הבניין שלא נגמר...

 בס"ד

הבנין שלא נגמר... / להפטרת פרשת תרומה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו מתחילה את רצף הפרשיות המדברות על בניית המשכן. ההפטרה מתארת את השלמת בנין בית המקדש בידי שלמה המלך (מלכים א ו, ט-יב):

וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ... הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה.

רבינו עומד על קושי תחבירי בפסוקים: הפסוק מתאר תחילה שהבנין הסתיים — "ויכלהו". ומיד לאחר מכן, כשה' פונה לשלמה, הוא אומר "הבית הזה אשר אתה בונה" — בהווה, כאילו המלאכה עודנה בעיצומה. כיצד ניתן להסביר את רצף הסיפור?

מסביר רבינו בשם ספר 'כרם הצבי':

שהכוונה אחרי גמר הבנין הגשמי צריך עוד בנין רוחני שיבואו אנשים להתפלל ולעבוד את ה' בבית כנסת, וזה עוד לא היה, ולכן אמר לו 'אשר אתה בונה' - לעתיד.

הבנין החומרי אמנם הסתיים, אולם תכליתו האמיתית — להזרים רוח קדושה, שיבואו אנשים ויעבדו את ה' בתוכו — היא מלאכה שעדיין לפניו. ובאופן זה מדבר אליו ה': הבנין שאתה בונה, הבנין הרוחני, עדיין בעיצומו.

ומוסיף רבינו רמז (אות טו):

ואפשר לרמוז כי המלים "הבית הזה אשר אתה בונה" יעלו גימטריא כחשבון "הבנין הרוחני שיהיה נאדר בקודש" עם חמשה מלים לרמוז להאמור.

הפסוק עצמו, בערכו המספרי, רומז למהות הנסתרת שמאחוריו: בניין הרוח המביא את ערכי הקודש מעולמות עליונים אל העולם הזה, הוא תהליך בניה מתמיד ונצחי, הנבנה מדור לדור.

מתי המתרים גדול מהתורם?

 בס"ד

מתי המתרים גדול מהתורם? / לפרשת תרומה/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עיניו של רבינו, כרועה עדרו ברחמים, היו נתונות לצערם של הנזקקים בציבור. בפרשה זו הרב מציע מעל עשר דרשות שונות הנוגעות למצוות הצדקה! נלמד אחת מהן (אות ו):

או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט, א) "גדול המֵּעֲשֵׂה יותר מן העושה". והטעם כתבו המפרשים ז"ל לפי שהמעשה הוא מטריח גופו וסובל בזיונות וצער, וזה קשה יותר מהוצאת ממון.

בדרגות נתינת הצדקה ישנה מעלה ייחודית למי שאוסף את הצדקה מאנשים - המֵּעֲשֵׂה , זה שגורם לאנשים לעשות. הטעם לכך הוא הבזיונות שהוא סופג. בזיונות אלה לעיתים רבות כואבים יותר מהוצאת כסף. אולם - האם זה תמיד כך?

ואפשר לומר דזה דוקא כאשר המעשה הוא נדיב לב ותורם בעין יפה כדי שממנו יראו וכן יעשו, לא כן הסובב והולך ודופק על פתחי הנדיבים לאסוף מהם נדבות, אבל הוא לא נותן, לא שייך לומר עליו "גדול המעשה יותר מן העושה", כי הוא נראה עליו שממונו חביב עליו יותר מגופו, שהוא מוכן לקבל בזיונות ולא לתרום מכספו...

בקריאת שמע, מצוה ה' אותנו לאהבו בכל נפשנו ובכל מאדנו. חז"ל מסבירים ש"בכל נפשך" נאמר למי שאוהב את חייו יותר מכספו, ו"בכל מאדך" נאמר למי שאוהב את ממונו יותר מגופו. אומר רבינו: יתכן וגבאי הצדקה הזה הוא מהסוג השני, שאוהב את ממונו יותר מגופו, והוא מעדיף לספוג עלבונות ובלבד שלא יוציא אגורה ... אין בגבאי זה שום מעלה מעל נותן הצדקה, ונותן הצדקה טוב ממנו.

זהו רמז הפסוק שלנו:

וזהו שאומר הפסוק "דבר אל בני ישראל" אלו הגבאים, "ויקחו" הם תחילה "לי תרומה", ואחר כך יכולים להסתובב לקבץ נדבות "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כי ממנו יראו וכן יעשו, ועליהם נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה", וזהו "תקחו את תרומתי" שאתם תקחו חלק בראש, הזכות של תרומתי שהתרימו ישראל באמצעותכם.

אם הגבאי רוצה לזכות למעלת "גדול המעשה", עליו לתת דוגמא אישית לציבור בכך שהוא נרתם לעניין. הוא תורם בראש. כך הם נחשבים כבעלי מעלה של מסירות אמיתית למעשה החסד-גם נתינה מעצמם, וגם דאגה להפצת חסד.

תרומה - נותנים או לוקחים???

 בס"ד

תרומה – נותנים או לוקחים? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פתיחת הפרשה המדברת על איסוף חומרי הגלם לבניית המשכן – נשמעת תמוהה כאשר מדקדקים במילים ( כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

דבר זה תופס מיד את תשומת ליבו של רבינו (אות א):

לשון ויקחו בלתי צודק, וראוי לומר 'ויתנו' לי תרומה. וגם תיבת 'לי' מיותרת.

שתי שאלות עולות כאן: אדם 'נותן' תרומה לעני, ולא 'לוקח' תרומה לעני. ועוד: מה מוסיפה המילה "לי"? היה די לומר "ויקחו תרומה". בהמשך יעמוד הרב גם על המילה הלא ברורה – "תרומתי", ולא סתם "תרומה".

הרב מסביר בתשובה אחת את כל הקשיים הלשוניים:

ויתכן שבא לרמוז שמה שנותנים - משלי הם נותנים ולא משלהם כי 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות',

הנחת היסוד שאיתה יוצאים לדרך היא שכל מה שיש לנו – הוא מאיתו יתברך, וגם שלו. הראייה היא שכל מה שברשותנו הוא בעצם פיקדון אצלנו.

על כן לא אמר 'ויתנו' כי כל מה שיתנו אינו משלהם שיצדק בהם לשון 'נתינה' ואמר 'ויקחו' ומפרש שלא אמר 'ויתנו' יען 'כי לי כל הארץ'. ולזה סיים תקחו את 'תרומתי' ולא 'תרומתם' גם לרמוז...כי התרומה אשר יתנו אינה שלהם רק היא תרומתי...

ה' מצוה לקחת ממה שהניח אצל עם ישראל, וזו היא תרומתי – ולא תרומתם. הרכוש הזה שייך לקב"ה גם בשבתו בבתינו

...וגם יתיישב ייתור תיבת 'לי' להורות זה כי הוא 'לי-משלי'...

בכמה מקומות בתורה המילה "לכם" נדרשת כ"שלכם", כמו בארבעת המינים, שכידוע ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאינו שלו. רבינו מרחיב דרשה זו מהמקור ההלכתי לפרשנות הפסוק: יקחו לי – משלי, כדי ללמד גם בזה שמקור הכל והטוב הוא מהקב"ה. אחרת המילה "לי" מיותרת לחלוטין. בזה למעשה התורה מציגה את המקור לדבריו הנרגשים של דוד המלך בפנייתו לקב"ה לאחר איסוף התרומות לבניית בית המקדש (דברי הימים א כט, יב – יד):

(יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:

עשיר המחזיק תלמיד חכם: מי הנדיב שביניהם?

 עשיר המחזיק תלמיד חכם: מיהו הנדיב שביניהם? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בסיוע ותמיכה כספיים, מהווה בסיס נרחב לעקרונות וטעמים למהותה של מצוות הצדקה. אחת ממטרות הצדקה המרכזיות היא צדקה לעמלי תורה, תלמידי חכמים.

רבנו מוצא בפרשה את המעלות שזוכה התורם למטרה זו (סעיף ג, על כה, ב):

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה - פירש בספר ויאמר בועז (מערכת מ' אות ד') במה שאמרו חכמינו ז"ל (פסחים נג, ב) מי שמחזיק בידי תלמיד חכם ללמוד תורה בשבילו, והוא מספק לו כדי חיותו בכספו, יזכה להיות במחיצה אחת בעולם הבא אצל החכם שהחזיק בידו שנאמר (קהלת ז, יב) "כי בצל החכמה בצל הכסף". ומלמדו הקדוש ברוך הוא כל התורה כדי שלא יגיע לו שם בושה וכלימה בהיותו עם החכמים הלומדים תורה.

חז"ל לימדו שאחת ממעלותיו של המחזיק תלמיד חכם, היא עליה רוחנית עצומה, כערכו של התלמיד-חכם אותו הוא החזיק, וזה כדי שלא תהיה לו בושה בעולם הבא, בהיותו עם החכמים הלומדים תורה בעולם האמת. רבינו מביא דרוש מרבי בועז חדאד זצ"ל, שבו הוא מוצא רמז מפרשתנו לחידוש זה:

וזהו שאמר "דבר אל בני ישראל" - רמז לעשירים ד"ישראל" הוא מלשון שררה, "ויקחו" בכספם (ולזה לא אמר "ויתנו") "תרומה" - אותיות תורה מ' - התורה שניתנה למ' יום,...דהיינו התורה שלומר החכם בשבילם, וזה יהיה "לי" לשמי, ולא להתפאר. "מאת כל איש" - החכם, "אשר ידבנו לבו" - להיות לומד בשבילי, ואז "תקחו את תרומתי", שמלבד השכר הצפון יזכו לקחת תרומתי כלומר תורתי - שאני בכבודי מלמד אותם. ע"ש.

מתוך הרמז עולה חידוש משמעותי נוסף, המשנה את המשמעות הפשוטה של המסר הרמוז במילים "ידבנו ליבו", והוא: דבר אל העשירים שבבני ישראל, שייקחו תורה שלומד החכם שמחזיק אותו עשיר. וזה בגלל טוב ליבו של החכם! מי שמנדב מטובו לאחר, הוא החכם, ולא רק העשיר.

רבינו מרחיב את הדרשה הנ"ל:

ולפי זה נראה דמה שנקט נדבת לב בתלמיד חכם שילמד בשביל העשיר, לרמוז מה שאמרו חכמינו ז"ל (רות רבה ח, ט) על הפסוק "האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" - יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר.

במגילת רות לומדים חז"ל שבמתן תרומה של עשיר לעני, התועלת הרוחנית המגיעה לעשיר עקב חסדו, גבוהה מהטוב המגיע לעני עקב תרומת העשיר. אותו יסוד קיים גם בהחזקת תלמיד חכם על ידי עשיר:

כי במה נחשב כל זהב וכסף של עולם הזה נגד השכר הנצחיי לעולם הבא? ולכן נקרא החכם הלומד תורה הוא שהתנדב לתת לו חלק בלימודו, בעד נזיד עדשים של הבלי עולם הזה?

בראיה שלנו, אנו מעלים על נס את העשיר המוותר מכספו וזהבו לטובת תורתו של החכם. אומר רבינו: זו ראיה הפוכה! החכם מוותר הרבה יותר מהעשיר. הוא מוותר על חלקים מלימוד תורתו! וכי ניתן להשוות בין ויתורו של העשיר על עניינים חולפים, לבין ויתורו של החכם על ענייני נצח?

אם כן, בבואנו לתרום למען חיזוק לימוד התורה, נדע ונעריך את הטוב המגיע אלינו בזכות עמל התורה של הנתרם.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ינון בן חלה, ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום, רועי

תיעדוף בתרומה - לאן?

תיעדוף בתרומה – לאן?  / לפרשת תרומה

כל נדיבי הלב בעם ישראל רק חיכו לזה: תרומה רצינית לבניית בית לה', שישרה שכינתו בתוך האומה. מהרגע שניתן האישור, אספו את כל הנדרש תוך פחות מיומיים, ומכל המגוון: שמות פרק כה, ג-ז

(ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: (ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: (ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: (ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: (ז) אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:

מתוך הקריאה עולה בצורה פשוטה, שהבנייה צריכה להיות מפוארת, מעבר לפרקטיות היבשה. גם בבניין עולמים - בית המקדש - ישנו עניין לפאר ולרומם את בית ה', וכדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א):

ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה.

מצד שני, ישנו סיפור ובו ביקורת נוקבת על השקעת יתר במבנים, כפי שמספר הירושלמי (משולב עם פירוש ידיד נפש. המנוקד הוא נוסח הירושלמי) ירושלמי פאה פרק ח (וכן בשקלים סוף פרק ה):

(מעשה:) ר' חַמָא בַּר חֲנִינָא וְרַ' הוֹשַׁעֲיָא הַווּן מְטַיְילוֹ בְּאֵילִין כְּנִישְׁתָא דְלוֹד (היו מטיילים בבתי כנסיות של לוד) אָמַר רַבִּי חַמָא בַּר חֲנִינָא לְרַ' הוֹשַׁעֲיָא, כַּמָּה מָמוֹן שִׁיקְעוּ אֲבוֹתַי כָּאן (לבנות את בתי הכנסת). אמר לו, כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקְעוּ אֲבוֹתֶיךָ כָּאן! (כמה נפשות הפסידו אבותיך כאן) לָא הַווּן בְּנֵי נָשָׁא דִילְעוּן בְּאוֹרַיְיתָא ?! (שלא היו בני אדם ללמוד תורה. ורצה לומר לו, במקום להשקיע כסף בבנין היה לך להשקיע בת"ח שילמדו וילמדו אחרים.)

ויש שגרסו שהביקורת היתה גם על אי טיפול בחולים (מהרי"ק קכח)

הביקורת נוקבת ביותר: אם יש לך כסף מיותר - היה עליך להשקיעו בלומדי תורה ונזקקים, ולא במבנים מפוארים! הירושלמי בשקלים ממשיך שם בחריפות להוכיח על כך.

אם כן, לפאר כדברי הרמב"ם, או לא כדברי הירושלמי? נאמרו כמה כיוונים, נביא את דברי אחד מגדולי פוסקי דורנו, הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות כרך א סימן תקעח:

אבל אם רוצים לבנות בנין (בית כנסת) בפאר והדר, ע"ז צריכים למצוא נדיבים שמוכנים לתרום לקיים בהידור מצות בנין בית הכנסת, ואי אפשר לתת לכך מכסף מעשר, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי ...כמה נפשות שקעו אבותיך כאן ... ע"ש, וכל שכן כשיש חולים עניים לפניו או ת"ת לנערים דלכו"ע מצוה להקדימן לבית הכנסת וכמבואר בשו"ע וביאור הגר"א שם.

כלומר: לבסיס - חייבים בית כנסת, לפאר וההידורים, צריכים לחפש נדיבי עם שישקיעו בהידורים.

אמנם , מסיים הרב שטרנבוך, אם בית כנסת מפואר ימשוך יותר אנשים לבוא, הרי שהפאר הופך להיות שיקול משמעותי, ובסופו של דבר הדברים צריכים להיות מוכרעים על ידי חכמי הקהילה.

למי נמאס לשמוע מהמשכן??

למי נמאס לשמוע מהמשכן?? / לפרשות תרומה-תצוה

השבת עלולה להתגנב לליבנו חולשה מעט סביב קריאת סוגיות משכן - שוב.

ולא רק בפרשה אחת אלא בשתים, זו אחרי זו.

השאלה עולה וזועקת מאליה: למה האריכות??

ברור שאיננו שואלים מעצלות חלילה...אלא השאלה היא על שינוי המדיניות הרגילה, הלא היא אהבת הקיצור. לדוגמא: על מלאכות שבת אנו לומדים על ידי דרשות חז"ל, ולא כתוב מפורשות מה הן, ואילו כאן חצי חומש כמעט עסוק במשכן, שגם הוא ציווי זמני: המשכן הולך להשתנות כבר בשילה, ובודאי לעבור שינויים דרמטיים בשלושת בתי המקדש! אם כן - למה האריכות המרובה?

נקשה יותר: מקובל לחשוב שתיאור המשכן וכליו מופיע פעמיים: (א) בפרשות תרומה-תצוה -תחילת כי תשא - הוראות הבניה, (ב) בפרשות ויקהל פקודי.

עיון נוסף מגלה שהתור החוזרת על הרשימה עוד מספר פעמים, גם אם בקיצור:

(ג) בציווי יצירת שמן המשחה בפרשת כי תשא (ל, כו-כח) - פירוט הכלים בציווי על מה למשוח.

(ד) במינויו של בצלאל, בפרשת כי תשא (לא ז-יא) ישנה רשימה של מה שהוא אמור לבנות.

(ה) בציווי למשה לא מספקים בהוראת "יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'" אלא מפרטים מה לבנות (לה, יא-יט).

(ו) בסיום הבניה מתואר שעם ישראל מביאים למשה את כל מה שציווה לעשות, אולם ישנו פירוט ברשימה נוספת (לט, לג-מב) .

(ז) מעין כפילות קיימת גם בהוראות ה"הרכבה" של המשכן (מ), שכמובן יש בו צורך עצמי, אולם בביצוע לא מסתפקים בזה שמשה עשה כדבר ה', אלא מפרטים את פעולותיו.

ושוב: למה??

נראה לומר, שיש כאן מסר שאמור לעבור גם בלי לומר אותו: נתאר לעצמנו סב המספר לחבריו על מעללי נכדיו האהובים. כל פעם שהוא נזכר בכך - הוא מוצף עונג ושמחה, וממילא הוא הוא לא יחסוך בתיאור הפרטים, גם אם הוא מספר זאת שוב ושוב. זאת ועוד: הוא יפרט את שמו של כל נכד על כל תעלול משעשע שעשה, והוא לא רואה בזה טורח, אלא הנאה צרופה!

אומרת לנו התורה: המשכן חביב לפני ה'! זיכרונו וזכרון פרטיו אינו מעייף אותו כי אם מסב לו עונג, כביכול!

נלמד מפה שני דברים: א. מה גודל הצער בהעדר בית מרכזי להשראת שכינה לה' יתברך?...קשה לתאר...

ב. מה יחסינו לפרשיות אלה מלמד אותנו על ציפייתינו האמיתית למקדש?....

למה נתת תרומה??

למה נתת תרומה? / לפרשת תרומה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עם ישראל רחמנים. ידוע ומפורסם הדבר.  בפרשתנו העם נתבע לתת ממיטב רכושו לבניית בית לה'. וכך מופיע הציווי (שמות כה,ב):

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  ג וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: 

אם מעיינים היטב, מגלים שהמילה תרומה מופיעה בשלוש הטיות שונות: "לי תרומה", "תרומתי", "התרומה".

מה המשמעות של השינוי? כותב רבינו:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו וגו'. ג' מדרגות בצדקה.

קודם כל יש לדעת שהתורה רומזת שישנן 3 מדרגות של נתינה בצדקה. כעת הרב יפרט:

 יש שנותן הוא עצמו מאליו קודם שיתבעוהו ועל זה אמר "דבר אל בני ישראל ויקחו" - שהם בעצמם יקחו מממונם הסך הדרוש לצדקה, ויביאוהו לגזבר. וזה מורה שהוא חפץ במצות הצדקה ונותן לשם שמים, ולכן אמר "לי תרומה ", וכפירוש רש"י "לי לשמי".

הסוג הראשון והמעולה ביותר הוא נתינה לשם שמים, לעשות רצון ה'. אדם זה נותן מדעתו עוד לפני שיבקשו ממנו. הוא נכנס לגדר "רודף צדקה וחסד". אין הוא מחכה שהחסד יגיע אליו, אלא הוא רץ ומחפש איפה ניתן להיטיב.

ויש שנותן צדקה כשיתבעוהו, והוא נותן מרצונו, ומ"מ מתכוין לשם שמים, ועל זה אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - מרצונו הטוב "תקחו את תרומתי" בכינוי.

כאן הצדקה נקראת "תרומתי". המדובר הוא על אדם, שאכן נותן בחפץ לב, אולם נתינתו באה לאחר שפנו אליו. הוא אינו תר אחר הנזקקים לעזרתו, אלא מחכה שיפעילו אותו. זו תרומה שאינה באה בלב משתוקק וחפץ כמו הקודם, אך גם היא מיוחסת כמתנה בעיני ה' - "תרומתי", התרומה שלי.

ויש שאין נותנים לשם שמים אלא מפני הבושה או לשם יוהרה, ועל זה אמר "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", "תרומה" סתם, שאינה לשם שמים.

הסוג השלישי - והוא הפחות ביותר – הוא הנותן ללא כל כוונת חסד אמיתית. הוא נותן ממניעים חיצוניים. למשל, לשם התפארות, או כדי שלא ידברו עליו כקמצן.

מעניין הדבר, שגם כאשר המניע הוא נחות, ומכונה בשם הסתמי "תרומה", ללא כל ביטויי יחס לקב"ה, התרומה מתקבלת. במילים אחרות: יש מעשים שיש להם ערך, גם אם כוונת המבצע אינה מושלמת. צדקה היא אחת מהמעשים הללו.

ויהי רצון שנזכה להיות מן המנדבים לשם שמים, כרודפים אחר המצוות.

כפיה או רצון?

כפיה או רצון? / לפרשת תרומה / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

העיסוק בתרומה למען מטרה קדושה – בניית המשכן – המופיעה בפרשתנו מעוררת את ר' כ'לפון משה, שהיה רועה את קהילתו כאב הדואג לבניו, לעסוק בסוגיית החסד והצדקה. בכל הסוגיה הענקית הזו, בוחר הרב למקד את מבטו על המניע הנכון לחסד:

ח) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. שתי מדות בגבאי צדקה והעומדים על הפיקודים: מהם אשר ירצו לנהל הציבור בתוקף ועוז, והאיש אשר לא ייתן כפי אשר הושם עליו בעריכת הקהל, ענוש יענשוהו בעונש קשה ואיומים מוגזמים, בעת מצוא לאל ידם הרשיון.

ומהם אשר יכלכלו את דבריהם במשפט במשא ומתן או תוכחת מוסר, עד אשר האדם יקבל דבריהם ויתן מרצונו הטוב.

יש שני סוגי מנהלים וממונים על הציבור: אלה שמנהלים ביד קשה, ובאיומים רבים. במידה ולא יקשיבו לאיומיהם, יטילו סנקציות ועונשים, עד גבול קצה היכולת.

בדרך אגב, מעיר הרב, שמדובר על מדיניות חינוכית כוללת, הנוגעת לתחומים רבים בחיים:

וכן נמצאים שתי מדות הללו בדרשנים ומטיפי הקהל: מהם אשר בוא יבוא בתוקף עז ותעצומות לאיים על הקהל קדוש, ומהם אשר בשפתי צדק ומישרים ידבר עד כי יהפוך לבב הקהל לשלם די צרכם ברצון וכוסף רב.

יש דרשנים המטילים אש וגופרית על ראש הקהל, ומאיימים באיומים שונים על הציבור. אולם, ישנם דרשנים היודעים לכוון ולרומם את רצון השומעים, להטות ליבם מרעה אל טובה.

בפרשתנו מתחדש שהתורה בעצמה מכריעה בהתלבטות זו:

ומהכתוב פה אנחנו למדים כי רק דרך זו האחרונה להיות כל איש מרצונו משלם, היא הדרך הנבחרת. דלולא זה היה ה' מצווה לכל בית ישראל לעשות הערכה ולשלם איש איש בערכו בדרך חיוב אשר בלתי ספק היה ביכולת משה רבינו ע"ה. כהנה וכהנה לבוא עד חדרי וגנזי לבב כל איש ואיש מישראל. ואולם ה' בחר לו רק הדרך הרצויה יותר;

משה רבינו היה מספיק סמכותי כדי לגרום לכולם לשלם, אולם, למרות שישנה יכולת להפעיל כפייה – הדרך הנבחרת היא באופן של נדבת לב ורצון.

ואם אין ברירה? ואם לא נותנים?

והגם ובאמת דינא הכי (=זה הדין) דכופיו על הצדקה...מכל מקום זה יהיה רק לאחר היאוש מאותו אדם אשר יתן כתף סוררת. אבל כמה דאפשר לאט לאט בדרכי רחמנות ושפתי מישרים אין ספק דטפי (=יותר) עדיף.

אם אכן ישנו צורך ציבורי, מותר לחכמי הקהל לתת הוראה מחייבת לתרומה, עד כדי כפייה! אבל את הכפיה מפעילים נגד אדם בעייתי, ולא באופן גורף וציבורי.

הרב מונה 3 יתרונות לנתינה מתוך רצון, וממילא נלמד גם לשאר התחומים:

א. יצירת הרגל חיובי, שיגרום לאדם לתת מעצמו כהרגל, ללא כל דירבון.

ב. כפייה יוצרת סכסוכים, בין המנהיגות לבין חלקים מהציבור. בנתינה מרצון – כולם מכוונים לאותה מטרה ויש שלום.

ג. כשיש כפייה, לעיתים פוגעים גם במי שלא יכול לתת. נוצר מצב אבסורדי שאדם ובני ביתו מוטלים לא עלינו ברעב, ומוכרחים לתת יותר מכפי היכולת.

דבר זה נכון לכולנו גם בתור הורים: לימוד גדול הוא לנו, להביא את הכפופים אלינו אל יעדיהם, לא מתוך הכרח, איומים וענישה, אלא מתוך חיבור פנימי, הגורם לעילוי הרצון ושיפורו, הרביית השלום, וקשב לכל אחד ואחד.

 

להיות מנושאי הארון!

להיות מנושאי הארון / לפרשת תרומה / משך חכמה

הבדים - הלא הם מוטות הנשיאה מעצי שיטים, המצופים מתכות יקרות - מהווים חלק בלתי נפרד בסיפור בניית כלי המשכן. במבט ראשון נראה כי העקרון זהה אצל כולם, אולם במבט שני נראה כי ישנו הבדל בין הארון לשאר הכלים (שמות פרק כה, יג-טו):

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב... (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

בדי הארון לעולם לא מוסרים ממנו, בניגוד לשאר הכלים (שהיו בפנים, שולחן, מנורה ומזבח הזהב) שם הבדים היו פונקציונאליים לנשיאה.

מה מהותו של הבדל זה? מסביר ר' מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה:

(טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ...ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח.

והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת.

לימוד תורה דורש זמן. כולנו זוכרים את תקופת הלימוד לתארים אלה או אחרים - כמה פניות, כמה השקעה, וכמה ריכוז ורוגע היינו צריכים. תלמיד חכם העמל בתורה, זקוק לכל אלה גם הוא, כדבר שבשגרה, ולכן ישנה ציפייה שתהיה לו עזרה כלכלית שתאפשר לו את הרוגע הזה. ראיה מחז"ל:

וכן אמרו ז"ל גם על הארון ביומא דף עב, ב: כתוב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתוב (שמות כה, י) "ועשו ארון עצי שטים", מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית "לא יסורו ממנו".

חכמים ראו בכך ערך כל כך משמעותי, שתלו אפילו בזה את גודל מעלת ושבח אדם הבוחר להיות שותף בזה, גם אם הוא עצמו חסר יכולת להיות מהלומדים:

וכמו שהפליגו חז"ל בירושלמי פרק ז' דסוטה (הלכה ד'): לא למד, ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה בידו להחזיק (והחזיק, הרי זה בכלל "ברוך")...

הקמת התורה כוללת את החזקת לומדיה. וברכת ה' היא תעשיר ותברך את התומכים בלומדי התורה.

שולחן סודות...

שולחן סודות / לפרשת תרומה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חז"ל והמפרשים מוצאים רמזים רבים על עניינה של תורה, ועל מהותה, במשכן ובכליו. ארון הברית – רמזיו ברורים: זהו המקום בו היו הלוחות, והתורה עצמה. המנורה, השמן, האור – רמזי החכמה. מה לגבי השולחן?

כותב רבינו:

"ונתת על השולחן, לחם פנים לפני תמיד" - ...במה שידוע שהתורה, מלבד פשט הדברים שבה, יש בה עוד רזין וסודות עלאין בכל מצוה, וגם בדברים שהם נראים כסיפורי דברים בעלמא -  בכל יש כמה סודות. והאדם יש לו ללמוד הפשט, ואחרי הפשט יעסוק בסודות התורה. אבל כבוד אלהים הסתר דבר, ולא לגלות סודות התורה, אלא הכל יהיה בסוד בסתר.

הזוהר הקדוש מתבטא בחריפות רבה, כלפי אלה האומרים שיש בתורה סיפורים ללא תוכן פנימי (זהר הקדוש, חלק ג', דף קנ"ב, א'):

רבי שמעון אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי....אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין (אמר ר' שמעון אוי לאותו אדם, שאמר, שהתורה באה להראות סיפורים בעלמא, ומילים פשוטות...אלא כל דברי התורה, מילים עליונות הן, וסודות עליונים...)

השולחן רומז לחלק זה של לימוד התורה: סודות התורה. אמנם האדם צריך לעבוד לפי הסדר, וללמוד קודם את פשטי הדברים, אולם חובה עליו לעבור אחר כך ללימוד הנסתר.

וידוע מה שאמרו בגמ' "הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו לאכול", שהתורה היא נמשלת לשלחן (ועיין גם כן לרש"י, בריש משפטים, שכתב על פסוק "אשר תשים לפניהם", שיהיה כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם ע"ש.)

התורה נמשלה לשולחן. מדוע? משה רבינו עורך לפני עם ישראל את הדברים שלמד, כדי שיהיו נגישים וברורים לכולם.  מה מגישים על השולחן הזה? לחם פנים = לחם של פנימיות.

וזהו מה שרומז הפסוק "ונתת על השלחן" - היא התורה, "לחם פנים" - שתדע ותבין, שיש בתורה ג"כ לחם פנימי, דהיינו הסוד, שהתורה נמשלה ללחם. אבל, צריך שיהיה "לפני תמיד", שאין מכיר אלא ה' שתעסוק בזה בסתר, ואין לגלות סודות התורה לבני אדם ודוק.

אמנם אתה מצווה ללמוד את הנסתר, כחלק בלתי נפרד מהורה, אולם יש להקפיד על למידה אינטימית, שקטה, רחוקה מעין המצלמות. לימוד כזה, שהוא אך ורק לפני ה', הוא הלימוד הנכון והנבחר, ובו שורה ברכה.

 

יהי רצון שנזכה לעסוק בכל חלקי התורה – לשמה!

שבת שלום, הרב רועי

 

לע"נ שולה בת פרחה ז"ל