לאן נעלם משה רבינו?

 לאן נעלם משה רבינו? / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נהגו יהודי טוניס (ועוד קצת מקומות) לעשות סעודה ביום ה' שלפני שבת יתרו. אחד מההסברים הוא שמנהג זה הוא לזכר הסעודה בה השתתף יתרו וזקני ישראל (יח, יב):

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

מי משתתף שם? יתרו, אהרון וזקני ישראל. מה לגבי משה רבינו? מדוע לא מוזכר כאן? אומר רבינו:

תיבות "לחם עם חותן" סופי תיבות "ממן", בא הרמז לתת טעם למה לא נזכר משה רבינו ע"ה שבא עמהם בסעודת מצוה זו של יתרו,

הרב מוצא רמז מה אכלו באותה סעודה עם חותן משה: מן.

כיצד הדבר קשור למשה רבינו? ואיזו בעיה יש כאן?

והטעם לזה ראיתי בספר מדרש תלפיות ז"ל (ערך ירידת המן) וזה לשונו: משום שהמן היה בשביל משה כמאמר רבותינו ז"ל (תענית ט, א), וכיון שכן נמצא שהסעודה שהיתה מן המן היא משל משה, וקיימא לן (ירושלמי ערלה פ"א הלכה ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (=מי שאוכל את שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו – של נותן המזון). ולכן לא ישב משה רבנו ע"ה בסעודה, כדי שלא יתביישו יתרו והאוכלים עמו, ע"ש.

ידוע שאחת ממדרגות הצדקה הגבוהות היא מתן בסתר. אחת הסיבות היא מפני שמקבל מתנה מתבייש ממי שנתן לו, ולכן עדיף שלא יידע מי הוא הנותן. ודאי באוכל ממש.

אומר המדרש תלפיות שזו היתה הסיבה שמשה רבינו נעדר מאותה סעודה!

חכמינו אומרים ש-3 המתנות הטובות של המדבר היו בזכות מרים (המים), אהרון (ענני הכבוד) ומשה (המן). אפשר בעצם להסתכל על משה רבינו בתור נותן המן לכלל ישראל. יש מן המבוכה בדבר לחכמי ישראל אחרים שאין מעלתם גורמת לזה, ולכן השתתפותו היתה יכולה לצער את המשתתפים הנכבדים. מסיבה זו הוא נעדר.

רבינו מחזק את פירושו של המדרש תלפיות:

ולזה טמן ברמז (=ביטוי מליצי על בסיס דברי חכמים) "לחם עם חותן" - סופי תיבות "ממן", דהיינו שהיתה הסעודה מן המן, ולכן לא בא עמהם משה.

כדי שלא תהיה בושה למשתתפים האחרים (אולי בהתחשב בכך שמגיע גם אורח מבחוץ, ויש בכך מבוכה נוספת) מעדיף משה שלא לשבת בארוחה מיוחדת זו.

גם כאן אנו לומדים על מעלותיו ומידותיו המרוממות של משה רבינו.

כבוד למכובד וביזיון למבוזה

כבוד למכובד וביזיון למבזה / לפרשת מצורע / משך חכמה

בעולם חסר מקדש, פרטי הקרבנות נראים עמומים, ומשמעותם לא ברורה. במיוחד לא ברור מדוע קרבן זה נלקח דווקא מבעל חיים זה, ומדוע פעולה כזו לא נעשית בהקשר של קרבן אחר. 

אמנם חכמי ישראל האירו את עינינו, וגילו לנו את סודם ועניינם של כמה פרטים. אחד מהם קשור להבדלים בין דרכי הטהרה של הטומאות השונות. זב הוא מי שיוצאת מגופו הפרשה מסויימת המטמאת אותו, במשך זמן ארוך. לגבי טהרתו אומרת התורה (ויקרא פרק טו, יד):

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א׀ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: 

קרבן טהרתו אם כן הוא 2 תורים או בני יונה.

מצורע - לעומתו - מביא תמהיל אחר של בע"ח להקרבה לטהרתו (ויקרא פרק יד, י):

 וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: 

3 בהמות ,הדורש כהנים רבים המתעסקים. מה טעם ההבדל? מסביר רבינו המשך חכמה:

(יד) וביום השמיני יקח לו שתי תרים וכו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם. לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות, וליכא פרסום. אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר (לעיל יג, מה) "וטמא טמא יקרא", לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה בריבוי כהנים מתעסקים בזה. 

בתור וגוזל רק כהן אחד מתעסק. דאגה התורה לכבודם של הטמאים הללו, שלא יתפרסם שהיו טמאים. אולם המצורע - הלא דבר טומאתו היה נודע ומפורסם: הוא היה הולך ומכריז שהוא טמא. מה עוד שהיה יושב מחוץ לעיר, וכל הנכנס והיוצא היה פוגש בו. אם כן - אדרבה יש לפרסם טהרתו לאחר מכן. 

אולם נשאל: מה התועלת בפרסום טומאתו? אם נאמר שהסיבה היא, כדי שיתרחקו ממנו - לא מצאנו טעם זה בשאר טמאים! אלא הטעם הוא אחר, כפי שממשיך המש"ח: 

וכיוצא בזה אמרו בסוף יומא (פו, ב) דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעויין שם, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום:

המתבייש בחטאו - מוחלים לו. הבושה - יש בה ייסורי נפש הממרקים את האדם. אדם זה, שעסק בביוש אחרים, טוב לו במיוחד שיתבייש כדי לכפר על עוונו. הוא לא חס על כבוד הבריות, ואין לחוס עליו, אולם אין זו נקמה. עונשי התורה - כפרה יש בהם. מתוך הביזיון אותו חווה המצורע בטומאתו, ודאי התבייש וחזר בתשובה, וממילא טקס טהרתו הופך להיות חגיגה של חזרה לדרך של נקיות וטהרה.