היינו אמורים למות כאן...

 בס"ד

היינו אמורים למות כאן... / להפטרת מסעי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כפיות הטובה של עמנו היא אחד מהגורמים הגדולים ביותר להתרחקות מה'. כך מבקר הנביא ירמיהו את עם ישראל (ירמיהו ב, ו):

וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

עם ישראל לא חי לאור הנס שהבלתי נתפס, שאומה שלמה עוברת במדבר במשך 40 שנה ושורדת! אולם יש להבין מהי ההדגשה של חסד אלוהי זה דווקא? מסביר רבינו מקיקץ ב'בית ושם':

ולא אמרו...נראה לי לפרש בהקדים דברי חז"ל בגמרא (סוטה, מו) "...ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב – נתיישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה."

התלמוד אומר שאדם הראשון גזר על מקומות מסוימים שלא יגורו שם בני אדם. מה הטעם?

ונראה לי לומר הטעם לזה כי מבואר בפרשת בראשית "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". והרב 'מאור ושמש' פירש כשאין אדם בעולם לא נודע מהו התועלת של המטר ע"ש. וממילא יוצא מקום שלא עבר בו איש לא יהיה מטר ולא זרעים כי אין מי שיכיר בטובו יתברך ולכן במקום שיש שם אדם יש מטר ולחלוחית שמכשרת המקום לישוב. וזהו בארץ לא עבר בה איש וזה יגרום שלא יהיה מטר וזרעים ואינו מקום מוכשר לישוב ולכך לא ישב אדם שם שאינו מתאים לו.

אדם הראשון הוא זה שבחר מראש ההיסטוריה מהם המקומות בהם יתיישבו הדורות הבאים. מסביר רבינו – על פי רעיון של בעל 'מאור ושמש' (רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, המאה ה-18) – שכתוצאה מדבריו של אדם הראשון יש מקומות שמבורכים בגשם ופירות ויש שאינם. מדוע? כי מטרת כל הטוב האלוקי הזה הוא כדי שיהיה אדם שיכיר בטוב ה'. אם לא יהיה שם אדם, אין למה ואין למי לתת ברכה.

וזו תלונת הנביא על ישראל:

ולזה מתאונן הנביא "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים והוליך אותנו בארץ ערבה ושוחה ציה וצלמות שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" והיה ראוי שלא ירד בהם המטר ולא לחלוחית ויהיה בה רק נחש ועקרב ומקום מסוכן. אך מאד רבו חסדיו יתברך להוליכם במקומות אלו כמו מקומות של הישוב הרג להם כל הנחשים והעקרבים...ובכל זאת "לא אמרו איה ה' המעלה אותנו" וגו'.

המעבר במדבר ביציאת מצרים גרם לשינוי הטבע ממש! ממקום שנגזר עליו שלא ייושב לעולם וממילא לא יבורך במטר ושאר תנאי מחיית האדם, למקום בו אומה שלמה אוכלת ושותה כדי שובעה מדי יום ביומו! האם אין בכך כדי לעורר את לב האדם להכיר בטוב ה'??

התעלמות זו מביאה לשכחת ה', וממילא לדרדור רוחני עד חורבן הבית.

יהי רצון שנזכה להכיר בטוב ה' כל רגע ורגע.

 

צדק של מידה כנגד מידה

 צדק של מידה כנגד מידה / לפרשת בשלח / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

גלי הים קורסים על המצרים, ובזה מסיימים תקופה רוויית סבל של 210 שנים. העם ההמום מההצלה המופלאה, מתחיל לעכל את עובדת היותם בני חורין. אירוע זה מעצים אצלם גם את האמונה (שמות יד,לא):

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

שואל רבינו ר' רחמים (מנחת כהן):

יש לדקדק, למה פתח ב"ישראל", וסיים ב"עם"?

הפסוק מדבר בתחילה ש"ישראל" רואה, אבל מי שירא מה' ומאמין בה' ובמשה עבדו, הוא ה"עם". מה הטעם למעבר זה? הרב עונה 4 תשובות שונות. אנו נלמד את התשובה השניה:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד ליישב החקירה הנזכרת: דהנה נודע שמי שבאה עליו איזו צרה והצרה היא מאחד אהובו שעשה עמו טובה והוא עשה עמו רעה תגדל אז הצרה כפלי בפליים, וכל שכן אם אדם אחד גידל נער אחד וכאשר גדל אותו הנער קם על מטיבו והרגו או עשה לו איזה הפסד או צרה שתהיה דאז תגדל הצרה כפליים יותר, מאילו עשה לו אותה הצרה בעצמה אחד שונאו, או אפילו מי שאינו שונאו ואינו אוהבו, ועל דרך מה שאומרים בדרך הלצה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", שהמלשנים והמשטינים שלו הם מניה וביה (=ממנו ובו), דאז יגדל הצער כפליים.

כשאדם חווה צער מאדם אחר חלילה, יש הבדל מיהו המצער: אם זה אדם זר – הדבר יכאב. אם הצער ייגרם מאדם מוכר – הצער יגדל. אבל הצער הגדול ביותר, עלול להגרם מאדם החייב לי טובה. מסיבה זו, כאשר הוחלט להעניש את ירושלים על חטאתיה, הקב"ה הביא את הסבל הגדול ביותר – מלחמת אחים:

ולכן נמצא דבחורבן בית המקדש עשה הקב"ה שיהיו הפריצים נלחמים זה בזה בתוך העיר עד אשר אבדו גבורי ישראל ונחרבה, דהטעם הוא בשביל תוקף הגזירה שיהיה חרבן העיר ע"י אנשי העיר עצמם. ...

וכן עשה ה' גם במצרים, לגודל חטאתם:

וג"כ במצרים עשה הקב"ה כן שיהיה משה רבינו עליו השלום, שהוא נתגדל בבית המלך פרעה, שגדלתו בתו והצילתו מן המות, וכמה וכמה הוציאה עליו שכר הנקה, ואכילה, ושתיה, ומלבושים וכדומה, ואעפ"כ הוא החריב את מצרים, כדי להגדיל צרת המצריים לקיים בהם "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו",

משה רבינו גדל בבית פרעה (השוו לדברינו על פרשת שמות). הוא קבל מהם את כל הטוב בתהליך גידולו, והנה דווקא הוא זה שקם ומכה את מצרים ללא רחם! מעבר לנזקים העצומים שבאו להעניש את פרעה ועמו, יש כאן צער נפשי עמוק על העלבון.

אבל, בעצם, למה דווקא ככה? למה לעשות משהו שנראה ככפיות טובה? אומר רבינו:

והוא מדה כנגד מדה: דכמו שהמצריים שלמו רעה תחת טובה לישראל, שיוסף הצדיק ע"ה כלכל אותם ברעב ועשה עמהם טובות הונה ואעפ"כ הם גמלו אותו ואת בית אביו רעה, לכן עשה הקב"ה שמרע"ה שגידלוהו ועשו עמו טובה - הוא בעצמו החריב את מצרים. ונמצא לפ"ז שמצינו ב' טעמים שנעשו המכות ויציאת מצרים ע"י משה רבינו ע"ה, א) כדי להגדיל צרתם. ב) כדי להנקם מהם מזה בנגד מדה שכמו שהם גמלו רעה תחת טובה...לכן גָם הקב"ה העמיד איש להחריב את מצרים מי שעשו עמו טובה והחיו אותו ממות וגדלו אותו.

הקב"ה רוצה לסגור איתם חשבון על תחילת השעבוד, שם כביכול "נשכח" יוסף הצדיק וחסדו האדיר להצלתה של מצרים ממוות ברעב. מחייבת מידת הצדק להחזיר להם במטבע זהה.

ובזה מיושבת חקירתנו הנזכרת לעיל, שרצה הקב"ה לעשות קריעת ים סוף על ידי משה רבינו ע"ה, כדי להגדיל צרתם, ולעשות להם מידה כנגד מידה...

מי שמתבונן בנעשה הוא הערב רב –"העם" – הנילווה לישראל. להם - פתאום "נופל האסימון":

והנה הערב רב שיצאו עם ישראל לא היו מאמינים בזה, רק היו מחזיקים בשיטתם, דמה שהביא הקב"ה על המצריים, אינו בשביל שילוח ישראל,...והיו מתווכחים בזה עם ישראל, ולכן כשטבעו המצרים בים ראו ישראל בעין שכלם שיש מזה ראיה גמורה חותכת, שכל מה שהביא ה' ית' על המצריים, הוא בשביל ישראל. וזהו "וירא ישראל וכו'"...שהוא מידה כנגד מידה...וסיפרו זאת הראיה ל"עם", שהם הערב רב...ואז "וייראו העם" שהם הערב רב "את ה', ויאמינו בה'" שהוא אוהב ישראל...וגם האמינו "במשה עבדו", שמקודם היו מחזיקים אותו לשקרן ח"ו (כי חשבו שהוא מכשף.ר"כ)...

בקריעת ים סוף, ובטביעת המצרים בתוכו, הוברר גם לערב רב כי הם לא הבינו את המציאות לאשורה: כל מה שארע בשנה שקדמה ליציאה, נעשה על ידי הקב"ה למען עם ישראל, ועל ידי משה מושיעם, נמצא אם כן, ש"ישראל" ראו, ומתוך כך "העם" החל להאמין.

שנזכה לראות גאולת ישראל ההולכת ורבה, בניסים ונפלאות מעל הטבע.

 

שבת שלום,

רועי

למה סרב משה רבינו לשליחות?

למה סרב משה רבינו לשליחות? / לפרשת שמות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

משה רבינו מתעקש לא לצאת לשליחות. חז"ל אומרים שהויכוח בינו לבין ה' ארך 7 ימים! יש להבין מה היתה סברת משה.

כדי להבין את זה, רבינו מדקדק בכמה נקודות במהלך הסיפור בפרשתנו (מנחת כהן ה,כג)

ומאז באתי אל פרעה וגו'. יש לדקדק דהווא ליה למימר (=שהיה לו לומר) "באנו" בלשון רבים, שהרי הלך עמו אהרן אחיו.

הרב מתחיל מדיוק פשוט: מדוע משה – בפנייתו לה' – אינו מזכיר את אהרון אחיו שבא עימו? התשובה – מפתיעה:

 ונראה לפרש הטעם משום דמשה רבינו ע"ה, נתגדל בבית פרעה, ואף על פי כן בא לפרעה להוציא את ישראל ממצרים,...ולכך פרעה נתכעס הרבה ודן בדעתו שישראל הם כפויי טובה: שהרי משה רבינו ע"ה שהוא מזרע ישראל ועשה עמו כמה טובות ואעפ"כ שלם לו רעה תחת טובה, אשר ראוי לו לשעבד את ישראל לעבודת הבנין של פרעה, וא"כ אמר שאם אשלח את ישראל ואעשה עמהם טובה דרך שלשת ימים להקריב לה' אז יברחו לגמרי כי טבעם הוא לשלם רעה תחת טובה, ולכך הוסיף בקושי השעבוד...

משה רבינו תולה את כשלונו בשיח עם פרעה, בכך שפרעה מתייחס אליו כאל כפוי טובה! אתה – משה – שגדלת אצלי, אתה מאיים עלי בדבר? הרי גם מה שאמרת שהדבר יבוא על ישראל ח"ו, דברת בעדינות, אך הרמז והאיום – היו ברורים לגמרי! מרחיב פרעה במחשבתו, ומשליך תובנה זו על כלל העם: אם הוא, המנהיג שנהנה ממני שנים, מתנהג כך, בטח כל עמו כפוי טובה. אם אשלח את ישראל לכמה ימים במדבר – הם לא יחזרו.

על פי עקרון חשש כפיות הטובה, מבאר הרב עוד כמה קשיים בדרך:

ובזה מובן כוונת הכתוב אשר הבאשתם את ריחנו וגו' לתת חרב בידם להרגנו וגו'. כי מאחר שהלכו אל פרעה משה שנתגדל בבית המלך ואהרן אחיו שהיה משבט לוי שלא נשתעבדו במצרים ששחררם פרעה והכריחוהו לשלח את ישראל והפחידו אותו, אזי ידון פרעה בדעתו שטבע ישראל הוא לשלם רעה תחת טובה ואינם משגיחים בטובות שעשו להם אחרים רק על המועיל להם ואז הוסיף להכביד עולו עליהם. 

אם אלה שקיבלו "צ'ופר" לא לעבוד במצרים באים בתלונות, הנראות ככפיות טובה – מה עם אלה שעובדים? אין ברירה אלא להכביד.

וכעת מובן למה משה רבינו סרב:

ובזה מובן בס"ד טעם למשה רבינו ע"ה שסירב בשליחות...והיינו משום שאם תהיה הבקשה מאת אחד מבני ישראל העובדים במצרים לא יצטער פרעה אחד מעשר ידות לצער שהגיע לו משליחות מרע"ה שעשה עמו טובות ואעפ"כ הוא מבקש רעתו לשחרר עבדיו בעל כרחו....

משה מתנגד כי הוא עלול להתפס ככפוי טובה! אם אחד מהעבדים ילך – זה יהיה אמיתי וצודק, אבל משה? למה שייצר תחושה של כפיות טובה, ואולי אפילו סוג של חילול ה' ביחס לעם ישראל כולו!

כעת מובן למה משה תולה את כל העניין בעצמו:

ובזה מובן הפסוק ומאז באתי אל פרעה וגו' שבאתי אני שנתגדלתי בביתו הרע לעם הזה שהוסיף שנאה על שנאתו.

אך, בסוף הפרשה מגלה הקב"ה למשה – שזו בדיוק היתה כוונתו – להקפיץ את פרעה שיפעל בתקיפות, ואז לבוא איתו חשבון:

ואמר לו הקב"ה עתה תראה וגו' כי ביד חזקה וגו' ר"ל דזוהי עצמה כוונתו של הקב"ה כדי להכביד את לבו ולא ישלח את ישראל ואז ידון אותו בעשר מכות עד שבעל כרחו ישלחם. 

דווקא מתוך המפגש עם משה נולדת הכבדת הלב, והיא המאפשרת את סדרת החינוך של מכות מצרים.

לעיתים נראה כי האדם מתכנן טוב את המהלכים ומתפלא מדוע אינם עובדים, ולפעמים אף ישנה תרעומת על ה' חלילה. רבינו מלמד, שעלינו להיות ענווים כלפי התהליך האלוקי, ובסוף נראה את השגחתו.

 

שבת שלום,

רועי