מי זאת "זאת"?

 בס"ד

מי זאת "זאת"? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תורת הרמז מלמדת אותנו להתבונן ברעיונות המוחבאים בין קפלי פסוקי התנ"ך, ולקבל מהם משמעויות אמיתיות, על אף שהמסרים אינם חלק מהמהלך הטבעי – סיפורי של המקור המלמד. רבנים רבים מנהיגי ציבור משתמשים בתורה זו כדי להנחיל תובנות חינוכיות לצאן מרעיתם.

רבינו ירמוז בפסוקי התחלת הפרשה – רעיונות על זוגיות...(אות ג):

"זאת חקת התורה" (יט, ב) אפשר לפרש על פי מה שאמרו במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יז אות ז) "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילים להקדוש ברוך הוא כלום, עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה", עד כאן.

חז"ל מספרים סיפור המראה את עצמת השפעת האשה על בית האדם. מידותיה הטובות מקרינות על כל משפחתה, ובעלה בראשם. לצערנו, הדבר פועל גם בכיוון ההפוך.

עוד ידוע שהאשה נקראת 'זאת', על דרך שנאמר (בראשית ב, כג) "לזא'ת יקרא אשה",

המילה 'זאת' רומזת לאשה! בבריאת האשה, אדם הראשון מגדיר את היוצאת מצלעתו במילה "זאת", ומכאן יש רמז למקומות אחרים:

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה "חקת התורה". היא העיקר לשמירת התורה, שאם היא חסידה תהפוך בעלה לחסיד, ואם בהיפך בהיפך.

הדרך לחיי תורה בבית מתחילה מאשה הרואה את חיי התורה והאמונה כבסיס לבית כולו. אם האדם בוחר לו לרעייתו מישהי שמרכז חייה הוא הנחלת התורה לדור הבא, הדברים ודאי ישפיעו ויקרינו לטובה, ובית זה יגדל ויפרח בזכות אשה נעלה זו.

כיוון אחר על בסיס הרמז לאשה:

אי נמי (=או גם) ירמוז מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות י, א) "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" וגו' (מלכים ב' כ' א').

התלמוד דורש את הפסוק המספר על ביקור החולים של הנביא ישעיהו בבית המלך חזקיהו, ומרחיב את הנעשה באותו אירוע: ישעיהו מודיע לחזקיהו בשורה קשה: הוא יפסיד עולם הזה ועולם הבא! הסיבה היא שחזקיהו בחר שלא להתחתן. טענתו היתה שהוא יודע שיצאו ממנו בנים רשעים והוא לא מוכן לקחת בזה חלק. ישעיהו נוזף בו על כך, ואומר לו שמכיון שיש לו מצוה להתחתן, אין תפקידו לעשות חשבונות שמים.

מסיפור זה לומד רבינו גם מענה לטענות על טרדות ושיקולים אחרים:

ומזה יש ללמוד שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד לקיים מצות פריה ורביה, ולא יחשוב מחשבות מה יהיה לעתיד איך אפשר לפרנס אשה וילדים ואיך לחנך ילדיו בדור פרוץ זה וכיוצא, כי חובת האדם לקיים מה שמוטל עליו, ומה שיהיה אחר כך הוא בידי השם יתברך לכל אשר יחפוץ יטנו. אבל בדבר אחד צריך לחשוב ולבדוק ולברר לקחת לו אשה טובה ממשפחה טובה וכשרה זרע קדש, שבזכות זה יזכה לחיים טובים וכשרים על שלחן הטהרה, וגם זרעו יהיו דור ישרים וכידוע שהעיקר בקדושת וטהרת האשה.

קשה לגדל ילדים. ישנם גם אתגרים חומריים כפרנסה וגם אתגרים רוחניים כקשיי חינוך בדור מתירני. אומר הרב: אין לך לעשות שיקולים המתחכמים כנגד עיקר המצוה של פריה ורביה. ממש כביקורתו של ישעיהו כלפי חזקיהו: את חשבונות השמים – השאר לשמים.

והיכן רמוז המסר?

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה, המצוה לקחת אשה היא "חקת התורה", ואין שום טעם בעולם שיכול לבטל מצוה זו,...וזהו שהמשיך לומר, "אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל", אלו הבחורים שעדיין נקראים 'בנים' צריכים לקיים מצות פריה ורביה בפחות זמן,...

לקחת אשה – זו מצוה אותה חייב האדם לקיים ללא הפעלת ספקות היוצאים מגדר ההשתדלות האנושית הסבירה. חפש את האשה הראויה, התמימה-שלמה, ללא מום בהנהגותיה, ובזה תזכה להשגחת ה' ולעזרתו.

 

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד

למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

דיבור של חיים!

 בס"ד

דיבור של חיים! / לפרשת חוקת / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתחילת כל פרשה, מקשר רבינו בין סוף הפרשה הקודמת לתחילתה של החדשה. "דרשינן סמוכים" – אנו לומדים חידושים מסמיכותן של פרשיות.

וכך כותב רבינו על הסמיכות בין סוף קרח לתחילת חוקת (חלק ב, אות א):

א) סמיכות הפרשה: לא תחללו ולא תמותו, וסמיך ליה זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב)

נראה לפרש על פי מה שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (והובאו דבריו בנחל קדומים – לרב חיד"א - ז"ל) בסדרין (=על פרשתנו), כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר זה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו, ועל זה נצטוונו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו, אבל בדברי תורה כתיב [משלי ד, כב] "כי חיים הם למוצאיהם" - [למוציאיהם] בפה [עירובין דף נ"ד ע"א], שכל המרבה בדברי תורה מלבד שאינו מפסיד דבר מה מהנשמה, אלא אדרבא מוסיף חיים. ע"ש.

מהרח"ו (רבינו חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י ז"ל) מלמדנו יסוד רוחני חשוב: יש משמעות לדיבורים שאנו מוציאים בפינו. הם משפיעים על כח החיות של נשמתנו. דיבורים בטלים "מעייפים" את הנשמה, ואילו דברי תורה מוסיפים בה עוז וכוחות.

היכן רמוז דבר זה?

וזהו שאמר "לא תחללו" - לא תדברו דברי חול ודברים בטלים "ולא תמותו", כי כל דברי חול מפסידים דבר מה מהנשמה, אבל "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" - שצריך לחזור פרקו מאה ואחת פעמים כמנין "צוה", כי אדרבא על ידי זה יוסיפו לו שנות חיים.

סוף פרשת קרח מרמזת על ה"סור מרע" – לא להרבות שיחה בטלה כדי לא לגרום למוות נשמתי כזה או אחר ח"ו. וההנגדה, ה"עשה טוב", נמצא בתחילת פרשתנו: חוקת התורה, דיבורי תורה, הם "לאמר"! אל חשש! דבר כרצונך!

הכתוב גם רומז את כמות הפעמים המביאה לזיכרון מוחלט, מאה ואחת פעמים, כנרמז במילה "צוה" (בכתיב חסר).

אגב, הדברים הנ"ל, לגבי כמות החזרות, מביא רבינו את ה"כף הכהן", חידושיו של הגאון בעל "משמרות כהונה" על התורה (שם, אות ב):

וראיתי בספר כף הכהן ז"ל בליקוטים (דף כ"ט ע"ד דיבור המתחיל מקשים וכו'), דהא דאמרינן [חגיגה דף ט'] אינו שונה פרקו ק"א פעמים היינו למי ששונה לבדו, אבל הלומד עם אחר - בארבעין זמנין סגי, כדאמרינן [פסחים דף ע"ב ע"א] תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה.

אנו מורגלים לדבר על כח הזיכרון של שינון מאה ואחת פעמים, כדברי הגמרא המפורסמת במסכת חגיגה. בעל משמרות כהונה טוען טענה מחודשת ביותר: כל זה הוא בלימוד עצמאי, לבד! אם אדם לומד בחברותא, עם אנשים אחרים, הלימוד המשותף מטמיע את הדברים בזכרון בארבעים פעמים בלבד!

ומזה הרווחנו לימוד נוסף על כוחו של הלימוד המשותף, בחבורה, בקהילה, כלימוד שנבלע יותר בדמם של הלומדים מתוך חיבור ואהבה.

באר התורה

באר התורה / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

שירת הבאר מפתיעה בנוכחותה במהלך התהליך של ההכנות לכניסה לארץ.

חז"ל מספרים שהשירה הית המעין הכרת טובה על הודעת הנס הגדול שארע ממש מעל ראשיהם של ישראל - הריגת האמוריים שארבו להם בראשי הצוקים.

אולם חז"ל במקומות אחרים חיברו את השירה לתורה. לקראת הכניסה לארץ, מכירים במעלתה של התורה כמי שהולכת להנחות את החיים בארץ, אולם יש לגשת נכון אל התורה בכדי להבין אותה כראוי, במיוחד אם מוסר התורה - משה רבינו - הולך להעלם מחייהם, בעקבות הופעת הבאר.

המהלך נרמז בשיר, כדברי אור החיים הקד' (במדבר פרק כא)

ואמרו חפרוה שרים וגו' יתבאר על פי דבריהם (ב"ר ס"ד) ...הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה והם האבות בסוד (בראשית כט) והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן,

השלב הראשון הוא האבות. הם התשתית הנפשית המאפשרת לקבל את התורה. הם מייצרים כלים, חופרים, שתהיה נשמה ראויה לתורה, בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה.

ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה,

השלב השני: התורה בפועל, זו שבכתב וזו שבעל פה. התורה בלבוש הזה כבר ניתנת ללמידה לבני ישראל.

ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו,

השלב השלישי הוא ההתאמה לכל דור: לכל דור יש כלים ראויים כדי לקבל את האור של התורה. האור אינו משתנה, אך המקבלים צריכים להיות מתאימים. זו עבודתם של חכמי הדורות. אבל דווקא בשל כך, ישנה סכנה שבה החכם ירגיש בעל הבית מוחלט על הדברים, ולכן ישנה אזהרה בסוף השירה:

וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו:

שם נמוך ושם עליון

 שם עליון ושם נמוך / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

לעם ישראל שמות רבים. 70 ליתר דיוק. אולם ישנם כינויים מצויים יותר, ולפי הופעתם, התורה מוסרת לנו את האווירה של הסיפור או הציווי. בפרשתנו מופיע רצף של שמות בפסוק אחד (כ,א):

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: 

גם בני ישראל, גם עדה, גם העם. מה המשמעות?

אומר ר' חיים בן עטר, כך:

אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים,...

בני ישראל הוא שם נעלה, רוחני וגבוה, המתאר מצב גבוה. עדה זהו ביטוי פחות מוצלח, נפגשנו בו סביב המרגלים. מה מהות החיבור שבין שני אלה? מסביר רבינו, שיש מצב ביניים: רוב העם בסדר, ועל פיו אנו בוחנים את השאר. הרוב מכריע לטובה. 

ומה הטעם לספר לנו כאן על מעלת העם? מכיוון שיכולנו לחשוב שתלונתם על מים, שתבוא מיד בפסוק הבא, באה ממקום של רשעות ונמיכות, באה התורה לחדש שעם ישראל היו ברמה גבוהה אלא שלחץ המים דחקם.

אמנם צריך עיון מה יסביר לגבי הביטוי "העם " המופיע לקראת סוף הפסוק.

חז"ל לימדונו כפי שהרב רומז בדבריו ש"העם" הוא שם גנאי.

מה ההגיון? אנו יודעים ששם פרטי לא מופיע עם ה' הידיעה . איננו קוראים לחברינו "האליהו" "המשה". זה לא מתחבר. מתי נאמר כך בכל זאת? כאשר אנו אומרים זאת כגנאי, "היוסי הזה מעצבן!". מה עומד מאחורי זה?

אדם אינו חפץ. חפץ נספר ביחידות. אדם לא. יכול להיות אדם שכולל בתוכו עוצמות של עשרות אנשים; הפיכתו לחפץ אחד תשקר בנוגע למהותו.

כך גם עם ישראל: אם הם הולכים בדרכי ה' ועושים רצונו, הם "בני ישראל", שייכים למהלך של שררה עם אלוקים. אולם אם הם הולכים בניגוד לרצון ה', הם סתם עוד עם, אחד מיני רבים, "העם".

יהי רצון שנזכה לממש את תפקידנו כעם ייחודי ומטא-היסטורי, המצעיד את העולם כולו לעבר רצון השם.

אל תקרר את ההתלהבות!

אל תקרר את ההתלהבות! / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית חטאו של משה, העסיקה רבות את גדולי ישראל בכל הדורות. מהו אותו חטא חמור, שבגינו קיבל משה רבינו גזירה כה קשה, העומדת בניגוד לחלום חייו - כניסה לארץ ישראל? נאמרו פירושים רבים. כל כך רבים, עד כדי כך, שאחד מהמפרשים כתב, שלא נעים לו לכתוב פירוש נוסף, ולהוסיף על חטאי משה....

רבינו ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל, חותר בעיונו בפשט, להבין את הנקודה, ולהאיר לנו כיצד לפעול נכון במצבים שונים (יד משה אות ה'):
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. ... ואשר אני הצעיר אחזה לי לעיקר עומק פשוטו של מקרא שיש חוב ומצוה על כל אדם בכלל ועל קדושי עליון בפרט, לקדש ה' ברבים. וכל מה שתגדל מעלת האדם כן תגדל עליו חובת קידוש שמו ברוך הוא ברבים. וכן לבעלי רוח הקודש יותר, וכן לנביאים, וכן לאדון הנביאים, כל אחד לפי מדרגתו והמטרה אשר אליה התכונן...

עם ישראל הוא עם עם תפקיד: לקדש את ה'. קידוש ה' הוא הן בחיי הכלל – עצם קיום האומה על פי תורתה בארצה, והן בחיי הפרט. משימה זו תלויה במדרגת האדם. ככל שאדם גדול יותר, נתבעת ממנו יותר מסירות לעניין.

והנה אם היו משה ואהרן בעת שנקהלו עליהם הקהל ורבו עמהם, היו נופלים שם על פניהם לקבל מחזות הנבואה, ובו בפרק ובאותה שעה היה דבר ה' אליהם לעיני כל הקהל לאמר "קח את המטה" וגו', היו כל הקהל מקדישים ומעריצים שמו ברוך הוא, ורואים כי השכינה שרויה ביניהם, ויש ה' בקרבם: שכמעט רגע בקשו מים וה' ענה אותם באופן נסיי. והיה מתקדש ה' ברבים לעיני כל ישראל יותר ויותר. ואולם משה ואהרן בלכתם אל אהל מועד ונפלו שם על פניהם וה' ענה להם קח את המטה וגו', עם כי היה בזה קידוש ה' להוציא מים מצור החלמיש. בכל זאת לא היה הקידוש ה' כל כך לעיני כל הקהל אשר באו להתייצב ולריב אתם על זה. כי כבר נתפזרו כמו שיעיד על זה הכתוב קח את המטה והקהל את העדה וגו'. ואם כבר היו מוקהלים לא יכון לשון זה.

פוספסה הזדמנות אדירה של קידוש ה'!! עם ישראל זועק למים, פונה למנהיגים שמוליכים אותם כבר 40 שנה, אנשי אלוקים! אם היו באותו רגע משיגים את הנבואה ופונים אל ה', היה צפוי שה' ייתן להם מענה מיידי, ושמו של ה' היה מתקדש באופן מעולה, מול כל העם!

אולם, כיוון שהם כבר פנו לאוהל, ושם התחילו להתארגן, ביני וביני עם ישראל התפזר, ועוצמת הרושם, היתה כבר חלשה יחסית:

ועם כי קיים משה רבינו ואהרן דבר ה' ויקהילו את הקהל אל פני הסלע, בכל זאת כבר נתקרר חומם ולא היה פועל בהם כל כך, כמו אם עדיין הם מקוהלים בבקשתם ומיד יראו הפעולה.

פגם נוסף בהתמהמהות:

ועוד כי זה גרם שלא  ראו ישראל כי ה' מצוי בקרבם ובעת שהם מבקשים, ממש נדרש להם, ורק אחרי שהלכו למשכן והעתירו לה'.

עם ישראל עלולים לחשוב, שה' חלילה לא איתם, לא בקרבם, וחלילה לא אוהבם. המחשבה שרק תיווך משה ואהרון הוא המועיל לעם ישראל – היא מחשבה בעייתית.

תוצאה נוספת של העיכוב:

וזאת שלישית, שאם משה ואהרן עשו הכל ברגע שביקשו מהם ישראל, היה נרגש להם כי ה' מרוצה להם גם בלתי עתירה ובקשה. שהרי לעיניהם ובפניהם הם רואים כל מה שהיה. לא כן עתה יכולים לטעות ולחשוב שאינם רצויים לפניו יתברך, ורק משה ואהרן העתירו בעדם אל ה' ונענו. לכן אמר להם יען לא האמנתם, פועל יוצא לקהל. שלא עשו פעולה זו להאמין את הקהל. בה'. ומבאר על ידי מה ? ואמר "להקדישני לעיני בני ישראל" באותה שעה של התחממות והתרגשות שלהם...

מחדש הרב: "יען לא האמנתם", פירושו: לא גרמתם להאמין (לא כמקובל "אתם בעצמכם הייתם חסרי אמונה). היו משה ואהרון יכולים לחזק את האמונה והביטחון בקב"ה, אם היו עושים את הנס הוצאת המים מיידית ובמקום.

ולהיותם קדושים וטהורים נחשב זה או זה להם לחטא, כמו שנאמר בקרובי אקדש. וזהו שאמר המה מי מריבה וגו' יקדש בם במשה ובאהרון כמשה ואהרן.

למדרגתם של קדושי עליון אלה – מדובר על טעות קשה מאד, ועונשה בצידה.

עלינו לשים לב בכל מצב בו אנו נמצאים, כיצד נוכל לקדש את שמו ברבים, ולא להחמיץ את הרגע.

 

ועמי מצוות - טעם לשבח או טעם לגנאי?

 טעמי מצוות-טעם לשבח או טעם לפגם? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם בחיפוש טעמי המצוות, ישנו ניסיון להבין דעת עליון, מה שהוא רחוק מההיגיון, ואף נראה כגאווה, או שמא נאמר שמדובר על ניסיון אנושי לגיטימי לקרב את דבר ה' אל ליבנו, לב האדם? בשאלה זו עסקו גדולי ישראל בכל הדורות, למן חז"ל ועד ימינו. הבה נראה את דברי רבינו מוהרח"ך בסוגיה יסודית זו:

(שם) זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו". הנה הכופרים ואומות העולם, אומרים לישראל, שיש בתורה דברים שאינם מתיישבים על השכל, כמו פרה אדומה, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, וכן יש כמה מצוות שאין בהם טעם מושכל,...שאין בהם טעם מושכל שהאדם מעצמו, שכלו מחייבו לעשותם, אילולא גזירתו יתברך,

ישנם אנשים שלועגים ח"ו למצוות ששכלם לא מצליח לתפוס. הם לא מבינים מה הטעם באיסור גילוח בתער ועוד. הם יכלו להגיב בענווה, אך הם בחרו להסתכל אחרת:

והם מצד מיעוט שכלם אומרים שח"ו לא נכתבו בהשגחה חלילה, וכיון שאין שכלנו מחייבנו לעשותם, ואין בהם שום נזק, אין מן הראוי לעשותם!

מסקנתם העקומה: לא יקרה כלום אם לא נעשה מצוות אלו. לא נעשה דברים משוללי היגיון! ממשיכים הם ומצטדקים:

ובשלמא (=ומילא) דברים שהשכל מחייבם – אין הכי נמי (=אמנם) שצריך לקיימם!

מה ששכלנו קולט – נעשה, ובזה אנו שלמים עם ה', ח"ו.

כדי לפרוך טענתם, הרב מביא משל ארוך מאד, החורג בגודלו מרוחב יריעתנו. עיקרי המשל: אדם שאינו ידוע כרופא, לא יכול לומר על דברי גדול הרופאים שהם הבל, משתי סיבות: א. מפני שהאיש ההוא חסר ידע ברפואה, ואין לו כח שיפוט בעניין, ב. האיש דוחה את הרפואה המוצעת מספק, ואילו הרופא טוען טענותיו על סמך ידע ומחקר, טענות ודאי. כך גם בנמשל, לרופא שהוא ה', והרפואות שהן המצוות:

באופן כי האדם צריך להיות ברעיונו תמיד כי השי"ת הוא מקור החכמה והמדע, וצריך הוא לקיים כל מצוות התורה הגם שלא הבין טעמם, כי אין שום ספק שלכולם יש טעם נכון ואמתי שאי אפשר לו להשיגו והוא כמוס משכל בני אדם אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,

אם נכונים הדברים ברופא – נכונים הדברים על אחת כמה וכמה אצל בורא עולם: ודאי שמקור החכמה והדעת, הוא יתברך, יכוון למקום מדוייק והגיוני, גם אם שכלי אינו קולט.

הרב מוסיף טענה: אדם הפועל כנ"ל, בעצם אינו עושה רצון ה' בקיום המצוות, אלא רק את רצון עצמו!

ובזה מקיים תורה לשמה שהוא לשם מצות הבורא יתברך בלי צורך לידע טעם המצוה רק ע"פ גזירתו יתברך, אבל אם הוא פורק מעליו עול המצוה, שלא הבין טעמה, הגם שמקיים שאר המצוות שהם שכליות - זה אינו חשוב (=נחשב) לשמה רק מחמת שמצא לה טעם לדעתו ונמצא שהוא מתנהג ע"פ דעת עצמו ולא על פי דעת הקב"ה, שאם הוא מתנהג ע"פ דעת הקב"ה היה לו לקיים כל מצותיו גם שלא הבין טעמם, שהרי דעתו וסברתו של הקב"ה שצריך לעשות אותם, ואם כן, מוכח שכל מה שעושה הוא שלא לשמה ולפי זה אינם נקראים מצות של הקב"ה אלא תורה שלו ומצות שלו ומעולם לא נצטוה בהם ואינם מתייחסים לתורת הקב"ה ועבודת הקב"ה.

טענה חריפה אומר הרב: אם אדם מקיים רק את המצוות שהוא מבין, נמצא שהוא עבד של עצמו, ואין עבודתו לשמה – אלא לשם עצמו! במילים אחרות: חוקי התורה, מחנכים אותנו להרכין ראש לפני מקור החכמה והסמכות. לגעת כי לא לכל דבר יש תשובה בשכל האנושי. לאחר שזו הגישה -חיפוש טעמי המצוות הופך להיות דבר מחייה, המקרב את המצווה אל הלב.

יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות גם מתוך ענווה, וגם מתוך חיבור פנימי!

שבת שלום

רועי

מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף

 מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מצוות התורה מתחלקות כידוע בכמה אופנים. אחד המרכזיים מופיע בפרשתנו: חוקים, לעומת משפטים. מצוות שטעמן נסתר ואלקי, ומצוות שטעמן נתפס בשכל האדם. מקור הדברים בחז"ל, ורש"י מציג אותם כך:

כתב רש"י ז''ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (=מצערים) את ישראל: מה מצוה זו? ומה טעם יש בה? לפיכך כתיב בה 'חֻקה' - גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה"

מצוה שטעמה אינו נתפס בשכל האדם, עלול לגרום לעג מצד אומות העולם, וגם צער מצד השטן, הוא יצר הרע: למה לקיים מצוה זו? כדי למנוע זאת מאיתנו, מניחה התורה מראש את המצוה כנתון אלוקי, שאין לערער אחריו. יחד עם זאת. ניתן לדקדק יותר בדברי המדרש:

ופירש בספר 'מעינה של תורה', דכשאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע "מה מצוה זאת? ומה משמעות יש לה? הלא אין זו מצוה חס וחלילה כלל ועיקר!", ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה!! מה רב ועמוק טעמה של מצוה זו אשר קיימת!!", כדי להביאו לידי גאוה ויוהרא...

רבנו מביא ממעיינה של תורה דרוש מוסרי נפלא: בכל מצוה יש אתגר התגברות על מניעות שונות. זה יצר הרע ש"לפנינו", לפני עשיית המצווה. אולם ישנו אתגר נוסף: הגאווה בעקבות ההצלחה. ראה – אומר היצר הרע – איך "שיחקת אותה", התגברת על כל המכשולים...אין כמוך!

כנגד זה מזהירה התורה, כפי שרומזים אצלנו חז"ל:

על כן יתן האדם מישראל דעתו תמיד ויזכור "גזירה היא מלפני!",  שלפני המצוה יאמר גזירה היא מה' יתברך, וחייב אני לקיימה, "ואין לך רשות להרהר אחריה", כלומר, אחרי שקיים המצוה, יסיח דעתו ממנה, ולא יהרהר אחריה, כאילו לא עשה מאומה. עיין שם.

חז"ל רמזו שעלינו לגשת למצווה – לכל מצווה, גם למשפטים! - רק כחיוב, שאינו נתון כלל לשיקול דעת. ולאחר קיום המצוה, אנו ממשיכים הלאה, ולא מתעסקים במעלת עצמנו. לא מהרהרים אחריה- אחרי עצם קיומה.

לפי יסוד זה, אנו לומדים פירוש חדש בברכת "השכיבנו" הנאמרת בתפילת ערבית:

ובזה מובן שפיר (=היטב) מה שאנו אומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", שאנו מבקשים מה' יתברך להסיר השטן 'מלפנינו', כלומר מלפני קיום המצוה, שלא יביאנו לזלזל במצוה לומר 'מה מצוה זו ומה טעם יש בה', וגם להסר שטן 'מאחרינו', אחרי שקיימנו את המצוה, שלא יביאנו לידי התפארות על שזכינו לקיים מצוה כה גדולה.

השטן הוא יצר הרע, כך מלמדים אותנו חז"ל. כשאנו מתפללים שה' ישבור ויסיר את השטן, אין הכוונה רק לנזקים ומזיקים, אלא גם לצדדים הרעים שבאישיותנו. אנו רוצים שכל מצווה תקויים בטהרתה, לגשת אליה מתוך מחוייבות לקב"ה, וללא כל חשש של התגברות רע.

ויהי רצון שנזכה לטהרת הלב בכל מעשינו ועסקינו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי