כובשים או מקבלים?

 בס"ד

כובשים או מקבלים? / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיום פירוט כל העריות האסורות, מסבירה התורה את הרעיון: אם אתם רוצים את ארץ ישראל תצטרכו לעמוד בסטנדרטים של קדושה. הארץ אינה מסוגלת לקבל רשעות וטומאה על גבה. אם נעמוד במצופה מאיתנו, נזכה לרשת את ארץ ישראל.

יחד עם זאת, לשון ההבטחה תמוה קצת (כ, כד):

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

מדקדק רבינו: מי יורש? אנו יורשים אותה, כל הפעולה היא מצידנו? או שמא הקב"ה הוא זה שייתן לנו את הארץ, משמע אפילו ללא מאמץ?

כותב הרב (אות ח):

אפשר לפרש על דרך שאמר (דברים יד, כט) "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", שהאדם צריך להתחיל בכחות עצמו לעבוד ולהסתחר (=להתפרנס ממסחר) וכיוצא, ואז תחול עליו הברכה. ועל דרך שאמרו (זוהר בראשית רמד, א) "אתערותא דלתתא עביד אתערותא דלעילא".

רבינו בונה את הסברו על יסוד חשוב בזוהר: התעוררות מלמטה עושה התעוררות מלמעלה. אדם שרוצה לקדם דבר מה, וכן העם כולו הרוצה שדברים יתרחשו, חייב להתחיל את פעולותיו מלמטה, פעולות אנושיות ארציות והשתדלות מעשית, וזה בס"ד יגרום לכך שהקב"ה ישפיע עליו את השפע הדרוש או את ההצלחה המקווה. רעיון זה נמצא בפסוק בדברים, בו פעולת האדם ("מעשה ידך") ופעולת ה' ("למען יברכך") משתלבים באופן טבעי ופשוט.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ ישראל:

וזהו שאומר "ואומר לכם, אתם" בכחות עצמכם "תירשו את אדמתם", ואפילו לפי הטבע הדבר קשה להלחם נגד שלשים ואחד מלכים ועוד סיחון ועוג, כי כאשר תתחילו לרשת אדמתם, אז "אני אתננה לכם" לרשת אותה בכח עליון.

פעולת כיבוש הארץ מידם של הכנענים שטימאו את ארץ ישראל נראית רחוקה להשגה. בצירוף לעמי מזרח הירדן הדבר נראה קשה ורחוק אף יותר. מבטיח הקב"ה: תתחילו, ותראו את ישועתי ועזרתי. פעולת העם תעורר את ברכת ה'.

למעשה – מוסיף הרב – שעקרון זה מופיע גם בדברים רוחניים, כפי שלמדנו בסוף פרשת שמיני (יא, מד):

וזה רמז הפסוק "כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים", רוצה לומר להתחיל להתקדש מעט והשם יתברך יעזור לכם להיות קדושים. (הכי איתא במסכת יומא (ל"ט עמוד ב') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא).

עבודת ההתקדשות בעולם החומרי שלנו אינה קלה כלל ועיקר. לחיות חיים עם תודעה רוחנית גבוהה, ויצירת גדר מפני דברים שמשפילים את צלם האלוהים שבאדם – זה אתגר מחייב ומאתגר. כיצד נצליח?? מבטיח ה': "והתקדישתם", תתחילו לפעול, תתאמצו ליישם את האמור בהלכות המביאות לידי קדושה (שזה בעיקר ענייני אכילה וקדושת המשפחה), וה' יתברך יערה עלינו רוח ממרום לסייענו בתהליך זה, בדרך לדבקות עליונה.

עלייה בקדושה מחייבת את זיקוק הלב!

 בס"ד

עליה בקדושה מחייבת את זיקוק הלב / לפרשת וישלח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב אבינו עם כל משפחתו ופמלייתו עושים מסע לבית אל, כדי לקיים את נדרו עם יציאתו לחרן, כפי שקראנו בפרשת ויצא. טרם הגעתם לביל אל מבקש יעקב ממשפחתו (לה, ב-ד):

(ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

רבינו מציג כמה קשיים בפשט הסיפור:

א. אם יעקב יודע שיש לבני ביתו אלהי נכר – מדוע הוא ממתין עד עכשיו ולא מסלקם קודם לכן? ב. מדוע אמר "בתוככם" במקום "עמכם"? ג. למה נתנו את האלילים אשר "בידם" ולא "עמהם"? ד. ממתי נזמים הם אביזרי עבודה זרה? לא מצאנו דבר כזה.

מתרץ רבינו:

יתכן כי בהיות לבן עובד ע"ז כנראה (=כפי שאנו למדים) מהתרפים, חש יעקב על בני ביתו שגדלו בנוה רשע פן יש בהם שרש פורה ראש ולענה, ובלי ספק כאשר שב יעקב לארצו ציוום להסיר מהם כל מין ע"ז שהיו רגילים בבית לבן. אך בעת ציוהו ה' לעלות בית אל ולבנות שם מזבח...חשש עוד פן גם שהסירו הגלולים אולי נשאר בקרב לבם עוד מחשבת ע"ז, וימשך לו מזה רע שלא יוכל להוסיף קדושה ונבואה כי שאור שבעיסה יעכב, ולזה עוד ציום לאמר "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" - בקרב לבכם פנימה! וטהרו עצמכם גם ממחשבת פיגול של ע"ז.

ברור שיעקב סילק ביציאה מבית לבן כל עבודה זרה שהיתה בידי כל עבדיו המרובים. לא מזה חשש יעקב אבינו עליו השלום, אלא מהתפיסות האליליות שאולי עוד היו בלב בני ביתו. אמונות אליליות, ביטחון ותקווה ברעיונות שיש בהם כפירה באלהותו הבלעדית של הקב"ה – אלה הם הדברים אותם רוצה יעקב לעקור. כאשר יעקב אבינו מציב לעצמו שאיפה של עליה בקדושה וברוחניות, לעלות מדרגה בנבואה, גם מחשבות לב לא נקיות ולא ראויות פוגמות. את הזיקוק הזה מבצע יעקב אבינו.

ואומרו "אשר בידם" אולי שהיתה להם מין ע"ז עשויה בדמות צורת אדם בולטת ונזמים באזניה לנוי ונותנים אותם בידיהם כעין צמידים להראות לעיני העם כי הם לתכשיט ולנוי עשויים ומחשבותם לא כן, רק לשם ע"ז, אשר עד כה לא הרגיש יעקב בדבר וחשב כי לנוי בעלמא הם, והן עתה אחרי צוותו אותם להסיר מקרבם גם מחשבת ע"ז אז שבו הפעם מדרכם הרעה באמת ובלבב שלם, ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזני אלהי הנכר...

גם תכשיטים שהשאירו עבדיו ואמהותיו בידיהם, והיו נראים כמו קישוט ונוי, כעת נמסרו בידי יעקב. הם קישוטים שהיו "בידם". לאותם קישוטים היו כדמות אדם (או שמא פני אדם) עם נזמי אוזן. עליהם מספרת התורה. עבדיו ואמהותיו של יעקב הניחו את כל הקישוטים הללו לפני יעקב, כי בזה גילו שבעומק ליבם לא התייחסו לדבר רק כתכשיט אלא כפריט בעל ערך אלהי, וגם מזה הם מוכנים ורוצים להיפטר.

אדם החושב מחשבות של עליה והתקדמות בעבודת ה' ובקדושה, לא יכול לשמור על הרגליו הישנים, אלא עליו לחפש גם בנבכי נפשו את הדברים הזוקקים שיפור וטיבור.

קדושת זרע ישראל - מגנה מן הפורענות

 בס"ד

קדושת זרע ישראל – מגנה מן הפורענות / לפרשת בלק / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היתה מחשבתו של בלק, כאשר הוא גייס לשורותיו את בלעם? מדוע הוא חשב שבלעם יוכל להצליח לקלל את עם ישראל?

רבינו מסביר כי בלק – בכח טומאתו – הבין את מעלתם של ישראל, וממילא ידע לזהות את נקודת החולשה. כוחם של ישראל בקדושתם. קדושת משפחותיהם. חולשה תבוא חלילה אם יהיו מעורבים בזרעם גם עמים אחרים (חלק ב, אות א):

סמיכות הפרשה...יש להוסיף עוד דמתחילה היה בטוח בודאי שינצל על ידי שיקלל אותם בלעם, כי היה חושב שגם שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לתת לזרעו את הארץ, זה דוקא על זרעו ממש הכשר, אבל אלו שהיו במצרים ושלטו בגופן כל שכן ששלטו בנשותיהם, וזרע מצרים הֶם ח"ו.

בלק חשב שעם ישראל הבאים להכנס לארץ, אינם טהורים דים. הרי עם ישראל היו נשלטים במצרים, ומי אמר שלא חיללו המצרים את נשות ישראל ח"ו? אם הם מחוללים – ממילא קל יותר לפגוע בהם בכוח כישוף. אולם ניסי קריעת ים סוף ושאר ניסי היציאה ממצרים העמידו אותו על טעותו: ה' עימהם, מה שאומר שיש קדושה בקרבם.

אולם זה נכון לגבי העם שיצא ממצרים. כעת, עם התקרבם לגבול מואב, הם בשנה האחרונה למסעם במדבר, ואולי נפגעו רוחנית מצירוף הערב רב? הניסים הנפלאים של חיסול האמורי המתוארים באריכות בחז"ל, ומביא אותם גם רש"י (על כא טו, ד"ה ואשד הנחלים), מוכיחים לו שוב שהוא טועה:

אך כשראה הנסים הגדולים שנעשו בשביל ישראל במלחמת סיחון ככתוב למעלה "ואשד הנחלים" וגו', ואיתא במדרש [תנחומא אות כ] על פַסוק "אז ישיר ישראל" וגו' - שנעשו לישראל נסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף,...ולזה נתיירא בלק, כי אם זרע מצרים היו ח"ו לא עביד הקדוש ברוך הוא ניסא לשקרי [ברכות דף נ"ח ע"א], וגם שכבר היו להם כמה נסים במצרים ובים, חשב בלק אולי רובם כשרים היו, אך אחר כך כשערב רב עלו אתם נשתהו כמה שנים במדבר אולי נתערבו עם הערב רב ולמדו ממעשיהם וזרעם אינו כשר ח"ו. אבל כשראה שגם אחר כך נעשו להם הנסים הנזכרים כניסים שנעשו להם בים סוף נתיירא,

התלמוד בברכות מלמד שאין ה' עושה ניסים לאדם שקרן או לצורך שקר. ערב רב, אינם שייכים לעם ישראל שעליו נאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו ב, כא(. אם כן, מסיק בלק שגם במהלך אותם 40 שנה, לא חולל זרעו של עם ישראל בעירבוב עם אחרים.

האם הוא יסיק מזה את המסקנה המתבקשת ולא יתעסק עם עם ישראל? כנראה שלא:

ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח לבלעם אולי יצליח בקללתו ח"ו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תאור את העם כי ברוך הוא" - שזרע כשר וברוך הוא, ולאפוקי (=ולהוציא) מדעתו של בלק...

נקודות ספק קלושות שמקננות בו גורמות לו לנסות ולקלל את עם ישראל. עד שהקב"ה מודיעו: עם ישראל הוא המבורך בטבעו, וממילא אין לחפש בו חסרונות מהסוג האמור.

נלמד מכאן עד כמה חשובה שמירת ייחודו של עמנו הקדוש, לבל יתערבו בו מעמים אחרים שלא לפי ההלכה. שמירה זו גורמת להגנה רוחנית גבוהה מכל פגע וקללה.

קדושה מקרבת את הגאולה!

 קדושה מקרבת את הגאולה / לפרשת וארא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאום הפתיחה שהקב"ה נושא באזני משה, אומר הקב"ה כך (ו, ו):

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם...

מטבע לשון זה "לכן אמור" הינו נדיר, וכפי שהמסורה מעירה, הוא מוזכר שוב רק עוד פעם אחת, כפי שמעיר רבינו:

שניים במסורה: הכא (=כאן), ואידך "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב)

מעשהו של פנחס שאינו סובל מציאות של פריצות בעם ישראל, מזכה אותו בברית שלום, וההודעה היא באותו מטבע לשון: "לכן אמור". האם יש קשר?

מסביר רבינו:

נראה לפרש שבאה המסורה לרמוז טעם שזכו ישראל לגאולה קודם הזמן, משום שגדרו עצמם מן העריות וכמו שאמרו ז"ל.

עם ישראל יצאו לפני סוף הזמן. נאמרו בכך הסברים שונים מדוע עם ישראל זכו לכך. הסברו של  רבינו מתבסס על דברי הרב חיד"א, המעמיק במדרש חז"ל (חומת אנך בראשית פרשת ויגש אות ז):

ואמרו במדבר רבה פ"ג דבעבור שישראל נזהרו מזנות במצרים נגאלו ומשמע דאם לא היו זהירין בזנות לא היו נגאלים. וכתבנו בעניותנו בקונטריס שמחת הרגל, דממה שהיו הנשים יולדות ששה בכרס א' שלא כדרך טבע מוכח דנזהרו מזנות, דאם אמרו דהבא על ערוה מוליד היינו דעולם כמנהגו נוהג דזהו הטבע, אבל לפרות ולרבות חוץ מהטבע דרך נס ודאי הוא טובה תוכח"ת (=הוכחה טובה) דנזהרו מזנות, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי וא"כ במצרים שילדו חוץ מהטבע דרך נס ודאי דנזהרו מזנות.

רבינו החיד"א מביא מהמדרש ראיה שלא שלטה פריצות המצרים בישראל: אם הקב"ה טורח לעשות נס בו כל אשה תלד ששה בכרס אחד, נראה שילדים אלה באו בהיתר, שאם לא כן, מדוע לטרוח בנס עבור עבירה? על בסיס זה מסביר רבינו הרב מקיקץ את הקשר בין הפרשיות השונות:

וזהו שאמר "לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' והוצאתי אתכם וגו' בזרוע נטויה" - קודם הזמן, משום גדר ערוה שגדרתם עצמכם כמו שעשה פנחס גדר ערוה, במה שנקם נקמת הברית וזכה לברית שלום.

פנחס לא היה מסוגל לסבול מצב של פגיעה בצניעות. פעולתו הדרמטית קיצרה את המגיפה שהתחוללה בעם ישראל. התוצאה ממעשה זה של גדר לערווה הוא קיצור הצער והסבל. כך גם שמירתם של ישראל מפני חטא זה, מה ששמר על גדר קדושה, קיצר גם הוא את סבלם של ישראל.

בימים אלה של השובבי"ם, נלמד מכך את המעלה העצומה של שמירת גדרי קדושה, ומתוך כך ימהר ה' לגואלנו ולהוציאנו מצרותינו, אמן.

כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף...

 כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף... / לפרשת שמות / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

העם המצרים רואה בעיניים כלות כיצד עם ישראל הולך ומתחזק, פרה ורבה.

הם מטכסים עצה לפעול (א, י):

הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

באופן הפשוט, ההתחכמות היא תוכנית השיעבוד לעם ישראל. אולם, רבינו מביא דרש:

איתא במדרש: מכאן שרצה לבטל מהם את המילה.

רבינו מביא מדרש (מובא בקהילת יעקב לר' ישראל אלגזי זצ"ל) שההתחכמות של המצרים היתה להסיר את החוק שהטיל עליהם יוסף הצדיק עשרות שנים קודם לכן, בשנות הרעב. החוק היה שעליהם לעשות ברית מילה. מדוע?

ופירש הרב דברי מרדכי [סגרון] ז"ל על פי מה שכתב הרב שלום דוד (מערכת ג' אות ד') הטעם שיוסף כפה את המצרים למול אף על פי שלא גיירן, משום שידע שעיקר טעם המילה הוא לשבר ולהכניע תאוות המשגל, וידע יוסף שעתידין המצרים לשלוט בישראל ומכל שכן ששולטין גם בנשותיהן, וח"ו אם שולטין בנשותיהן אין להם תקומה לעולם, ולכן כפה אותם למול שעל ידי זה תכנע תאוותם ולא ישלטו בנשותיהן, והמצרים מכובד הרעב הודו לדברו ומלו עצמם. ע"ש.

ישנם טעמים רבים למצוות המילה. הרמב"ם מסביר כי ע"י הסרת הערלה, ההנאה המינית נחלשת, וכך האדם נעשה פחות משועבד ליצר זה. זו היתה מטרתו של יוסף: להכניע את היצר הזה גם אצל המצרים. אך זה היה למען עם ישראל. יוסף יודע שמצרים הם העם שישעבד את עם ישראל, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כדי ששליטת המצרים לא תהיה על נשות ישראל, יש לנסות ולצמצם את היקף השליטה.

ולכן כשראו המצרים עם ישראל רב ועצום נתייראו פן ירבה, ורצו להשתעבד בהם באופן שלא יעלו מן הארץ, לכן ניטלו '"מהם" המילה, כלומר מן המצרים עצמם, שהיו מקודם מלין את עצמן בגזירת יוסף כדי לשלוט בישראל וכל שכן בנשותיהן ח"ו, ואז לא היה להם תקומה. ע"ש.

ההתחכמות הזו לרעה, נועדה להכביד את עול המצרים על עם ישראל, על ידי פגיעה בנשות ישראל. בדרך זו רצו לצמצם את גדילתם וצמיחתם.

רבינו מוצא רמז לכך גם במינויו של אותו מלך חדש שלא ידע את יוסף, בדבריו של אונקלוס:

ואפשר שזהו כוונת תרגום אונקלוס על פסוק "אשר לא ידע את יוסף" שתרגם: "דלא מקיים גזירת יוסף" - היינו מצות המילה.

המלך החדש לא ידע את "גזירת" יוסף. פעולת המילה מכונה לעיתים "גזירה" אצל קדמונינו, ולזה רומז אונקלוס. המאבק בעם ישראל הוא בביטול גזירה זו.

והקב"ה הצילנו מידם...

 

קדושה - רצון או כפייה?

קדושה – רצון או כפייה? / לפרשת אמור / אור החיים הקדוש

אריכות הדברים בפרשה על ציווי הכהן ודאי מביאה אותנו לחשוב על מקומו בחברה, זו העתיקה בזמן שבית המקדש היה

קיים (כן יבנה במהרה בימינו!) וגם עד ימינו, בהנהגות השייכות לכהן ובהנהגות השייכות לציבור כלפיו.

נקדים ונאמר: כל אדם חייב להיות צדיק במושגים של ה״מסילת ישרים״, כלומר: להקפיד לקיים את כל המצוות ולהקפיד

להמנע מכל העבירות. אולם, למדרגה הבאה חסיד וק"ו קדוש - אין חיוב להגיע. רק מי שנדבה רוחו אותו ועמל בדבר ורואה

ברכה, אדרבה - יעלה מעלה בקודש.

האם כלל זה נכון לכולם? אומרת התורה כלפי הכהן: ויקרא פרק כא, ח

וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה'  מְקַדִּשְׁכֶם.

לציווי "וקדשתו" ישנן משמעויות הלכתיות: יש להקדים את הכהן בכמה עניינים. אך אור החיים הקדוש לומד מכאן ציווי ייחודי של העם כלפי הכהן:

קדוש יהיה לך. פירוש, כדי שיהיה קדוש - יהיה לך הכהן. פירוש, הנה הוא שלך לכופו על הדבר.

עם ישראל מצווים לוודא שהכהן שומר על קדושתו! לכהן אין בחירה אם להיות כהן או לא. גם אם ימכור את כהונתו לאחיו

הישראלי, אין הדבר תלוי בו כלל, וכל ציוויי ואיסורי הכהונה חלים עליו.

מדוע כאן יש כפיה? הרי סתם ישראלי יכול לוותר על זה ולהיות צדיק סטנדרטי! (שנזכה..)

אלא זה העניין:

ואומרו כי קדוש, פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה?

לזה אמר כי קדוש, פירוש לא להמשיך לו הקדושה מחדש, שכבר הוא קדוש אלא שלא לאבד קדושתו. ואומרו אני ה'

מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן, ה' ברוך הוא משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן.

הכהן נולד קדוש מבטן, ולכן המשימה שלנו אינה הכרח ליצירת קדושה אלא להמשיך את הקיים. ממילא אין כאן דבר שונה

מהמהלך הכלל ישראלי שלא כופים על הקדושה.

אולם, האם רק הכהן קדוש? הלא גם עם ישראל כולו הוא ״ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כן, גם הישראלי הרגיל מקודש! נראה שזה היסוד לראיה ההלכתית שהיו מצבים בהם כפו על האדם לקיים את המצוות. אם אני רואה בכך הכרח חיצוני הרי שזה נוגד את העקרון הנ"ל. אולם, אם אני מבין שמי שנולד קדוש עלינו להתאמץ להשאירו כזה - הראיה משתנה והדבר הופך להיות מאמץ של ערבות הדדית לשמירה על הלכידות הלאומית.

שבת שלום

הקדושה תלויה בנו!

 הקדושה תלויה בנו / לפרשת קדושים / אור החיים הקדוש

הפתיחה הציבורית של המעמד שבפרשת קדושים (ויקרא פרק יט, ב)

"דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: ",

מעורר את חז"ל לשאלה, מפני מה הדגישה התורה שהפניה היא לכולם? והרי כל התורה כולה בסופו של דבר הועברה ונלמדה על ידי כולם?

חז"ל עונים - כפי שמביא רש"י : "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", כלומר, ישנה הדגשה על החשיבות של הנאמר בפרשה זו, שהרוכש אותה זוכה לרכוש את היסודות הרוחניים והמעשיים של התורה כולה. 

אמנם, ר' אור החיים הקדוש ע"ה, מלמד כי יש כאן חידוש דרמטי לכלל כולו: 

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והוא תאוה השולטת על הרצון, ...ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם, ואם כן ממה נפשך יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו הנה הוא מושלל משמירת העריות, ימנע עצמו ממין זה כל עיקר הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום, 

ישנו אתגר קיומי, והוא הניהול הנכון של יצרי האדם: כיצד מי שמקננת בליבו תאווה יוכל לחיות חיים של הליכה ברצון ה'? הפתרון: 

אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש "קדושים תהיו" פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותה, פירוש שלא יעשה הדבר לתאוות הגשם ... אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה,... ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעה טעם הדבר,...לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז"ל (תיקונים ע) כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, ...

בפרשה זו מוצג אתגר הקדושה. בקלות יכול האדם לומר: זה לא רלוונטי לגבי. איני מסוגל. איני שייך בזה. לכן מבטיחה התורה מול כולם: אתה תתחיל את המעשה לכוונת מצווה, וה' ימשוך לך את ברכתו וסיועו מלמעלה. האדם המקיים מצווה מושך עלו קדושה בגופו ממש. אין לו לאדם לחשוש שמא יפול מתוך מעשה המצווה, שכן שם ה' מסייע לו אם עושה את מעשהו לשם שמים.

 

שמש וירח, קבוע ומשתנה, גדול וקטן - לשבת הגדול

שמש וירח, קבוע ומשתנה, גדול וקטן / לשבת הגדול 

נאמרו המון הסברים לגבי הטעם  של השם שבת הגדול. 

הטעם המפורסם מובא בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תל

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול: 

נס הלקיחה - עם ישראל לוקח את אלוהי מצרים לשחיטה, ואין פוצה פה ומצפצף! ועוד בארץ שטופת עבודה זרה כמו מצרים דאז...

אמנם נאמרו הסברים נוספים רבים. נביא אחד מהם, אחד מהטעמים שמעלה הבני יששכר (ר' צבי אלימלך מדינוב) מאמרי חודש ניסן מאמר ג - שבת הגדול

ויתכן עוד טעם לדעתי, מה שאמרו רז"ל שבת קביעא וקיימא משא"כ מועדים תלויים בקידוש בית דין [פסחים קיז ב], ועל כן קדושת שבת הוא כמו הגדול שיכול לעמוד בעצמו, משא"כ קדושת המועדים מעמידין אותן אחרים היינו ישראל, כביכול כמו הקטן שמחזיקין בידו אחרים להעמידו ובזולת אחרים אין לו העמדה, והנה קודם בא יום המועד הקדוש הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים, נקרא שבת שלפניו שבת הגדול להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב. 

שבת קבועה וקיימת, ואין כח בידי אדם להזיזה. זאת בניגוד למועדים, המסורים (כשבית הדין מתפקד בירושלים, במהרה בימינו אמן) לחכמי ישראל, ויש יכולת תימרון מסויימת להזיז יום לכאן או לכאן. לכן, רגע לפני שנפגשים עם הרגל הראשון, פסח, נזכרים שגם בקדושה יש דרגות: ישנה קדושה אלוהים, נצחית קבועה, שאין יכולת לשנותה, וישנה קדושה שהופעתה נתונה בידינו. יש לנו מערכת של השפעה, שותפות, עם בורא עולם בהופעת השגחתו ושכינתו בעולמנו.

שבת הגדול קוראת לנו לתת את הדעת לתפקיד הזה, בכמעין אמירה: זכור יהודי! מיד נכנס לרגל הפותח ומרומם את הזהות הישראלית, רגל המציין את יציאת מצרים, וזכור כי אין כאן מתנה גרידא, אלא קריאה לשותפות בפעילות של קידוש העולם. 

ארבע לשונות של מידות טובות

 ארבע לשונות של מידות טובות / לפרשת וארא / משך חכמה

כולנו גדלנו על כך שארבע כוסות של יין קשורות ורומזות לארבע לשונות של גאולה. התוכן של הראיה הזו הוא, להתבונן במהלך ליל הסדר בתהליכיות של הגאולה. אין היתכנות למצב בו עוברים בבת אחת מהיות עבדים, להיות אומה חזקה בארצה. מעבר חד מחושך לאור גורם לעיוורון חלילה.

אמנם המשך חכמה מעמיק עוד צעד פנימה, ומראה לנו כי מדובר גם על תהליכים אנושיים ותפיסתיים בגאולה, וכך דבריו (בפרק ו):

ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה: - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, (ירושלמי, ערבי פסחים הלכה א). כוס ראשון קידוש, דישראל מקדשי זמנים, ...ואימתי? כשהם קדושים. וסמך "קדושים תהיו" לעריות, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. וגדולים ממלאכי השרת, ... שלכן יתכן "והוצאתי", ...

ההוצאה ממצרים מתאפשרת אם שומרים על גדרי קדושה. זה שלב ראשון.

"והצלתי": יתכן להציל כשנכרי רודף אותם, ומציל אותם מן הגייס, אבל לא כשהם רודפין זה את זה, ... וזה רומז אל כוס ברכת המזון, שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה, ...וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך, ...

כדי לאפשר הצלה, יש להרבות את האחווה. כי אם שני יהודים רבים חס וחלילה – לטובת מי מבניו יתערב ה'?

"וגאלתי": הוא שעבד רוחו שפלה, ... וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו, ... והן "לא שינו שמותיהן", ...וזה רומז על הכוס השני, שאומרים עליו חצי ההלל הראשון, שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות.

כדי להנצל למצב עתידי עם תחושת המשכיות והמשכת מורשת, יש לזכור מאין באת, מה שורשיך. כשתה מרגיש רצון עמוק להיות חוליה חזקה בשרשרת, אתה פתוח לתיקונים ושנוי מצב.

"ולקחתי אתכם לי לעם": זה 'שלא שינו את לשונם', שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה. ...וזהו חצי ההלל השני, שמיוסד על הלאומיות העתידה, שעל זה נאמר (תהלים קח) "מן המצר וכו".

הלשון – יש בה עניין ותוכן לאומיים. לעם ישראל יש חלום ורצון להיות עם, אז הם שומרים על לשונם.

ארבעת הדברים הללו, הקדושה הלאומית, האחווה, השורשיות המשפחתית וחזון הלאומיות, המכוונים כנגד כוס ראשונה, שלישית, שניה ורביעית – הם המודלים שגם עלינו לאמץ בבואנו לקדם תהליכים גאוליים באומה.

 

רק תדע עם מי יש לך עסק...

רק תדע עם מי יש לך עסק... / לפרשת וישלח / משך חכמה

המפגש בין יעקב ועשו טעון ומלא משמעויות. בפשוטו, מפגש של כפיפות של יעקב כלפי אחיו, תוך גילוי ניצני עוז של חלק מבניו. בדרש - מים רבים של מתיחות דו צדדית עוברים מתחת לפני השטח. ישנו מפשט שזוקק הסבר ביחס לדילמא זו: האם תוכנה הוא התבטלות לפני עשו, או שמא איום סמוי? יעקב אומר כך (בראשית פרק לב, ו):

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: 

מהי מציאת החן? מה יש בתוכן זה כדי למצוא חן? נאמרו כמה כיוונים, אולם המשך חכמה רואה כאן מעין איום סמוי של יעקב לעשו: 

או יתכן כי הודיעו כי מעלת יעקב שהוא זכה למעלה גבוה אשר אין לשום נברא, רק השם יתברך, כי נפש הבהמיי קנוי לנפש המדברת, ... משום הכי, נפש העכו"ם שהוא נגד נפש הישראלי, בן בכורו של השם יתברך, ...קנוי קנין גמור קנין הגוף בעצם...

האיש הישראלי, שנפשו חצובה שורש רוחני גבוה יותר, יכול להגיע לקניינים רוחניים גבוהים גם ביחס לאומות העולם, מה שמאפשר לו בטווח הארוך יכולת השפעה ומהפכניות גבוהות מעצמה מקומית זו או אחרת.

עוד יש אצל הישראלי, כי הוא מקדיש דבר, ושדהו חייב במעשרות. ...ודוקא בארץ ישראל. ובהמתו קדוש בבכורה - לא כן בהמת עכו"ם, ...שמעצם קדושת הישראלי המושפעת מהשם שאמר "כי אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ, ח), שופע שפע קדושה גם על קנינו ובהמתו. ולכן גם להקדיש הזמן - הנברא היותר דק במציאות - אין בכוח שום נברא, רק אצל ישראל, שבכוחם להקדיש מועד ויובל. ... 

יותר מזה - מלמד יעקב את עשו - אנחנו עם יכולת של שנוי מהויות במציאות; לוקחים דברי חול ומקדשים אותם, בין בקרקעות, בין במטלטלין, ואפילו בזמנים. המציאות כולה קנויה לאומה הישראלית, לחולל בה שינויים כחומר ביד היוצר.

לפי המשך חכמה, ברור כי יש כאן איום, או לפחות מסר מהסוג של "צוחק מי שצוחק אחרון". ולכן גם מסיים המשך חכמה את דבריו:

ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו, כי הוא ראוי לבכורה. ... וזהו "ואשלחה להגיד לאדוני" - דברים הקשים כגידים...

 

לחבר את הקצוות בחברון

לחבר את הקצוות בחברון / לפרשת חיי שרה / אור החיים הקדוש

ידועה שיטת המהר"ל בעניין המספרים. ביסוד הטענה, טוען המהר"ל שכל מספר הוא בעל משמעות, וכאשר אנו פוגשים אותו אנו מיד צריכים למצוא את המסר, והמידע המספרי הוא כלי משמעותי. למשל, אם נפגוש את המספר שתיים, נחפש את רכיב המחלוקת (לא נאמר "כי טוב" בבריאת יום שני), נחפש את הקדושה שבטבע כאשר נפגש עם המספר 7 (שבת, מנורה, ועוד המון כידוע).

מה המשמעות של הסיפרה 4?

בתיאור מותה של שרה נאמר כך (בראשית כג):

(ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:

את חברון אנו כבר מכירים מפרשת לך לך. למה מחדשים לנו כאן את שמה הנוסף?

אומר ר' חיים בן עטר (כג,ב):

(ב) ותמת שרה. רמז הכתוב באומרו בקרית ארבע לומר כי ח"ו לא יתייחס המיתה לצדיקים אלא שקרית ארבע פי' עיר שהיתה בנויה מד' יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואומרו היא חברון פי' שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החיבור ...

הפיזיקה העתיקה תפסה שהעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. כל חומר מושך למקומו, ובמות הדבר המורכב מהם, ישוב כל חומר למקורו. אמם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מלמד, כי לעיתים ניתן להפך את החומרים בקצות לחומר אחר. שרה אמנו בקדושתה, הפכה את כל היסודות החומריים - לרוחניים.

ארבע מסמל פירוד. גם בפיזיקה המודרנית אנו מוצאים את החוק השני של התרמודינמיקה הטוען כי כל דבר מתפרק ליסודותיו מתישהו. שרה מצליחה לנצח בזה את הטבע, וגם גופה הופך קודש, ארבעה היסודות החומרייים מתקדשים, ומתחברים. מבחינת ארבע המבטא את הריחוק והפירוד - "מארבע כנפות הארץ" - היא הופכת הכל ל"אחד", ל"חיבור", וזה הרמז בשם העיר דווקא כאן.

 מסתבר שיסוד זה אינו נוגע רק לשרה, אלא גם למקום עצמו, חברון.

יש כח בעיר זו לקבץ את עם ישראל ולחברם להיות אחד. לא סתמי הדבר שמלך ישראל האידיאלי, דוד המלך, החל את מלכותו דווקא בחברון (לשבע שנים. חידה: מה המשמעות של 7 כאן? דיון לשולחן שבת!). הוא יודע שמשם יתחיל להפוך את העם המפוזר בארבע מחנות במהלך כ400 שנה, לעם אחד, עם מלך אחד, העובד את ה' אחד שכם אחד.