לא חינכת? אל תתפלא!

 בס"ד

לא חינכת? אל תתפלא! / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חלק ממשבר הרוחניות בעלייה לארץ היה, ואולי בחלק מהמקומות עודנו, התאמה לדרכי החינוך בארץ שהיו שונים משל חו"ל. בקצה היתה גם בעיה קשה של שליחת הילדים לחינוך חילוני. בפרשתנו מרבה הרב לעסוק בסוגיה, והוא תוקף אותה מכיוונים שונים, הן מצד החיוב שבחינוך המחובר אל המסורת, והן בנזקים העלולים להגרם מחינוך שאינו בדרכה של תורה.

רבינו מסביר בהקשר זה צמד קללות בפרשתנו (אות ז):

"זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ, בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי" (כח, מ-מא). אפשר לפרש על פי מה שפירשתי במקום אחר (לעיל פרשת נח אות כב) הפסוק "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ג) דימה הבנים לשתילי זיתים, לומר לך מה שתילי זיתים אינם מוציאים שמנם רק אחרי כתישה, כך בניו של אדם לא יהיו מחונכים ובעלי משמעת רק על ידי החינוך שנותן להם האב, על ידי יסורין ועונשים, כמו שנאמר "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט יז), ובלא זה ילכו אחרי שרירות לבם, ויהיו כתינוק הנשבה בין הגוים בר מינן.

לכאורה אין קשר בין הנזק החקלאי באובדן הזיתים, ליציאתם בשבי של הילדים, אבל רבינו ברוחב דעתו מקשר בין הדברים: ילדים נמשלו לשתילי זיתים בספר תהלים. רבינו מסביר את הקשר על פי מדרש המדמה את עם ישראל כולו לזית: הזית מר ושמנו מובחר. הדרך להגיע מהמרירות לאיכות היא על ידי כתישה. כך גם הטוב שבעמנו יוצא – לצערנו ולכאבנו – מתוך קשיים ומאבקים. כך הוא גם בילדים. המון עוצמות טמונות בהם, אולם הטוב הזה עטוף ברצון לפינוק ולחיים נוחים. חינוך שיטתי הכולל גם סנקציות בשעת הצורך, יכריח את הילד לגלות את יופיו ועוצמתו הפנימיים.

זה נכון למצב בו ההורים אכן עמלו וטרחו ולא וויתרו. אוי להם אם לא:

וזהו שאמר "זיתים יהיו לך בכל גבולך", כאשר הילדים עודם קטנים היה עומד לרשותך החינוך להתנהג אתם כמו זיתים להוציא שמנם וטובם, ואם אתה "לא תסוך כי ישל זיתיך", ונכשלת בחינוך שלהם כי זלזלת בו בתחילה, אז "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך" להנאתך וטובתך, "כי ילכו בשבי" החינוך הסואן שלא השאיר מדה טובה לישראל.

יש שלב בו הזיתים – הילדים לידך, בגבולך. הם תלויים בך, ואתה יכול לקדם אותם. אבל אם העניין "נשל", נפל מידך, לא עסקת בכך מתוך זלזול, התוצאה עלולה להיות כואבת חלילה. אתה לא תהנה מהם. לא תראה כבוד כראוי לך. הם לא יהיו שלך אלא כבר יפרשו לשמוע דרכי חינוך זרים, כאילו יצאו בשבי תרבות רעה לא אלינו.

האחריות החינוכית היא מהמשימות הנעלות של כל אדם, ועלינו להתייחס אליה באחריות ובכובד ראש.

קדושת זרע ישראל - מגנה מן הפורענות

 בס"ד

קדושת זרע ישראל – מגנה מן הפורענות / לפרשת בלק / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היתה מחשבתו של בלק, כאשר הוא גייס לשורותיו את בלעם? מדוע הוא חשב שבלעם יוכל להצליח לקלל את עם ישראל?

רבינו מסביר כי בלק – בכח טומאתו – הבין את מעלתם של ישראל, וממילא ידע לזהות את נקודת החולשה. כוחם של ישראל בקדושתם. קדושת משפחותיהם. חולשה תבוא חלילה אם יהיו מעורבים בזרעם גם עמים אחרים (חלק ב, אות א):

סמיכות הפרשה...יש להוסיף עוד דמתחילה היה בטוח בודאי שינצל על ידי שיקלל אותם בלעם, כי היה חושב שגם שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לתת לזרעו את הארץ, זה דוקא על זרעו ממש הכשר, אבל אלו שהיו במצרים ושלטו בגופן כל שכן ששלטו בנשותיהם, וזרע מצרים הֶם ח"ו.

בלק חשב שעם ישראל הבאים להכנס לארץ, אינם טהורים דים. הרי עם ישראל היו נשלטים במצרים, ומי אמר שלא חיללו המצרים את נשות ישראל ח"ו? אם הם מחוללים – ממילא קל יותר לפגוע בהם בכוח כישוף. אולם ניסי קריעת ים סוף ושאר ניסי היציאה ממצרים העמידו אותו על טעותו: ה' עימהם, מה שאומר שיש קדושה בקרבם.

אולם זה נכון לגבי העם שיצא ממצרים. כעת, עם התקרבם לגבול מואב, הם בשנה האחרונה למסעם במדבר, ואולי נפגעו רוחנית מצירוף הערב רב? הניסים הנפלאים של חיסול האמורי המתוארים באריכות בחז"ל, ומביא אותם גם רש"י (על כא טו, ד"ה ואשד הנחלים), מוכיחים לו שוב שהוא טועה:

אך כשראה הנסים הגדולים שנעשו בשביל ישראל במלחמת סיחון ככתוב למעלה "ואשד הנחלים" וגו', ואיתא במדרש [תנחומא אות כ] על פַסוק "אז ישיר ישראל" וגו' - שנעשו לישראל נסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף,...ולזה נתיירא בלק, כי אם זרע מצרים היו ח"ו לא עביד הקדוש ברוך הוא ניסא לשקרי [ברכות דף נ"ח ע"א], וגם שכבר היו להם כמה נסים במצרים ובים, חשב בלק אולי רובם כשרים היו, אך אחר כך כשערב רב עלו אתם נשתהו כמה שנים במדבר אולי נתערבו עם הערב רב ולמדו ממעשיהם וזרעם אינו כשר ח"ו. אבל כשראה שגם אחר כך נעשו להם הנסים הנזכרים כניסים שנעשו להם בים סוף נתיירא,

התלמוד בברכות מלמד שאין ה' עושה ניסים לאדם שקרן או לצורך שקר. ערב רב, אינם שייכים לעם ישראל שעליו נאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו ב, כא(. אם כן, מסיק בלק שגם במהלך אותם 40 שנה, לא חולל זרעו של עם ישראל בעירבוב עם אחרים.

האם הוא יסיק מזה את המסקנה המתבקשת ולא יתעסק עם עם ישראל? כנראה שלא:

ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח לבלעם אולי יצליח בקללתו ח"ו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תאור את העם כי ברוך הוא" - שזרע כשר וברוך הוא, ולאפוקי (=ולהוציא) מדעתו של בלק...

נקודות ספק קלושות שמקננות בו גורמות לו לנסות ולקלל את עם ישראל. עד שהקב"ה מודיעו: עם ישראל הוא המבורך בטבעו, וממילא אין לחפש בו חסרונות מהסוג האמור.

נלמד מכאן עד כמה חשובה שמירת ייחודו של עמנו הקדוש, לבל יתערבו בו מעמים אחרים שלא לפי ההלכה. שמירה זו גורמת להגנה רוחנית גבוהה מכל פגע וקללה.

מחשבה קדמה!

 מחשבה קדמה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

המפגש עם עשו, גורם ליעקב להתכונן למפגש בשלושה אופנים: תפילה, דורון ומלחמה.

אולם, מאיזו עמדה נפשית ניגש יעקב אבינו למפגש? האם מתוך עמדה של עוצמה, או מתוך עמדת כניעה זמנית? רבינו מוצא כיוון לדבר, מתוך סמיכות הפרשיות: הקשר בין סוף פרשת ויצא לתחילת פרשתנו (חלק א, אות א):

סמיכות הפרשה: "ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' - וישלח יעקב וגוּ' עם לבן גרתי" וגו' (לב, ד-ה(
יש לפרש על פי מה שכתב הרב כלי יקר ז"ל, דכוונת יעקב אבינו ע"ה שאמר "עם לבן גרתי" - ותרי"ג מצוות שמרתי, דהיינו אף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי ואין בכאן "והיה כאשר תריד", עם כל זה "עם לבן גרתי" - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר (צירף שני הפירושים שפירוש רש"י ז"ל)

הכלי יקר מסביר את דברי יעקב לעשו כך: מצד אחד, שמרתי על כל המצוות, ואין לך שום פתח לפגוע בי. יצחק ברך את עשו, שאם יעברו על המצוות, אפילו אם יוסיפו, תהא ח"ו לעשו יכולת לפרוק מעליו את מנהיגותו של יעקב. זה – לא קרה.

יחד עם זאת, מרגיע יעקב את עשו שאין לו לכעוס עליו, שכן ברכתו של יצחק ליעקב גם היא לא התקיימה. הוא עדיין מתנהל כגר, ולא כבעל שררה ומעמד.

מה רצה יעקב לומר בזה? ממשיך הכלי יקר:

על כרחך לומר דכיון דכל כוונת אבי לברך עשו, אין עושים הברכות שום רושם בי, דהכל תלוי במחשבה, יעויין שם.

ההתנהלות כגר, היא הראיה שברכת יצחק לא התקיימה. ומדוע? כי בברכה היה פער בין המעשה למחשבה: במחשבה, ברך יצחק את עשו, למרות שלמעשה הוא ברך את יעקב. לכן עשו, הרגע. העיקר הוא המחשבה.

איך עשו אמור להבין את זה? מוסיף הרב נדבך:

ומעתה זהו כוונת הסמיכות "ויפגעו בו מלאכי אלהים" וגו' -דהצדיקים עדיפי, ויכולים להשתמש במלאכים. יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה [בראשית רבה א, ד] ומחשבה כמעשה, ומזה מצא כדי גאולתו להשיב לעשו דאין לך לשנוא אותי על הברכות, דלא יועילו בי מידי, כיון דכל מחשבת יצחק אבינו ע"ה לברך עשו וכנזכר לעיל. ודו"ק.

עשו פוגש מלאכים. מנין הם? לשם מה הגיעו? כשהם אומרים שהם שליחי יעקב אחיו, עשו בתחילה לא קולט, כיצד ייתכן שאדם שולט במלאך? והרי מלאך קדם בבריאתו לפני האדם. מלאכים ביום שני ואדם ביום ששי. מבין עשו שהסיבה היא שמעלתו יעקב גדולה משלהם. מחשבת בריאת ישראל קדמה למעשה בריאת המלאכים. אם כן – מעלת המחשבה גבוהה ממעלת המעשה.

כך גם בעניינה של ברכת יצחק לעשו: אמנם המעשה של הברכה היה עם יעקב, אך מחשבת יצחק – שהיא הגבוהה יותר – היתה עם עשו, וממילא אין לו להקפיד על יעקב כלל.

 

ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה

 ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה / לפרשת לך לך / הרב רחמים חי חויתא הכהן זצוק"ל

חכמי ג'רבא היו ידועים בהעמקתם במקצוע דקדוק העברית. הנושא נלמד בצורה יסודית, וניתן לו משקל גדול. דקדוקי הפשט של התורה הקדושה, מזמנים מציאה של מסרים, המוחבאים בין קפלי הסיפורים והמצוות.

רבינו במנחת כהן על הפרשה שלנו, מבחין בדיוק לשוני באחד מפסוקי הברכה של אברהם אבינו (יב, ג):

 וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

היינו מצפים - כך הוא אומר - שלשון הפסוק תהיה עקבית:

ואברכה מברכיך,

ואקלל מקלליך.

או ההיפך.

מדוע שינתה התורה את לשונה? מסביר הרב:

יש לומר, כדי שיהיה הפסוק נדרש לפניו ולאחריו: "ואברכה מברכיך ומקללך", "מברכיך ומקללך אאור".

הרב בונה על עקרון דרשני המצוי במקומות אחרים:

וכהאי גוונא איתא (=וכדבר זה מובא) במסכת קידושין (לב, א) על הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

חכמינו מוציאים מספר הלכות מכך שהפעולות (תקום והדרת) נמצאות במרכז, ומושא הפעולות (שיבה וזקן) נמצאים בצדדים. לדוגמא: הדבר מלמד כי הקימה וההידור רלוונטיים לשניהם, גם לזקן וגם לשיבה.

וכן איתא בפסחים (כא, ב), על הפסוק "לגר אשר בארצך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי".

בתלמוד במסכת פסחים מובא כי גם הנתינה וגם המכירה, קשורות לשני האישים המופיעים בפסוק: הגר (גר תושב - ולא גר צדק, שהוא יהודי גמור) והנכרי. אמנם יש ביניהם הבדלים מסוימים, כמוזכר שם.

כיצד נוגע הדבר אלינו?

ורצה לומר שיש מברכים בלשון קללה על דרך "תזרע ולא תחצוד (=תקצור)" שהלשון הוא לשון קללה, וכוונת הלב לברכה - שלא ימותו בניו בחייו.

הרב מזכיר סיפור תלמודי שמובא במסכת מועד קטן (ט, ב), שם שלח רשב"י את ר' אלעזר בנו לקבל ברכה משני חכמים. הללו ברכו אותו כך (מתורגם): "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ותהיה אורח, שולחנך יהיה מבולבל ולא תראה שנה חדשה!" ר' אלעזר הנסער חזר לאביו, וסיפר לו שהחכמים הללו קיללוהו במקום לברכו. ענה לו אביו: הכל לברכה: "תוליד בנים ולא ימותו בחייך. תשיא את בניך ובנותיך ויאריכו ימים, אף אתה ואשתך תאריכו ימים, וביתך יהיה מבולגן מרוב בנים ונכדים". ברכוהו בלישנא דחכימי - לשון החכמים.

ועל זה אמר "ואברכה מברכיך - ומקללך!" אם כוונתו לברכך.

זה הרמז בכך ש'מקללך' הוצמדה ל'מברכיך' , לרמוז שיש הנשמע מקלל, אולם הוא בעצם מברך.

וכן יש מברכים וכוונת ליבם לקללה כמו אם אומר "תזרע ותקצור", שימותו בר-מינן בניו וכיוצא בזה ועל זה אמר "מברכיך" - וליבם לקללה, "ומקללך" - להדיא (=בפירוש), שניהם אאור.

יש גם כאלה המברכים, אך כוונתם להיפך. הקב"ה היודע ובוחן כליות ולב הוא היודע כוונתם וישלם להם כגמולם.

נייר לקמוס ושמו שמחה

נייר לקמוס ושמו שמחה / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשת הקללות טומנת בתוכה פסוק מפתיע, המעורר לא מעט שאלות:

(כח, מז) תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. 

ליד רשימת קללות – לא אלינו! – כה נוראה, היינו מצפים שתוזכרנה עבירות כבידות משקל, כגון עבודה זרה, חילול שבת וכיו"ב. והנה, התורה – לכאורה! – תולה את בואן של אותן קללות, דווקא בהעדר שמחה??

יסוד אדיר בחינוך עצמנו, מוצא כאן רבינו:

(כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'. לכאורה קשה: דלמה לא הזכיר רק עון זה, ולא עון עבודה זרה וכדומה, שהוא חמור יותר מזה?

רבינו פותח בשאלה דלעיל: מדוע מכל הפגמים, מונה התורה דווקא את העדר השמחה?

ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב קול יעקב ז"ל, שאם יהיה האדם חושק בתורה ומצוות, ושש ושמח בעשותם, אז יבין כי נפשו מטוהרה מגילולי ושיקוצי העונות, כי כמו שהחולה אינו מרגיש בתענוג המאכל הגם שהוא ערב מאד גם החולה בחולי הנפש אינו מרגיש בנעימות ועריבות עשיית המצוות.

ימי אלול, ועשרת ימי תשובה, הם ימי בחינה והתבוננות עצמית. לראות מאין באנו ולאן אנו הולכים. יחד עם זאת, לא תמיד קל לנו לברר את הדברים בצורה מדוייקת. בספר קול יעקב ישנו עיקרון משמעותי, העוזר לאדם לבחון את עצמו: האם אתה שמח במצווה? במעשה הטוב? האם אתה אוהב את לימוד התורה? במידה וכן – מצבך מצויין! מעשה המצווה החיצוני, כנראה מתחבר לחלק הטוב הפנימי שבך. אדם בעל חיך בריא, מתענג על אוכל טוב. אדם בעל נשמה בריאה, מתענג על מעשה טוב. ובכיוון ההפוך: אם מגישים לאדם אוכל נפלא, והוא לא טועם את טעמו, בזמן הקורונה כבר כולם יודעים: זה לא סימן מעודד במיוחד...

מזה משליך רבינו על הפסוק הנ"ל וממילא מאיר בו פירוש חדש:

וזהו שה' יתברך מוכיחם על העוונות שלהם, שלא היו עובדים את ה' בשמחה, ואינם מרגישים בעריבות ותענוג שיש במצוות ובתורה, וזה יורה יורה (ביטוי תלמודי מושאל) כי הם חולים בחולי הנפש, והא בהא תליא (=וזה בזה תלוי).

הפסוק הזה אינו נימוק לפורענות. הפסוק הזה, הוא מעין תוכחה, בקריאת צער וכאב: "איך לא שמתם לב שזה הולך להגיע! איך לא הבחנתם שאתם מאבדים את הקשר איתי ועם תורתי! ואם תשאלו, כיצד יכולנו לדעת? תשובתכם, שהייתם מבחינים כי מעשיכם הטובים לא נעשים בשמחה, אם כן, לבכם הולך ומתרחק, ועליכם לעצור רכבת זו בזמן!"

כך גם אלינו, נבחן נא, אילו דברים אנו עושים בחוסר חשק ושמחה, ונחשוב מהי הדרך לרומם את הקשר ביננו לבינו יתברך, מתוך אהבה ושמחה, מתוך שלימות.

אני רק מניח את זה פה...

אני רק מניח את זה פה... / לפרשת ראה / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקב"ה מתאר לעם ישראל שתי דרכים אפשריות לבחור בחייהם, דרך ה', היא דרך הברכה, והדרך ההפוכה, שתוצאתה גם הפוכה. אמנם באמת יש לברר מדוע כתובה המילה "היום"? וכי הבחירה אינה עניין תמידי וקבוע, מדי יום, כל חייו של האדם והאנושות?

מחדש רבינו הסבר נפלא (שני מתוך שלושה):

ראה אנכי וגו' - דהנה אמרו רבותינו ז"ל , דבאמת הקב"ה דרכו להטיב לכל בריותיו, ומה שאנו רואים שיש אנשים שהם בצער, אין השינוי ח"ו במדות הקב"ה, אלא בהם עצמם...

קודם מניח הרב הקדמה: הרצון האלוהי הוא להיטיב. תמיד. אם אנו רואים שישנו חוסר כלשהו, יש לבחון מה התקלה שהיתה מצד האדם, שהיא זו גרמה למניעת השפע. משל בעניין:

כמו ענין אור השמש, שהוא באמת אור בהיר ומצוחצח, וחסרי הראות אינם רואים אותו, שהשינוי אינו בעצם השמש, אלא בהם עצמם שהם חסרי הראות, אבל בשמש עצמה אין שום שינוי, וכן החולה שאוכל מאכלים טובים וערבים יהיו בעיניו מרים, וזה השינוי אינו בעצם המאכלים, אלא בחולה עצמו שע"י חוליו אינו יכול לטעום כראוי....מזה נדע כי טוב ה' ומטיב לכל ומי שיש לו איזה צער השינוי הוא ממנו. ע"כ פירשו המפרשים ז"ל.

ישנן מציאויות אובייקטיביות בעולם. מראה וטעם כדוגמא. האדם המחוסר יכולות קליטה של נתוני האור והריח (עקב נכות כלשהי, או מחלה ח"ו) לא שינה את מהות הדברים. אין לו יכולת מפגש איתם כלל! כך גם ברכת ה': יש מי שיקלוט אותה, יהנה ממנה ויוסיף כוחות .יש מי שאינו מכיר בה, או אינו מכיר בה' נותן הברכה. אדם כזה סותם את צינורות ההשפעה. אותו שפע שמחכים רק שיצא – נשאר למעלה. כיצד הדבר רמוז אצלנו בפסוק?

וזה שאמר "ראה אנכי נותן לפניכם היו'ם" היא השמש הנקראת יו'ם, אשר בראייתה, יש ברכה וקללה שמי שיש לו עינים לראות יראה את אור השמש כי טוב הוא, והסומא אינו רואה אור השמש, כמו כן גבי השי"ת שאין השינוי בו עצמו אלא את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו וגו' שהשינוי הוא מצדכם שאם תעברו על רצון הבורא יתברך תקלקלו את צנורות השפע והברכה והבאתם עליכם קללה ולא ברכה ב"מ, ואם תשמעו אל מצות השי"ת יפתחו לכם צנורות השפע והברכה.

המילה "היום", אינה מציינת את יום הדיבור, אלא את מהות הדבר שניתן, הברכה, שהיא נמשלת לשמש. כמו שהשמש מאירה בעצמה, וההבדל באופן השימוש הוא במקבלים את אור השמש, כך ה' יתברך משפיע שפע טוב, והאדם גורם לזה להיות ברכה, או חלילה ההיפך. הקב"ה מניח את זה לפנינו, ואנו בוחרים מה האור שנקבל.

לפי ביאור זה מבאר הרב פסוק נוסף בפרקים הקודמים:

ובזה יש לפרש כוונת הכתוב (דברים ד, טל) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" וגו', כי הנה ידוע דלשון "הוא" , מורה על מי שעומד במצב שהוא בו בלי שום שינוי כמו שדרשו [מגילה דף י"א ע"א] על פסוק "הוא אחשורוש" וגו'. וזה שאמר "וידעת היו'ם" - הוא השמש הנקרא יו'ם, ואז "והשבות אל לבבך כי ה' "הוא" האלהים", הוא - בהוייתו יהא, בלי שום שינוי ותמורה, שמדתו רק להטיב. רק מה שאין אנו משיגים הטובה, הוא רק מחסרוננו דוגמת השמש וכאמור.

המילה "הוא" מופיעה פעמים רבות בהקשר של הוויה – מציאות – יציבה, כמו שהרב מדגים על אחשוורוש, שהיה אחיד בהתנהגותו כל חייו. כך להבדיל הפסוק מחבר ומשווה בין שני דברים שלכאורה הפוכים: ה' (מידת הרחמים) הוא (בהווייתו, באורחותיו) האלהים (מידת הדין) ! איך זה ייתכן? הרי אלו מידות סותרות? אלא, שיש שורש אחד לשכר ולעונש. שתי המידות מאוחדות בו יתברך. אלא מה, ההבדל הוא בין המקבלים. יש כאלה שיפגשו את מידת הרחמים, ויש – על ידי הימנעותם – שנפגשים עם הנהגת ה' כמידת הדין.

יהי רצון שנזכה להיום מהזוכים לברכתו של ה' יתברך.

שבת שלום

רועי

להפוך ערכים לאייקונים

 להפוך ערכים לאייקונים / לפרשת ראה

כדרכו של מחלק הפרקים התנ"כי הנוצרי לטעות מדי פעם, גם אצלנו בפרשה הוא עשה כן: פרק יב מתחיל באמצע עניין ומייצר מעין מקסם שוא של חלוקה בין שני עניינים: א. הברית על הר גריזים ועל הר עיבל, ב. מצוות בחירת מקום משכן לה', תוך איבוד המקומות האחרים. כל המתבונן בחלוקה על פי המסורה, מבין כי ישנו רצף אחד המתחיל בברית, וממשיך בציווי הכרתת ע"ז, בניית בית לה', ועבודת ה' בו.

כמובן שניתוח זה מעלה את השאלה: מה הקשר בין שני העניינים?

לרש"ר הירש, ישנו הסבר המקשר בעניין הברית, בין ההרים, לתוכן הברית, וכך הוא כותב: (פרק יא פסוק כט)

נמצא שהעם עמד שם על הר גריזים ועל הר עיבל ומסר לעצמו ולכל דורותיו את הברירה בין ברכה לקללה. ...כי הברכה והקללה מומחשות לחושים על ידי מראה שני ההרים האלה המנוגדים בטבעם. ...הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בהרי אפרים, ועדיין הניגוד שביניהם ניכר לעין. הר גריזים הוא בדרום הר שכם והוא עטוף ירק, וגנות מכסות את המדרגות שבמדרונו; ואילו הר עיבל הוא בצד צפון והוא תלול וצחיח ושומם....וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו; הן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה. 

לפי הרש"ר, שני ההרים הקרובים פיזית, יש בהם כדי להמחיש כי השפע הכלכלי אינו תלוי עובדות טכניות בלבד, אלא בהחלטה על ברכה משמים.

אמנם בדבריו אלה אין הסבר לקשר עם ההמשך.

אולי על פי יסוד ההמחשה של הרש"ר, ניתן להסביר כי ה' רוצה להמחיש לעם כי בארץ אליה הם נכנסים, עם כל קדושתה, אין זה אומר כי כל הנעשה על אדמתה קדוש הוא. ישנה אפשרות לחלל את הארץ ולטמאה. לא תמיד ההבנה האנושית תופסת את הדברים, אך נתון זה הוא עובדה שיש לתת עליה את הדעת ולהפנימה מיד עם הכניסה. ההמחשה הבולטת הזו, הטקס רב הרושם וההוד, יחקקו בלב העם כי במקומות בהם ישנה טומאה, ישנה עבודה זרה, שם תחול חלילה הקללה, אפילו שזה בארץ ישראל. מתוך גם ייגזרו המשמעויות: לאבד את המקומות בהם ישנה טומאה, ולחזק ולהעצים את המקום בו בחר ה'.