שברא את העולם ונח ביום השביעי.

אכן, אם הישראל לא שמר את השבת הוא גרוע ונבזה ... כי גם אם אינו נסקל נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה' ובתורתו, ...

אם אדם מחלל חלילה את השבת, הרי שבזה זלזל בקשר שבין ה' לישראל, שבא לידי ביטוי בשבת, ולכן עונשו כה חמור. ולפי זה מובן פירוש הפסוק:

וזה שאמר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם", היינו שהיא נתונה לכם ואתה העיקר והיא הטפילה לכם ...ועושין כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל מי המה המקדשים אותה! ואף על פי כן - "מחלליה מות יומת", כי המחללה הוא נטפל ממעלתו וחלל ברית קודש שהיה בינו ובין השם...

נלמד נא מעלתה של השבת, שהיא מסמלת את הברית הנצחית בין ה' לעמו. המחלל את השבת ח"ו, אינו פוגע בשבת, אלא בשורש הדבר: האות שביננו לבין ה'.

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים / לפרשת כי-תשא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

שיח נוקב מתנהל בין משה לקב"ה, על תוצאות חטא העגל. דברים רבים ניתן להפיק מתוך הדברים. דברים הנוגעים לזהות שלנו כעם, לקשר ביננו לבין הקב"ה, ועוד. אחד מהמשפטים העוצמתיים ביותר של משה הוא:

(שמות לב,לב): וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!

משה רבינו, הרועה הנאמן, מוכן למסור את נפשו, ובעצם את כל קיומו, עבור עם ישראל.

אבל, מי בעצם לימד אותו את דרך ההצלה הזו? מנין למשה הביטחון שניתן בכלל להציל את העם? מסביר רבינו:

נראה לי בס"ד, עם מה שנלע"ד לפרש בפסוק "לך רד כי שחת עמך", דאפשר לומר, דהקב"ה למד אותו איך יוכל להציל את ישראל, וכמו שכתוב על פסוק "ועתה הניחה לי", שרמז לו שהכל בידו של משה, וכאילו מבקש ממנו שיתן לו רשות.

המורה של משה רבינו ע"ה, הוא לא אחר מהקב"ה בכבודו ובעצמו! המדרש המוכר, מסביר כי ישנו רמז במילים "הרף ממני", אותם אומר ה' למשה. הרמז הוא: אתה כאילו יכול להחזיק אותי בבגדי, ולמנוע ממני לבטא את כעסי. אבל – אומר רבינו – יש כאן עוד הדרכה: "לך רד". מהו תוכן ההדרכה?

והכא נמי (=כאן גם) רמז לו הקב"ה שיוכל להציל אותם, ע"י שיהיה מוכן לוותר על קצת מזכיותיו, כדי שיגינו על ישראל מעוון העגל...אמר לו הקב"ה למשה "לך רד", וכמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה, "לך רד מגדולתך", ולפי דברנו, היינו שתהא מוכן שיתמעטו זכיותיך, בשביל שיגן זכותך על ישראל,

הדרך היא: ויתור על זכויות. הדבר כמובן כרוך בירידה במעלה מבחינה מסויימת. הצדיק עמל לרכוש את מדרגתו ואת זכויותיו, אולם כעת הוא עומד מול בחירה בין שימור זכויותיו הפרטיות, לבין פיזורן לצורך הצלת האומה. מגלה ה' למשה: מי שיוותר – יפעל ישועות.

ולכן מזה למד משה רבינו ע"ה בתפלתו ואמר, אם תשא חטאתם – טוב, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת, שאני מוכן, לא רק שיתמעטו קצת מזכיותי, אלא אפילו שיימחקו כולם, ורק שלא יכלו ישראל ח"ו, ולזה אמר "מחני נא מספרך"...שימחוק את כל זכיותיו הכתובים בספר לטובת עם ישראל.

אומר משה – וכאן מתגלה שאר רוחו! – איני מסתפק בהקרבת חלק מזכויותי! אני מוכן לוותר על כל זכויותי, ובלבד שה' יסלח לעם ישראל. מסירות נפשו של משה רבינו היא לאות ולמופת לכל הדורות, מהי מסירות נפש, לא רק בגוף, אלא גם ברוח.

 

לע"נ מרת חמתי שולה בת פרחה ז"ל.


 

יום שלישי, 8 בפברואר 2022

דרכי קניית התורה

דרכי קניית אורה זו תורה / לפרשת תצווה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

שלמה המלך מלמדנו "כי נר מצוה ותורה אור". התורה נמשלה לאור. שמן הזית נמשל לחכמה בכמה ממקורות חז"ל. יסוד זה מוביל את רבינו למצוא רמזים לדרכי קניין התורה – מתוך הציוויים על שמן המאור שבמקדש (מנחת כהן, כז,כ. נמנה רק חלק מהתכונות במסגרת זו):

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד – יש לפרש דרך דרש, כי התלמיד-חכם נמשל לשמן זית, כמו שהשמן הוא יוצא מן הזית כשהוא מר, כך התורה אינה מתקיימת אלא בבני עניים [שחייהם מרים) כמו שכתוב "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", והוא צריך שיהיה עניו, דכל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו.

יסוד ראשון בקניין תורה הוא הענווה. ענווה באה פעמים רבות מתוך מרירות של קשיי החיים. החכמה יוצאת אחרי סחיטה ומרירות. דבר זה מצוי לצערנו במידה גדושה יותר אצל בני העניים. כך גם מי שמצבו הכלכלי שפר עליו, עליו להיות בעל ענווה. מה הרמז?

וזהו "ויקחו אליך" (אל משה) בדומה לך, שיהיה בו מדת הענוה.

משה עצמו הוא הרמז: ענוותנותו היא המודל והסמל לרכישת התורה.

תכונה שניה:

גם אמרו רז"ל "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו - אין חכמתו מתקיימת". וזהו "זך", שיהיה זך ונקי מן החטא.

תורה אינה ידע אקדמי, המנותק מההדרכה לחיי היומיום. הבסיס לקניין התורה, הוא ההתרחקות מן החטא, ומתוך הנקיון הזה, יש לתורה על מה לחול.

תכונה שלישית:

גם אמרו ז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", וזהו "כתית למאור", שע"י שמכתת עצמו, ומצער עצמו ופורש מתענוגי העוה"ז, זוכה להשגת התורה הנקראת אור כמו שאמר הכתוב "ותורה אור".

השואף לדבוק בתורה ולעלות במעלותיה, חייב לוותר על הנאות העולם. הן מבחינת זמן, והן מבחינת היכולת לחוש עונג רוחני עדין יותר מהעונג הפיזי, החומרי.

תכונה רביעית:

וגם צריך הת"ח להתמיד בלימוד התורה...וזהו "להעלות נר תמיד".

ההתמדה היא הכלי המעשי ביותר להצלחה בלימוד התורה, ולהפכה לקניין בנפש. הנר במקדש היה תמידי, והלימוד של תלמיד החכמים, חייב להיות תמידי. ההתמדה חוקקת בנפש את דברי התורה, ואת עצם החשיבות של חיים המוארים מתורה. היצמדות לתורה כאוויר לנשימה, ומזון לגוף.

פורים הוא החג בו עם ישראל מקבל את התורה מחדש, מתוך רצון. "הדור קבלוה בימי אחשורוש". חז"ל מלמדים שהיתה התעוררות מיוחדת בעניינים מסויימים (מגילה דף טז עמוד ב):

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רב יהודה: "אורה" - זו תורה, ..."שמחה" - זה יום טוב,..."ששון" - זו מילה,..."ויקר" - אלו תפלין,...

במצוות אלה ישנה התחייבות והתקשרות מחודשת בין ה' לישראל. התחזקות שבאה מתוך השמחה על הנס העצום שנעשה להם. ההצלה המופלאה.

שנזכה לחדש גם אנו את הברית והקשר עם התורה ונותנה. קשר של אהבה אמיתית ועמוקה, המביאה אור ושמחה.

על שתי כתפיו לזיכרון - של מה?....

על שתי כתפיו לזיכרון – של מה? / לפרשת תצווה / משך חכמה

החושן - בגד יוקרתי ומופלא, בין שאר בגדי הכהן העשויים לכבוד ולתפארת. החושן היה תלוי באפוד - בכתפיו למעלה, ובחגורתו למטה. בגדים אלה קשורים זה לזה. עוד עניין המחבר ביניהם הוא סוג האבן: על הכתפיים היו אבני שוהם. שוהם זו אבנו של יוסף. מדוע דווקא על אבן זו נחרטו שמות בני ישראל?

מסביר ר' המשך חכמה שמות פרק כח:

(ט) ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן למטה יוסף רמז שישראל נקראים על שם יוסף, ...

עם ישראל קרוי על שמו של יוסף כולו, ולכן אך טבעי הוא שכאשר רוצים לכתוב את שמות השבטים כולם, סוג האבן של יוסף, היא המתאימה ביותר. אמנם, כאשר נתייחס גם למהותם של בגדים אלה ועניינם, הדברים יעמיקו יותר:

ודע דאפוד מכפר על עבודת כוכבים ...וחושן מכפר על הדינין. לכן "שהם" מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעאה בשכל, שזה גרם לעון עבודת כוכבים. "וישפה", שהוא גמר החושן, אבן האחרונה עליו, מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה, שזה גורם לעות הדין,

בגדי הכהן לא היו רק פסיביים, אלא גם אקטיביים: היתה בהם סגולת כפרה על חטאי ישראל. האפוד כיפר על חטא עבודה זרה להגן על כלל ישראל מהפורענות, ואילו החושן כיפר על חטאי בתי הדין, כגון: עיוות הדין. האפוד - היה הגימור שלו באבני שוהם, והסוף החושן היה הישפה, אבנו של בנימין.

החושן, הנחתם על ידי אבן הישפה של בנימין, תלוי על השהם. על בנימין , שזכה שהמקדש יהיה בחלקו נאמר "בין כתפיו שכן". החושן, המזוהה מבין השבטים יותר עם בנימין, תלוי בין הכתפיים, על אבני השהם.

מפה יסוד גדול: גאולתם של ישראל, השראת השכינה, תלוי בשתי מידות אלה: בהירות האמונה בה', וסילוק כל טעות ונידנוד מחשבה שאינה מדוייקת לה', וישרות משפטית, שאינה תלויה רק בבית הדין, אלא בכל סוחר וסוחר המקפיד על ישרות בעסקיו.

החיבור הזה רמוז בפסוק המפורסם, הנאמר בסוף התפילה מדי יום:

 וזה שסיים הכתוב (שם שם יג) "וכל בניך לימודי ה'" - שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך. ... וזה "שהם". "ורב שלום בניך" (שם שם) - שיסורו מהם העול והמרמה, שזה "ישפה", כדין וכדין ודו"ק היטב...

במופלא ממך אל תדרוש...

במופלא ממך אל תדרוש / לפרשת תצווה / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוד האורים והתומים, לוט בערפל. האם מדובר על משהו שנוסף לשמונת הבגדים? האם זה כינוי לאחד הבגדים?  ואולי מדובר על טכניקה, ולא על חפץ?

עם שאלה זו מתמודד רבינו המוהרמ"ך:

י”א) ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת החומים. כבר הרבה מפרשים שאלו על ענין האורים והתומים שכתוב "ושאל לו במשפט האורים" (במדבר כ"ז, כ"א), וכן "עד עמוד הכהן לאורים ותומים" (עזרא ב' ס"ג). ועל ענין האפור ואיך היו? ועיין להראב"ע והרמב"ן ורש"י ז"ל, שכל אחד לדרכו פנה כפי מה שהשיגה דעתו.

ולענ”ד דבר זה הוא סוד גדול איום ונורא שהיה מסור לכהנים איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה. באופן ההשתמשות בו ומי הוא הראוי לכך. ולכן אין ראוי לנו לעיין ולהבין איך, ובמה, ולמה ! כי הוא דבר נעלה מאד מהשכל האנושיי. ולכן אין לנו אלא דברי רבותינו בש”ס, כי הם ז"ל היו קרובים אל בית שני ואפשר שהיה להם מסורת בזה.

רבותינו הראשונים התעסקו בשאלה זו, וענו איש כפי רוחב דעתו. אולם בהקשרים אלה, קשה לחלוק על חז"ל. למרות שהתורה ניתנה להדרש ולהתפרש (שהרי זה מה שעושה מוהרמ"ך עצמו בספר...), אך יש דברים שרק מסורת ברורה מבארת אותם עד תום. יתרה מזו: מדובר על עולם מושגים שלא נחווה על ידינו מעולם, וממילא, אין לנו קטגוריות חשיבה לקליטת המציאות הנעלית ההיא.

אם נרחיב תובנה זו, נגלה, שלמעשה בהיבט זה, השער לעולם התנ"ך מצומצם הרבה יותר ממה שאנו חושבים. ספרים רבים נכתבו לפרש את התנ"ך, אולם נראה שאחרי הכל הנעלם מרובה על הנגלה. התנ"ך פעל בעולם של נבואה, ומתוך נבואה. השפה היתה ברורה להם. ההקשרים היו ברורים להם. לדוגמא: נסו להבין שני אנשי היי-טק בשיח מקצועי... כך – להבדיל -  גם התנ"ך: יש בו "שפה מקצועית"- פנימית, שתהיה חסומה עד חזרת הנבואה.

אגב, מעיר הרב, שחז"ל גם ללא מסורת, וודאי קולעים יותר אל השערה בהבנתם, מתוקף גדולתם:

וגם אם נאמר שהם גם כן דיברו דרך השערתם השערת השכל, הם רשאים ולא אנחנו. כי על כל פנים השערתם קרובה וצודקת יותר ויותר מהשערת האחרונים...

האם לפי זה יוצא שהעולם ההוא נעלם לחלוטין, ואין לו שום זכר? כנראה שלא. הרב פותח חלון קטן לעולמות הנסתר, הקיימים גם בינינו, ליחידי סגולה בלבד:

ולדעתי פה נזכר כמעט בביאור גדול סוד הקבלה המעשיית וצירופי השמות והיה כתוב בהם איזה שמות להזכירם או לכוון בהם, ועל ידי זה היו יודעים המקובלים בזה, להשיב לכל שואל על שאלתו וכנזכר בדברי הנביאים. ואולי על דרך זה היו לומדים לעשות אפוד בשמות וכוונות ידועות מעין זה...

חכמי הקבלה האמיתיים, משמרים את פנימיות השמות והכוונות. האם מדובר על כל הידע? האם מדובר על פירורים שנותרו מעולם עם אור גבוה ומבהיק הרבה יותר?

וה' ברחמיך יזכנו לביאת גואלנו ותחזינה עינינו את האורים ואת התומים ושירותם, אמן.

 

נרות שבת, שבת שלום

נרות שלום, שבת שלום / לפרשת תצוה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מהמצוות האהובות ביותר על נשות ישראל היא הדלקת נרות שבת. הרגע הזה, שניה אחרי סיום ההכנות, השקט שלפני סערת השבת הנפלאה, העמידה מול בורא עולם, בהצהרה על המוכנות הנפשית לקבל את הארת וקדושת השבת.

המהדרות מקפידות להדליק אף בשמן זית יוקרתי.

אמנם זו מצווה מדברי חכמים. האם יש לה רמז בתורה? כותב רבינו:

ואתה תצוה את בני ישראל. אפשר לפרש שהוא מלשון "צוותא" שיהיו בצוותא ובשלום יחד, ולכן מטעם זה "ויקחו אליך שמן זית זך" כדי להדליק נר של שבת,

המילה "מצוה" נדרשה על ידי לא מעט חכמים כרומזת לחיבור, מהמילה "צוות". רבינו אומר שזה הרמז בפסוק: תהיו בצוותא, תהיו באחווה. מהי הדרך? לקיחת שמן זית זך לנרות שבת. מה הקשר?

כמו שפירש הרב פני דוד זַ"ל (הרב חיד"א זצוק"ל) לדרכו ונר שבת הוא משום שלום בית. ונראה לי, שזהו הטעם דהרגיל בנר שבת הויין ליה (=יהיו לו) בנים תלמידי חכמים, כיון שהוא נזהר בנר שבת, כדי שיהיה שלום בית לכן מדה כנגד מדה, נותנים לו מן השמים שכרו, שיהיו לו בנים תלמידי חכמים, ואז יהיה ממילא שלום ביניהם, כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם...

מטרת הדלקת נר שבת היא להרבות שלום בכלל, ושלום בית בפרט. למקפידה על הדלקת נרות השבת, מבטיחים חז"ל (במסכת שבת), שיהיו להם בנים תלמידי חכמים. חכמי ישראל מרבים שלום בעולם. מידה כנגד מידה. אם רצונך צוותא (שלום) הבא שמן זית (נרות שבת).

הדבר רמוז אף במילה "ואתה":

ואפשר דזהו רמז המסורה "ואתה תצוה את בני ישראל", "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", "ואתה תדבר אל כל חכמי לב",

המסורה מקשרת את שלושת הפסוקים. מה המשמעות?

שע"י שאתה "תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך", שהוא בשביל נר שבת כפירוש הרב פני דוד, על ידי זה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", שהם יתקרבו למדותיו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שיהיה שלום בית, ועל ידי זה "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", דהיינו שיזכו לבנים תלמידי חכמים.

הרב מסביר שיש כאן תהליך: הדלקת נרות שבת, ריבוי שלום בעולם, ילדים תלמידי חכמים.

יהי רצון שנזכה להרבות שלום בעולם, ולגדל ילדינו לתורה ולמצוות.

שבת שלום

רועי

יום חמישי, 3 בפברואר 2022

תיעדוף בתרומה - לאן?

תיעדוף בתרומה – לאן?  / לפרשת תרומה

כל נדיבי הלב בעם ישראל רק חיכו לזה: תרומה רצינית לבניית בית לה', שישרה שכינתו בתוך האומה. מהרגע שניתן האישור, אספו את כל הנדרש תוך פחות מיומיים, ומכל המגוון: שמות פרק כה, ג-ז

(ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: (ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: (ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: (ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: (ז) אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:

מתוך הקריאה עולה בצורה פשוטה, שהבנייה צריכה להיות מפוארת, מעבר לפרקטיות היבשה. גם בבניין עולמים - בית המקדש - ישנו עניין לפאר ולרומם את בית ה', וכדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א):

ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה.

מצד שני, ישנו סיפור ובו ביקורת נוקבת על השקעת יתר במבנים, כפי שמספר הירושלמי (משולב עם פירוש ידיד נפש. המנוקד הוא נוסח הירושלמי) ירושלמי פאה פרק ח (וכן בשקלים סוף פרק ה):

(מעשה:) ר' חַמָא בַּר חֲנִינָא וְרַ' הוֹשַׁעֲיָא הַווּן מְטַיְילוֹ בְּאֵילִין כְּנִישְׁתָא דְלוֹד (היו מטיילים בבתי כנסיות של לוד) אָמַר רַבִּי חַמָא בַּר חֲנִינָא לְרַ' הוֹשַׁעֲיָא, כַּמָּה מָמוֹן שִׁיקְעוּ אֲבוֹתַי כָּאן (לבנות את בתי הכנסת). אמר לו, כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקְעוּ אֲבוֹתֶיךָ כָּאן! (כמה נפשות הפסידו אבותיך כאן) לָא הַווּן בְּנֵי נָשָׁא דִילְעוּן בְּאוֹרַיְיתָא ?! (שלא היו בני אדם ללמוד תורה. ורצה לומר לו, במקום להשקיע כסף בבנין היה לך להשקיע בת"ח שילמדו וילמדו אחרים.)

ויש שגרסו שהביקורת היתה גם על אי טיפול בחולים (מהרי"ק קכח)

הביקורת נוקבת ביותר: אם יש לך כסף מיותר - היה עליך להשקיעו בלומדי תורה ונזקקים, ולא במבנים מפוארים! הירושלמי בשקלים ממשיך שם בחריפות להוכיח על כך.

אם כן, לפאר כדברי הרמב"ם, או לא כדברי הירושלמי? נאמרו כמה כיוונים, נביא את דברי אחד מגדולי פוסקי דורנו, הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות כרך א סימן תקעח:

אבל אם רוצים לבנות בנין (בית כנסת) בפאר והדר, ע"ז צריכים למצוא נדיבים שמוכנים לתרום לקיים בהידור מצות בנין בית הכנסת, ואי אפשר לתת לכך מכסף מעשר, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי ...כמה נפשות שקעו אבותיך כאן ... ע"ש, וכל שכן כשיש חולים עניים לפניו או ת"ת לנערים דלכו"ע מצוה להקדימן לבית הכנסת וכמבואר בשו"ע וביאור הגר"א שם.

כלומר: לבסיס - חייבים בית כנסת, לפאר וההידורים, צריכים לחפש נדיבי עם שישקיעו בהידורים.

אמנם , מסיים הרב שטרנבוך, אם בית כנסת מפואר ימשוך יותר אנשים לבוא, הרי שהפאר הופך להיות שיקול משמעותי, ובסופו של דבר הדברים צריכים להיות מוכרעים על ידי חכמי הקהילה.

למי נמאס לשמוע מהמשכן??

למי נמאס לשמוע מהמשכן?? / לפרשות תרומה-תצוה

השבת עלולה להתגנב לליבנו חולשה מעט סביב קריאת סוגיות משכן - שוב.

ולא רק בפרשה אחת אלא בשתים, זו אחרי זו.

השאלה עולה וזועקת מאליה: למה האריכות??

ברור שאיננו שואלים מעצלות חלילה...אלא השאלה היא על שינוי המדיניות הרגילה, הלא היא אהבת הקיצור. לדוגמא: על מלאכות שבת אנו לומדים על ידי דרשות חז"ל, ולא כתוב מפורשות מה הן, ואילו כאן חצי חומש כמעט עסוק במשכן, שגם הוא ציווי זמני: המשכן הולך להשתנות כבר בשילה, ובודאי לעבור שינויים דרמטיים בשלושת בתי המקדש! אם כן - למה האריכות המרובה?

נקשה יותר: מקובל לחשוב שתיאור המשכן וכליו מופיע פעמיים: (א) בפרשות תרומה-תצוה -תחילת כי תשא - הוראות הבניה, (ב) בפרשות ויקהל פקודי.

עיון נוסף מגלה שהתור החוזרת על הרשימה עוד מספר פעמים, גם אם בקיצור:

(ג) בציווי יצירת שמן המשחה בפרשת כי תשא (ל, כו-כח) - פירוט הכלים בציווי על מה למשוח.

(ד) במינויו של בצלאל, בפרשת כי תשא (לא ז-יא) ישנה רשימה של מה שהוא אמור לבנות.

(ה) בציווי למשה לא מספקים בהוראת "יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'" אלא מפרטים מה לבנות (לה, יא-יט).

(ו) בסיום הבניה מתואר שעם ישראל מביאים למשה את כל מה שציווה לעשות, אולם ישנו פירוט ברשימה נוספת (לט, לג-מב) .

(ז) מעין כפילות קיימת גם בהוראות ה"הרכבה" של המשכן (מ), שכמובן יש בו צורך עצמי, אולם בביצוע לא מסתפקים בזה שמשה עשה כדבר ה', אלא מפרטים את פעולותיו.

ושוב: למה??

נראה לומר, שיש כאן מסר שאמור לעבור גם בלי לומר אותו: נתאר לעצמנו סב המספר לחבריו על מעללי נכדיו האהובים. כל פעם שהוא נזכר בכך - הוא מוצף עונג ושמחה, וממילא הוא הוא לא יחסוך בתיאור הפרטים, גם אם הוא מספר זאת שוב ושוב. זאת ועוד: הוא יפרט את שמו של כל נכד על כל תעלול משעשע שעשה, והוא לא רואה בזה טורח, אלא הנאה צרופה!

אומרת לנו התורה: המשכן חביב לפני ה'! זיכרונו וזכרון פרטיו אינו מעייף אותו כי אם מסב לו עונג, כביכול!

נלמד מפה שני דברים: א. מה גודל הצער בהעדר בית מרכזי להשראת שכינה לה' יתברך?...קשה לתאר...

ב. מה יחסינו לפרשיות אלה מלמד אותנו על ציפייתינו האמיתית למקדש?....

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

  בס"ד המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום ב...