רוצה גאולה? וותר על המתנות!!

בס"ד

רוצה גאולה? וותר על המתנות! / לפרשת וארא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הקב"ה מקשה את ליבו של פרעה, ורבים מחכמינו שאלו מדוע עשה כן ה'. למה לא לאפשר לפרעה לשחרר כאשר תגיע נקודת השבירה, החל ממכת שחין, שם ה' מחזק את לב פרעה? למה צריכים לשחרר בכח ובהכרח, באותות, במופתים וביד חזקה, ולא לתת לרצונו החופשי של פרעה לעשות זאת?

מסביר רבינו (אות ב):

יתכן לפרש כתובים אלה ע"פ מ"ש המפרשים בטעם שעשה ה' ככה לשלח את ישראל מאת פרעה ביד חזקה ובזרוע נטויה אחרי הכותו את פרעה מכות גדולות ונאמנות ולא באופן שיתן בלבו רחמים לשלחם מטוב רצונו ולא ביד חזקה, יען שהוא ית' חפץ לקחת לו ישראל לסגולתו ולהיות לו לעם שלא ישתעבדו רק אליו ית' ולא לזולתו

מטרת יציאת מצרים: להפוך להיות עבדי ה', ולצאת מכל שיעבוד אחר. עם ישראל יהיו חייבים להבין שאין להם מחוייבות לאף אחד אחר מלבד הקב"ה.

וא"כ אם היה נותן בלבו לשלחם מרצונו הטוב כי אז נהיה תמיד כל הימים משועבדים אל פרעה שאם יזדמן יצטרך לשרתו ולעבוד לו כל מלאכת עבודה ויקרא להם לעבוד לא נוכל להשיב פניו ריקם כי אז יקראו כפויי טובה וע"כ הוציאם בעל כרחו שלא בטובתו לבלתי עבוד בנו עוד כל הימים

אם היינו יוצאים מטוב ליבו של פרעה, היינו נשארים משועבדים לו לעולם! גם אם לא בפועל אז בפוטנציאל, בתחושת המחוייבות. לכן רצה הקב"ה להוציא את עם ישראל מתוך הכרח לפרעה, כדי שיובן לכל אורך ההיסטוריה שאין לנו שום מחוייבות כלפי הטבה כלשהי מצד פרעה.

וזה ממש מאמרו ית' אל משה "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" בעל הרחמים "והוצאתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" והטעם לזה שלא הוצאתי אתכם באופן אחר בתת אל לבו לשלח אתכם ברצון הוא יען כי אני חפץ "לקחת אתכם לי לעם" להשתעבד לי בלבד ולא אל זולתי ו"להיות לכם לאלהים". ואם עשיתי באופן זה אז תצטרכו להשתעבד גם לזולתי, לזה (=ולכן) גאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

הדבר רמוז גם בלשון המפורסמת של "ארבע לשונות של גאולה", "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", שהתכלית של כל הפעולות הללו הוא להיות לה' לעם, והוא יהיה לנו לאלהים. קשר כזה בלבד. ולכן גם פה מוזכר אופן הביצוע, זרוע נטויה ושפטים גדולים, כדי לייצר ניתוק מוחלט מהמשעבד הרשע הקודם, ולייצר קשר בל יינתק בין עם ישראל לגואלו האמיתי – ה' יתברך.

האם קבל אברהם אבינו את המתנות של פרעה?

 

בס"ד

האם אברהם לקח את מתנות פרעה? / לפרשת לך לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אברהם אבינו חושש על חייו בהגיעו למצרים. יופיה של אשתו עלול בסבירות גבוהה לגרום להריגתו על ידי המצרים שטופי הזימה. אברהם ושרה מתאמים גירסאות, ומספרים לכולם שהם אחים. כך מסביר אברהם לאשתו את מטרת התרגיל (יב, יג):

אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.

פשט הדברים הוא חשש ההריגה.

רש"י מפתיע אותנו בהסברו:

למען ייטב לי וגו' - ופירש"י "יתנו לי מתנות"

רבינו מקשה על הסבר זה מיד:

והוא פלא, כי איך הפה שאמר למלך סדום בהלחמו עמו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", גם שהוא חלקו מכל עמלו...יבקש לתת לו מתנות?? וקרא כתיב "שונא מתנות יחיה"! עוד יש לדייק אומרו "ולאברם היטב פרעה בעבורה", כמ"ש פירוש רש"י "ויהי לו צאן" וגו' כלומר שנתן לו פרעה מתנות כאשר אהב אברהם, א"כ מהראוי יאמר "ויתן לו צאן" וגו'

שאלה ראשונה: אם אברהם אבינו לא לקח כלום במלחמת ארבעת המלכים, למרות שמותר היה לו, כאן הוא ייקח מפרעה? שנית, מקבל מתנות נהיה משועבד לנותן, ויש כאן צמצום של החיים, ולכן שונא מתנות יחיה – וכי אברהם לא רוצה לחיות בשלמות כזו? ודבר אחרון, אם אכן פרעה נתן לו, מדוע כתוב "ויהי לאברהם צאן", ולא "ויתן לאברהם צאן"?

לאור שאלות אלה, מחדש רבינו פשט חדש בסיפור:

ויתכן כי אברהם ידע מראש מדרך הסברא ששונא מתנות יחיה. אך במה יודע איפוא אצל בני אדם כי מטבעו שונא מתנות ואיננו רודף שלמונים? הוא שמה שיזדמן שיתנו לו בני אדם מתנות וישיב אותם ולא יקבלם

אומר אברהם לשרה: יש לי תפקיד חינוכי בעולם, וגם במצב זה ארצה ללמד את גנות קבלת המתנות. שהרי כדי לזכות בך, שרה, הם יתנו לי מתנות כאחיך. אני אסרב לקבל את המתנות ובזה הם ילמדו שזה לא ראוי. לפי זה מובנים הפסוקים:

וזה כוונת אומרו "למען ייטב לי בעבורך", והטוב ההוא הוא "שיתנו לי מתנות" ואני אשיבם אליהם ולא ארצה מנחתם מידם! וזה היא טובה כפולה אצלי להודיע לכל כי שונא מתנות אנכי מצד טבעי, וארויח שאחיה חיי יושר כטבע "שונא מתנות שיחיה", והוא אומרו "וחיתה נפשי בגללך" כי יקויים בי "שונא מתנות יחיה"

שני חלקי המשפט של אברהם אבינו קשורים זה בזה: למה חיתה נפשי בגללך? בזכות הסירוב לקבל את המתנות שיתנו לי בעבורך! כי שונא מתנות – יחיה.

ולפי זה מובן יותר ההמשך (בפסוק טז):

ולזה אמר "ולאברם היטב פרעה" שנתן לו מתנות, אך הוא ע"ה לא רצה לקבל וזה נרמז באומרו "ויהי לו צאן" וגו', יירצה (=כלומר) "לו – משלו" כי כל מה שרכש אברהם צאן ובקר ועבודה רבה לא היה רק משלו ולא משל אחרים, כי היה שונא בצע ולא רצה ליהנות משל אחרים...

לא כתוב שאברהם קיבל את מתנת פרעה. כתוב "ויהי לו" – לא משלו, את הרכוש שכבר רכש במהלך חייו ביגיע כפיו ומתוך עמלו.

למדנו את מעלתו של אברהם אבינו שהיה נהנה מיגיע כפיו, ואף במקומות החומריים והשפלים ביותר כמו ארץ מצרים לא ויתר על הדרכה למידות טובות ולחיי חירות ובחירה.

העינוי הגדול מכולם!

העינוי הגדול מכולם / לפרשת וארא / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הסבל הולך ומכביד. העבדות מרסקת את עם ישראל. זעקתם קורעת שערי שמים, וה' אומר למשה שהוא שומע (ו, ה) 

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. 

עולה מכאן שאלה: הרי הסבל הוא סבל, ללא קשר למי הוא זה הגורם אותו, אם כן, למה יש צורך לציין "אשר מצרים מעבידים אותם"?

בכדי לתרץ, רבינו מזכיר חידוש של ספר "כרם צבי". עיקר דבריו: ראינו שכאשר מת מלך מצרים, עם ישראל נאנח. מדוע? והלא היו צריכים לשמוח! אלא שמלך, רשע ככל שיהיה, עדיין מעוניין שתהיה מסגרת כלשהי. אם לא תהיה מסגרת, בסוף הוא עצמו ייפגע. לעם אין את הרסן הזה, וממילא במות פרעה, היתה תחרות של רשעות בין אנשי מצרים. לפי זה יובן גם כאן:

... נמצא שמתי צעקו בני ישראל והתפללו לה' ? רק אחרי שמת פרעה, והעם הוא שהתחיל להכביד את עולו עליהם, ולכן מדוייק לשון הפסוק "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל ,אשר 'מצרים' מעבידים אותם" ולא המלך, כי הוא מת, ואז סבלו עינויים קשים ולכן "ואזכור" את בריתי.

לאור החידוש של כרם צבי, מובן מדוע מדגישה כאן התורה את הסבל שבא דווקא מ"מצרים", שכן היו אלה עינויים חסרי רסן ותוחלת. ההמון לעיתים מוצא לעצמו פורקן אלים בפגיעה, ויצריו השפלים מובילים אותו למעשים נוראיים. במציאות של מלך, יש לעיתים אינטרסים של תועלת למלכות, ואז חבל להגיע לקצה האכזריות.

לפי העקרון הזה, מוסבר פסוק נוסף, בפרשת יתרו:

ואפשר דזהו שאמר הכתוב "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה", והיינו כי בודאי גזירת העבדות שהיתה על ידי פרעה היתה בדרך הנסבלת קצת, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, אך העם כשמוצאים לאל ידם לשפוך את חמתם על ישראל, בודאי לא היו נמנעים מזה, וזה היותר קשה להם לישראל. ולכן אמר "ברוך ה' אשר הציל אתכם" לא רק "מיד מצרים", דהיינו העם של מצרים, אלא אפילו "מיד פרעה" לפי גזירתו, אף כי היתה נסבלת קצת ודוק.

יתרו מברך את ה' על הצלה כפולה: ממצרים ומפרעה. מה הסיבה לכפילות זו?

לפי החידוש למעלה, הדברים ברורים: תודה על ההצלה הקשה, שהיא דווקא מיד מצרים, המון העם המצרי. תחת יד פרעה, עוד היינו שורדים את הסבל. השבח הכפול של יתרו הוא גם על ההצלה מפרעה, הסבל ה"מופחת" כביכול.

ויהי רצון שמי שגאלנו ממצרים, הוא יגאל אותנו בקרוב גאולת עולמים.

שבת שלום

רועי