האם קבל אברהם אבינו את המתנות של פרעה?

 

בס"ד

האם אברהם לקח את מתנות פרעה? / לפרשת לך לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אברהם אבינו חושש על חייו בהגיעו למצרים. יופיה של אשתו עלול בסבירות גבוהה לגרום להריגתו על ידי המצרים שטופי הזימה. אברהם ושרה מתאמים גירסאות, ומספרים לכולם שהם אחים. כך מסביר אברהם לאשתו את מטרת התרגיל (יב, יג):

אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.

פשט הדברים הוא חשש ההריגה.

רש"י מפתיע אותנו בהסברו:

למען ייטב לי וגו' - ופירש"י "יתנו לי מתנות"

רבינו מקשה על הסבר זה מיד:

והוא פלא, כי איך הפה שאמר למלך סדום בהלחמו עמו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", גם שהוא חלקו מכל עמלו...יבקש לתת לו מתנות?? וקרא כתיב "שונא מתנות יחיה"! עוד יש לדייק אומרו "ולאברם היטב פרעה בעבורה", כמ"ש פירוש רש"י "ויהי לו צאן" וגו' כלומר שנתן לו פרעה מתנות כאשר אהב אברהם, א"כ מהראוי יאמר "ויתן לו צאן" וגו'

שאלה ראשונה: אם אברהם אבינו לא לקח כלום במלחמת ארבעת המלכים, למרות שמותר היה לו, כאן הוא ייקח מפרעה? שנית, מקבל מתנות נהיה משועבד לנותן, ויש כאן צמצום של החיים, ולכן שונא מתנות יחיה – וכי אברהם לא רוצה לחיות בשלמות כזו? ודבר אחרון, אם אכן פרעה נתן לו, מדוע כתוב "ויהי לאברהם צאן", ולא "ויתן לאברהם צאן"?

לאור שאלות אלה, מחדש רבינו פשט חדש בסיפור:

ויתכן כי אברהם ידע מראש מדרך הסברא ששונא מתנות יחיה. אך במה יודע איפוא אצל בני אדם כי מטבעו שונא מתנות ואיננו רודף שלמונים? הוא שמה שיזדמן שיתנו לו בני אדם מתנות וישיב אותם ולא יקבלם

אומר אברהם לשרה: יש לי תפקיד חינוכי בעולם, וגם במצב זה ארצה ללמד את גנות קבלת המתנות. שהרי כדי לזכות בך, שרה, הם יתנו לי מתנות כאחיך. אני אסרב לקבל את המתנות ובזה הם ילמדו שזה לא ראוי. לפי זה מובנים הפסוקים:

וזה כוונת אומרו "למען ייטב לי בעבורך", והטוב ההוא הוא "שיתנו לי מתנות" ואני אשיבם אליהם ולא ארצה מנחתם מידם! וזה היא טובה כפולה אצלי להודיע לכל כי שונא מתנות אנכי מצד טבעי, וארויח שאחיה חיי יושר כטבע "שונא מתנות שיחיה", והוא אומרו "וחיתה נפשי בגללך" כי יקויים בי "שונא מתנות יחיה"

שני חלקי המשפט של אברהם אבינו קשורים זה בזה: למה חיתה נפשי בגללך? בזכות הסירוב לקבל את המתנות שיתנו לי בעבורך! כי שונא מתנות – יחיה.

ולפי זה מובן יותר ההמשך (בפסוק טז):

ולזה אמר "ולאברם היטב פרעה" שנתן לו מתנות, אך הוא ע"ה לא רצה לקבל וזה נרמז באומרו "ויהי לו צאן" וגו', יירצה (=כלומר) "לו – משלו" כי כל מה שרכש אברהם צאן ובקר ועבודה רבה לא היה רק משלו ולא משל אחרים, כי היה שונא בצע ולא רצה ליהנות משל אחרים...

לא כתוב שאברהם קיבל את מתנת פרעה. כתוב "ויהי לו" – לא משלו, את הרכוש שכבר רכש במהלך חייו ביגיע כפיו ומתוך עמלו.

למדנו את מעלתו של אברהם אבינו שהיה נהנה מיגיע כפיו, ואף במקומות החומריים והשפלים ביותר כמו ארץ מצרים לא ויתר על הדרכה למידות טובות ולחיי חירות ובחירה.

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה - מכפלת כח רוחנית!

 

בס"ד

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה – מכפלת כח רוחנית! / לפרשת נח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשתנו פותחת בתיאור דמותו של נח (ו, ט):

אלה תולדת נח נח איש צדק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח.

רבינו עומד על כמה דיוקים בלשון הפסוק:

...יש לדייק אומרו "בדורותיו" שהוא מיותר, וגם היה לו לומר "בדורו", וגם אומרו "את האלהים התהלך נח" מיותר לגמרי אחרי אומרו כבר "איש צדיק תמים".

3 שאלות שואל רבינו: א. אם נח הוא צדיק – מדוע יש לקשר זאת לעניין הדור שבו הוא חי? ב. מדוע ריבתה התורה "דורות" הרבה? היה די לדבר על דורו-דור אחד. ג. המשמעות הפשוטה של "צדיק" היא הליכה בדרכי ה', אם כן המילים "את האלוהים התהלך נח" – נראות מיותרות.

רבינו לומד מכאן כי התורה מחדדת ומסבירה לנו את מהות עבודתו וצידקותו של נוח. אין כל הצדיקים שווים. אין עבודתם הרוחנית של כולם זהה. כדי להבין מדוע זכה נוח ליחס מיוחד מהקב"ה – ישנו תיאור של דרכים נעלות יותר של צדיקות:

ויתכן כי הנה נודע כי בן אדם תולעה חליפות וצבא עמו (על פי איוב י, יז – מצבי האדם משתנים בחיים. ר.כ) כי יזדמן שבנערותו יהיה צדיק וסופו לעת זקנה יתהפך לרשע...ולזה בא הכתוב לספר בשבח נח כי היה צדיק תמים בדורות שלו ר"ל בכל הזמנים שעברו עליו אם בדור הילדות והשחרות ואם בדור הזקנה היה צדיק מתחלתו ועד סופו.

תכונה ראשונה: עקביות. הצדיקות של נוח מחזיקה מעמד לאורך מאות שנות חייו, בין בצעירותו ובין בשלבים המאוחרים יותר. "דורותיו" משמעו תקופות חייו. כאילו הוא עצמו עבר מדור לדור.

תכונה חשובה נוספת:

אך בהיות כי יקרה איש צדיק בגלוי לעיני העם למען יכבד בעיני בני עמו ויש צדיק ממנו שעושה מעשיו הטובים בסתר שאין מכיר במעשיו רק המקום, לזה אמר "את האלהים התהלך נח", שכל מעשיו תומתו וצדקתו היתה נעלמת מבני אדם ולא היה מכיר בו רק האלהים

צדקתו היתה בצניעות, מה שמוכיח שהיא לשם שמים, ולא כדי לקבל כבוד מהבריות. לכן רק "את האלוקים" ולא עם אף אחד אחר "התהלך נוח". כמובן שאין הדבר אומר שהיה רע או אדיש לאחרים. נראה שכוונתו של הרב היא שלא ניכר היה כלפי חוץ שיש בו מעלות רוחניות ייחודיות.

והוא מאמרו יתברך אליו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אשר תיבת "לפני" מיותרת. אך (=אלא) יאמר בוא אתה והנצל וגם כל בני ביתך ינצלו בזכותך, כי יש בכחך כח מספיק להציל גם אחרים בזכותך. וגודל הזכות הזה שיש לך הוא "כי אותך ראיתי צדיק" רק "לפני" בהעלם ובהסתר שאין מכיר בצדקתך רק לפני גלוי ולא לבני אדם ולכן יקרת בעיני מאד וגדלה מעלתך שיספיק זכותך גם להציל אחרים.

בכך אנו מרויחים הבנה בעוד מילה שנראית מיותרת, והיא המילה "לפני" המופיעה ביחס לצדיקותו של נוח. שהרי הדבר אינו ברור: אם נוח צדיק – די בכך כדי להצילו, ומה חידשה התורה במילה "לפני"? אלא שלאור חידושו של הרב הדברים ברורים. אם נוח היה צדיק "רגיל" – אולי הוא היה מציל את עצמו, אך לא היתה עומדת זכותו להציל אחרים. הכח שלו להציל את משפחתו, גרעין האנושות החדש, וכן את כל עולם החי, נבע רק מתוך עבודתו הרוחנית שבאה בצניעות, רק לשם שמים.

 

להיות טוב!

 בס"ד

ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

הגאון הרב אלטר (אל-טר=שמרהו ה') מאזוז זצוק"ל, נולד בי"א אב תרצ"ב, ונפטר בי"ט בתשרי תשמ"ח. עלה לארץ מג'רבא בשנת תשט"ז, והתיישב במושב איתן, שם שימש כרב המושב. היה מתהלך בצניעות ובענווה מרובים, אולם גדולתו נודעה בין ענקי ארץ.

על גודלו נלמד, ממה שאמר עליו – להבדיל בין החיים – הגר"מ מאזוז שליט"א. שאלו את הגר"מ מאזוז אחר פטירת הרב אלטר,  מה מצא בר' אלטר שככה מעריך אותו? ענה הגרמ"מ: לכם יש את הרב שך? לנו יש את הרב אלטר כרב שך וגדול ממנו! גם הגר"ע יוסף זצוק"ל קם לכבודו כאשר בא אליו לראשונה, לאחר שפגש את גודלו דרך ספריו וחיבוריו.

בעזרת ה', השנה נלמד מתוך תורתו, מהספר "אם למקרא".

 

להיות טוב / לפרשת בראשית / מתורתו של הרב אלטר מאזוז זצוק"ל

סיפור הבריאה טומן בתוכו את שורשי המציאות. פרשנויות רבות ניתנו לסיפור בריאת האדם ואשתו, המכוונות את האדם בנתיבי חייו, עיצוב זהותו, בניין משפחתו ועוד. רבינו אלטר זצ"ל, מתמקד במילה "טוב", המופיעה טרם הפרדת אדם וחוה. מדוע לא טוב היות האדם לבדו? האם הבעיה קיימת רק במישור הזוגי?

לא טוב היות האדם לבדו וגו'. ידוע כי אין "טוב" אלא תורה, שנאמר "כי לקח 'טוב' נתתי לכם תורתי אל תעזובו"...ולימוד התורה צריך להיות עם חברים ובזה יזכה לחכמת התורה. לא כן אם האדם לומד לבדו, לא ישיג את חכמת התורה...

במסכת אבות פרק ו', ובעוד מקומות, חז"ל מדגישים כי הצלחה מירבית ומדוייקת בלימוד, באה דווקא בלימוד שיתופי, חברותא, שיעור וכיו"ב. הסיבות רבות: הן מצד עניין המסירה, הן מצד איכות הקליטה, הן מצד מניעת הטעויות, ועוד. רומזת התורה כי בבריאת האדם, שתכליתו חיפוש רצון ה', כבר נרמז כי את החיפוש הזה יעשה בחבורה:

וזהו שאמר "לא טוב" - שלא ישיג האדם התורה הנקראת "טוב" כשהוא לומד לבדו. ולכן "אעשה לו עזר כנגדו" בתורה, שילמד ביחד עם מי שכנגדו, זה לעומת זה עשה ה', ואז יצליחו שניהם בלימוד.

כיוון נוסף מציע רבינו, והוא על פי הפירוש הפשוט של המילה "טוב" – פשוט להיות מיטיב לאחרים:

אי נמי (=או גם) על פי דברי חז"ל במסכת קידושין דף מ', על פסוק "אימרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י) וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב?? אלא טוב לשמים ולבריות - זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זה צדיק שאינו טוב.

הגמרא במסכת קידושין מחדשת כי ישנם שני סוגי צדיק, ה"טוב", וה"לא-טוב". המדד הוא ביחסו לבריות. האם הוא מיטיב להם? ער לצרכיהם? אם כן, הרי שהוא צדיק טוב.

גם יסוד זה נרמז כאן, כהדרכה משמעותית בבחירת הדרך: אינך חי לבד בעולמו של הקב"ה, ועליך מוטל להיטיב גם לזולתך, ולא רק לעסוק בהצלת נפשך ונשמתך:

וזהו שאמר "לא טוב", שאינו נקרא 'צדיק טוב', "היות האדם לבדו" שהוא טוב רק לבדו, ולא עם הבריות...

היות האדם לבדו, גם אם יהיה במדרגת אדם, אך לבדו – אינה מציאות טובה, ועל האדם לתת את הדעת לטובת זולתו.

ויהי רצון שנזכה להיות טובים לשמים ולבריות.

 

חשיבות סיפורי צדיקים

 בס"ד

"...וידוע ומפורסם בשערים המצויינים בהלכה, יקרת ערכו של הגאון המחבר זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, אביר הרועים, טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי, מופת הדור והדרו, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, הגאון הגדול, מבצר עוז ומגדול, כקש"ת כמהר"ר רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, מגדולי הרבנים בג'רבא..." (הגרע"י בהסכמתו להדפסת שו"ת שמחת כהן, מאת רבינו זצ"ל)

"זה לי יותר משלושים שנה בערך, שהיה בא איתי בכתובים בשאלות שונות אם בהלכה בנגלה, אם בנסתר, בחנתיו וכרתיו הדק היטב היטב הדק, וראיתי ממש כולו אומר כבוד איש קדוש כמלאך ה' צבאות לאות ולמופת, למרות הייסורים הקשים זה רבות בשנים שסבל מאד ממחלות שונות...לא עזב דרכו בקודש ללמוד וללמד, לשאול ולהשיב...האם זה בר איניש? אינו אלא בר אלהין!" (הגהמ"ק ר' עובדיה הדאיה זצ"ל בהספדו על רבינו).

 

אלה הם מקצת שבחיו של ר' ר' רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל, שהיה מגדולי התורה של האי ג'רבא.

בע"ה נלמד מדרשותיו בשנה זו.

סגנונו בספרו מנחת כהן הוא "...דרשות על סדר הפרשיות מדי שבת בשבתו, ברם איכא בינייהו טובא רמזים קלים, וגימטריאות ונוטריקון וראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצא...הלא תראה כמה וכמה גופי הלכות הוציאו רז"ל מדרשות כיו"ב...הררים התלויים בשערה, ובכתבי האר"י זלה"ה כמה רזי דרזין טמ'ן ברמ'ז , בגימ' וראשי תיבות וסופי תיבות, כאשר ירדוף הקורא החכם בחכמתו, ומזקנים אתבונן רבינו בעל הטורים ז"ל על התורה אשר שאב מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל כמו שכתב בהקדמתו, ועד אחרון הרב נהר שלום ז"ל, ושם בהקדמתו כתב...ובדרך זה הלכו רבינו בעל הטורים ובעלי התוספות, וספר פענח רזא, והש"ך על התורה...ע"ש, ובעקבותיהם הלכתי..."

 

חשיבות סיפורי צדיקים / לפרשת בראשית / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

ישנו מדרש פליאה (בראשית רבה ב,ה):

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" אלו מעשיהן של רשעים "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

הקושי זועק: וכי היתה איזושהי מחשבה, שישנה העדפה אצל ה' יתברך להנהיג ולנהל את עולמו דרך העבירות, מעשיהם של רשעים??

ר' רחמים חי חויתא הכהן זצוק"ל, בספרו מנחת כהן, בפירוש השני:

וכעת נראה לפרש עוד,, דהנה כשקורא האדם בסיפורי מעשיות של הרבנים והצדיקים שתמיד תפילתם עושה פירות, ועל ידם נתבטלו כמה גזירות, מתפעל מאד האדם ושב בתשובה, בראותו כמה גדולים וחביבים הצדיקים בעיני הקב"ה, שתמיד מקבל תפילתם ועושה רצונם. גם כאשר יקרא בסיפורי הרשעים, מה שעבר עליהם עונשים וייסורים על מעשיהם הרעים, יתפעל גם כן לשוב בתשובה.

הרב מחדש חידוש מתוק ביותר, דרוש על הדרש: מעשיהם של צדיקים אינו "מצוות" כמקובל, אלא "סיפורי צדיקים"! כך גם בכיוון ההפוך: מעשיהם של רשעים אינם "עבירות" כרגיל, אלא "סיפורי רשעים"! כיצד הדבר נכנס למדרש הנ"ל?

אך באמת יש הפרש ביניהם, דכשקורא בסיפורי מעשיות של צדיקים הוא שב תשובה מאהבה, על ידי שרואה יקר ערכם של הצדיקים לפני הקב"ה, ישתדל גם הוא להתדבק בתורה ומצוות באהבה ושמחה רבה, אבל השב בתשובה על ידי שקורא הצרות והייסורין שעברו על הרשעים מפני מעשיהם תשובתו אינה אלא מיראת העונש שלא יקרה לו כמותם.

המדרש מלמד על יתרון קריאת סיפורי צדיקים ומעלתם, על פני קריאה על סיפורי רשעים ועונשם: האדם הקורא בסיפורי הצדיקים, ליבו מתלהב באהבת ה', תורתו ומצוותיו, ובכך הוא זוכה למדרגה העליונה של התשובה, שהיא מאהבה. זאת בניגוד לספורים בהם מתעוררת היראה, שהיא מדרגה נמוכה.

ועל פי זה מובן המדרש, והמשל לאור וחושך:

וזהו "ויקרא אלוהים לאור יום – אלו מעשיהם של צדיקים", דהיינו שקורא בסיפורי מעשיות של הצדיקים, ועל ידי זה יאורו עיניו של הקורא לשוב בתשובה.  "ולחושך קרא לילה – אלו מעשיהם של רשעים", שקורא בסיפורי מעשיות של הרשעים...ועל ידי זה ישוב בתשובה שלא יקרה לו גם הוא כמותם. "ואיני יודע  באיזה מהן חפץ", רצה לומר, איזה מהן יותר טוב? "כשהוא אומר וירא אלוהים את האור כי טוב"...שרואה מעשיהם של צדיקים, הוא שב מאהבה, מזה מוכח דמעשיהם של צדיקים עדיפי טפי (=עדיפים יותר).

יש כאן הדרכה חינוכית מאד משמעותית: אנו צריכים להבליט את הטוב, המעורר את הכוחות החיוביים שבנו. אמנם גם סיפור מטלטל יכול להניע אדם לפעול, אולם אז פעילותו תהיה מתוך תחושה של מגננה, שמאופיינת בעשייה מינימלית. עשייה שבאה מתוך ראיית הגודל האפשרי של האדם, תניע לפעול ביתר שאת ויתר עוז.

 

 

האמנם רש"י פשוטו של מקרא?

 בס"ד

האמנם רש"י פשוטו של מקרא? / לפרשת בראשית / מתורת רבינו משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

מגיל ילדות לימדו אותנו שרש"י הוא פשט המקרא, כמו שהוא לכאורה כותב בעצמו בכמה מקומות.

אולם כבר נכדו הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, מגדולי בעלי התוספות על התלמוד), הקשה עליו, שכן הוא מציג את פירושי הדרש של חז"ל – כאילו הם פשט!

נקח דוגמא מפרשתנו: אנו יודעים כי ישנה מצווה של פריה ורביה, כאמור בפרשה, בפרק הראשון:

 וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ;

למה מתכוון פשט הפסוק? האם זו ברכה (שיצליחו להביא ילדים רבים לעולם) או מצווה (חיוב וציווי להביא ילדים לעולם)?

עולם המצוות מתחיל מהר סיני. כל מה שנאמר קודם לכן, אינו פונה לאומה שאינה קיימת, אם כן, יותר נראה שמדובר על ברכה. יחד עם זאת – חז"ל לומדים לכאורה ממילים אלה את החיוב לפרות ולרבות. כיצד הדבר מסתדר? כותב ר' אברהם אבן עזרא:

ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא, כמו בבריאות המים, רק היא מצוה‎ העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

מה כוונתו?

השנה ננסה אי"ה ובלנ"ד ללמוד מתורתו של אחד מענקי התורה בדור הקודם, ר' כלפון משה הכהן זצ"ל (תרל"ד-תש"י, ג'רבא, טוניסיה) בספריו יד משה, דרש משה ועוד. חומר רחב ניתן למצוא עליו כאן.

וכך הוא מסביר את דברי ראב"ע:

וכוונתו ז"ל דרבותינו בעלי  המשנה מסורת בידם עד למשה מסיני כי הפריה ורביה היא מהתרי”ג מצות, ומפני שהתורה שבעל פה לא היתה כתובה כי אז לא היה רשות לכתוב כלום מהתורה שבעל‎ פה, לכן היו רבותינו הראשונים שמים איזה פסוק להסמיך אליו אותה המצוה או אותה‎ ההלכה ויהיה לסמך ולזכרון. 

פירוש: חכמי ישראל ידעו שהפשט כאן הוא ברכה לפריה ורביה. אולם, כדי שהלומד יחדד את הזיכרון של פרטי מעשי המצוות, חכמים הצמידו הלכות מהתורה שבעל פה, לפסוקים השונים.

את העקרון הזה, מחיל מוהרמ"ך (מורנו הרב ר' משה כהן) גם על שיטתו של רש"י:

ונראה לענ”ד דזו היא עצמה כוונת רש"י ז"ל אשר בכמה פסוקים וכמעט ברובם מפרש בכתוב מה שאמרו חז"ל במדרשים כאלו זהו פשוטו של מקרא, וכבר תמה עליו בזה רשב”ם וכתב שהודה לו רש”י בזה. ולענ"ד נראה דמראשית כזאת כיוון רש”י ז”ל לבאר לנו כל דברי רז”ל בש"ס ומדרשים באופן סמוך אל הכתוב לבל ישכחו דברי רז”ל ויהיה האדם זוכרם יותר כשהוא הוגה בתורה שבכתב ומגיע אליהם. אבל הפשט הגמור הוא מובן לכל מיניה וביה. ושוב כשנתווכח עמו רשב"ם הודה לו שראוי לחבר גם כן חיבור פשטיי גמור, כי ראה שיש בפשט עצמו חילוקי דיעות…. 

אכן רש"י ידע שפירושו הוא דרשי, כפי שמעיד רשב"ם נכדו! אולם רש"י בחר להביא מדרשי חז"ל על הפסוקים מסיבות פדגוגיות; לחבר בתודעת הלומד את המצוות לטקסט הפסוקים. אמנם ההלכה נלמדת אך ורק מהתורה שבעל פה, אולם כדי לחזק את תודעת וקיום ההלכה אצל הלומדים – רש"י מציג את הדרש, כפשט ההלכתי.

אולם, מנין התעורר צורך זה? האם הצורך הדידקטי הוא השיקול היחיד של רש"י? מוסיף הרב סברה נוספת:

ועוד נראה לענ”ד לבאר טעם רבותינו באסמכתות הללו משום דבימי רבותינו ז"ל רבו הקנאים הצדוקים, הביתוסים, השומרונים, המינים. והכופרים, שהיו מסיתים ומדיחים את עם ישראל. נגד הקבלה והמסורה בתורה שבעל פה, ולכן התחכמו משום עת לעשות לה' להראות לכל דבר ודבר יסוד מהמקרא כפשוטו או אינו כפשוטו לסתום פי שטן וכדי שלא יוסיפו בני עולה לענות בית ישראל,

ערעור על אמיתת תורה שבעל פה, קיים במשך אלפי שנים, וחז"ל נלחמו להגנתה. כאן אמנם מצאו כלי משמעותי: להצמיד את פשטי הפסוקים להלכות המסורות, ובכך למנוע ביקורת אפשרית.

האם זה ישר? מסיים הרב:

...ואין כזה שום חסרון ח”ו אחרי שהאמת והצדק הוא שהדין דין אמת הוא שכן קיבלו הדינים והמצות איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה מסיני כדאיתא (=כמובא, כמוזכר) במסכת אבות...

אין הדבר פוגע ביושר, כי ההלכה אמת כפי שנתקבלה מסיני, וזו הנקודה החשובה בויכוח ההוא.

למדנו אם כן, שפשוטו של מקרא שברש"י לעיתים אינו הפשט, אלא חיבור הלכתי-מדרשי-דידקטי, שבא לרומם את קיום וחיזוק קיום ההלכה באומה.

 

מתי נברא הזמן?

 

בס"ד

השנה נעסוק בתורות מפי הרב שמואל טייב (השני).

ואלה תולדות חייו בקצרה של הגאון המחבר מתוך ספר מלכי תרשיש (תולדות חכמי תונס):

 טייב ר' שמואל מגדולי רבני תונס במחצית השנייה של המאה השביעית (תר"נ בערך) ולמד תורה אצל הרבנים מרביצי תורה בישראל ר' שלמה דאנה ור' ישועה הכהן.

וכתוב בתחילת ההקדמות (לספר "שלמי תודה" לר' שלמה דאנה) שרבינו ור' דוד בוארון הם תלמידי ר' ישועה, ורבם זה היה מחבבם כבבת עינו. 

חיבר ארבעה ספרים: (1) איילת השחר דרושים בדרך חקירה פילוסופית תונס תע"ר (2) כנפי שחר על ההגדה (3) עפעפי שחר על התורה (4) שמן הטוב שיטה על מסכת מכות. 

שמש כרב ומו"ץ בערים מהדייה בנזרת ומוכנין, ואח"כ היה טוען רבני בבית הדין הרבני בתונס. 

בסוף ימיו זכה לעלות לא"י ונפטר בעיה"ק טבריה תובב"א 

מתי נברא הזמן? / לפרשת בראשית / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם פתיחתו של מחזור חדש של קריאה בתורה, אנו שוב נפגשים עם סיפור הבריאה מלא העוצמה והתעלומה. שאלות רבות – פרשניות, אמוניות ואחרות – עולות למקרא פשטי הפסוקים. רבינו הרב שמואל טייב דן באחת מהן. הוא שואל כיצד ייתכן לדבר על מציאות של אור – אם השמש והירח ייבראו רק ביום הרביעי? כדי להסביר זאת, מרחיב רבינו את היריעה על כלל תהליך הבריאה (בראשית א, ה):

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

...מה שאמר "ויאמר אלהים יהי אור" גם שנברא ביום א' עם שמים וארץ הוא שלא נראה פעולתו בארץ עד שגזר עליו האל להגיע אורם בארץ וכן הארץ לא נראתה פעולתה לגידול עשבים ואילנות עד יום רביעי עד שנתלו המאורות

הבריאה התבצעה בשני תהליכים: א. תשתית מתומצתת של כל הברואים, ב. פירוט כל נברא והוצאתו אל הפועל. יש את הדבר עצמו שנברא ביום ראשון, ויש את פעולתו, גילויו וביטויו המעשי, שהתגלה בהמשך. עקרון זה חל גם על האור – והמאורות, אלא שכעת, כתוצאה מתהליך זה, נברא גם מושג חדש – הזמן:

ובזה נתיישב הדבר על מכונו כי גם השמש והירח נבראו ביום א' וסבב הגלגל ומזה נמשך מושג הזמן ודבריהם ז"ל מתאימים בד בבד עם דעת הפילוסופים שאמרו שהזמן עצמו הוא מכלל הנבראים

ישנו ויכוח פילוסופי קדום האם הזמן הוא דבר נברא, או שהיה מאז ומעולם ("קדמון"). רבינו טוען שמפסוקי הבריאה ניתן לראות את תשובת התורה: הזמן נברא, שכן גילויו הוא תלוי תנועת השמש והירח. הרב מסביר זאת באמצעות דוגמאות נוספות:

ולמען תבין הדברים האלה על אמתתם אשכילך בינה כי כמו שלא יוכל איש לצייר מושג ה"חכמה" וה"גבורה" וכן יתר המקרים עד ישיג מושג האדם שבו דבוקים ונאמר האדם החכם והגבור אשר בו דבוקים החכמה והגבורה, כן ה"זמן" הוא מושג שכלי שלא נוכל לציירו רק אחר שנצייר התנועה שלא תהיה רק בהמשך זמן. למשל זמן מושג השעה לא נשיג, רק באמרנו "ראובן הלך משך שעה", ומושג היום לא יושג רק בתנועת השמש מצאתה עד בואה, כן מושג קדמות ואיחור הזמן לא יושג עד שנחשוב שתי פעולות מתיחסות זו לזו למשל אחר שיצא האדם ממקומו והגיע למקום אחר נשיג כי פעולת היציאה קדמה בזמן לפעולת בואו למקום האחר.

יש מושגים מופשטים כמו חכמה גבורה וזמן, שאין לנו תפיסה בהם, אלא רק דרך הביטוי המעשי שלהם: דיבור חכם, מעשה של גבורה, וכן פעולות תהליכיות המשתרעות על מה שנקרא "זמן".

ומה היה לפני שהתחיל משהו לנוע? לפי זה – לא היה זמן.

אף בטרם חולל אלהים שמים וארץ וכל צבאם המתנועעים ונעתקים תמיד ממצב למצב לא היה מקום להשגת הזמן כי אז לא היה רק האל לבדו אשר לא יתנועע ולא ישתנה ורק אחרי בריאת המתנועעים נתהוה גם מושג הזמן ע"כ גזרו אומר הפילוסופים שגם הזמן הוא מכלל הנבראים...

ממילא כל מושג של לפני ואחרי, עבר הווה ועתיד, לא שייכים בעולם שלפני הבריאה. הזמן משתקף דרך שינויים בחומר, דבר שלא קיים לפני בריאת כל דבר.

 

אחדות כלל ישראל כתנאי לתורה

 בס"ד

אחדות כלל ישראל כתנאי לתורה / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ברכתו של משה רבינו לשבטים נפתחת דווקא בברכה ובתיאור הכוללים את כל ישראל (דברים ל"ג):

ד תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.  ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

מה רוצה משה רבינו ללמדנו בהקדמה זו? מסביר רבינו:

...יש לפרש בפשט הפסוק, דהנה הטעם שרק אנחנו זכינו בתורה ולא אומות העולם, כי התורה תלויה באחדות, וכמו שכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", ולא כתיב "ויחנו", שכולם היו בלב אחד, ולכן כתיב "ויענו כל העם יחדיו" כלומר צריכים כולנו להיות יחדיו בלב אחד, ואז "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", וכמו שכתבו המפרשים ז"ל,

התורה ניתנה לאומה שלמה, ולא ליהודי זה או מגזר זה. סוד זה נתגלה במעמד הר סיני, שם חנו כאיש אחד ובלב אחד, ובנוסף, כולם קראו יחדיו את קריאת "נעשה ונשמע". תכונה ייחודית זו קיימת בעם ישראל. התורה רומזת לזה בראשית היווצרות האומה, בירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים:

והאחדות היא רק אצל ישראל כדכתיב "בשבעים נפש" וגו' ואילו בעשו כתיב "נפשות".

ויש לדבר משמעות הלכתית:

והנה אמרו רז"ל בגמ' במס' סנהדרין "גוי העוסק בתורה חייב מיתה", דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה", לנו מורשה ולא לאומות העולם. וא"כ זהו שאמר הכתוב "תורה צוה לנו משה מורשה", דוקא לנו ולא לאומות העולם, והטעם "קהלת יעקב", כי זרע יעקב הם קהלה אחת ועם אחד, מה שאין כן אומות העולם.

אין לגוי לעסוק בתורה! הוא שייך לעולמות מפורדים, כרמוז אצל עשו. הכלל ישראל נחשב כנשמה אחת.

בדיבור שלאחר מכן, רבינו מעמיק עוד קצת:

ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וכו'. נראה לפרש בס"ד על פי מה שכתב הרב מדרש שמואל... שצריך אדם להיות לו אמונה שכל ישראל הם נפש אחת,...וטעמא דמילתא (=וטעם הדבר), לפי שאב אחד לכולנו, ואל אחד בראנו, וכל בית ישראל נפשם חצובה מתחת כסא הכבוד, והם חלק אלוה ממעל, אשר הוא יתברך אחדות פשוטה, ולכן כל בית ישראל נקרא נפש אחת...

ממה נובעת אחדותם של ישראל? האם מההיסטוריה המשותפת? ומה גם, שלפעמים זה נראה קצת היפך האמת ח"ו, מרוב מגזרים ותתי מגזרים...אלא שהאחדות קודמת כל זה. היא קשורה עוד לשלב יצירת האומה. כל נשמות ישראל יוצאות משורש רוחני אחד. התורה היא בעצם מרכז ולב הזהות הישראלית, למרות כמות הדעות העצומה הקיימת בעמנו.

נדע אם כן, שעלינו לחתור אל עבר הבסיס והשורש המשותף, נשמת ישראל החקוקה על כסא הכבוד, ומאחדות זו מתברכת אומתנו ותורתנו.

ואין צדיק כבן עמרם!

 בס"ד

ואין צדיק כבן עמרם / לשמחת תורה-וזאת הברכה / מתורת  רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרידתו של משה דרמטית, מטלטלת ומלאת הוד. חזון הכניסה לארץ, גזירת המוות במדבר, מאות התפילות, ובסוף – קבורה על ידי הקב"ה בעצמו, במקום מיסתורי ולא ידוע...

במדרשים ישנם תיאורים על המתרחש באותו יום. אחד מהם מעסיק את רבינו (מנחת כהן):

(לד, ה) וימת שם משה עבד ה' וגו'. שמעתי בשם מדרש רז"ל: אמר הקב"ה למלאך המות: לך והביא לי נשמתו של משה. הלך לבקשו - ולא מצאו, הלך אצל ימים ונהרות, אמר להם משה בכאן? אמר לו: ים סוף מיום שקרע אותי לי"ב גזרים לא ראיתיו. הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו?: מיום שקבלו ישראל התורה על הר סיני לא ראינוהו. הלך אצל גיהנם, אמר לה: משה בכאן? אמרה לו: קולו שמעתי ואותו לא ראיתי. הלך אצל שמים, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו: מיום שעלה לקבל התורה לא ראינוהו,

המדרש מספר על חיפוש של מלאך המוות אחר משה רבינו. אתרי החיפוש מוזרים, וגם תגובותיהן אינן ממש ברורות, כפי שמקשה רבינו:

...והוא פלא היכן היה משה באותה שעה? גם זה שהלך לבקשו בגיהנם קשה, דמה לו לכהן בבית הקברות? ושמעתי בשם המפרשים ז"ל, לפרש המדרש הנזכר לעיל, דהנה ידוע דהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור הם רחוקים מעבירות  חמורות ח"ו בלי ספק, ואינם נכשלים על הרוב, רק בעבירות קלות שאדם דש בעקביו, ומכל מקום, יש ד' עבירות חמורות שהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור, עלולים להכשל בהם ח"ו יותר משאר ההמון. והם א) מבעט ביסורין, ...הצדיקים הגדולים יתכן שיבואו להרהר ח"ו אחרי מדותיו יתברך, בראות עצמם צדיקים וחסידים...ואף על פי כן באים עליהם יסורין. ב) הגאוה, ששאר המון העם אין להם במה להתגאות, אבל הרבנים הגדולים והחכמים ביותר, יתכן שיתגאו בגודל חכמתם ח"ו. ג) הכעס, החכמים הגדולים יתכן שיתכעסו, בהיותם מנהיגי הדור ורואים בקלקולי הכלל או הפרט, וכיו"ב. ד) החכמים היותר גדולים יתכן חס וחלילה, שיעמיקו בחכמתם לחקור מה למעלה מה למטה וכו' מה שאין להם רשות...

יצר הרע של תלמידי החכמים שונה משל שאר הציבור, שכן הם מועדים לארבע עוונות גדולים וחמורים: 1. חוסר ענווה כלפי גזירות ה', כשאלת צדיק ורע לו. 2. גאווה מצד מעלתם הגבוהה. 3. הכעס על טעויות ההמון, 4. עיון במקומות הגבוהים ועמוקים מיכולותיהם, מה שיכול להביא לכפירה (עקב חוסר הבנה של ההקשר והמציאות). 

מסביר רבינו בשם מפרשים, כי ארבעת האתגרים בהם חיפש מלאך המוות את משה, הם בעצם 4 העבירות הללו. המלאך ביקש לבדוק, אם משה גם הוא נכשל באותן עבירות, המצויות – חלילה – אצל תלמידי חכמים. 

...הלך לחפש ולפשפש אולי ימצא מומין חס וחלילה במעשיו של מרע"ה...ואז הלך לבקש אולי ימצא בו אחת מהעבירות העלולים להכשל בהם החכמים הגדולים...וזהו "הלך אצל ימים ונהרות", רמז ליסורין...

יעד ראשון של מלאך המוות: לבדוק האם היתה מרידה בה' בגלל הייסורים. מעידים הימים והנהרות שהוא לא שייך בזה.

"הלך אצל הרים וגבעות" רמז לגאוה, אמרו לו...שמה שניתנה תורה בהר סיני ועל ידי משה רבינו ע"ה, הוא להורות נתן על הענוה...

יצר הרע הבא הוא הגאווה. הר סיני מזכיר כי לא בכדי ניתנה עליו תורה על ידי משה, להורות ענוונותם.

הלך אצל גיהנם רמז לכעס, שאש הקצף בוער בו...אמרה לו "קולו שמעתי ואותו לא ראיתי", רצתה לומר, שהקצף היה רק מן השפה ולחוץ להטיל אימה עליהם לשם שמים...ולא שהיה (הכעס) מקרב ולב,

גם במידת הכעס מלאך המוות לא מוצא אותו. מתחדש לו ולנו כי גם המקומות בהם היה כעס, זה הכל היה מן השפה ולחוץ, ולא חלילה מתוך בעירה פנימית.

הלך אצל שמים – רצה לומר, אולי ח"ו נכנס בחקירות גדולות מה למעלה וכו' אמרו לו "מיום שקיבל את התורה" וכו', שכל עסקו רק בתורה שקיבל ולא במה שלא היה לו רשות בו.

גם באתגר הרביעי עמד משה רבינו בכבוד רב, ולא עסק במה שאינו שייך אליו, אלא רק כממשיך את הגילוי של מה שכבר ניתן לו.

 

התיקון הסופי - המלכות השלמה!

 בס"ד

התיקון הסופי-המלכות השלמה / לפרשת וזאת הברכה / מתורת ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

משה רבינו נפרד מישראל בברכה. כך ראה אצל האבות הקדושים, וכך נוהג הוא. לפני שהוא פורט את ברכות השבטים, משה רבינו נושא הקדמה כללית ביחס לעתיד האומה:

(ל"ג ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. 

לצורך התגלותו השלמה של מלכנו מלך המשיח, ישנם כמה דברים הצריכים לבוא לידי ביטוי (יד משה אות ה'):

אפשר לפרש בדרך רמז, על פי מה דאיתא בגמרא "בית שני נחרב בעוון שנאת חינם", ואם כן, הדרך לבניין ויישוב ירושלים וקיבוץ גלויות, הוא על ידי איחוד הלבבות ורוב שלום. וזהו הרמז "ויהי בישורון מלך" – זה מלך המשיח, כאשר ראשי העם ושאר שבטי ישראל יהיו "יחד" מאוספים, הקטנים נשמעים לגדולים, והגדולים לקטנים.

רמז ראשון בפסוק הוא שהמלך כאן הוא המשיח. לצורך בואו יש צורך באחדות בין כל חלקי העם. אחדות זו אינה סיסמא. מדובר על תהליך בו ישנה הקשבה לכולם, ודאי של הקטנים לגדולים, אולם חשוב מאד שגם הגדולים יקשיבו לקטנים. לעניות דעתי אין הכוונה דווקא בגיל, אלא גם במישורים נוספים של רמה לימודית, אינטלקטואלית ועוד.

רמז נוסף:

אי נמי (-או גם) יש לפרש על פי מה שכתבו רבותינו התוספות על התורה, בפסוק "אפס עצור ועזוב" דבעת לא יהיה עוזר לישראל, אז הוא זמן הגאולה. וזהו "ויהי בישורון מלך" ותבוא הגאולה, זה כאשר "בהתאסף ראשי עם יחד" עם "שבטי ישראל", כולם במדרגה אחת, ואינם יכולים להושיע ישראל, והם כשאר המון העם, אז ה' יתברך יקנא לעמו ולשמו הגדול, ויביא הגואל, ויהיה בישורון מלך.

בעלי התוספות לומדים שישועת ה' תבוא כשעם ישראל יהיה עם "גב לקיר" באופן הבולט ביותר חלילה. מצב בו לא יהיה כלל על מי להשען. במצב כזה הקב"ה בכבודו ובעצמו, יתעורר למנוע את חילול שמו ומחיקת עמו. מצב זה מתואר גם באופן שבו למנהיגים ולפשוטים אין מה לעשות. כולם באותה דרגה, שבטי ישראל וראשי העם. במצב ביש זה, יקום אותו המלך.

לפי פירוש זה, משה מבטיח לישראל שלא תיתכן מציאות של כילוי לאומה. גם במצב שיראה חלילה הכי קשה, דווקא שם יעלה קידוש ה' היותר גדול, בו יתגלה כי אנו עם ה', חלקו ונחלתו.

 

שמחת תורה? זה בטבע שלנו!

בס"ד

שמחת תורה? זה בטבע שלנו! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עם פרידתו של משה רבינו הוא מברך את עם ישראל לשבטיו, אולם בתחילה הוא מצין שבחם של כל ישראל בקבלתם את התורה (לג, ג):

אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תֻּכּוּ לרגליך וגו'

מה פירוש המילים "והם תֻּכּוּ לרגליך"? מסביר רש"י:

והם תֻּכּוּ לרגלך - והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך:

רש"י מסביר כי המילה "תֻּכּוּ" באה מהמילה "תווך", משהו שנמצא בין לבין. הדבר רומז למצב של אותה כפיית הר גיגית, שכפה ה' יתברך עלינו לקבל את התורה. שואלים רבים ובתוכם גם רבינו, מדוע לא כפה ה' כן גם על עמים אחרים? וכך הוא מסביר (ב, ח):

נראה לפרש על פי מה שאמרו ז"ל טעם שכפה ה' יתברך לישראל לקבל התורה שכפה עליהם ההר כגיגית (שבת דף פ"ח ע"א), ולא עשה כן לכל גוי לכוף אותם על קבלת התורה, היינו משום דנשמות ישראל שורש קדוש וגם שתחילתם באונס סופם ברצון, לא כן האומות דכפייתם אונס היא.

יש מצבי רצון ומצבי אונס, אולם בהלכה מוגדרים גם מצבי ביניים. אחד מהם הוא "תחילתו באונס וסופו ברצון". מצב בו הדבר מתחיל בכפיה, אולם דווקא הלחץ חושף בתוך האדם האנוס רצון פנימי. ניתן לדמות זאת לתינוק שהוריו מרגילים אותו לטעמים חדשים. בתחילה התינוק יסרב, ואף יפלוט את האוכל החיוני, אולם עם הזמן הוא יגלה כי טעמו דווקא ערב לחיכו.

התורה מתאימה לנשמת ישראל, ולכן גם אם בתחילה יש בה מימד של כפיה, הרי שהמטרה היא לקלף את מעטה החיצוניות ולחבר בין התוכן של התורה המגיע אלינו מבחוץ, מלמעלה למטה, לבין הנשמה הפנימית, שתתחבר ותעלה ממטה למעלה.

וזהו שאמר "אף חובב עמים" רצונו לומר אף שיכול ה' יתברך להיות "חובב עמים" - מלשון "ושם חביון עוזו" (חבקוק ג, ד) לשון הטמנה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל. והכוונה שיכול להטמין העמים תחת ההר שיכפהו עליהם כגיגית - כדי להכריחם לקבל התורה כמו שעשה לישראל, אף על פי כן לא כפאם.

המילה "חובב" אינה מהמילה חיבה בהכרח, אלא ניתן לפרשה המילה "חביון" והסתר. יכול היה ה' להסתיר את העמים תחת ההר, לבצע כפיה כמו לעם ישראל, אולם לא עשה כן. מדוע?

והטעם "כל קדושיו בידיך" - כי הם שורש פורה ראש ולענה ואינם מקבלים אותה אלא באונס, ו"כל קדושיו בידיך" רצונו לומר כל קדושה שתמצא בהם על ידי המצוות ומעשים טובים שיעשו, אינם מצדם ומרצונם אלא "בידיך" - שכפית אותם בידך החזקה.

כל מעשה קדוש שיעשו יבוא מצד הכפיה, מ"ידך". לא יתחיל תהליך של רצון בשום שלב. הכל לעול יהיה חיצוני ומנוכר. כזה שמחכה להזדמנות הראשונה לבעוט ולברוח. נשמתם לא נבראה כמתאימה לתורה. וזאת בניגוד לעם ישראל:

אך "והם" - ישראל "תֻּכּוּ לרגליך" - שנשמתם קדושה ומגעת תחת כסא כבודך, וסופם להיות ברצון "ישא" מאליו "מדברותיך", ואין הכפייה להם נחשבת לאונס כיון שסופם ברצון.

שורש נשמת ישראל הוא כביכול "לרגלי" ה', מחוברות לכסא כבודו יתעלה. עם ישראל מתחיל ממצב של כפיה, מצב בו הוא נתון לסכנת מרמס ההר, אולם עם הזמן האור שבנשמתו בוקע, ואז הוא מעלה את עצמו, "נושא" עצמו כלפי מעלה, מתוך חיבור אל "מדברותיך", דבריו של בורא עולם.

עם סיומה של התורה, מזכיר לנו משה רבינו כי התורה הגדולה שנתן לנו אינה באה לכפות אורחות חיים החיצוניים לעמנו, אלא שעלינו לשאת עלינו עול זה, ולגלות את הטוב הצפון בו, שעוד יתגלה ובוא יבוא.

 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *   

 

לך תאות גדולה,

יקר ומעלה,

עולם תורה רחב,

מעומק אוצרך הרב.

 

מתיקות דבש בדבריך,

חריפות ועמקות תורתך,

כל אדם חי עולץ,

אפילו לב נמק יקץ.

 

ראש ישיבה ורב רבנן,

כל תלמיד בדבריו יתבונן,

יפתח ויפריח כל גן נעול,

יגלה החידוש שמרבו שאול

 

תורתו היא חלקו מכל עמלו,

נפש עמלה עמלה לו,

אודה לה' על שנת עמלי,

דברי תורה של הרב שלי.