המלחמה בקמצן שבתוכי...

 

בס"ד

המלחמה בקמצן שבתוכי... / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בעניין המוסר במלחמה עוררה את המדרש ואת הפרשנים במהלך הדורות להשליך את הדברים שנאמרו על המלחמה האמיתית, זו של צבא בצבא, גם למלחמות היומיומיות.

אחד מהניסיונות של האדם הוא במידת הנדיבות. רבים התירוצים למה לא לתת, כפי שכותב רבינו (אות ג):

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך" (כא, י). אפשר לומר על דרך שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) "וחטאך בצדקה פרוק", כי גדול כח הצדקה לכפר פשע ולהתם חטאת.

מקדים הרב: מספר דניאל למדנו כי הצדקה כה נעלה עד כדי כך שבכוחה למחול עוונות. אפילו מלך רשע כנבוכדנצאר - מחריב בית מקדשנו! - יכול לכפר על חלק מעוונותיו על ידי הצדקה.

אך האדם מטבעו מתקמץ בעניני צדקה, אם מצד חמדת ממון, אם מצד שנראה לו שאין זה הגיוני להיות הוא עובד וחוסך כסף, ויתן אותו לעני חנם.

יצר הרע מציג תירוצים שונים למנוע מאיתנו לתת צדקה: א. אוהבים את הכסף! לא מוכנים לשחרר ולוותר עליו! ב. תירוץ של "צדק": למה שאתן את מה שעבדתי בשבילו??

המלחמה המוזכרת בתחילת הפרשה היא נגד הקמצנות. מלחמה לא קלה, הדורשת מגוון כלים ותובנות שיזרזו אותנו לפתוח את ליבנו ואת כיסינו:

ולזה בא הפסוק להעיר האדם ואמר לו, "כי תצא למלחמה על אויביך" זה יצר הרע האויב הפנימי, יהיו לנגדך ארבעה דברים, ובזה תכניע עצמך להרבות בצדקה ותתגבר על יצר הרע. ואלו הן: א) "ונתנו", ידוע דתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז שהעולם גלגל, ואפשר מי שהיה נותן יהיה מקבל, ומי שהיה מקבל יהיה נותן. ובזה יתגבר על יצרו להיות בעל צדקה.

נימוק ראשון רמוז במילה "ונתנו", הניתנת לקריאה מהראש לסוף, ומהסוף לראש (תופעה הנקראת "פילנדרום"). הדבר רומז שהנותן והמקבל לעיתים מתחלפים בעמדותיהם: שהנותן נהיה מקבל, חלילה. לכן, דרבן עצמך לתת כל זמן שאתה יכול.

ב) "ה' אלהיך", לרמוז מה שאמרו חז"ל (אליהו רבה פרשה כ"ד) בפסוק (לקמן כח, ט) "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום" וכו'.

ישנה הנחיה כללית לדבוק במידותיו של הקב"ה. דבקות במידות מובילה לדבקות בו יתברך. נתינתו של הקב"ה היא המובילה אותנו לתת ולהעניק.

ג) "בידיך", ירמוז מה שאמרו חז"ל האדם נברא בחמש אצבעות, ואחד מהם (גודל) מופרד לבדו, לומר לך שיכול האדם ליתן ב' מעשרות דהיינו מדה חמישית. זהו "בידיך" שיראה סדר אצבעותיו הקבועים בידו ועל ידי זה יתגבר על יצר הרע לתת צדקה.

בבריאת האדם נאמר (תהלים קלט, ה):

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה

כביכול בריאת האדם היתה עם "ידו" של הקב"ה. ביד ישנה חלוקה של האצבעות לארבע אצבעות והאגודל בפני עצמו. כלומר: חמישית נבדלת מכל השאר, כמו הצדקה, שיש לשאוף לתת חמישית מהכנסותיך לצדקה. תתבונן בידך – ותזכור את השאיפה.

ד) "ושבית שביו", ירמוז מה שאמרו חז"ל על פסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שחלק העני הוא פקדון אצל העשיר, ומה שנותן לו משלו הוא נותן. וזהו "ושבית שביו", מה שראוי לעני הוא שבוי אצלך ואתה צריך להחזיר לו

העשיר אינו אלא צינור בשביל העני, ודרכו מזרים הקב"ה את הברכה לעני. חלקו של העני "שבוי" אצל העשיר. כאשר אדם שם לב לכך, הוא "משחרר" את הכסף, ובזה אינו מחזיק את "השבוי".

ובאמצעות ד' דברים הללו יכנע לבבו ויהיה רחמן ובעל צדקה ובזה יתכפרו לו עונותיו.

אם אנו מחפשים כלים ועצות להרבות בזכויות למחילת עוונות ולקבלת שנה טובה, הרי שבצדקה קיים כח אדיר זה.

הכל בגלל הקול!

 בס"ד

הכל בגלל הקול  / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לקראת הימים הנוראים העיסוק בהתרת נדרים מוגבר מאד: יש הנוהגים לעשות התרת נדרים 4 פעמים עד יום הכיפורים! ישנו גם את אחד מרגעי השיא של יום הכיפור המגיע עם פתיחתו, והוא תפילת "כל נדרי". דברי חז"ל החמורים על המפר את נדריו ידועים בציבור, ועמנו רגיל לומר "בלי נדר" לבל ייכשל בעוון זה.

בפרשתנו אומרת התורה  (כג, כב):

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

שואל רבינו (אות ח):

הנה זה מיותר כי בלי ספק שהנודר ואינו משלם בידו עון אשר חטא!

שואל הרב: מה הטעם בסיומת "והיה  בך חטא"? אם התורה אוסרת להתעכב עם קיום הנדר, הרי שלפנינו כתובה העבירה, ומה הטעם בתוספת זו?

כדי להסביר את זה, רבינו מצטט משל מהגאון ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, בעל המשלים המפורסם: מעשה באדם שהלך לבקר בבית סוהר עם שר בית הסוהר. בסיורו הוא רואה שכל האסירים חיים בדוחק, אולם בתא אחד יושב אדם זקן, שנראה כי הוא מקבל תנאים טובים, מאכל, משקה, ומיטה נוחה. האורח שאל את השר מה השתנה אסיר זה מכולם. ענה לו השר כי אסיר זה מרצה עונש על כך שלקח סחורה בהקפה ולא שילם, עקב פשיטת רגל. שמע זאת המבקר ועשה מעשה: נכנס למסעדה ואכל ללא הרף. לבסוף – סרב לשלם. הוא נעצר והושלך לכלא. לתדהמתו, הוא הושלך בתא צר עם תנאים גרועים, ולא כמו אותו זקן.הוא בקש לקרוא לשר בית הסוהר, ושאלו: הרי מי שלוקח ואינו משלם – מקבל תנאים טובים! ענה לו השר: שוטה! הוא לקח ורצה לשלם, אולם לא הצליח, לכן הוא נענש בעונש קל. אתה בחרת לקחת ולא לשלם, ולכן תענש בחומרה!

הנמשל ברור: ישנן עבירות שמאתגרות את האדם. עלו להתמודד, אולם הוא לא בחר את הכניסה למצב הבעייתי מראש. נדר לעומת זאת הוא מצב אליו האדם נכנס מרצונו. עבירה זו – היה טוב לה שלא תבוא לעולם!

זהו הרמז בפסוק:

והוא לדעתי מאמר הכתוב, "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, ויהיה בך חטא" אם לא תשלם. ופן יקשה לבבך לאמר מה נשתנה חטא זה משאר עבירות שלא נאמר בהם כזה? לזה השיב, יען ש"כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", שאין אתה מצווה לנדור, ואם כן מאחר שאסרת עצמך בעוון נדרים מבלי מכריח אז תקרא פושע, ואין לך התנצלות לומר יצרי תקפני, מאחר שאינך מצווה על זה, משא"כ בשאר עבירות שאתה מצווה יועיל לך התנצלות לאמר 'יצרי תקפני ואנוס אנכי' ויקל עונשך,

דברי המגיד מדובנא רמוזים בפסוק עצמם, בייתור של המילים "והיה 'בך' חטא" – בך! בגללך! זה מה שהפך את ביטול הנדר לחמור במיוחד. בעבירה רגילה ישנו פיתוי יצר, וישנו מעין "תירוץ". בנדרים אין הדבר כן, אלא האדם הנודר הוא זה שיצר את התשתית לעבירה, דבר שניתן היה לוותר עליו במקרה כזה.

לאור זה, מובן גם הפסוק בקהלת (ה, ד):

והוא ממש מאמר החכם "טוב שלא תדור וגו' כי למה יקצוף האלהים על קולך", ירצה כי כבר בקולך זה חייבת את עצמך למלך הכבוד ה' צבאות שמו בדבר שאינך חייב בו ואין מצווה לעשותו כי אם לא תשלם "יקצוף האלהים עליך וחבל את מעשי ידיך".

רבינו מדקדק בלשון הפסוק בקהלת: למה הכעס הוא על "קולך"? הרי העבירה היא ביטול הנדר, לכאורה? אלא שזהו אותו רעיון בדיוק: הכל התחיל מהקול! ולכן כבר על זה ישנו כעס. עצם הכניסה למצב הנדר, וממנו לחילול הדיבור.

בין כלי לשמלה

 בס"ד

בין כלי לשמלה / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בעולם של בלבול מינים, והכנסת המושג "מגדר" המטשטש את החלוקה הפשוטה בין גברים לנשים, מאירה לנו הפרשה את הפסוק (כב, ה):

(ה) לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:

ההבדלים הפנימיים שבין גבר לאשה חייבים לבוא לידי ביטוי גם בלבושם.

יחד עם זאת, רבינו עומד על קושי בלשון הכתוב:

אך יש לדקדק אמאי לא נקט בשניהם "כלי" או בשניהם "שמלה".

מדוע התורה משנה את הלשון, ואצל הגבר משתמשת במילה "כלי", ואצל האשה במילה "שמלה"? (מה גם ש"שמלה" כתובה בתורה גם כבגד של גבר).

כדי לענות על זה, הרב מקדים דיוק נוסף בפסוק של חתנו, הרב צ'גייר עשוש (חלק ג, אות ג):

ואפשר ליישב דקדוק זה עם דקדוק ידיד נפשי הנ"ל בשינוי הלשון שלא אמר בשניהם לשון "הוייה" או בשתיהן לשון "לבישה",

באשה – התורה מזהירה שלא "יהיה" כלי גבר עליה, ולא ש"לא תלבש", ובאיש האיסור נאמר בלשון "לבישה". מה המשמעות ההבדל? מסתבר שאונקלוס כבר עמד עליו:

כפי מה שתרגם אונקלוס "כלי גבר" - תיקון זֵין דגבר. דהיינו שלא תחגור כלי זיין עליה. ולכן נקט לשון "הוייה" ולשון "כלי" כי אינו מלבוש.

אונקלוס מתרץ את שני הדיוקים ביחד: כלי הגבר עליו דברה התורה במיוחד בציווי זה הוא כלי נשק! וממילא לא שייך לדבר על "לבישה" אלא על "הוויה", "להיות על...".

לפי זה, התורה מדגישה כי ישנה שייכות דווקא בין הגבר לכלי המלחמה. חז"ל אומרים (הביא דבריהם התורה תמימה בתחילת פרשתינו) ביבמות ס"ה ב' "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", וכן בקדושין ב' ב' "אין דרכה של אשה לצאת למלחמה".  

מבעל הטורים מתרץ רבינו תירוץ נוסף על שני הדיוקים:

ועיין להרב בעל הטורים ז"ל שכתב "כלי גבר על אשה" - בגימטריא "כלי תורה", רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה. ע"ש. ובזה אתי שפיר (=מובן הדבר) דנקטן (=שנקטנו, בחרנו) לשון "הוייה" ולשון "כלי".

רבינו יעקב בן רבינו אשר מוצא רמז בגימטריה – כדרכו – לתוכן נוסף. כלי הגבר הוא התורה הקדושה. עול חיוב לימוד התורה מוטל על הגבר. ישנו מכלול סיבות לכך, ואין כאן המקום לפורטן במסגרת קצרה זו. כלי התורה אינו "לבוש", אלא "הויה", מציאות. התורה חודרת לאישיות הלומד ומשנה אותה. שמלה לעומת זאת מכסה חיצונית את האדם, ולכן שייך בה לשון "לבוש".

נדגיש שמדובר על החיוב. גם אשה שחשקה נפשה ללמוד תורה לשם שמיים ברוכה תהיה לה', אולם הדגש הוא על הצד שאינם לומדים: הגבר יעבור בכך על "ביטול תורה" (לפי קריטריונים ודעות שונות), ואילו על האשה לא תוטל שום אשמה.

לפי זה, אין כאן עיסוק רק בביגוד, כפי שהסבירו רש"י ועוד. לשיטתם, האיסור נובע מגדרי צניעות, שלא לייצר אפשרות של התערבות שתביא לפריצות. לפי דברי הרב, האיסור נוגע כאן בשורשי הזהויות, כמדוייק משינויי הלשון.

דבר מהלב!

 דבר מהלב! / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

כיצד ניתן לדבר באופן משפיע? העבודה החינוכית היא עבודה לא פשוטה. אדם בטוח בדרכו ובאמת שלו, ולא נותן בקלות שיזיזו אותו מעמדותיו.

חז"ל גילו לנו כי ישנה דרך כזו. רבינו מצא רמז לה בפרשתנו. בסיום פרשת בן סורר ומורה נאמר (דברים כא,כא):

...וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

על פי הפשט, עם ישראל ייזהר מלחטוא, לאחר ביצוע עונש המוות באותו סורר ומורה. אולם רבינו מסביר כי מונח כאן מסר נוסף:

אמרו רז"ל "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב",

כשאדם רוצה לשכנע, יש המון משמעות לאופן בו דבריו נאמרים. אם הוא יציג את הנתונים באופן קר ויבש, ייתכן ודבריו ייפעלו, אולם ייתכן ולא. הסיכוי להצלחה מונח דווקא באופן אמירת הדברים. שיהיה ניכר שהם יוצאים מתוך נפשו של המדבר:

ולכן כשאדם מוכיח את חבירו להחזירו בתשובה מעומק הלב, דבריו עושים פירות ומתקבלת תוכחתו.

הדיבור היוצא מן הלב יכול להיות בעניינים שונים. למשל: פנייה לעזרה עקב מצוקה, לא אלינו. רבינו ממקד זאת גם על תחום התוכחה. הבא להוכיח, ורוצה לתת כח לדיבור, יראה שהדברים נובעים מעומק ליבו. וזהו הרמז:

וזה שאמר "ובערת הרע מקרבך", אם כשאתה מוכיח כדי לבער הרע, יהיה זה מקרבך, מעומק לבבך, אז "וכל ישראל ישמעו ויראו".

 

 

לומדים מהידיים...(או: עם ישראל נמשלו ל-LIKE...)

לומדים מהידיים (או: עם ישראל נמשלו ל-LIKE...) / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

תיאור הניצחון על האויבים, המופיע בתחילת הפרשה, אינו בפועל "נפילה" או "ירידה", כאמור במקומות אחרים. אצלנו נאמר:

(כא, י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

האם יש משמעות לביטוי ה"נתינה ביד"? רבינו מציע כמה וכמה הסברים ורמזים. נלמד אחד מהם:

...נראה לפרש בס"ד, דהנה נודע כמה מלחמות עצומות נלחמו אומות העולם בישראל במלחמת הדת, שרוצים לבטל מהם הדת הקדושה שקבלו בסיני, וכל מגמתם ורצונם הוא להבליע את ישראל ביניהם, שלא ישאר להם ח"ו שם וזכר, כי בהיות ישראל מחזיקים באמונתם אי אפשר שישראל ייטמעו ביניהם ולעולם הם חיים וקיימים. אבל אם ח"ו ישראל יתערבו עמהם, ויעשו כמעשיהם, תתגבר המלחמה עליהם, ויתכן להיות שח"ו יבטלו ישראל ביניהם מה שלא היה ולא יהיה,

הרבה מלחמות עברו על אומתנו. רבות מאד מהן היו על רקע אמונתנו, החריגה בנוף האמונות העולמי, מאז העולם האלילי ועד ימינו. המאמץ לכפות דתות אחרות על עמנו, הוביל למאבקים מתמשכים. ניצחוננו בשימור ייחודנו ואמונותינו. אם אנו מוותרים חלילה על אמונתנו, הרי שאנו נכנעים ונופלים לפניהם.

והניצחון האמתי שבו ינצחו את אומות העולם הוא שיתרחקו מהם, ויחזיקו בדתנו ואמונתנו, כי רק בזה תלוי כל קיומנו והווייתנו בזה הגלות המר והנמהר.

רבינו מביא בקצרה רעיון מעניין שמחדש רבינו יוסף חיים מבגדד, מרן ה"בן-איש-חי", שהשבת חל יום האזכרה שלו:

והנה כתב הרב בן איש חי ז"ל בפרשת ראה, כי ישראל נרמזו בגודל (=באגודל) וכל האומות נרמזו בארבע האצבעות, להורות כמו שהגודל מובדל מן ד' אצבעות, כן ישראל מובדלים מן האומות, וכמו שכתוב "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" עיין שם.

הרב לא מפרט ומסביר מניין למד מרן הבן איש חי את הרעיון, ובאיזה הקשר הוא נלמד. הרב הביא את הרעיון כדי להשליך ממנו על סוגייתנו:

וזה שאמר "כי תצא למלחמה על אויביך" הם אומות העולם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו להרע לנו, למען לא יישאר לישראל ח"ו שום זכר...והבטיחנו ה' יתברך, שבמלחמה זו ינצחו ישראל ולא יבטלו לעולם, וזה ע"י שישראל יהיו מובדלים מהם כמו הגודל המובדל מארבע האצבעות, וזהו "ונתנו ה' אלוהיך - בידיך" שתסתכל באצבעות ידיך, ומשם תדע כי ראוי לישראל שיהיו מובדלים מאומות העולם, ובזה תוכלו לנצח את אומות העולם וכאמור.

ה' ייתן את אויבינו נכנעים לפנינו, בזכות המבט בידינו! המבט ביד יזכיר לנו כי לא כל האצבעות שוות, וגם לא כולן נמצאות באותו מקום. האגודל, המובדלת במקומה ביחס לשאר האצבעות, היא זו המזכירה לנו שאיננו עם ככל העמים. עלינו להתחזק בכל תוקף, לעמוד על ייחודנו ואמונתנו. מתחדש כאן ,אם כן, שלא רק שהתורה מבטיחה לנו שאויבנו יפלו לפנינו, אלא גם מלמדת אותנו מהי הדרך להגיע לניצחון כזה, בין כעם בגלות, ובין כעם עצמאי בארצו.

עניינם של הייבום והחליצה

 עניינם של הייבום והחליצה / לפרשת כי תצא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

מצוות הייבום קשה להבנה. מה היא עושה ומה היא פועלת? ומדוע – במידה והאחים לא רוצים – עושים את טקס החליצה?

 מקדים הרב:

רבים מאחינו בית ישראל, אשר לא חונכו על ברכי התורה והיראה,...ישאלו מה טעם בכל זה? ולהיות כי לא במרד ומעל ישאלון זאת, כי בעוונות הרבים הנה הינם כתינוקות הנשבים בין הגויים! על כן ראיתי לבאר עניין זה בדרך מושכל. ידוע כי האשה שנשאה לבעלה על פי הרוב, שאבי בעלה ואחי בעלה וכיוצא, ייצר להם מאד במות בעלה; לא רק על הנפטר עצמו, אלא גם על אשתו, ולא ירצו שתהיה לאיש זר, כי זה מזכיר להם יגונם וצערם...

כאשר ח"ו אח מהמשפחה נפטר – ועוד בדמי ימיו, בטרם זכה להמשכיות, הקשר הנפשי בין האלמנה למשפחה מתחזק, ואם היא תחיה עם אדם אחר ייגרם גם להם סבל אדיר, בזכרם את אחיהם.

וגם מצד איזה תיקוות אשר יקוו שעל ידי מצוות ייבום, תבנה להם בית הנפטר, והיה הבן הנולד ממנה ימלא שם ומקום הנפטר, וכיוצא. ובפרט אם היא מוכשרת בענייניה, וכשרונות פעולותיה אשר בבית וכיוצא. וגם תמצא מי יעמוד לה בצר. ולכן התורה בחרה להיות הקרוב להאח הנפטר אם ירצה לייבם.

האלמנה היא חלק מהמשפחה, הם מצפים, שהיא תצליח לייצר הנצחה לאחיהם הנפטר ב"מ, בדמות בן. בודאי הפרידה ממנה תהיה קשה אם היא כישרונית במיוחד. ויש גם את היתרון בשבילה: הם יהיו לה למשענת מגן, ולא תהיה תלויה בחסדי זרים, כמו שאר האלמנות. מסיבה זו ציוותה התורה לאסוף אותה חזרה למשפחה.

ואם היא לא רוצה? חולצים. מה המשמעות של הטקס, בפשט?

ואם לא ירצה – צריך פרסום וגילוי בדבר הזה, לבל יימשך אחר כך מזה רציחות וקטטות ומריבות,  שהיבם טוען אני לא אמרתי שלא לייבם וכיוצא.

אם האלמנה הצעירה תינשא לאדם אחר , יכול הייבם הפוטנציאלי-לשעבר לעורר מהומות רבות, ולטעון שהוא היה מעוניין בה, ומה לה לעזוב את משפחתם.

ולכן יהיה זה על ידי הזקנים בעשותה חליצה לשלוף נעלו, לאות ולסימן שכבר קנה לה את גופה ושיחררה מייבומו, ואין לו בזה שום מבוא (=שום דרך לבוא ולטעון)...ולכן ייקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל", להיות לזיכרון ולתעודה.

הטקס בא לסתום את הגולל על כל טענה אפשרית בעתיד, הן מצד המעשה טיקסי של שליפת נעל, המבטאת סיום מחוייבות וקשר, והן מצד הכינוי שקיבל היבם הסרבן.

ובזה נראה עד כמה התורה מייצרת מנגנוני הגנה לחלש, טרם נפילתו, ופועלת למניעת הנפילות החברתיות והמוסריות.

 

אחיך או שונאך?

 אחיך או שונאך? / לפרשת כי תצא / מתורתו של המשך חכמה

בפרשתנו ישנה הרחבה של דינים רבים הנוהגים בין אדם לחבירו. בין השאר ישנו ציווי לטפל בבהמתו של החבר, הכורעת תחת משאה (דברים פרק כב):

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

דין זה כבר נאמר בפרשת משפטים, בשינוי קל אך בעל משמעות מאד כבדה (שמות פרק כג):

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

מתי ישנו שינוי בין המקומות?

אמנם חז"ל כבר דנו בשאלה כיצד זה ייתכן שבכלל התורה התירה יחס של שנאה כלפי היהודי האחר? וענו בתלמוד: (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב):

 ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה

(=האם מותר לשנאותו? והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!אלא שישנם עדים שעבר עברה. שאלה:  אם כן, האדם ההוא אינו רק שונא שלך, אלא של כולם! לכן ההיתר לשנאתו קיים רק אם ראו בו דבר ערווה, בעיה של חוסר צניעות קשה).

מהתלמוד יוצא שכל ההיתר לקיומו של שונא, הוא דווקא בהקשר של עבירה, ולא בהקשר פרטי אישי צר. אמנם, בכל מקרה יש לעזור לו להקים את חמורו.

אולם לא הובן -  מדוע אצלנו נאמר הדין של הקמת החמור, באח, ולא בשונא?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ד) לא תראה חמור אחיך וכו'. ובמשפטים (שמות כג, ד) כתיב "אויבך". משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי, הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".

כלומר, הפער בין המקומות נובע מהמצב הרוחני של עם ישראל בזמן הדיבור. בפרשת משפטים עם ישראל במצבו האידיאלי ולפני חטא העגל. כל מי שאינו כך, פוגם באומה ומוריד אותה. לכן הרשע ההוא חטא ולא קבל תוכחות, ונתייחס אליו כ"שונאינו". אמנם לאחר חטא העגל, החיסרון אוחז בכולם, ורק בודדים מותרים להפעיל את הנשק הקשה של שנאה.

יש כאן לימוד מחודש: גם אם נראה לנו כי ישנו טעם טוב לשנוא, נדע לנו כי עדיין החיסרון קיים בנו, ואנו "אחיו" של החוטא בפועל. החיסרון קיים בכולם, למעט בני עליה. כל זמן שלא התנקינו בעצמנו מן הרוע והחטא, אין לנו רשות להתייחס לחברינו כשונא.

במיוחד בימים אלה של מתח חברתי לקראת בחירות, שההבדלים החברתיים והתפיסתיים מתחדדים כל כך, ואפילו חלילה עד כדי שנאה, עלינו לשנן כלל זה, ולזכור כי גם אם בפועל  אנו חוטאים פחות, עדיין אנו שותפים לאתגר, והוא אחינו בדבר, ועלינו להתעלות יחד לעבודתו יתברך.

 

בין מלחמה למלחמה

 בין מלחמה למלחמה / לפרשת כי תצא / אור החיים הקדוש

בעולם של אתגרים, כמו העולם בו אנו חיים, המושג מלחמה אינו משמש רק לקרב בין מדינות / עמים / שבטים / וכו', אלא לכל התמודדות הדורשת התעצמות מצד האדם המשתדל, להלן: הלוחם.

הלוחם חולם, שואף, חותר לעבר יעדים, אולם בעולם בו ישנם רצונות שונים ומנוגדים, חוקי טבע ונורמות חברתיות, לא כל מה שהלוחם רוצה אפשרי בקלות.

התורה נותנת לנו הדרכה למלחמה הפנימית שלנו, כפי שמגלה לנו האוה"ח הק' את הרמזים (דברים פרק כא):

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם ...ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה ... הכובש את יצרו - שאין גבורה גדולה מזו, ...

הפרשה רומזת למלחמה הגדולה ביותר שיש לאדם: מלחמה ביצריו. בעם ישראל הדבר מקבל משנה משמעות, כי מעשיהם של ישראל משפיעים על המציאות כולה.

ל-מלחמה בפתח, ולא בשווא, ללמדנו שזו המלחמה העיקרית של האדם. 

מדוע?

ואומרו על אויביך בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם,

יש מלחמה שניתן בכל רגע לקום ולעזוב, ואין לך נזק בהמשך, אולם כאן זו מלחמה מסוג של התגוששות: אם אתה עוצר לנוח - היריב מיד מסתער עליך. הדבר דורש דריכות מתמדת, ועקביות.

אולם - האם יש סיכוי? האם נוכל להצליח נגד מי שהוא אש, למרות שאנו בשר ודם?

ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ...

יה"ר שנזכה לעמוד איתנים במלחמה זו, וביתר עוצמה בשנה הבאה עלינו לטובה.