קרבה מאולצת וקרבה רצויה...

 

בס"ד

קרבה מאולצת וקרבה רצויה / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

איך באים לדין? מהי הגישה הנכונה לחפש את קרבת ה'?

אנו עומדים לפני יום הדין ואנו מחפשים דרכים להצליח בדין. מה הפרשה מציעה לנו?

נאמר בפרשתנו (ל, ז - ח) :

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

רבינו לא מפרט את השאלה אך מתשובתו נראה ששאלתו היא מהו הקשר בין הניצחון על האויבים, לבין החזרה בתשובה?

וכה דברי הרב (אות ג, בהסברו השני):

...יאמר, שיש ג' מיני התעוררות אל התשובה, א. ע"י יסורין. ב. ע"י ראותו במפלת רשעים יתן אל לבו לשוב פן יקרנו כאלה. ג. והמעולה מכל כשיתעורר מעצמו.

התעוררות לקרבת ה' נגרמת בעיקר מ-3 גורמים: צער אישי, לימוד ממפלת רשעים, והטוב ביותר – התעוררות פנימית.

מהלך זה הוא הנרמז בפסוקינו:

וזה יאמר כי לפעמים תתעורר לשוב ע"י שיבואו עליך 'הקללה' אז 'והשבות אל לבבך' להתעורר לשוב.

הקב"ה יכול לתת מכות שיגרמו לאדם לחשב את דרכו, ולהרהר בתיקון מעשיו.

ויש מין התעוררות אחר ע"י מה שיתן ה' "את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך" אז "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" כי תירא פן יקרך אסון כהם.

הסוג השני הוא התבוננות במה שקורה לגויים. העונשים הבאים על אויבי ישראל שנהגו ברשעות ברדיפתם אחרי עם ישראל, אינם רק סגירת מעגל מוסרית על פשעיהם, אלא גם איתות לנו, עם ישראל, הצופים מהצד ולוקחים מוסר.

אך אין זו התשובה המעולה שירצה בה ה', רק ירצה כי "אתה תשוב" מעצמך "ושמעת בקול ה'" מבלי שום מעורר מחוץ. ואם תעשה כזאת, אז יוסיף ה' שנית ידו להותירך ה' בפרי בטנך לטובה וישיש עליך לטובה.

הדרך המושלמת היא השיבה  אל ה' דרך ההשבה אל הלב. זו מעידה על הזדהות פנימית. על השתרשות של דבר ה' בתוך הנפש של השב. מסביר רבינו, כי על אדם זה מבטיחה התורה (שם פס' ט):

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

כאשר האדם שב אל ה' מתוך הזדהות פנימית, תבוא גם ברכת ה' מתוך הזדהות פנימית. הקב"ה לא רק שיברך את האדם, אלא הברכה תבוא מתוך ששון, שבו מתבטאת יותר ההזדהות הפנימית.

אתה באמת רוצה להתקרב אל ה'?

אתה באמת רוצה להתקרב לה'?... / לפרשת מצורע / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מחלת הצרעת הובנה על ידי חכמינו ע"ה, כמעין התרעה או אינדיקציה חיצונית, לבעיות רוחניות פנימיות. לשון הרע, הוצאת שם רע, גאווה, קמצנות ועוד.

ומה לגבי צרעת הבית?

בעל הבית החשוד בנגעים, מגיע לכהן, ואומר (ויקרא טו  לה):

וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. 

המסורה, מציינת מקום נוסף בו מופיע צמד המילים "נראה לי", בירמיהו לא, ב:

מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.

מה המשמעות של צמד זה?  מסביר רבינו:

...יש לפרש, דהנה יש אדם שמתקרב אל ה' באמת, ורוצה להתרחק ולשמור את עצמו מכל נדנוד עבירה, ויש אדם שאינו מתקרב באמת בכל לבו ובכל נפשו.

פעמים רבות אנשים רוצים להתקרב אל ה' יתברך, אולם ישנם הבדלים ברמת הקרבה. איפה מתגלה ההבדל?

וההבדל הוא, שמי שבאמת הוא ירא את ה' על ידי זה הוא מרגיש בחסרונות אפילו בדברים הקלים והדקים, מאחר שהוא באמת רוצה לשמור עצמו מכל חטא, אך מי שאינו ירא את ה' באמת, אז הוא יהיה קרוב אצל עצמו, וכמה וכמה חטאים אומר בינו לבין עצמו, שאין בזה שום חטא, ועל כל פשעים תכסה אהבה, אהבת עצמו ותאוות לבו.

מי שמחפש קרבת ה' באמת, לא מוותר לעצמו. הוא יהיה ער לדברים קלים ועדינים, העלולים חלילה לפגום באיכות הקרבה. לעומת זאת, אם אדם מחפש יותר "להרגיש קרוב", הוא ירשה לעצמו לעגל פינות, ולתת לעצמו הסברים לחולשותיו.

המבחן אם כן, הוא בין אמת לשקר.

וידוע שאותיות אמת הם רחוקים: הא' בתחילת האותיות, והמ' באמצע, והת' בסוף. לא כן אותיות שקר, שהם סמוכות, ופירשו בזה הפסוק "מרחוק - ה' נראה לי", כי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" אומר הקב"ה. ולכן ע"י "מרחוק" שהוא אמת שאותיותיה רחוקות, אז "ה' נראה לי" במחיצתי.

המילה "מרחוק" רומזת למידת האמת. התוצאה: מפגש עם הקב"ה. אין הקב"ה – שמידתו אמת – סובל את השקרנים. כעת יובן החיבור:

ואם כן, מעתה זהו רמז המסורה: כשמרחוק ה' נראה לי, כלומר באמת אני רוצה להיות אל ה', ולקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", אז על ידי זה "כנגע נראה לי בבית", כבר אני מרגיש במשהו, אפילו חטא קל, ורואה "כנגע", אפילו שאינו נגע ממש בבית, בגופי שנמשל לבית. או בבית כלומר במשפחה שלי. ודוק.

אדם המחפש אמת, אינו מתפשר. הוא יבדוק את עצמו ואת נגיעותיו. אפילו "כנגע", בעיה קלה בעצמו, או בביתו ומשפחתו, לא תתן לו מנוח, עד שימצא דרך לרומם ולקדש את עצמו ומשפחתו. אם אדם דורש ה' בכל ליבו, שם לב לטעון תיקון, יזכה למפגש עם הקב"ה, "ה' יראה לי".

שנזכה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ז"ל

 

שבת שלום

רועי

לא! מות תמותון!

לא! מות תמותון! / לפרשת בראשית / המשך חכמה

הנחש מפתה את חווה, ובעקבות כך את האדם, לאכול מעץ הדעת. במבט שטחי וילדותי זהו שיח מאד נמוך ותאוותני. זו כמובן טעות. אדם וחווה היו בדרגת נבואה ובעולם מושגים של דעת אלוהים גבוהה מכל מושג הקיים בעולמנו כיום. אם כן, על כורחנו להסביר כי מדובר על שיח עליון יותר, ויש להבינו. 

המשך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, תר"ג-תרפ"ו) מבאר כך את השיחה (ג, ד):

לא מות תמותון, ...הענין מבואר כי הנחש בא במושכל, לאמור להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו, ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו. ואך רצון השם היא, כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי, תעשו זאת במסירת נפש. וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי, רק כדי לעשות להתקרב לאלקות, ואז תצליחו ותשכילו, ולכן ציוה לכם שאם תאכלו תמותו. ... וזה על דרך עבירה לשמה. והוא באמת חפץ השם האמתי. 

וזה שאמר "לא מות תמותון", פירוש, "לא" כאשר אתם דוברים, רק (=אלא) "מות תמותון", פירוש שתמיתו עצמכם...כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית. 

הנחש לא מפתה את הצד הנמוך של אדם וחווה, אלא את הצד האידאי, העליון, המושלם: מסירות נפש עד כלות. טוען הנחש כי רצון ה' הוא בעצם לבחון את אדם וחווה אם הם מוכנים למות כדי להגיע לדרגת דעת אלוהים, שהיא דרגה המושגת רק מחוץ לגוף (למרות שגופם ודאי לא היה כמו שלנו). המשימה האנושית, כך מגדיר הנחש, היא למות על קידוש השם וידיעתו.

ודאי שלא זה רצון ה', אך הרעיון הזה היה נשמע משכנע חזק ועמוק, ולכן הוא הצליח. מסיים המשך חכמה:

...כאשר אכל, התחבא ונתרחק מאלקים. וזה שאמר הבורא אליו "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", שזה הוא חפצי האמיתי, ושלימות רצוני, לא כאשר הערימך הנחש.

תובנה זו, שרצון ה' הוא דווקא השגתו כפי האפשר בחיים, היא הפוכה הנפש האנושית, ולקח לאנושות זמן רב להפנימה. בפעם הראשונה היא נקלטה במעמד הר סיני, כאשר ישנו מפגש חי עם בורא העולם, ונשארים בחיים. וכפי שאומרים חכמי ישראל למשה (דברים ה כ-כא)

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי.  וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת  וכו'

כלומר:רמוזה פה טענה והיא: ראינו שניתן להגיע לרמה גבוהה עוד בחיי הגוף, וממילא - אין סיבה לשאוף למוות, וניצלנו מטעותו של הנחש.