היינו אמורים למות כאן...

 בס"ד

היינו אמורים למות כאן... / להפטרת מסעי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כפיות הטובה של עמנו היא אחד מהגורמים הגדולים ביותר להתרחקות מה'. כך מבקר הנביא ירמיהו את עם ישראל (ירמיהו ב, ו):

וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

עם ישראל לא חי לאור הנס שהבלתי נתפס, שאומה שלמה עוברת במדבר במשך 40 שנה ושורדת! אולם יש להבין מהי ההדגשה של חסד אלוהי זה דווקא? מסביר רבינו מקיקץ ב'בית ושם':

ולא אמרו...נראה לי לפרש בהקדים דברי חז"ל בגמרא (סוטה, מו) "...ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב – נתיישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה."

התלמוד אומר שאדם הראשון גזר על מקומות מסוימים שלא יגורו שם בני אדם. מה הטעם?

ונראה לי לומר הטעם לזה כי מבואר בפרשת בראשית "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". והרב 'מאור ושמש' פירש כשאין אדם בעולם לא נודע מהו התועלת של המטר ע"ש. וממילא יוצא מקום שלא עבר בו איש לא יהיה מטר ולא זרעים כי אין מי שיכיר בטובו יתברך ולכן במקום שיש שם אדם יש מטר ולחלוחית שמכשרת המקום לישוב. וזהו בארץ לא עבר בה איש וזה יגרום שלא יהיה מטר וזרעים ואינו מקום מוכשר לישוב ולכך לא ישב אדם שם שאינו מתאים לו.

אדם הראשון הוא זה שבחר מראש ההיסטוריה מהם המקומות בהם יתיישבו הדורות הבאים. מסביר רבינו – על פי רעיון של בעל 'מאור ושמש' (רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, המאה ה-18) – שכתוצאה מדבריו של אדם הראשון יש מקומות שמבורכים בגשם ופירות ויש שאינם. מדוע? כי מטרת כל הטוב האלוקי הזה הוא כדי שיהיה אדם שיכיר בטוב ה'. אם לא יהיה שם אדם, אין למה ואין למי לתת ברכה.

וזו תלונת הנביא על ישראל:

ולזה מתאונן הנביא "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים והוליך אותנו בארץ ערבה ושוחה ציה וצלמות שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" והיה ראוי שלא ירד בהם המטר ולא לחלוחית ויהיה בה רק נחש ועקרב ומקום מסוכן. אך מאד רבו חסדיו יתברך להוליכם במקומות אלו כמו מקומות של הישוב הרג להם כל הנחשים והעקרבים...ובכל זאת "לא אמרו איה ה' המעלה אותנו" וגו'.

המעבר במדבר ביציאת מצרים גרם לשינוי הטבע ממש! ממקום שנגזר עליו שלא ייושב לעולם וממילא לא יבורך במטר ושאר תנאי מחיית האדם, למקום בו אומה שלמה אוכלת ושותה כדי שובעה מדי יום ביומו! האם אין בכך כדי לעורר את לב האדם להכיר בטוב ה'??

התעלמות זו מביאה לשכחת ה', וממילא לדרדור רוחני עד חורבן הבית.

יהי רצון שנזכה להכיר בטוב ה' כל רגע ורגע.

 

הכל בזכותכן, נשים!

 בס"ד

הכל בזכותכן, נשים! / להפטרת פרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחלוקת מנהגים מהי ההפטרה של פרשת קדושים, אם להפטיר מיחזקאל פרק כב נבואה המדברת על חטאיה של ירושלים, או שמא להפטיר את הפטרת פרשת אחרי מות (יחזקאל פרק כ), כדי לא לדבר גנות כה קשה על ישראל. מנהג הספרדים הוא כדעה השניה, וכך אומר רבינו (אות ט):

"ואמרת אליהם, כה אמר ה' אלהים, ביום בחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקב, ואודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוטה יא, ב) "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ממצרים, וכזכותם עתידים אנו להגאל".

חכמינו מלמדים כי גאולת ישראל ממצרים היתה בזכות נשים צדיקות, הן מצד היותן חלק מהמנהיגות כשפרה ופועה, והן מצד לקיחת האחריות וההתעקשות על המשך הבאת חיים לעולם, מול הגברים שהיו שבורי גוף ורוח עקב עבודת הפרך האכזרית.

הכח הנשי הזה הוא זה הרמוז גם בגאולה העתידה:

וזהו רמז הפסוק, "ביום בחרי בישראל לגאול אותם להיות עם סגולה, ואשא ידי לזרע יעק'ב", רמז לנשים כדברי חכמינו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים" ובזכותם יגאלו.

כשה' פונה למשה רבינו להכין את עם ישראל למתן תורה, הוא מורה לו לפנות אל העם כ"בית יעקב" ובני ישראל". חכמינו מגלים לנו כי בית יעקב אלו הנשים. אם כן, לעתיד (שכנראה כבר הולך ומתגלה אל מול עינינו ב"ה) כשכח הסגולה הישראלי ילך ויתגלה – הנשים הן הנה שיובילו את התהליך. אמנם יהיו משברים רוחניים, קשיים וחוליי גלות בגוף וברוח, אבל הכח הנשי הוא זה שיסלול את הדרך לקרבת ה' וממילא לגאולה שלמה.

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות...

 

בס"ד

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות... / להפטרת פרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצ"ל

זכינו להיוולד בעולם בו העבדות היא דבר מגונה, ולו רק באופן עקרוני. בשורתה של היהדות ניצחה לאחר אלפי שנים. מעולם שבו לשחרר עבדים היה דבר מוזר ומשונה, עד לעולם בו באופן רשמי שיעבוד של אדם נחשב לחוסר מוסריות ולפשע.

מהי הסיבה שציוותה התורה לשחרר את העבד העברי? בהפטרתנו ישנה נבואה קשה נגד מעשה מכוער שעשו אנשי ירושלים, שהחזירו את עבדיהם לשעבר לעבוד אותם שוב, לאחר ששיחררו אותם!

התוכחה מתחילה בהקדמה על המצווה לשחרר את העבדים (מדרשו של שם, אות יב):

"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו" וגו' (ירמיה לד, יג-יד).

מדייק רבינו:

לשון הכתוב מורה, שבזה שהוציאם ממצרים היתה סיבה לצוותם על שלוח עבדים לחפשי.

הנביא ירמיהו מחבר בין יציאת מצרים לבין שחרור עבדים. ההדגשה היא תמוהה: הציווי היה ביום הוציאו אותם מארץ מצרים. זה מאד תמוה, שכן הציווי ניתן לאחר מעמד הר סיני שהיה ימים רבים אחרי יציאת מצרים! מהי כוונת הנביא? מסביר רבינו:

ונראה דהיינו טעמא כיון שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, בדין הוא שנקבל עבודתו יתברך עלינו, כמאמר הכתוב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", ודרשו רבותינו ז"ל (בבא מציעא י, א) ""עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים", ולכן ציונו על שילוח עבדים.

באופן ראשוני אינטואיטיבי היינו מפרשים באופן הבא: הרי אתם עם ישראל חוויתם את אכזריות השעבוד, אם כן כיצד תוכלו לשעבד את אחיכם? לכן שחררו אותם!

לא כך מסביר רבנו. רבנו מחדש כי יציאת מצרים מגלה שישנו רק שיעבוד אחד בעולם: לקב"ה. היציאה ממצרים יצרה ריק, ואקום, במקום בו היתה שליטה על עם ישראל. מה או מי  ימלא את אותו ואקום? האם ייתכן שאדם אחר ייכנס לשם וישעבד את אחיו העברי? אין הדבר ראוי, אלא רק הקב"ה בעצמו הוא מי שינהיג את הישראלי שזכה זה עתה בחירותו. אנו עבדי ה' באופן ישיר, ולא עבדים לעבדים שלו. עבדות זו – אין חירות גדולה ממנה.

יד כהה - על שום מה?

 בס"ד

יד כהה – על שום מה? / לפרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילין מניחים על יד שמאל, כידוע. המקור לכך נמצא בסוף פרשתנו (יג, טז):

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם

מביא החזקוני את דברי חז"ל:

ידכה - יד כהה, לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום לפי שהיא עסקנית מן השמאלית

חז"ל העומדים על שינוי הכתיב של המילה 'ידך' לצורה הייחודית 'ידכה', מילה שכביכול מורכבת מהמילים 'יד כהה', כלומר אינה חדה כיד הימין המוכנה לכל משימה. יד חלשה.

אך מתבקש הוא שרבינו יגלה כאן את הרעיון הבא (אות יט):

והי'ה אותיות הוי"ה. לרמוז מה שאומר הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא נותן לך כח לעשות חיל". וזהו רמז הפסוק 'והיה' שם הוי"ה ברוך הוא, יהיה "על ידכה" - במעשה ידיך, ולא בכחך וגבורתך אתה עושה חיל, וראיה לזה "כי בחוזק" ידו יתברך "הוציאנו ה' ממצרים", מה שאין כח טבעי יכול להוציא ישראל ממצרים תחת יד פרעה האכזרי, וכך בכל דבר ודבר תמיד יד ה' עשתה זאת ולא בכח הטבע.

'והיה' רומז לשם יקוק בשיכול אותיות. על האדם לזכור כי ידו הכהה אינה זו הפועלת את ההצלחות. יש לזכור את הקדוש ברוך הוא שהוא זה הנותן לנו חיל, כאמור בחומש דברים. תביעה זו מופיעה כבר כאן ביציאת מצרים: שם הויה נמצא בציווי התפילין, והוא צריך להיות לנגד עיניך בעוסקך במעשי ידיך. הדרך לזכור זאת היא על ידי זכרון יציאת מצרים הנמצא בתפילין. יציאת מצרים היא אות ומופת כי קריטריון ההצלחה אינו בהכרח השתדלות האדם ויכולתו. במצרים היינו בתכלית השפלות, ואף על פי כן יצאנו, מה שמעיד על יד ה' הפועלת נפלאות. כך גם במעשי ידיך, גם אם אתה בע"ה בריא ומוכשר, ברכת ה' היא משפיעה טוב על הצלחותיך. ללא ברכת ה', גם יד ימינך עלולה חלילה להיות יד כהה, חלשה.

כך היהודי, טרם צאתו ליום עבודתו, נזכר ומתחזק בקשר אל הקב"ה מקור ההצלחה והברכה.

 

איך מושיעים את....ה' יתברך??

 בס"ד

איך מושיעים את...ה' יתברך? / לפרשת בשלח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

נס קריעת ים סוף סותם סופית את הגולל על שיעבוד מצרים. עם ישראל נושע לאחר תקופה בת מאות שנים. אולם עיון בפסוק מגלה דבר מפתיע. הישועה לא היתה רק לעם ישראל (שמות יד, יג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:

מדקדק מכך רבינו (אות ה):

התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' (יד, יג) והוא קשה לשמוע כי התשועה אינה לה', כי הוא אינו צריך לתשועה ורק לישראל להושיעם מיד אויב וא"כ תיבת ה' פה אין לה מקום ומהראוי יאמר "וראו את התשועה אשר יעשה ה' לכם"!

הניסוח של דברי משה תמוה: וכי ה' הוא זה שנושע? והלא ישראל הם אלה שנושעים על ידי מעשי ה'! היה ראוי לכתוב "את ישועתכם"! אלא שכאן מונח רעיון יסודי ועמוק:

ויתכן כפי מה ששמעתי אומרים על פסוק "ואתה הרם את מטך" שהכוונה כי ליצני הדור היו אומרים שהאותות שעשה משה במצרים אינם אלא מעשה כשפים ע"י המטה שיש בו כוח וסגולת הכישוף. ולשלול ולבטל דבריהם אמר לו "הרם את מטך" ירצה (=כוונתו) סלק את מטך והניחו בקרן זוית לבלי השתמש בו, ורק "נטה את ידך" לבדה "על הים ובקעהו" למען ידעו גויים כי רק יד ה' עשתה זאת ולא ע"י כישוף עכ"ש (=עד כאן שמעתי).

הרב מזכיר פירוש ששמע, שעונה על תמיהה בציווי ה': מה הפעולה שעשה משה רבינו לבקיעת ים סוף? הרי כתוב גם "הרם את מטך" – משמע ע"י המטה, וגם כתוב "נטה את ידך", משמע ע"י ידו של משה! אלא שהרמת המטה נעשתה כדי להראות שבעצם...הוא נדחק הצידה. המטרה היתה להראות לעם שאין כח למטה מצד עצמו, אלא הכל ברצון ה' בלבד.

ממשיך רבינו את קו המחשבה הזה:

ולפי זה נמצא כי בנס קריעת ים סוף בו שני מעלות טובות: א' שעל ידו נעשתה תשועה גדולה לה' כביכול במה שעל ידי זה נתפרסמה יכלתו ית' לעיני כל העמים. ב' תשועת ישראל מכף כל אויביהם.

יש לסיפור קריעת ים סוף שתי תוצאות טובות: חשיפת כוחו העצום של ה' יתברך, בניגוד לדעת חלק מהעם והעמים שחשבו שמשה פעל על ידי כישוף חלילה, ועצם שחרור ישראל משעבוד מצרים באופן סופי. כעת מובן הפסוק:

ולזה אמר "התיצבו וראו" שני תשועות, א' ישועת ה' במה שע"י קריעת ים סוף יגדל ה' לעיני כל הגוים כי עושה נפלאות לבדו ולא מעשה כשפים, ב' אשר יעשה תשועה עוד לכם להושיעכם מיד צריהם.

מעבר לישועה של ישראל מיד צר, יש מושג של ישועה של ה'! הכוונה היא בעצם לקידוש שמו וגילוי שמו לעיני הבריות. אדם רואה המון תופעות בחייו ויכול בקלות ליחסן לכל מיני גורמים לא נכונים. זה יכול להיות גורם ממשלתי, פוליטי, חברתי, היסטורי, אנושי ועוד. קריעת ים סוף, כפסגת פעולות שחרור ישראל מיד צר, מגלה כי המבט הנכון הוא ההבנה כי יד ה' פועלת את הכל, ובכך אנו מושיעים את ה' כביכול, ומביאים את העולם לתיקונו המושלם.

יפה המשך דברי הרב לימים אלו של מלחמה באויבינו ושונאינו. גם במלחמה צודקת ונעלית זו יש לחיילינו הקדושים תפקיד דומה, לגלות את יד ה' הפועלת נפלאות:

והוא אצלי כוונת המשורר ע"ה באומרו "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" ירצה (=כוונתו, רוצה לומר) אני בטחתי בך כי תפליא חסדך עמי לעשות עמי אות לטובה אשר מזה תתפרסם לבני אדם גדולתך ויכלתך, באופן שיתיחס זאת גם לך לישועה ותקרא ישועתך, גם שאינך צריך לה, ועוד "אשירה לה'" על ישועתי מיד רודפי...

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש!

 בס"ד

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש! / לפרשת בוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לצורך ביטוי של אמונה, מצוה ה' את בני ישראל למרוח דם על המזוזות ועל המשקוף. מה המטרה? (שמות יב, יג):

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא  יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מקשה רבינו על פסוק זה (אות יב):

והפליאה נשגבה, כי האם יצטרך חלילה לאל לאות למען יכיר בתי ישראל לפסוח עליהם? ועוד יקשה אומרו "ולא יתן המשחית לבוא", כאלו המשחית הוא זולתו ית' והוא לא יתנהו לבוא אל בתיכם, והלא ה' בעצמו הוא המכה בעם, כמו שכתוב "ועבר ה' לנגוף את מצרים" אם כן מה כונת אומרו "ולא יתן המשחית"?

שואל רבינו: מה הצורך של הקב"ה לראות את הדם? וכי הוא אינו יודע היכן חי ישראלי והיכן גוי? ועוד: וכי יש איזה משחית חיצוני שיהרוג את הבכורות? הלא הקב"ה בעצמו וא זה שהורג את המצרים, כפי שנאמר בפסוק אחר!

מחדש הרב:

ואחשוב כי נודע שבזמן ההוא היו ישראל שקועים בטומאת גלולי מצרים והיתה מידת הדין מקטרגת עליהם לבל יגאלו

לעם ישראל יש בעיה רוחנית: מידת הדין מנסה למנוע את יציאת מצרים, כי עם ישראל היו עובדי עבודה זרה...

ולזה ראה מראש לזכותם לגאולה, וזה במה שיצום לשחוט תועבת מצרים לעיניהם וינתחוהו לגזרים ועי"ז ימסרו עצמם למות בידי המצרים בראותם אלהיהם נשחט לעיניהם ודמו נשפך בידי היהודים זה יהיה להם לזכות גדול ופתח תקוה להצלתם, וזה אומרו, "ועבר ה' לנגוף וגו' וראה את הדם" שקיימתם מצות ה' ומסרתם עצמכם למיתה לעשות רצונו, כי אז "ופסח ה' על הפתח" כי ישוב לפנות אליכם ברחמים בשכר זה וכל עוולה – היא מידת הדין – קפצה פיה לבל יגוף ה' אתכם בגלל המצרים על עוונותיכם רק אתכם יציל.

מריחת הדם היתה אקט של מסירת נפש מצד העם: שחיטת אלוהי מצרים לעיני מאמיניו מראה כי יש שינוי כיוון בכל ההתנהלות של עם ישראל: לא עוד אמונה באלהי מצרים, אלא בחירה באלהי ישראל, ה' יתברך. הפסיחה של ה' היא לא מעל הבית, אלא מעל טענות מידת הדין! ובזה תורצה השאלה הראשונה.
מלבד זה עוד הבטיח בטחון אחר והוא כי "לא יתן המשחית" וגו', ירצה, כי הנה בפעולה זאת יש סכנה גדולה נשקפת לאיש הישראלי כי מדי עבור המצרי וראה את הדם על הפתח... היתכן לא ינתקו מורשי לבבו להקהל ולעמוד על נפשם בפחי נפש ובחמה שפוכה?? זה בא במקלו וזה במגלו וזה בקרדומו וזה בחרבו להכנס אל בתי היהודים ולעשות בהם נקמות! ולזה הבטיח הכתוב כי מלבד כי יגן ה' עליכם ממידת הדין המקטרגת עליכם...עוד לא יתן ה' המשחית הם המצרים מרי נפש לבא אל בתיכם לנגוף אתכם בחרבות וברמחים כי ה' יתן מורך בלבבם לבל יהינו להזיק ולהרע אתכם...

"המשחית" אותו ימנע ה' מלבא הם המצרים הרותחים על הפגיעה באלהיהם. ראית הדם עלולה לעורר את חמתם להשחית ולפגוע בעם ישראל. בגלל מסירות הנפש הזו, ה' ייתן פחד בלב המצרים, והם יימנעו מלבוא ולהשחית בעם ישראל.

התורה מבטיחה כי יהודי שמוסר את נפשו מובטח כי בכך הוא רוכש סגולות עילאיות ומובטח שה' יפיל אויביו לפניו.

 

טעמה של מצוות פדיון פטר חמור

 טעמה של מצוות פדיון פטר חמור / לפרשת בא / הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

אחת המצוות הראשונות שנצטוו ישראל עם יציאתם ממצרים היא מצוות פדיון פטר חמור. במצוה זו בעל החמור נותן לכהן שה, תמורת בכור החמור שנולד לו. אם לא רצה לתת, מצוה התורה את הבעלים להרוג את אותו עייר בכור.

לאחר הצגת המצווה, מופיעה שאלת הבן:

 יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה,...יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ...

רבינו מציג קושיה שהעלו המפרשים על סמיכות השאלה למצווה (פרק יג)

ו)...עיין בריש ספר עיר דוד ז"ל שפירש משם מורנו הרב רבי העשיל זלה"ה, דמה שמתקשה הבן לשאול בזאת המצוה משאר המצוות, הוא משום כי האומות הם בסוג חמור וישראל הם בסוג שה, ולכן מתקשה לשאול, כיון דעיקר מצות הפדיה הוא משום שפדה הקדוש ברוך הוא בנו בכורו ישראל שהוא שה, ונתן תמורתו בכורי מצרים שהם חמור, אם כן הוי לן לפדות שה בחמור כמו שהיה במצרים, ולא חמור בשה, יעויין שם, ודברי פי חכם חן.

שאלת הבן: אם אנו אומרים שמצרים נמשלו לחמורים, ועם ישראל לצאן, היה ראוי שהמצוה תהיה אחרת: כל בכור שה שיוולד לנו – נחליף אותו בעייר, שכן המצרים היו תמורת ישראל!

רבינו מסביר את התשובה לשאלת הבן באופן הבא (סעיף ז):

אי נמי נראה לפרש כי מה שנצטוינו לפדות חמור בשה, הוא משום דכבשם שבמצרים על מה שלא רצו לתת פדות לבנו בכורו ישראל, לשלח אותו חפשי לעבוד את ה' אלהיו הנקרא כהן (סנהדרין דף ט"ל ע"א), נענשו המצריים בבכוריהם וכמו שאמר הכתוב (לעיל ד, כב-כג) "בני בכורי ישראל וגו' הנה אנכי הורג את בנך בכורך",

בעונש מכת בכורות, היתה פעולה של תמורה ופיצוי בין שני עמים: שחרור של בכורי מצרים תמורת שחרור של בכורי ישראל. זה היה תוכן נאומו הראשון של משה לפרעה, "ותמאן לשלחו – הנה אנכי הורג את בנך בכורך".

המצרים יכלו ללכת בטוב:

ואילו שלחו בני ישראל שהוא השה, היה להם פדות נפש בכוריהם שהם סוג חמור. נמצא שרצונו יתברך היה לפדות בכורי החמור ממות בשה ישראל לתתו לכהן הוא אלהיו יתברך, ולכן לזכר זה נצטוינו במצות פדיית פטר חמור לתת פדיונו שה לכהן,

אם השה היה הולך לכהן – לא היה קורא כלום לבכור החמור. אבל לא כך נהגו המצרים:

ואם לא תפדה וערפתו לפטר חמור כמו שנהרגו בכורי מצרים, והוי ממש דומה בדומה.

מי שלא פודה את חמורו – הוא בסוף נערף.

רבינו מוצא כאן השוואה מדוייקת בין המצוה לסיפור ההיסטורי: יכולת להשאר עם בכור החמור (בכורי מצרים) תמורת שה (שחרור היהודי) שהיה ניתן לכהן (הקב"ה), אולם בעקבות הסירוב – ייהרג בכור החמור, כפי שארע בסוף לבכורי מצרים.

לפי זה מובנת התשובה הכתובה בתורה לשאלת הבן:

וזהו כוונת התשובה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' בל בכור" וגו' - על שלא פדו המצריים בכוריהם סוג חמור, בתת השה לאלהיו שהוא הכהן, ולכן צריך לפדות פטר חמור בשה, ואם לא תפדה וערפתו. כן נראה לי נכון.

לפי דברי הרב המצוה היא תזכורת ישירה לכל מהלך שחרור ישראל ממצרים.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ויהב בן טל ז"ל

 

חיזוק האמונה בסגולת ישראל

חיזוק האמונה בסגולת ישראל / לפרשת עקב / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

יהודי שחי בגלות מתקשה לעיתים לחוש את תחושת העם הנבחר. הסבל, הרדיפות, האפליות במשך מאות ואלפי שנים, יצרו צורך בחיזוק אמוני כי אכן ה' בחר בנו.

בדרשות רבות אצל רבינו מוהרח"ך, ואצל רבו הרב כלפון משה הכהן זצוק"ל, אנו מוצאים דרשות רבות המחזקות את האמונה בבחירה בעם ישראל.

כותב רבינו (ז,טז):

ולא תעבוד את אלוהיהם וגו' וסמיך ליה (=וצמוד לו) כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני וגו' לרמוז שלא תטעה לעבוד את אלוהיהם מטענת רובא, שהם הרבים, וכתיב "אחרי רבים להטות", כי טענה זו אין בה ממש...

פשט הפסוק מדבר על יראה מהכמות של הגויים. יראה הקשורה לאמונה בה' בשעת מלחמה. רבינו לוקח את הפסוק הזה, ומסביר כי מדובר על טענת רוב הנוגעת לאמונה: אם עם ישראל הם מעטים, מול הגויים המרובים, אולי חלילה האמת אצלם? לכן לקראת הכניסה לארץ, ותחילת המאבק התרבותי עם תרבויות אחרות, מזכיר משה רבינו את דבר היות ישראל עם נבחר.

ובאמת, מה החיזוק לטענה? הרי הם באמת הרוב! לכן ממשיך הרב (ז,יז):

כי תאמר בלבבך רבים הגויים...זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים – לרמוז שלא תאמר רבים וגו'...כי זכור תזכור את אשר עשה וכו', שירד למצרים בכבודו ובעצמו להוציאך משם, דמוכח שאתם בנים ואב מיטמא לבנו...אם כן, בטלה לה טענת רובא, שהבן אינו הולך אלא אחרי אביו.

במדרשים, ישנו דימוי של ה' יתברך ככהן. כהן אסור ליטמא למת. אמנם יש חריגים, ואחד מהם הוא הבן, שלכהן מותר ליטמא לו. מבאר הרב: אם אכן לא היה יחס מיוחד, כזה של אב ובנו, בין ה' לישראל, לא היינו מוצאים שה' היה טורח בכבודו ובעצמו לבין המתים במצרים להציל את בנו. ולענייננו: הבן הולך אחר אביו, גם כנגד הרוב, וממילא מתחזקת הטענה כי אנו בניו של ה', בכל עת ובכל זמן. אפילו בגלות המרה והארורה.

במהלך זה ממשיך רבינו לבאר את מעלתנו גם מול המלאכים (ז,יח):

לא תירא מהם וגו'- תיר"א גימטריה תור"ה. כי מן התורה מוכח שאנו בנים, ממה שלא ניתנה (התורה) למלאכי השרת, מדינא דבר מצרא, וכיון שאנו בנים לא תירא מהם (מהגויים) מטענת רובא...

בקצרה נסביר, כי במושגי מכירת קרקעות, קיים בהלכה "דין בן המיצר". דין זה מחייב בעל שדה המוכר את שדהו, להעדיף את שכנו, ששדהו צמודה לשדה הנמכרת, כי בכך יקל עליו לחרוש ולזרוע. המלאכים הם בני המיצר בעולמו הרוחני של הקב"ה. היינו מצפים שכאשר תימסר התורה, היא תינתן לבני המיצר – המלאכים. אולם בדין בן-המצר יש יוצא דופן: בנו של המוכר. הוא קודם אפילו לבן-המצר. כך גם התורה – היא ניתנה לישראל, ולא לבני המצר, מכאן שאנו בניו!

כרועה עדתו, מלמד רבינו את העם, כי גם אם לעיתים הם נתקפים תחושת נרדפות, או דלות מספרית ואידיאולוגית מול שאר אומות העולם, עליהם להבין כי החשבון של האומה הוא לא בכלי המחשבה הרגילים. מדובר על עם הנמצא בקשר עם הרוחני והנצחי, וממילא אין לו לחשוש מכל טענות חוזק ואידיאולוגיה החולפות עם הזמן.

 

בני בכורי! יש לך משימה...

 בני בכורי! יש לך משימה... / לפרשת בא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

במפגש הראשון של משה עם פרעה, הוא הוא אמור להניח את המסר שילווה את כל המאבק לשיחרור (שמות פרק ד'):

 כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. 

השיחה הראשונה עם פרעה מגדירה מי נגד מי: ישראל, בני ה', נגד המעצמה המצרית.

האם ישראל תפסו את עצמם ככאלה?

ר' משה כ'לפון מביא מדרש מעניין – פליאה ממש! – הרומז לנקודה הנ"ל (יד משה סכ"ח):

מדרש. כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה.

והוא קשה במה נתעוררו ישראל ביציאתם ממצרים לכרות ברית זה ? ונראה לפרש על פי מה שאמרו חז”ל, מה שיצאו ישראל ממצרים לפני הזמן, משום קושי השעבוד השלים המנין. וזה דוקא כשיש לישראל דין בנים. וידוע דמצות הצדקה היא מדין בנים, דאם יש לנו דין עבדים, עבד שגרשו רבו ובא אחר ופרנסו מקבל עונש. אבל המלך שגירש בנו ובא אחר ופרנסו, בודאי מקבל שכר מהמלך.

המדרש אומר שביציאת מצרים, מתחדשת ברית הדדית בין איש לרעהו בעם ישראל. ברית לעשות חסד. השאלה עולה מאליה: מדוע? מה המשמעות של הסכם זה? ומדוע דווקא עכשו? כדי להבין זאת, יש להכיר מדרש אחר, המספר על שיחה מעניינת בין ר' עקביא לטורנוסרופוס הרשע (בבא בתרא, י,א):

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שכעס על עבדו, וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?? ואתם קרויין עבדים...אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שכעס על בנו, וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו?? ואנן קרוין בנים...

ישנו ויכוח תיאולוגי: האם בצדקה איננו עוברים על רצון ה', שגזר על אדם להיות עני ח"ו? ההצדקה לחסד – כך מלמדנו ר' עקיבא – היא בכך שאנו בני המלך, ולכן הוא שמח שיהודי אינו מת בסבלו.

ולכן כשיצאו ישראל ממצרים לפני הזמן בזכות שיש להם דין בנים, כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה להחזיק במעוז שאנו בנים למקום.

היציאה ממצרים היתה צריכה להיות לאחר 400 שנה, אולם הזמן התקצר ל-210 שנים. הסיבה היא הזכות שלהם שהם בנים לה'. כדי לחזק בתוכם את התובנה שנתחדשה ביציאת מצרים, הם מקבלים על עצמם קבלה מעשית, המבטאת את העניין: עשיית צדקה וחסד. שהרי, כל ההיתר והלגיטימציה לעשות טוב וחסד, כביכול נגד גזירת ה', נובעת מהיותם בנים, ולא עבדים. עם ישראל מתאמצים לזכור לדורות את הסיבה ולהנציח יסוד זה בליבם.

בפרשה זו מרחיב הרב כי דין בנים הוא המחייב שיזכו בתורה ולא המלאכים (סעיף ל'), הריגת הבכורות (סעיף ל"ב), והזכות לרשת את הארץ (סכ"ח הנ"ל).

סיפור יציאת מצרים, אותו אנו זוכרים מדי בקר וערב, וכן בפעמים רבות במעגל השנה, מזכיר לנו ומחייב אותנו , לנהוג באחווה ולהרבות בחסד איש כלפי רעהו.

 

לע"נ מו"ח ר' יהודה גבאי ז"ל

שבת שלום

רועי

 

אם תרצו - אין זו אגדה!

 אם תרצו-אין זו אגדה! / לפרשת וארא / מתורת רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

 משה חוזר אל העם, לבשר להם שהקב"ה מכין תוכנית אדירה לשחרור העם מעבדות.

העם, שכבר קיבל הכבדה במשימות, לא מקשיב לו (שמות ו ט):

 ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה .

מעניין הדבר, שואל ר' כלפון משה הכהן, שיש כאן דבר הנוגד את טבע הסובל! הסובל הרי מחכה ומצפה לכל מילות ניחום ולכל תוכנית גאולה. הוא משתעשע ברעיונות אלה, ונאחז בהם, ולו רק בדמיון. ואילו כאן-העם מתייחס באדישות לבשורה. כיצד ומדוע?

כדי לענות על זה, מוהרמ"ך מציג את המציאות בימיו, בסיפורו של...  הרצל ... (יד משה י'):

 ...ונראה לענ”ד בזה, שזה היה על דרך שהיה בראשית החלה רוח ה' לפעם את האיש הנעלה אשר על ידו התחוללה עצת ה' הרעיון הציוני. כי רבים מאחינו בראשית הימים, לא לבד שלא שמעו אליו, באמרם "אין אלו אלא דברי אגדה " ? אלא היו עוד רבים וכן שלמים שהתנגדו לו בפועל ממש.

הרצל, "האיש הנעלה" כלשונו, מסר את חייו לעורר על רעיון הציונות. עבר ממקום למקום ודיבר על לב האנשים לעלות לארץ ישראל. רבים בזו לו. מדוע?

 והסיבה העיקרית לזה היתה הארכת הגלות וכובד שעבוד מלכיות. ונדמה להם כל זה כחלום ממש ודבר בלתי אפשרי לצאת אל הפועל.

הרגילות לגלות! לא מסוגלים לדמיין מצב אחר! דברי אגדה רומנטיים, ותו לא. לא אדם כהרצל ז"ל יתיאש:

 והאיש הנעלה הזה אשר הקדיש כל ימיו למטרה רוממה זו, לא נח ולא שקט, ויום יום הוא מוסיף דעת ונתיבות ישרות, להורות את העם ואת העולם, כי דבר זה הוא ממשיי ... עד כי מצא לו אוזן קשבת, וכהיום תהלה לאל יתברך, החזיקו אחריו נבחרי גדולי ישראל וגדולי העולם, עד כי הוצע גם לפני הממשלות האדירות, ונתקיים זה לחוק, ויצאו דבריו אל הפועל להושיב ישראל על ארצם....

הרצל ממשיך לכתת רגליו, עד שהרעיון שהיה נתפס כ"הזיה", הופך להיות נושא הנידון ע"י האומות והמעצמות, ולבסוף-אישור להקים בית בארץ ישראל לעם היהודי.

 ותשובת האומרים היתה תשובתו של האיש הנעלה, שהיה רגיל להשיבם ,,אם תרצו אין זה דברי אגדה". באופן גם כי הרעיון מצד עצמו הוא טוב ומועיל בכל זאת לרוב ההרגל בצערים ושעבודים, ולרוב התרחקות הקרבת דיעות...לדעה כזו שהיתה בתכלית היאוש במלא מובנה האמתי...

הרצל היה צריך לשכנע, שמה שהיה נתפס כאגדה, הוא בר ביצוע. לאמת אצל ההמון את האמונה, שיש סוף לגלות.

הוא בדיוק הסיפור של ישראל במצרים:

 וכן ממש ויותר מזה היה מצב בית ישראל בארץ מצרים אשר לקוצר רוחם, שלא ידעו איך ובמה יגאלו, ולרוב העבודה הקשה, אשר שללה מהם כל פדות ושיחרור, דרור וחופש, היה זה להם לדבר זר ומוזר מאד...

יציאה ממצרים? והרי יש כמה דורות של עבדים בעם, ומה הסיכוי שישתנה??

האמון באפשריות תהליך הגאולה, הוא עצמו הנותן כח גם לשרוד בינתיים, וגם להיות בדריכות ובציפייה לקראת הצעדים הבאים בגאולה,

שיתגלו במהרה בימינו אמן.

לשון הרע - מעכב הגאולה!

 לשון הרע מעכב הגאולה / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האווירה האוטופית של ישיבת ישראל בגושן, נגדעת, עם הופעתו של "מלך חדש", שבמקום להוקיר טובה נצחית ליוסף העברי, מציל הממלכה, הוא בוחר להתעלם מקיומו (שמות א,ח):

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

ממש כפוי טובה!

אמנם, רבינו מגלה, כי התורה מניחה כאן, מיד עם תחילת הסיפור, את שורש הבעיה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אפשר לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "אכן נודע הדבר", דמתחילה היה מתפלא משה רבינו עליו השלום: למה ישראל הם נמצאים בגלות בעבודה קשה? אך כיון שראה שיש ביניהם חטא לשון הרע, שהודיעו מהריגתו את המצרי, אמר "אכן נודע הדבר", שזוהי הסיבה לנלותם מהחטא הזה של לשון הרע.

משה רבינו רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והורג אותו. במקום סולידריות, הוא מגלה שקיים לשון הרע מתוך עם ישראל. יתרה מזו: מדובר על הלשנה של ישראלי על ישראלי אחר, באוזניו של גוי! הדבר חמור פי כמה. בזה מתרץ משה רבינו לעצמו שאלה מוסרית: למה עם ישראל נמצא וסובל בגלות מצרים? מה חטאו? עובדה כואבת זו, ענתה על השאלה.

ממשיך הרב:

והנה ידוע, כי מיוסף הצדיק נלמד, כמה הוא רע ומר החטא של לשון הרע, שהרי על ידי שהוציא יוסף דבה על אחיו, נגרם שאחיו שנאו אותו עד שמכרו אותו למצרים!

תהליך הירידה למצרים החל להגרם, בעקבות השנאה שנגרמה לאחים כלפי יוסף. יוסף היה מביא את דיבתם רעה, אחד מסעיפי עבירת לשון הרע. השנאה באה, המכירה יצאה לפועל, ובסוף – נהיינו עבדים במצרים. אם כן, הסיבה הראשונה והעמוקה לגלות מצרים, אינה המלך החדש. ממנו – אין לנו ציפיות. הבעיה היא בתוכנו פנימה...

וזהו שאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" - שנתחדשו גזירותיו...והתחיל להרע לישראל. והטעם: "אשר לא ידע את יוסף", רצה לומר, עם ישראל לא ידע ולא זכר מה שקרה ליוסף ע"י הדיבה, שהוציא על אחיו, ואילו זכרו את מה שקרה ליוסף, לא היו באים לידי לשון הרע, וממילא לא יהיו בעבודה קשה במצרים.

מי שלא ידע את יוסף, הוא עם ישראל! לא זכרנו את שורש ירידנו למצרים – לשון הרע! אם היינו זוכרים את התוצאות של עוון מר זה, כנראה שהגלות היתה מתקצרת.

הרב חושף כאן נקודה רחבה הרבה יותר: במהלך ההיסטוריה שלנו פגשנו עמים רבים, שהרעו לנו באופנים נוראים. רשעים יקבלו עונשם, אך גם לנו יש יכולת רוחנית לפעול בשורש התופעה. תיקון מידותינו ומעשינו, היה יכול להועיל ולקדם את מצבנו גם מתוך שמחה, ולא רק מתוך כאב.

יהי רצון שנזכה להפנים מסר יסודי זה.

שבת שלום,

רועי

אל תדבר - תצעק!!

אל תדבר – תצעק!! / לפרשת וארא / אור החיים הקדוש

תפילה - לפחות אצלי - היא אחת מעבודות ה' הקשות ביותר. יום יום, 3 פעמים לעמוד מול ה' ולחזור על אותן 19 בקשות מרכזיות, בריכוז, ואם אפשר, אז גם ברגש...יום אחרי יום...בקר צהריים וערב... ומה לעשות? לא תמיד הדברים זזים לכיוון אליו התפללנו, ואז במסלול של התפילה מונחת עוד אבן גדולה, של פקפוקים: אני מתפלל נכון? האם על דבר ראוי? האם אני ראוי לעמוד לפני ה'?....

הקב"ה גוזר 400 שנות עבדות במצריים. כך אמר לאברהם: "ועבדום ועינו אותם 400 שנה". למעשה, היו במצרים 210 שנים, כמעט חצי.

איך זה קרה? איך זה השתנה? מסביר לנו ר' חיים בן עטר ע"ה, כי זהו הסוד והתוכן של נאום ה' למשה בפתיחת פרשתנו (ו,ג):

עוד ירצה כי בא האדון ברוך הוא, להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר, כי הגם ששם קץ לחושך לצאת בני ישראל מארץ מצרים והקץ עדיין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת "אל שדי", ובו שמתי לגלות גבול, ואמרתי לו "די", אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פי' לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים, אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים, וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, "לא נודעתי להם" (=כלומר: את הסוד הזה של כוחן של התפילות להפוך מדין לרחמים - את זה הם עדיין לא מכירים), ולכן הגם שלא שלמו ימי העינוי והצרה, אף על פי כן רחמתי עליהם במדת הוי"ה, והוא אומרו בתחלה אני ה' והבן.

יש חידוש למשה: למרות שהיתה הבטחה אחרת, יש כלי שה' נותן בידינו והוא פניה אל ה', שם הרחמים ב"ה, ואז בשורשם של הדברים התוכניות יכולות להשתנות, וכיוונים חדשים ומשמחים מגיעים.

בעבר, אמרתי לתלמידי בבית ספר בו אני מלמד: אתם רוצים הוכחה שתפילה עובדת? ודאי שרצו...אמרתי להם: זה שאתם כאן היום ברעננה, זו ההוכחה. הם התאכזבו קצת מהתשובה...והסברתי: לפני 100 שנה איש לא האמין שכל כך הרבה ילדים בלע"ה, מכל כך הרבה גלויות, יחיו במקום כמו רעננה, במדינה פורחת ומשגשגת. זה לא היה צפוי כלל בדרכי הטבע, אולם אחרי 2000 שנות תפילה, קם ונהיה הנס המופלא הזה, בחסדי ה'.