הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים...

בס"ד

הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים... / לפרשת בראשית / מתורת הרב בנציון כהן-יהונתן זצ"ל

מזל טוב!

השידוך הראשון בתורה, ואולי בעולם, מתרחש לפנינו בפרשה! יש לא מעט תובנות בענייני זוגיות הנלמדות מכאן. ניגע בסוגיה אחת כואבת. לעיתים, לא אלינו, יש אהבה בין בחור ובחורה, והם רוצים להתחתן, אולם אין דעת ההורים של אחד או של שני הצדדים נוחה מקשר זה. מה יעשה הזוג?
כותב רבנו ('תורה מציון' ד"ה על כן יעזוב):

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (ב, כד), אפשר לפרש על פי מה שכתב מהריק"ו (מורנו הרב רבי יוסף קולון, איטליה המאה ה-15) בשורש קס"ד...שאלה מ"ט דאם אביו אומר לו שלא יקח אשה פלונית אל ישמע לו דקרוב הדבר להיות כמצווהו לעבור על דברי התורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל "אסור לו לאדם שיקדש אשה עד שיראנה" עיין שם.

מסתבר ששאלה זו אינה חדשה וכבר דשו פוסקים מלפני מאות שנים. המהרי"ק בונה את תשובתו על סמך הוראת חכמים (בבלי קידושין מא, א) שאין לאדם לקדש אשה עד 'שיראה' אותה, שכן אם לא תהיה נאה בעיניו הדבר עלול לגרום לחיי סבל לשניהם, ואין זו רצונה של תורה. אמנם המהרי"ק מרחיב את המשמעות של המילים "עד שיראנה":

ואפשר לפרש "עד שיראנה" מלשון "רואה אני את דברי רבי פלוני", כלומר עד שתמצא חן בעיניו.

אין מדובר רק על ראיית העיניים, אלא גם על ראיית השכל שיש כאן פוטנציאל של התאמה לחיים משותפים. "היא נראית לי". אם כך יוצא שהדרכת חז"ל כוללת התייחסות גם למקרים בהם הכלה אינה 'נראית' בעיני האבא של החתן, ועל החתן לדעת שאם היא 'נראית' בעיניו, אין הוא חייב להקשיב לאביו, כי בזה אביו מונע ממנו לקיים דברי תורה (להתחתן עם הנראית בעיניו), ואין חובה להקשיב בזה.

רבנו מוצא את הרמז לפסיקה בפרשה:

וזה שאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" שאומרים לו שלא לקחת אשה פלונית, יעזוב דבריהם! "ודבק באשתו" אשר חפץ בה. והטעם שצריכים להיות "בשר אחד" באהבה וחיבה וקרוב הדבר להיות שמצווהו לעבור על דברי תורה וכנזכר לעיל.

ביצירת חווה מהאדם אומרת התורה שיש לאדם היתר לעזוב את רצון הוריו  - שהוא מחוייב מאד בכבודם! - כדי להיות בשר אחד, זוג מאוחד באהבה, עם בחירת ליבו.

ויהי רצון שנזכה לבנות בתים מאוחדים של שלום בעמנו!

מבחן האהבה

 

בס"ד

מבחן האהבה / להפטרת פרשת בראשית / רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מתארת ביקורת של הקב"ה על עם ישראל שהוא כביכול היחיד שאינו רואה בשבחו של הקב"ה כבורא העולם וכל אשר בו. העולם כולו מכבד את ה' יתברך ודווקא עם ישראל נוהגים כעיוורים, חלילה.

רבינו עומד על הפסוק הבא (ישעיה מב, יב):

יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃

בפשוטו הפסוק מדבר על הכבוד שעושים הגויים לה', אך רבינו ייקח מכאן לקח גם לנו (אות לג):

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עטרת צבי ז"ל דרוש חמישי פירוש הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך וגו' ושננתם לבניך וגו'", כי הבחינה לדעת שהאדם אוהב השם יתברך באמת הוא כאשר ישנן דברי תורה לבניו, כי אם באמת אינו אוהב השם יתברך ותורתו רק מסורתית לא היה מלמד אותה לבניו, יעויין שם באורך.

העטרת צבי מחדש כי ישנו קשר בין הציווי לאהוב את ה' לבין הציווי לשנן לבנינו את התורה. אם החיבור לתורה היה רק מצד שכך האדם קיבל, אולם האדם לא יצר יחס נפשי של חיבה כלפי התורה, הוא לא ימסור אותה לבניו. המלמד תורה לבניו מעיד כי הוא מלמד ואף משנן את התורה לבניו.

רעיון זה נרמז בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק "ישימו לה' כבוד", רוצה לומר עם ישראל עושים ומקיימים הרבה דברים לכבודו יתברך, אך לא יוודע שזה עושים מתוך אהבת ה' באמת, רק כאשר "תהלתו באיים יגידו", דהיינו לאחרים שזה מורה על אהבתם להשם יתברך.

יש הרבה דרכים לבטא כבוד, אולם יש דרך אחת המעידה על חיבה: אם אתה אומר, מספר לכולם "כמה טוב ה'", כמה נעים להיות בקרבה עם ה' ועם תורתו, מובן כי יש הדבר בוער בליבו של האדם ומחייה אותו. יש כאן אהבה!

ורמז נאה מגלה כאן הרב:

ויש לרמוז כי תיבת כבוד, גימטריא ל"ב (32) לומר כדי לדעת מה שיש בתוך לב האדם באהבתו להשם יתברך, הוא כאשר "תהלתו באיים יגידו" וכמבואר.

המילה כבוד עצמה רומזת מהו הכבוד הנעלה ביותר: הלב האוהב. זהו החיבור האמיתי והעמוק לתוכן דבריו של הקב"ה, ומתוך כך האדם ומפיץ את הטוב הזה לכל עבר.

מי עוד נברא עם שמים וארץ?

 בס"ד

מי עוד נברא עם שמים וארץ? / לפרשת בראשית / רבי רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפסוק הראשון שבו תורתנו הקדושה פותחת מציינת מעין כותרת של מה שנברא בתחילה (א, א):

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

כידוע לפי כללי הדקדוק המילה "את" אינה מחוייבת המציאות. ניתן היה לומר "בראשית אלוקים השמים והארץ". מסיבה זו, חז"ל הוציאו דרשות ממקומות בהם המילה "את" נראית חסרת משמעות בפשט הדברים.

כותב רבינו בספרו נפש חיה (חלק ב', אות ט, "שיירי הנפש"), על הפסוק הנ"ל:

אפשר לפרש על פי הידוע שתיבת א'ת היא לרבות, וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (בבא קמא מ"א עמוד ב') ולא יאכל את בשרו (שמות כ"א כ"ח), את, לרבות הנאת עורו. וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין נ"ז עמוד א') את ה' אלהיך תירא (דברים ו' י"ג) לרבות תלמידי חכמים.

רבינו מביא כמה דוגמאות הממחישות את הכלל בו פתחנו: המילה 'את' מרבה חידוש הלכתי (איסור אכילת עורו של שור שנגח והרג, אותו יש לסקול) וכן חידוש רעיוני (יראה מתלמידי חכמים).

ממילא יש להבין מהם החידושים של המילים 'את' בפסוק שלנו:

וידוע שהעולם עומד בזכות הצדיקים כמו שנאמר (משלי י' כ"ה) "וצדיק יסוד עולם". וכן דרשו חכמינו ז"ל בגמרא (מועד קטן ט"ז, ב') "צדיק מושל יראת אלקים" (ש"ב כ"ג ג') – ה' יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה, הצדיק גוזר גזירה והקדוש ברוך הוא מקיימה. וכן אמרו חז"ל בגמרא (שבת י', א') "כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

חז"ל מלמדים כי יש מי שעוזר לקב"ה בניהול העולם: הצדיקים והדיינים הדנים אמת לאמיתה. צדיק יכול לברך ולשנות מציאות, וכן יכול לברך ולבטל גזרות. גם דיין השופט באמת ויושר נחשב כמי שבונה את עולמו של ה', בכך שדואג שהעולם לא יחרב על ידי רשע ועוולה.

את הדבר הזה רומזת התורה אצלנו:

וזה רמז הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אך שיתף איתו כביכול במעשה בראשית גם הצדיקים והדיינים, ולכן נאמר 'את' פעמיים, לרבות הצדיקים שהם יסוד עולם, ולרבות הדיינים שהם שותפים במעשה בראשית.

המילה 'את' הכתובה פעמיים רומזת לשותפים אותם ברא ה' בתחילת בריאת העולם, מי שילוו את התקדמות המציאות אל המגמות אליהן הקב"ה מכוון את כל הבריאה. בעול םשה' בורא יהיו קשיים, אתגרים והסתרי פנים, לכן יש לשתול שותפים שימשיכו את תהליך הבריאה, וכן ינסו למנוע ככל כוחם תהליכים של ירידה והרס.

 

השנה נלמד מתורתו של אחד הצדיקים: ר' רפאל כ'דיר צבאן. תמצית חייו כפי שמופיע בויקיפדיה:

הרב רפאל כדיר צבאן (א' טבת תר"ע, 13.12.1909 – ד' כסלו תשנ"ה, 7.11.1994).

היה רב באי ג'רבא שבתוניסיה. עלה לישראל ושימש כרב בנתיבות. היה חבר מועצת הרבנות הראשית, ונשיאה של ישיבת כסא רחמים.

להיות טוב!

 בס"ד

ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

הגאון הרב אלטר (אל-טר=שמרהו ה') מאזוז זצוק"ל, נולד בי"א אב תרצ"ב, ונפטר בי"ט בתשרי תשמ"ח. עלה לארץ מג'רבא בשנת תשט"ז, והתיישב במושב איתן, שם שימש כרב המושב. היה מתהלך בצניעות ובענווה מרובים, אולם גדולתו נודעה בין ענקי ארץ.

על גודלו נלמד, ממה שאמר עליו – להבדיל בין החיים – הגר"מ מאזוז שליט"א. שאלו את הגר"מ מאזוז אחר פטירת הרב אלטר,  מה מצא בר' אלטר שככה מעריך אותו? ענה הגרמ"מ: לכם יש את הרב שך? לנו יש את הרב אלטר כרב שך וגדול ממנו! גם הגר"ע יוסף זצוק"ל קם לכבודו כאשר בא אליו לראשונה, לאחר שפגש את גודלו דרך ספריו וחיבוריו.

בעזרת ה', השנה נלמד מתוך תורתו, מהספר "אם למקרא".

 

להיות טוב / לפרשת בראשית / מתורתו של הרב אלטר מאזוז זצוק"ל

סיפור הבריאה טומן בתוכו את שורשי המציאות. פרשנויות רבות ניתנו לסיפור בריאת האדם ואשתו, המכוונות את האדם בנתיבי חייו, עיצוב זהותו, בניין משפחתו ועוד. רבינו אלטר זצ"ל, מתמקד במילה "טוב", המופיעה טרם הפרדת אדם וחוה. מדוע לא טוב היות האדם לבדו? האם הבעיה קיימת רק במישור הזוגי?

לא טוב היות האדם לבדו וגו'. ידוע כי אין "טוב" אלא תורה, שנאמר "כי לקח 'טוב' נתתי לכם תורתי אל תעזובו"...ולימוד התורה צריך להיות עם חברים ובזה יזכה לחכמת התורה. לא כן אם האדם לומד לבדו, לא ישיג את חכמת התורה...

במסכת אבות פרק ו', ובעוד מקומות, חז"ל מדגישים כי הצלחה מירבית ומדוייקת בלימוד, באה דווקא בלימוד שיתופי, חברותא, שיעור וכיו"ב. הסיבות רבות: הן מצד עניין המסירה, הן מצד איכות הקליטה, הן מצד מניעת הטעויות, ועוד. רומזת התורה כי בבריאת האדם, שתכליתו חיפוש רצון ה', כבר נרמז כי את החיפוש הזה יעשה בחבורה:

וזהו שאמר "לא טוב" - שלא ישיג האדם התורה הנקראת "טוב" כשהוא לומד לבדו. ולכן "אעשה לו עזר כנגדו" בתורה, שילמד ביחד עם מי שכנגדו, זה לעומת זה עשה ה', ואז יצליחו שניהם בלימוד.

כיוון נוסף מציע רבינו, והוא על פי הפירוש הפשוט של המילה "טוב" – פשוט להיות מיטיב לאחרים:

אי נמי (=או גם) על פי דברי חז"ל במסכת קידושין דף מ', על פסוק "אימרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י) וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב?? אלא טוב לשמים ולבריות - זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זה צדיק שאינו טוב.

הגמרא במסכת קידושין מחדשת כי ישנם שני סוגי צדיק, ה"טוב", וה"לא-טוב". המדד הוא ביחסו לבריות. האם הוא מיטיב להם? ער לצרכיהם? אם כן, הרי שהוא צדיק טוב.

גם יסוד זה נרמז כאן, כהדרכה משמעותית בבחירת הדרך: אינך חי לבד בעולמו של הקב"ה, ועליך מוטל להיטיב גם לזולתך, ולא רק לעסוק בהצלת נפשך ונשמתך:

וזהו שאמר "לא טוב", שאינו נקרא 'צדיק טוב', "היות האדם לבדו" שהוא טוב רק לבדו, ולא עם הבריות...

היות האדם לבדו, גם אם יהיה במדרגת אדם, אך לבדו – אינה מציאות טובה, ועל האדם לתת את הדעת לטובת זולתו.

ויהי רצון שנזכה להיות טובים לשמים ולבריות.

 

חשיבות סיפורי צדיקים

 בס"ד

"...וידוע ומפורסם בשערים המצויינים בהלכה, יקרת ערכו של הגאון המחבר זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, אביר הרועים, טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי, מופת הדור והדרו, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, הגאון הגדול, מבצר עוז ומגדול, כקש"ת כמהר"ר רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, מגדולי הרבנים בג'רבא..." (הגרע"י בהסכמתו להדפסת שו"ת שמחת כהן, מאת רבינו זצ"ל)

"זה לי יותר משלושים שנה בערך, שהיה בא איתי בכתובים בשאלות שונות אם בהלכה בנגלה, אם בנסתר, בחנתיו וכרתיו הדק היטב היטב הדק, וראיתי ממש כולו אומר כבוד איש קדוש כמלאך ה' צבאות לאות ולמופת, למרות הייסורים הקשים זה רבות בשנים שסבל מאד ממחלות שונות...לא עזב דרכו בקודש ללמוד וללמד, לשאול ולהשיב...האם זה בר איניש? אינו אלא בר אלהין!" (הגהמ"ק ר' עובדיה הדאיה זצ"ל בהספדו על רבינו).

 

אלה הם מקצת שבחיו של ר' ר' רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל, שהיה מגדולי התורה של האי ג'רבא.

בע"ה נלמד מדרשותיו בשנה זו.

סגנונו בספרו מנחת כהן הוא "...דרשות על סדר הפרשיות מדי שבת בשבתו, ברם איכא בינייהו טובא רמזים קלים, וגימטריאות ונוטריקון וראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצא...הלא תראה כמה וכמה גופי הלכות הוציאו רז"ל מדרשות כיו"ב...הררים התלויים בשערה, ובכתבי האר"י זלה"ה כמה רזי דרזין טמ'ן ברמ'ז , בגימ' וראשי תיבות וסופי תיבות, כאשר ירדוף הקורא החכם בחכמתו, ומזקנים אתבונן רבינו בעל הטורים ז"ל על התורה אשר שאב מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל כמו שכתב בהקדמתו, ועד אחרון הרב נהר שלום ז"ל, ושם בהקדמתו כתב...ובדרך זה הלכו רבינו בעל הטורים ובעלי התוספות, וספר פענח רזא, והש"ך על התורה...ע"ש, ובעקבותיהם הלכתי..."

 

חשיבות סיפורי צדיקים / לפרשת בראשית / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

ישנו מדרש פליאה (בראשית רבה ב,ה):

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" אלו מעשיהן של רשעים "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

הקושי זועק: וכי היתה איזושהי מחשבה, שישנה העדפה אצל ה' יתברך להנהיג ולנהל את עולמו דרך העבירות, מעשיהם של רשעים??

ר' רחמים חי חויתא הכהן זצוק"ל, בספרו מנחת כהן, בפירוש השני:

וכעת נראה לפרש עוד,, דהנה כשקורא האדם בסיפורי מעשיות של הרבנים והצדיקים שתמיד תפילתם עושה פירות, ועל ידם נתבטלו כמה גזירות, מתפעל מאד האדם ושב בתשובה, בראותו כמה גדולים וחביבים הצדיקים בעיני הקב"ה, שתמיד מקבל תפילתם ועושה רצונם. גם כאשר יקרא בסיפורי הרשעים, מה שעבר עליהם עונשים וייסורים על מעשיהם הרעים, יתפעל גם כן לשוב בתשובה.

הרב מחדש חידוש מתוק ביותר, דרוש על הדרש: מעשיהם של צדיקים אינו "מצוות" כמקובל, אלא "סיפורי צדיקים"! כך גם בכיוון ההפוך: מעשיהם של רשעים אינם "עבירות" כרגיל, אלא "סיפורי רשעים"! כיצד הדבר נכנס למדרש הנ"ל?

אך באמת יש הפרש ביניהם, דכשקורא בסיפורי מעשיות של צדיקים הוא שב תשובה מאהבה, על ידי שרואה יקר ערכם של הצדיקים לפני הקב"ה, ישתדל גם הוא להתדבק בתורה ומצוות באהבה ושמחה רבה, אבל השב בתשובה על ידי שקורא הצרות והייסורין שעברו על הרשעים מפני מעשיהם תשובתו אינה אלא מיראת העונש שלא יקרה לו כמותם.

המדרש מלמד על יתרון קריאת סיפורי צדיקים ומעלתם, על פני קריאה על סיפורי רשעים ועונשם: האדם הקורא בסיפורי הצדיקים, ליבו מתלהב באהבת ה', תורתו ומצוותיו, ובכך הוא זוכה למדרגה העליונה של התשובה, שהיא מאהבה. זאת בניגוד לספורים בהם מתעוררת היראה, שהיא מדרגה נמוכה.

ועל פי זה מובן המדרש, והמשל לאור וחושך:

וזהו "ויקרא אלוהים לאור יום – אלו מעשיהם של צדיקים", דהיינו שקורא בסיפורי מעשיות של הצדיקים, ועל ידי זה יאורו עיניו של הקורא לשוב בתשובה.  "ולחושך קרא לילה – אלו מעשיהם של רשעים", שקורא בסיפורי מעשיות של הרשעים...ועל ידי זה ישוב בתשובה שלא יקרה לו גם הוא כמותם. "ואיני יודע  באיזה מהן חפץ", רצה לומר, איזה מהן יותר טוב? "כשהוא אומר וירא אלוהים את האור כי טוב"...שרואה מעשיהם של צדיקים, הוא שב מאהבה, מזה מוכח דמעשיהם של צדיקים עדיפי טפי (=עדיפים יותר).

יש כאן הדרכה חינוכית מאד משמעותית: אנו צריכים להבליט את הטוב, המעורר את הכוחות החיוביים שבנו. אמנם גם סיפור מטלטל יכול להניע אדם לפעול, אולם אז פעילותו תהיה מתוך תחושה של מגננה, שמאופיינת בעשייה מינימלית. עשייה שבאה מתוך ראיית הגודל האפשרי של האדם, תניע לפעול ביתר שאת ויתר עוז.

 

 

האמנם רש"י פשוטו של מקרא?

 בס"ד

האמנם רש"י פשוטו של מקרא? / לפרשת בראשית / מתורת רבינו משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

מגיל ילדות לימדו אותנו שרש"י הוא פשט המקרא, כמו שהוא לכאורה כותב בעצמו בכמה מקומות.

אולם כבר נכדו הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, מגדולי בעלי התוספות על התלמוד), הקשה עליו, שכן הוא מציג את פירושי הדרש של חז"ל – כאילו הם פשט!

נקח דוגמא מפרשתנו: אנו יודעים כי ישנה מצווה של פריה ורביה, כאמור בפרשה, בפרק הראשון:

 וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ;

למה מתכוון פשט הפסוק? האם זו ברכה (שיצליחו להביא ילדים רבים לעולם) או מצווה (חיוב וציווי להביא ילדים לעולם)?

עולם המצוות מתחיל מהר סיני. כל מה שנאמר קודם לכן, אינו פונה לאומה שאינה קיימת, אם כן, יותר נראה שמדובר על ברכה. יחד עם זאת – חז"ל לומדים לכאורה ממילים אלה את החיוב לפרות ולרבות. כיצד הדבר מסתדר? כותב ר' אברהם אבן עזרא:

ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא, כמו בבריאות המים, רק היא מצוה‎ העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

מה כוונתו?

השנה ננסה אי"ה ובלנ"ד ללמוד מתורתו של אחד מענקי התורה בדור הקודם, ר' כלפון משה הכהן זצ"ל (תרל"ד-תש"י, ג'רבא, טוניסיה) בספריו יד משה, דרש משה ועוד. חומר רחב ניתן למצוא עליו כאן.

וכך הוא מסביר את דברי ראב"ע:

וכוונתו ז"ל דרבותינו בעלי  המשנה מסורת בידם עד למשה מסיני כי הפריה ורביה היא מהתרי”ג מצות, ומפני שהתורה שבעל פה לא היתה כתובה כי אז לא היה רשות לכתוב כלום מהתורה שבעל‎ פה, לכן היו רבותינו הראשונים שמים איזה פסוק להסמיך אליו אותה המצוה או אותה‎ ההלכה ויהיה לסמך ולזכרון. 

פירוש: חכמי ישראל ידעו שהפשט כאן הוא ברכה לפריה ורביה. אולם, כדי שהלומד יחדד את הזיכרון של פרטי מעשי המצוות, חכמים הצמידו הלכות מהתורה שבעל פה, לפסוקים השונים.

את העקרון הזה, מחיל מוהרמ"ך (מורנו הרב ר' משה כהן) גם על שיטתו של רש"י:

ונראה לענ”ד דזו היא עצמה כוונת רש"י ז"ל אשר בכמה פסוקים וכמעט ברובם מפרש בכתוב מה שאמרו חז"ל במדרשים כאלו זהו פשוטו של מקרא, וכבר תמה עליו בזה רשב”ם וכתב שהודה לו רש”י בזה. ולענ"ד נראה דמראשית כזאת כיוון רש”י ז”ל לבאר לנו כל דברי רז”ל בש"ס ומדרשים באופן סמוך אל הכתוב לבל ישכחו דברי רז”ל ויהיה האדם זוכרם יותר כשהוא הוגה בתורה שבכתב ומגיע אליהם. אבל הפשט הגמור הוא מובן לכל מיניה וביה. ושוב כשנתווכח עמו רשב"ם הודה לו שראוי לחבר גם כן חיבור פשטיי גמור, כי ראה שיש בפשט עצמו חילוקי דיעות…. 

אכן רש"י ידע שפירושו הוא דרשי, כפי שמעיד רשב"ם נכדו! אולם רש"י בחר להביא מדרשי חז"ל על הפסוקים מסיבות פדגוגיות; לחבר בתודעת הלומד את המצוות לטקסט הפסוקים. אמנם ההלכה נלמדת אך ורק מהתורה שבעל פה, אולם כדי לחזק את תודעת וקיום ההלכה אצל הלומדים – רש"י מציג את הדרש, כפשט ההלכתי.

אולם, מנין התעורר צורך זה? האם הצורך הדידקטי הוא השיקול היחיד של רש"י? מוסיף הרב סברה נוספת:

ועוד נראה לענ”ד לבאר טעם רבותינו באסמכתות הללו משום דבימי רבותינו ז"ל רבו הקנאים הצדוקים, הביתוסים, השומרונים, המינים. והכופרים, שהיו מסיתים ומדיחים את עם ישראל. נגד הקבלה והמסורה בתורה שבעל פה, ולכן התחכמו משום עת לעשות לה' להראות לכל דבר ודבר יסוד מהמקרא כפשוטו או אינו כפשוטו לסתום פי שטן וכדי שלא יוסיפו בני עולה לענות בית ישראל,

ערעור על אמיתת תורה שבעל פה, קיים במשך אלפי שנים, וחז"ל נלחמו להגנתה. כאן אמנם מצאו כלי משמעותי: להצמיד את פשטי הפסוקים להלכות המסורות, ובכך למנוע ביקורת אפשרית.

האם זה ישר? מסיים הרב:

...ואין כזה שום חסרון ח”ו אחרי שהאמת והצדק הוא שהדין דין אמת הוא שכן קיבלו הדינים והמצות איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה מסיני כדאיתא (=כמובא, כמוזכר) במסכת אבות...

אין הדבר פוגע ביושר, כי ההלכה אמת כפי שנתקבלה מסיני, וזו הנקודה החשובה בויכוח ההוא.

למדנו אם כן, שפשוטו של מקרא שברש"י לעיתים אינו הפשט, אלא חיבור הלכתי-מדרשי-דידקטי, שבא לרומם את קיום וחיזוק קיום ההלכה באומה.

 

מתי נברא הזמן?

 

בס"ד

השנה נעסוק בתורות מפי הרב שמואל טייב (השני).

ואלה תולדות חייו בקצרה של הגאון המחבר מתוך ספר מלכי תרשיש (תולדות חכמי תונס):

 טייב ר' שמואל מגדולי רבני תונס במחצית השנייה של המאה השביעית (תר"נ בערך) ולמד תורה אצל הרבנים מרביצי תורה בישראל ר' שלמה דאנה ור' ישועה הכהן.

וכתוב בתחילת ההקדמות (לספר "שלמי תודה" לר' שלמה דאנה) שרבינו ור' דוד בוארון הם תלמידי ר' ישועה, ורבם זה היה מחבבם כבבת עינו. 

חיבר ארבעה ספרים: (1) איילת השחר דרושים בדרך חקירה פילוסופית תונס תע"ר (2) כנפי שחר על ההגדה (3) עפעפי שחר על התורה (4) שמן הטוב שיטה על מסכת מכות. 

שמש כרב ומו"ץ בערים מהדייה בנזרת ומוכנין, ואח"כ היה טוען רבני בבית הדין הרבני בתונס. 

בסוף ימיו זכה לעלות לא"י ונפטר בעיה"ק טבריה תובב"א 

מתי נברא הזמן? / לפרשת בראשית / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם פתיחתו של מחזור חדש של קריאה בתורה, אנו שוב נפגשים עם סיפור הבריאה מלא העוצמה והתעלומה. שאלות רבות – פרשניות, אמוניות ואחרות – עולות למקרא פשטי הפסוקים. רבינו הרב שמואל טייב דן באחת מהן. הוא שואל כיצד ייתכן לדבר על מציאות של אור – אם השמש והירח ייבראו רק ביום הרביעי? כדי להסביר זאת, מרחיב רבינו את היריעה על כלל תהליך הבריאה (בראשית א, ה):

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

...מה שאמר "ויאמר אלהים יהי אור" גם שנברא ביום א' עם שמים וארץ הוא שלא נראה פעולתו בארץ עד שגזר עליו האל להגיע אורם בארץ וכן הארץ לא נראתה פעולתה לגידול עשבים ואילנות עד יום רביעי עד שנתלו המאורות

הבריאה התבצעה בשני תהליכים: א. תשתית מתומצתת של כל הברואים, ב. פירוט כל נברא והוצאתו אל הפועל. יש את הדבר עצמו שנברא ביום ראשון, ויש את פעולתו, גילויו וביטויו המעשי, שהתגלה בהמשך. עקרון זה חל גם על האור – והמאורות, אלא שכעת, כתוצאה מתהליך זה, נברא גם מושג חדש – הזמן:

ובזה נתיישב הדבר על מכונו כי גם השמש והירח נבראו ביום א' וסבב הגלגל ומזה נמשך מושג הזמן ודבריהם ז"ל מתאימים בד בבד עם דעת הפילוסופים שאמרו שהזמן עצמו הוא מכלל הנבראים

ישנו ויכוח פילוסופי קדום האם הזמן הוא דבר נברא, או שהיה מאז ומעולם ("קדמון"). רבינו טוען שמפסוקי הבריאה ניתן לראות את תשובת התורה: הזמן נברא, שכן גילויו הוא תלוי תנועת השמש והירח. הרב מסביר זאת באמצעות דוגמאות נוספות:

ולמען תבין הדברים האלה על אמתתם אשכילך בינה כי כמו שלא יוכל איש לצייר מושג ה"חכמה" וה"גבורה" וכן יתר המקרים עד ישיג מושג האדם שבו דבוקים ונאמר האדם החכם והגבור אשר בו דבוקים החכמה והגבורה, כן ה"זמן" הוא מושג שכלי שלא נוכל לציירו רק אחר שנצייר התנועה שלא תהיה רק בהמשך זמן. למשל זמן מושג השעה לא נשיג, רק באמרנו "ראובן הלך משך שעה", ומושג היום לא יושג רק בתנועת השמש מצאתה עד בואה, כן מושג קדמות ואיחור הזמן לא יושג עד שנחשוב שתי פעולות מתיחסות זו לזו למשל אחר שיצא האדם ממקומו והגיע למקום אחר נשיג כי פעולת היציאה קדמה בזמן לפעולת בואו למקום האחר.

יש מושגים מופשטים כמו חכמה גבורה וזמן, שאין לנו תפיסה בהם, אלא רק דרך הביטוי המעשי שלהם: דיבור חכם, מעשה של גבורה, וכן פעולות תהליכיות המשתרעות על מה שנקרא "זמן".

ומה היה לפני שהתחיל משהו לנוע? לפי זה – לא היה זמן.

אף בטרם חולל אלהים שמים וארץ וכל צבאם המתנועעים ונעתקים תמיד ממצב למצב לא היה מקום להשגת הזמן כי אז לא היה רק האל לבדו אשר לא יתנועע ולא ישתנה ורק אחרי בריאת המתנועעים נתהוה גם מושג הזמן ע"כ גזרו אומר הפילוסופים שגם הזמן הוא מכלל הנבראים...

ממילא כל מושג של לפני ואחרי, עבר הווה ועתיד, לא שייכים בעולם שלפני הבריאה. הזמן משתקף דרך שינויים בחומר, דבר שלא קיים לפני בריאת כל דבר.

 

לא! מות תמותון!

לא! מות תמותון! / לפרשת בראשית / המשך חכמה

הנחש מפתה את חווה, ובעקבות כך את האדם, לאכול מעץ הדעת. במבט שטחי וילדותי זהו שיח מאד נמוך ותאוותני. זו כמובן טעות. אדם וחווה היו בדרגת נבואה ובעולם מושגים של דעת אלוהים גבוהה מכל מושג הקיים בעולמנו כיום. אם כן, על כורחנו להסביר כי מדובר על שיח עליון יותר, ויש להבינו. 

המשך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, תר"ג-תרפ"ו) מבאר כך את השיחה (ג, ד):

לא מות תמותון, ...הענין מבואר כי הנחש בא במושכל, לאמור להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו, ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו. ואך רצון השם היא, כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי, תעשו זאת במסירת נפש. וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי, רק כדי לעשות להתקרב לאלקות, ואז תצליחו ותשכילו, ולכן ציוה לכם שאם תאכלו תמותו. ... וזה על דרך עבירה לשמה. והוא באמת חפץ השם האמתי. 

וזה שאמר "לא מות תמותון", פירוש, "לא" כאשר אתם דוברים, רק (=אלא) "מות תמותון", פירוש שתמיתו עצמכם...כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית. 

הנחש לא מפתה את הצד הנמוך של אדם וחווה, אלא את הצד האידאי, העליון, המושלם: מסירות נפש עד כלות. טוען הנחש כי רצון ה' הוא בעצם לבחון את אדם וחווה אם הם מוכנים למות כדי להגיע לדרגת דעת אלוהים, שהיא דרגה המושגת רק מחוץ לגוף (למרות שגופם ודאי לא היה כמו שלנו). המשימה האנושית, כך מגדיר הנחש, היא למות על קידוש השם וידיעתו.

ודאי שלא זה רצון ה', אך הרעיון הזה היה נשמע משכנע חזק ועמוק, ולכן הוא הצליח. מסיים המשך חכמה:

...כאשר אכל, התחבא ונתרחק מאלקים. וזה שאמר הבורא אליו "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", שזה הוא חפצי האמיתי, ושלימות רצוני, לא כאשר הערימך הנחש.

תובנה זו, שרצון ה' הוא דווקא השגתו כפי האפשר בחיים, היא הפוכה הנפש האנושית, ולקח לאנושות זמן רב להפנימה. בפעם הראשונה היא נקלטה במעמד הר סיני, כאשר ישנו מפגש חי עם בורא העולם, ונשארים בחיים. וכפי שאומרים חכמי ישראל למשה (דברים ה כ-כא)

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי.  וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת  וכו'

כלומר:רמוזה פה טענה והיא: ראינו שניתן להגיע לרמה גבוהה עוד בחיי הגוף, וממילא - אין סיבה לשאוף למוות, וניצלנו מטעותו של הנחש.

 

האסטרטגיה של הנחש

האסטרטגיה של הנחש / לפרשת בראשית / אור החיים הקדוש

הנחש מתואר כבעל חיים ערמומי מאד. מכל חיית השדה. יש להבין מהי אותה עורמה מיוחדת שהיתה בו, שהפכה אותו לסמל המסיתים של התורה? כמו כן יש להבין האם יש בסיפור זה משהו שיכול גם להעשיר אותנו ולתת לנו כלים לחיים?

מאיר את עיננו רבינו חיים בן עטר (ג,א): עורמתו של הנחש היא בדמגוגיה שלו. הוא לא סתם מפיל ומסית לעבירה, אלא עושה זאת שלב אחר שלב, תוך שימוש בשלושה כלים:

א. להקטין ולהאפיס את ההיתר: ישנו כר רחב ופורה של דברי היתר בעולמנו. דברים נעימים מענגים ומשמחים, אולם כאשר אדם נפגש עם דבר מה אסור, לעיתים נראה לו כי כל ההיתרים אינם שווים כקליפת השום מול האיסור. ממש כמו אותו ילד קטן שבעומדו מול משחק קטן, עומד וממרר בבכי מול הוריו, וכל ארגזי המשחקים שבביתו נראים כאין וכאפס מול המשחק הקטן.

ב. שלילת לגיטימיות ההיתר, והצגתו בעצם כמעין איסור: הנחש מציג טענה פסידו הלכתית, שעץ הדעת בעצם קדם לכל העצים ומכוחו יצאו כולם, כך שיש להתייחס לכולם כאיסור, וממילא תבוא המסקנה: אם מקור העצים המותרים הוא איסור, ואני אוכלת ולא קורה כלום, אז ממילא לא יקרה כלום גם בגלל העץ המקורי.

ג. שלילת סמכות מאחרים: הנחש מציג את דברי עצמו כשווי ערך לדברי האדם, ששמע את פי ה', ומכאן שיש כאן מילה מול מילה. דרך זו גורמת להקטין ואולי אף לזלזל בדבריו של מי שעד עכשו כיוון והוביל, חינך והדריך, כי מתגנבת לראש טענה  שאמנם הרב אמר ככה, אבל ההוא אמר אחרת, ומי יודע?...

לאחר הצבת התשתית הזו, מלאת העורמה, חווה, יצירת כפיו של הקב"ה נופלת בפח, ואוכלת מפרי העץ.

המסקנות לנו ברורות .אנו יוצאים מימי התשובה המורחבים (כולל הושענא רבה) וצריכים להתחיל ליישם. עם תחילת  הקריאה בתורה, הבאה להורות לנו את דרך עץ החיים, ניתנות הדרכות כיצד לא נכשל בשנית מאכילת פירות עץ הדעת.