יום רביעי, 29 בדצמבר 2021

העינוי הגדול מכולם!

העינוי הגדול מכולם / לפרשת וארא / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הסבל הולך ומכביד. העבדות מרסקת את עם ישראל. זעקתם קורעת שערי שמים, וה' אומר למשה שהוא שומע (ו, ה) 

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי

עולה מכאן שאלה: הרי הסבל הוא סבל, ללא קשר למי הוא זה הגורם אותו, אם כן, למה יש צורך לציין "אשר מצרים מעבידים אותם"?

בכדי לתרץ, רבינו מזכיר חידוש של ספר "כרם צבי". עיקר דבריו: ראינו שכאשר מת מלך מצרים, עם ישראל נאנח. מדוע? והלא היו צריכים לשמוח! אלא שמלך, רשע ככל שיהיה, עדיין מעוניין שתהיה מסגרת כלשהי. אם לא תהיה מסגרת, בסוף הוא עצמו ייפגע. לעם אין את הרסן הזה, וממילא במות פרעה, היתה תחרות של רשעות בין אנשי מצרים. לפי זה יובן גם כאן:

... נמצא שמתי צעקו בני ישראל והתפללו לה' ? רק אחרי שמת פרעה, והעם הוא שהתחיל להכביד את עולו עליהם, ולכן מדוייק לשון הפסוק "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל ,אשר 'מצרים' מעבידים אותם" ולא המלך, כי הוא מת, ואז סבלו עינויים קשים ולכן "ואזכור" את בריתי.

לאור החידוש של כרם צבי, מובן מדוע מדגישה כאן התורה את הסבל שבא דווקא מ"מצרים", שכן היו אלה עינויים חסרי רסן ותוחלת. ההמון לעיתים מוצא לעצמו פורקן אלים בפגיעה, ויצריו השפלים מובילים אותו למעשים נוראיים. במציאות של מלך, יש לעיתים אינטרסים של תועלת למלכות, ואז חבל להגיע לקצה האכזריות.

לפי העקרון הזה, מוסבר פסוק נוסף, בפרשת יתרו:

ואפשר דזהו שאמר הכתוב "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה", והיינו כי בודאי גזירת העבדות שהיתה על ידי פרעה היתה בדרך הנסבלת קצת, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, אך העם כשמוצאים לאל ידם לשפוך את חמתם על ישראל, בודאי לא היו נמנעים מזה, וזה היותר קשה להם לישראל. ולכן אמר "ברוך ה' אשר הציל אתכם" לא רק "מיד מצרים", דהיינו העם של מצרים, אלא אפילו "מיד פרעה" לפי גזירתו, אף כי היתה נסבלת קצת ודוק.

יתרו מברך את ה' על הצלה כפולה: ממצרים ומפרעה. מה הסיבה לכפילות זו?

לפי החידוש למעלה, הדברים ברורים: תודה על ההצלה הקשה, שהיא דווקא מיד מצרים, המון העם המצרי. תחת יד פרעה, עוד היינו שורדים את הסבל. השבח הכפול של יתרו הוא גם על ההצלה מפרעה, הסבל ה"מופחת" כביכול.

ויהי רצון שמי שגאלנו ממצרים, הוא יגאל אותנו בקרוב גאולת עולמים.

שבת שלום

רועי

 

יום שלישי, 28 בדצמבר 2021

ארבע הבטחות לארבעה קשיים

ארבע הבטחות לארבעה קשיים / לפרשת וארא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקב"ה מעודד את רוחו של משה, שנפלה לאחר המפגש הראשון והכושל עם פרעה. ארבע ביטחונות בגאולה מעניק ה' למשה בשיחתם (מנחת כהן, ו,ה):

(שם) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. אפשר לפרש במה שכתבו רבותינו ז"ל,  כי בהיותנו בגלות אין השם שלם וחסר ממנו אותיות ו"ה. גם כתב הרב בן איש חי בפרשת וזאת הברכה על פסוק "ה' בדד ינחנו", כי בגלות חסר אות דל"ת משם שדי ודל"ת משם אדנו"ת ע"ש. גם כתב הרב לחם לפי הטף בשם הרש"ש ז"ל, כי בגלות נחסר "כי" מהשכינה ונשאר רק אותיות "שנה",...נמצא ו"ה מהוי"ה ושני דלתי"ן משדי ומאדנו"ת ו"כי" מהשכינה סך הכל עולה מ"ט....

גלות היא חילול שמו של הקב"ה! הדבר מבוטא בפגיעה בשמותיו, אותיות חסרות משמות הקדש. לא רק בשם הוי"ה ב"ה, אלא גם בשמות שדי, אדנו"ת ושכינה. סך האותיות החסרות, עולות בגימטריה 49, לרמוז על שערי הטומאה בהם נמצאים עם ישראל. אם כן – יש להושיעם בדחיפות, למען שמו, או שמותיו.

זאת ועוד, מצד ישראל עצמם שהיו בעבודה קשה וכמעט שאי אפשר להם במציאות לצאת כי המזל מורה שכל הנמכר עבד במצרים לא ירים ראש...

יש את המצוקה העצמית של העבדות, בבית עבדים, מקום בו מעולם לא יצא עבד.

וכן נוסף צער אחר מצד המעבידים אותם שהם המצריים המתהללים באלילים וכפרו בה' כמו שאמר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו" וגו' ונמשך מזה חילול שמו יתברך.

כשמצרים משווים את מעמדם למעמד עם ישראל, הם מסיקים מזה ח"ו שאליליהם חזקים יותר, וממילא חילול ה' מתחזק בר מינן.

וכן יש עוד צער אחר שאם היו מתעכבים ישראל שם היו נטמעים בחמשים שערי טומאה ואז אי אפשר להם אח"כ לקבל התורה שהיא יסוד העולם.

חשש רביעי ואחרון במצב הנוכחי, הוא חלון ההזדמנויות המצומצם להצלת עם ישראל במצב רוחני הפיך. הם שקועים בעומק הטומאה, בערוות הארץ, ארץ הכשפים המושחתת. אם לא עכשיו – אימתי??

את כל הרכיבים האלה, שיש בכל אחד בפני עצמו טעם לזרז את יציאת ישראל, מונה ה' לפני משה:

וכנגד הארבעה צערים הנזכרים, אמר הקב"ה למשה: (א) "וגם אני" וגו', "וגם" גימט' מ"ט, רמז למה שנחסר משמותיו הקדושים בגלות מצרים שזה שייך לו יתברך ולכך אמר "וגם" אני.

וגם אני – רומז לעניין חסרון שמות ה' בגלות, וג"ם=49. ממילא: אני, כלומר: זה עניין "אישי" כביכול, של ה' יתברך.

זאת ועוד (ב) "שמעתי את נאקת בני ישראל", מצד צער ישראל שהם בעבודה קשה.

הכאב הנוראי  של העם, הוא מניע חזק לפעולת הצלה.

זאת ועוד (ג) "אשר מצרים מעבידים אותם" שהם מלכות הרשעה הכופרים בהשי"ת ונמשך מזה חילול ה' וכנז"ל.

דווקא מצרים. לא נאמר "נאקת בני ישראל מעבודתם", אלא דווקא ש"מצרים" מעבידים אותם, ומנכסים לעצמם הצלחה נגד ה' אלוהי ישראל.

זאת ועוד (ד) "ואזכור את בריתי", היא התורה כמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", שאם יהיו ישראל ח"ו נטמעים שם מי יקבל התורה?

והנה ההבטחות:

(א) "ולכן אמור לבני ישראל אני ה' " שיגאלו ישראל ויהיה השם שלם, ...

(ב) וכנגד צער ישראל אמר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"...שהוא השר שלהם הנזכר, וממילא אתיא (=בא) "והצלתי אתכם מעבודתם" של המצריים עצמם.

(ג) וכנגד חילול שמו יתברך מהמצריים אמר "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", באופן שידעו כל העולם, כחו וגבורתו של הקב"ה, ויתקדש שמו יתברך בעולם,...

(ד) וכנגד קבלת התורה אמר "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" וגו'.

גלותם וצרותיהם של ישראל, הם עניין הקרוב לקב"ה, הם בראש מעייניו, הן מצידו, מצד קידום עולמו להכרתו, והן מצד צערו על בניו. מאמינים בני מאמינים אנחנו, ומצפים לישועה ברחמים גם מהמגיפה הזאת, וגם משאר צרותינו. יהי רצון שנגאל גאולה שלמה במהרה.

 

שבת שלום,

רועי

אם תרצו - אין זו אגדה!

 אם תרצו-אין זו אגדה! / לפרשת וארא / מתורת רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

 משה חוזר אל העם, לבשר להם שהקב"ה מכין תוכנית אדירה לשחרור העם מעבדות.

העם, שכבר קיבל הכבדה במשימות, לא מקשיב לו (שמות ו ט):

 ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה .

מעניין הדבר, שואל ר' כלפון משה הכהן, שיש כאן דבר הנוגד את טבע הסובל! הסובל הרי מחכה ומצפה לכל מילות ניחום ולכל תוכנית גאולה. הוא משתעשע ברעיונות אלה, ונאחז בהם, ולו רק בדמיון. ואילו כאן-העם מתייחס באדישות לבשורה. כיצד ומדוע?

כדי לענות על זה, מוהרמ"ך מציג את המציאות בימיו, בסיפורו של...  הרצל ... (יד משה י'):

 ...ונראה לענ”ד בזה, שזה היה על דרך שהיה בראשית החלה רוח ה' לפעם את האיש הנעלה אשר על ידו התחוללה עצת ה' הרעיון הציוני. כי רבים מאחינו בראשית הימים, לא לבד שלא שמעו אליו, באמרם "אין אלו אלא דברי אגדה " ? אלא היו עוד רבים וכן שלמים שהתנגדו לו בפועל ממש.

הרצל, "האיש הנעלה" כלשונו, מסר את חייו לעורר על רעיון הציונות. עבר ממקום למקום ודיבר על לב האנשים לעלות לארץ ישראל. רבים בזו לו. מדוע?

 והסיבה העיקרית לזה היתה הארכת הגלות וכובד שעבוד מלכיות. ונדמה להם כל זה כחלום ממש ודבר בלתי אפשרי לצאת אל הפועל.

הרגילות לגלות! לא מסוגלים לדמיין מצב אחר! דברי אגדה רומנטיים, ותו לא. לא אדם כהרצל ז"ל יתיאש:

 והאיש הנעלה הזה אשר הקדיש כל ימיו למטרה רוממה זו, לא נח ולא שקט, ויום יום הוא מוסיף דעת ונתיבות ישרות, להורות את העם ואת העולם, כי דבר זה הוא ממשיי ... עד כי מצא לו אוזן קשבת, וכהיום תהלה לאל יתברך, החזיקו אחריו נבחרי גדולי ישראל וגדולי העולם, עד כי הוצע גם לפני הממשלות האדירות, ונתקיים זה לחוק, ויצאו דבריו אל הפועל להושיב ישראל על ארצם....

הרצל ממשיך לכתת רגליו, עד שהרעיון שהיה נתפס כ"הזיה", הופך להיות נושא הנידון ע"י האומות והמעצמות, ולבסוף-אישור להקים בית בארץ ישראל לעם היהודי.

 ותשובת האומרים היתה תשובתו של האיש הנעלה, שהיה רגיל להשיבם ,,אם תרצו אין זה דברי אגדה". באופן גם כי הרעיון מצד עצמו הוא טוב ומועיל בכל זאת לרוב ההרגל בצערים ושעבודים, ולרוב התרחקות הקרבת דיעות...לדעה כזו שהיתה בתכלית היאוש במלא מובנה האמתי...

הרצל היה צריך לשכנע, שמה שהיה נתפס כאגדה, הוא בר ביצוע. לאמת אצל ההמון את האמונה, שיש סוף לגלות.

הוא בדיוק הסיפור של ישראל במצרים:

 וכן ממש ויותר מזה היה מצב בית ישראל בארץ מצרים אשר לקוצר רוחם, שלא ידעו איך ובמה יגאלו, ולרוב העבודה הקשה, אשר שללה מהם כל פדות ושיחרור, דרור וחופש, היה זה להם לדבר זר ומוזר מאד...

יציאה ממצרים? והרי יש כמה דורות של עבדים בעם, ומה הסיכוי שישתנה??

האמון באפשריות תהליך הגאולה, הוא עצמו הנותן כח גם לשרוד בינתיים, וגם להיות בדריכות ובציפייה לקראת הצעדים הבאים בגאולה,

שיתגלו במהרה בימינו אמן.

ארבע לשונות של מידות טובות

 ארבע לשונות של מידות טובות / לפרשת וארא / משך חכמה

כולנו גדלנו על כך שארבע כוסות של יין קשורות ורומזות לארבע לשונות של גאולה. התוכן של הראיה הזו הוא, להתבונן במהלך ליל הסדר בתהליכיות של הגאולה. אין היתכנות למצב בו עוברים בבת אחת מהיות עבדים, להיות אומה חזקה בארצה. מעבר חד מחושך לאור גורם לעיוורון חלילה.

אמנם המשך חכמה מעמיק עוד צעד פנימה, ומראה לנו כי מדובר גם על תהליכים אנושיים ותפיסתיים בגאולה, וכך דבריו (בפרק ו):

ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה: - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, (ירושלמי, ערבי פסחים הלכה א). כוס ראשון קידוש, דישראל מקדשי זמנים, ...ואימתי? כשהם קדושים. וסמך "קדושים תהיו" לעריות, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. וגדולים ממלאכי השרת, ... שלכן יתכן "והוצאתי", ...

ההוצאה ממצרים מתאפשרת אם שומרים על גדרי קדושה. זה שלב ראשון.

"והצלתי": יתכן להציל כשנכרי רודף אותם, ומציל אותם מן הגייס, אבל לא כשהם רודפין זה את זה, ... וזה רומז אל כוס ברכת המזון, שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה, ...וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך, ...

כדי לאפשר הצלה, יש להרבות את האחווה. כי אם שני יהודים רבים חס וחלילה – לטובת מי מבניו יתערב ה'?

"וגאלתי": הוא שעבד רוחו שפלה, ... וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו, ... והן "לא שינו שמותיהן", ...וזה רומז על הכוס השני, שאומרים עליו חצי ההלל הראשון, שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות.

כדי להנצל למצב עתידי עם תחושת המשכיות והמשכת מורשת, יש לזכור מאין באת, מה שורשיך. כשתה מרגיש רצון עמוק להיות חוליה חזקה בשרשרת, אתה פתוח לתיקונים ושנוי מצב.

"ולקחתי אתכם לי לעם": זה 'שלא שינו את לשונם', שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה. ...וזהו חצי ההלל השני, שמיוסד על הלאומיות העתידה, שעל זה נאמר (תהלים קח) "מן המצר וכו".

הלשון – יש בה עניין ותוכן לאומיים. לעם ישראל יש חלום ורצון להיות עם, אז הם שומרים על לשונם.

ארבעת הדברים הללו, הקדושה הלאומית, האחווה, השורשיות המשפחתית וחזון הלאומיות, המכוונים כנגד כוס ראשונה, שלישית, שניה ורביעית – הם המודלים שגם עלינו לאמץ בבואנו לקדם תהליכים גאוליים באומה.

 

יום שלישי, 21 בדצמבר 2021

למה סרב משה רבינו לשליחות?

למה סרב משה רבינו לשליחות? / לפרשת שמות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

משה רבינו מתעקש לא לצאת לשליחות. חז"ל אומרים שהויכוח בינו לבין ה' ארך 7 ימים! יש להבין מה היתה סברת משה.

כדי להבין את זה, רבינו מדקדק בכמה נקודות במהלך הסיפור בפרשתנו (מנחת כהן ה,כג)

ומאז באתי אל פרעה וגו'. יש לדקדק דהווא ליה למימר (=שהיה לו לומר) "באנו" בלשון רבים, שהרי הלך עמו אהרן אחיו.

הרב מתחיל מדיוק פשוט: מדוע משה – בפנייתו לה' – אינו מזכיר את אהרון אחיו שבא עימו? התשובה – מפתיעה:

 ונראה לפרש הטעם משום דמשה רבינו ע"ה, נתגדל בבית פרעה, ואף על פי כן בא לפרעה להוציא את ישראל ממצרים,...ולכך פרעה נתכעס הרבה ודן בדעתו שישראל הם כפויי טובה: שהרי משה רבינו ע"ה שהוא מזרע ישראל ועשה עמו כמה טובות ואעפ"כ שלם לו רעה תחת טובה, אשר ראוי לו לשעבד את ישראל לעבודת הבנין של פרעה, וא"כ אמר שאם אשלח את ישראל ואעשה עמהם טובה דרך שלשת ימים להקריב לה' אז יברחו לגמרי כי טבעם הוא לשלם רעה תחת טובה, ולכך הוסיף בקושי השעבוד...

משה רבינו תולה את כשלונו בשיח עם פרעה, בכך שפרעה מתייחס אליו כאל כפוי טובה! אתה – משה – שגדלת אצלי, אתה מאיים עלי בדבר? הרי גם מה שאמרת שהדבר יבוא על ישראל ח"ו, דברת בעדינות, אך הרמז והאיום – היו ברורים לגמרי! מרחיב פרעה במחשבתו, ומשליך תובנה זו על כלל העם: אם הוא, המנהיג שנהנה ממני שנים, מתנהג כך, בטח כל עמו כפוי טובה. אם אשלח את ישראל לכמה ימים במדבר – הם לא יחזרו.

על פי עקרון חשש כפיות הטובה, מבאר הרב עוד כמה קשיים בדרך:

ובזה מובן כוונת הכתוב אשר הבאשתם את ריחנו וגו' לתת חרב בידם להרגנו וגו'. כי מאחר שהלכו אל פרעה משה שנתגדל בבית המלך ואהרן אחיו שהיה משבט לוי שלא נשתעבדו במצרים ששחררם פרעה והכריחוהו לשלח את ישראל והפחידו אותו, אזי ידון פרעה בדעתו שטבע ישראל הוא לשלם רעה תחת טובה ואינם משגיחים בטובות שעשו להם אחרים רק על המועיל להם ואז הוסיף להכביד עולו עליהם. 

אם אלה שקיבלו "צ'ופר" לא לעבוד במצרים באים בתלונות, הנראות ככפיות טובה – מה עם אלה שעובדים? אין ברירה אלא להכביד.

וכעת מובן למה משה רבינו סרב:

ובזה מובן בס"ד טעם למשה רבינו ע"ה שסירב בשליחות...והיינו משום שאם תהיה הבקשה מאת אחד מבני ישראל העובדים במצרים לא יצטער פרעה אחד מעשר ידות לצער שהגיע לו משליחות מרע"ה שעשה עמו טובות ואעפ"כ הוא מבקש רעתו לשחרר עבדיו בעל כרחו....

משה מתנגד כי הוא עלול להתפס ככפוי טובה! אם אחד מהעבדים ילך – זה יהיה אמיתי וצודק, אבל משה? למה שייצר תחושה של כפיות טובה, ואולי אפילו סוג של חילול ה' ביחס לעם ישראל כולו!

כעת מובן למה משה תולה את כל העניין בעצמו:

ובזה מובן הפסוק ומאז באתי אל פרעה וגו' שבאתי אני שנתגדלתי בביתו הרע לעם הזה שהוסיף שנאה על שנאתו.

אך, בסוף הפרשה מגלה הקב"ה למשה – שזו בדיוק היתה כוונתו – להקפיץ את פרעה שיפעל בתקיפות, ואז לבוא איתו חשבון:

ואמר לו הקב"ה עתה תראה וגו' כי ביד חזקה וגו' ר"ל דזוהי עצמה כוונתו של הקב"ה כדי להכביד את לבו ולא ישלח את ישראל ואז ידון אותו בעשר מכות עד שבעל כרחו ישלחם. 

דווקא מתוך המפגש עם משה נולדת הכבדת הלב, והיא המאפשרת את סדרת החינוך של מכות מצרים.

לעיתים נראה כי האדם מתכנן טוב את המהלכים ומתפלא מדוע אינם עובדים, ולפעמים אף ישנה תרעומת על ה' חלילה. רבינו מלמד, שעלינו להיות ענווים כלפי התהליך האלוקי, ובסוף נראה את השגחתו.

 

שבת שלום,

רועי

עם ישראל - רצויים או דחויים?

 רצויים או דחויים? / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצ"ל

כשמעיינים בטענותיו של פרעה, בבטאו את המצוקה שהוא חש כלפי עם ישראל, אנו מוצאים את הטענות הבאות (שמות א):

ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.  י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

בפשטות, טענתו היא ישראל מתרבים ויש לעצור גדילתם, שמא יגדלו במספרם, על כמות אנשי מצרים. אם כך, היינו מצפים שהמסקנה תהיה: "הלוואי והם יעופו מכאן ויעזבו אותנו בשקט!". אולם בפסוק הבא, כאשר עולה החשש של המצרים, הם מפחדים שעם ישראל יצטרפו לשונאיהם במלחמה אפשרית, ואז, ישראל יעזבו את מצרים.... הרי יכלו המצרים לומר רק את חשש המלחמה , ללא המילים "ועלה מן הארץ"!

כיצד זה ייתכן? האם המצרים יהיו שמחים כשישראל יעזבו, כמו שעולה מפסוק ט', או שמא הם לא מעוניינים שיעזבו, כפסוק י'?

מתרץ ר' משה כ'לפון (יד משה, סעיף ב'):

  ... ויש לומר דיש מדה רעה מורכבת, והיא לאהוב את ישראל לדור בארצם לטובתם של המצריים מצד רכושם וחריצותם ומסחרם ואומנותם וידיעותיהם ופקחותם. אך לעומת זה שונאים ישראל מצד קנאה. והוי שנאה מחמת קנאה. וכן מצד שנראה להם כי משלהם עשו ישראל כל הכבוד הזה, כענין בני לבן עם יעקב. או שנאת גזע, או שנאת דת, כענין שנאמר "כי לא יוכלון המצריים לאכול את העבריים לחם כי תועבה היא למצרים". ולכן פרעה ומצרים היו רוצים שישראל יהיו שפלים וחלשים לשרתם ולשרת את העיר, וגם אינם רוצים שיצאו ויעלו מאצלם לטובת המדינה;

יש משהו אמביוואלנטי, דו ערכי, ביחסם של הגויים אלינו: מצד אחד הערכה, מצד שני שנאה. הערכה מצד ההישגים והכשרונות, ושנאה מכיוונים שונים: קנאה ותחרות על משאביהם, שנאת הלאום הישראלי, ושנאת הדת היהודית. כל אלה גורמים למגמה של המצרים: איננו רוצים שיעזבו ("ועלה מן הארץ"), אך שהם כאן – נעצור את התפתחותם הכמותית ("פן ירבה", "רב ועצום ממנו").

מוהרמ"כ מחבר את היחס הזה למציאות העכשווית בזמנו, בארץ ישראל ההולכת ונבנית:

והוא כעין מה שהיה בימינו אלה בארץ ישראל, כשהיתה שכולה וגלמודה, חרבה ושוממה, לא היה שום ערך למחיר הקרקעות שם. וכאשר היתה הצהרת בלפו'ר והסכמה הממלכות להיות ארץ ישראל בית לאומי לישראל, עלו מחירי הקרקעות כפול עשרות ומאות פעמים ממה שהיה. והארץ התקדמה במסחרה ותעשייתה דבר פלא מצד ביאת אחינו שם. וכאשר ראו הערבי'ם שם כל זאת שהארץ נתישבה כל כך מישראל ונהנו הנאות מרובות מישראל, התחילו לומר שלא יוסיפו אחינו לעלות שם, פן ירבו אחינו ישראל כל כך ויהיו הם הרוב. ובלבם פנימה רוצים שישארו ישראל אשר שם לישוב הארץ כדי שימצאו אותם ההנאות שנהנו על ידי ישראל. כי הם יודעים בלעדי ישראל שם, תשאר הארץ שממה נטושה ועזובה, כמו שהיתה אלפי שנים קודם זה.

ארץ ישראל היתה גלמודה כולה. ביצות וחול, עזבון ושממה. כך היה מאות ואלפי שנים ללא התיישבות ישראל בתוכה. והנה, עם הצהרת בלפור, ואישור רשמי להקמת בית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי, מחירי הנדל"ן משתוללים, הארץ מתחילה להאיר פניה לבניה החוזרים אליה, והערבים? שמחים על עליית ערך ואיכות החיים מחד, אולם הם עמלים ופועלים למנוע עליה, ולצערנו אף דילול העם היהודי באלימות ורציחות. זה בדיוק אותו סימפטום: שמחה על ההצלחה, ושנאה על ההתרבות.

ובימינו? תושבי הבקעה היהודים מספרים, שכאשר ראש הממשלה דיבר על סיפוח הבקעה למדינת ישראל, צהלות השמחה והחאפלות של הכפרים שבבקעה, נשמעו למרחוק....

 

אלוקינו ואלוקי אבותינו!

אלוהינו ואלוהי אבותינו / לפרשת שמות / משך חכמה

אנו פותחים את הפניה לקב"ה בתפילת העמידה במילים "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". לכאורה יש כאן כפילות: הלא אבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב, אם כן למה לומר את הפני ההכפולה הזו?

אמנם ניתן להסביר כי מדובר על הקדמה: "ואלוקי אבותינו" שהם "אברהם יצחק ויעקב". אולם עדיין יש בזה דוחק מסויים.

הקב"ה מתגלה למשה בפרשתנו במילים (שמות פרק ג פסוק ו):

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:

ממש כאותו נוסח המוכר לנו. אם נעמוד על פירושו כאן, נוכל לברר גם את הנוסח של התפילה, שתוקנה על בסיס פסוק זה ודומיו, לכאורה. וכך כותב רבינו המשך חכמה (ג,ו)

(ו) אלקי אביך אלקי אברהם וכו'. לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ט, א) שהאבות חידשו מצוות, 'ועמרם נצטוה במצרים מצוות יתירות', לכך כתיב "אלוקי אביך" - זה עמרם וכו', שהג' אבות עם עמרם נצטוו במצוות, וכן אמר המדרש (שמות רבה ט, א): "אלוקי אביך" על עמרם.

המשך חכמה עושה כאן דיוק נפלא בדברי הרמב"ם : הרמב"ם מדבר על המצוות שקיימו האבות, והוא כולל בתוכם את...עמרם! אבי משה! מדוע? כי לגבי משה, מוסר המצוות, ישנו פירוט גם של האב הפרטי שלו.

למדנו מפה, שכדי לדבר עם משה כנביא לראשונה, הקב"ה מזהה את עצמו כאלוהי אביו עמרם.

מדוע? מה הצורך בזה?

נראה, שהחיבור האמוני של האדם לאומה, נעשה בצורה מיטבית במעבר פנים משפחתי. היהדות אינה רק דת. אם היתה כזו – אין משמעות למי אתה ומה הזהות שלך – לך תלמד, תדע ותקיים. אולם היהדות היא בעיקר לאום, אומה, הבנויה משפחות משפחות וקשורות גם למהלך היסטורי בעבר ובעתיד. ממילא, התוכן היהודי-ישראלי, מושתת הרבה מאד על יסוד המסירה מאב לבנו, מאם לביתה. אם אני רוצה להרגיש את שייכותי לאומה, לתורתה ולאמונותיה, הרי שקשר המבוסס על קשר משפחתי המזוהה עם רעיונות אלו – ייתן פירות טובים יותר, היונקים מעומק רב יותר.

 

עם רב ועצום אנחנו!

עם רב ועצום אנחנו! / לפרשת שמות / אור החיים הקדוש

פרעה נלחץ מהריבוי של עם ישראל, ומתחיל לנסות ולחוקק חוקים שיכבידו על המשך הרייבוי של האומה הישראלית. בפתח דבריו, בתארו את "הבעיה היהודית" הוא מציין כי (שמות פרק א):

(ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: 

בפשט - הוא מתאר את הריבוי המופלא שהיה לעם ישראל, המוזכר קודם לכן:

(ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם:

אולם יש לשאול: מדוע בחר פרעה דווקא בריבוי ובעוצמה, ולא הזכיר את עניין הפריון וההשרצה המוזכרים לעיל? נראה כי ישנן תכונות מיוחדות הלוכדות את תשומת ליבו באופן מיוחד, והן הרמוזות במילים "רב ועצום". וכך כותב האוה"ח הקדוש (א,ט):

עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך כי עם זה משונה מכל העמים כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, 

דבר ראשון מקדים אור החיים ואומר: יש תכונה בעם ישראל של התייחדות, "הנה" כאילו ניתן לראותם כדבוקה אחת, ואין בהם תערובת של עמים אחרים. אגב, דבר לא השתנה: רופא תאר לי כי מושג של מאגר מח-עם כמו זה של עזר מציון יכול להיות רק ליהודים, כי אפילו אצל שכנינו הערבים, הדם הזורם בעורקיהם נטול כל קשר גנטי, המאפשר טיפול על ידי תרומת מח עצם של אדם אחר, אפילו מהעם שלך. פלא!

ולאור הנ"ל ממשיך אור החיים:

ואומרו רב ועצום פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה. 

הריבוי אינו כמותי, אלא איכותי. זה שעם ישראל מתפקד כעם אחד, נותן מכפלות כח של כל אחד להגן על אחיו, עד כדי מסירות נפש. לצערנו אנו מכירים ויודעים זאת מכל שנות חיי העם היהודי: הערבות, המסירות, ולדוגמא: הרוגי לוד שמסרו נפשם למען הכלל ישראל שלא יהרגו את כל העיר, ועד ימינו, רועי קליין, אלה אבקסיס ועוד, הי"ד. הלכידות הזו נותנת ריבוי ועוצמה איכותיים, שמאפשרים לנו לצלוח בחסדי ה' את כל המכשולים העומדים לפנינו.

 

לשון הרע - מעכב הגאולה!

 לשון הרע מעכב הגאולה / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האווירה האוטופית של ישיבת ישראל בגושן, נגדעת, עם הופעתו של "מלך חדש", שבמקום להוקיר טובה נצחית ליוסף העברי, מציל הממלכה, הוא בוחר להתעלם מקיומו (שמות א,ח):

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

ממש כפוי טובה!

אמנם, רבינו מגלה, כי התורה מניחה כאן, מיד עם תחילת הסיפור, את שורש הבעיה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אפשר לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "אכן נודע הדבר", דמתחילה היה מתפלא משה רבינו עליו השלום: למה ישראל הם נמצאים בגלות בעבודה קשה? אך כיון שראה שיש ביניהם חטא לשון הרע, שהודיעו מהריגתו את המצרי, אמר "אכן נודע הדבר", שזוהי הסיבה לנלותם מהחטא הזה של לשון הרע.

משה רבינו רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והורג אותו. במקום סולידריות, הוא מגלה שקיים לשון הרע מתוך עם ישראל. יתרה מזו: מדובר על הלשנה של ישראלי על ישראלי אחר, באוזניו של גוי! הדבר חמור פי כמה. בזה מתרץ משה רבינו לעצמו שאלה מוסרית: למה עם ישראל נמצא וסובל בגלות מצרים? מה חטאו? עובדה כואבת זו, ענתה על השאלה.

ממשיך הרב:

והנה ידוע, כי מיוסף הצדיק נלמד, כמה הוא רע ומר החטא של לשון הרע, שהרי על ידי שהוציא יוסף דבה על אחיו, נגרם שאחיו שנאו אותו עד שמכרו אותו למצרים!

תהליך הירידה למצרים החל להגרם, בעקבות השנאה שנגרמה לאחים כלפי יוסף. יוסף היה מביא את דיבתם רעה, אחד מסעיפי עבירת לשון הרע. השנאה באה, המכירה יצאה לפועל, ובסוף – נהיינו עבדים במצרים. אם כן, הסיבה הראשונה והעמוקה לגלות מצרים, אינה המלך החדש. ממנו – אין לנו ציפיות. הבעיה היא בתוכנו פנימה...

וזהו שאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" - שנתחדשו גזירותיו...והתחיל להרע לישראל. והטעם: "אשר לא ידע את יוסף", רצה לומר, עם ישראל לא ידע ולא זכר מה שקרה ליוסף ע"י הדיבה, שהוציא על אחיו, ואילו זכרו את מה שקרה ליוסף, לא היו באים לידי לשון הרע, וממילא לא יהיו בעבודה קשה במצרים.

מי שלא ידע את יוסף, הוא עם ישראל! לא זכרנו את שורש ירידנו למצרים – לשון הרע! אם היינו זוכרים את התוצאות של עוון מר זה, כנראה שהגלות היתה מתקצרת.

הרב חושף כאן נקודה רחבה הרבה יותר: במהלך ההיסטוריה שלנו פגשנו עמים רבים, שהרעו לנו באופנים נוראים. רשעים יקבלו עונשם, אך גם לנו יש יכולת רוחנית לפעול בשורש התופעה. תיקון מידותינו ומעשינו, היה יכול להועיל ולקדם את מצבנו גם מתוך שמחה, ולא רק מתוך כאב.

יהי רצון שנזכה להפנים מסר יסודי זה.

שבת שלום,

רועי


יום רביעי, 15 בדצמבר 2021

שמיעה המשרה שכינה

שמיעה המשרה שכינה / לפרשת ויחי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

כמנהגם של גדולי האומה, גם יעקב אבינו נפרד מבניו לאחר ברכות. ברכות אלה, מעבר להיותן תפילה לברכה ושפע, נושאות בתוכן הדרכה והנחיה לעם המתהווה, כיצד ללכת בדרך ה'.

הפתיחה של דברי יעקב, מעלה תמיהה (מ"ט,ב'):

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם

מדוע המילה שמעו מופיעה בפעמיים?

ויש לפרש...ד"שמעו" הראשונה, אינה מלשון שמיעה, אלא מלשון אסיפה, כמו שכתוב (שמואל א', ט"ו, ד') "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם",

רבנו מחדש, שהמילה שמעו האמורה כאן, משמשת לשני פירושים: גם שמיעה, במשמעות הנפוצה, וגם במשמעות של אסיפה, כמו שמצאנו בספר שמואל. אם כן, השאלה לכאורה חוזרת מכיוון אחר: אין כאן פעמיים "שמיעה", אבל יש פעמיים "התכנסות": הקבצו ושמעו. מדוע?

ומתחילה מדבר לגדולים "הקבצו", ועוד "ושמעו", פועל יוצא לאחרים, שתאספו גם בני יעקב, אלו הקטנים, ויחד אתם שמעו אל ישראל אביכם.

במילים שלנו, אומר יעקב לבניו: אתם תתכנסו לשמוע דברי, ואתם גם תכנסו אחרים ("פועל יוצא לאחרים"), להעביר את התוכן הלאה. רבינו מחבר זאת לתהליך שהולך ומתרחש מול עיניו:

ונראה דמשום כך אמר כן יעקב אבינו אל בניו בשעת פטירתו, כי ראה ברוח הקודש, שאחרי פטירתו יתחילו זרעו לפרוק קצת מעליהם עול התורה וירצו להתבולל בין המצרים ובמקום אשר בתחילה היו בארץ גושן יחד מובדלים מהם אח"כ התחילו להתפזר בכל הערים של מצרים וכמ"ש הרב חתם סופר...ולכן הזהיר אותם הקבצו ושמעו בני יעקב שתהיו מקובצים יחד כמו שאתם עכשיו ועי"ז ושמעו אל ישראל אביכם ללכת לפי דרכו וחינוכו...

רבינו מביא מדברי החתם סופר, שיעקב אבינו רואה, שעם ישראל לקראת פיזור, ומזה הוא חושש: אם הם לא במקום אחד, הם חשופים הרבה יותר להשפעות תרבותיות זרות. לכן תפקיד המנהיגים – בני יעקב במקרה שלנו – לכנס את העם, ויחד לשמור על דבק לאומי ורוחני, שישמור על מסורת ישראל.

רבינו מביא צורך נוסף בחיבור ובדביקות:

...נ"ל דכאן רמז להם, שצריכים להיות מאוחדים ומלוכדים יחד, ועל ידי זה תהיה אפשרות לרב ולמנהיג שלהם להוכיח אותם...

הכינוס מועיל לחנך ולקדם את כולם. אם כל אחד במקומו, מרגיש שהוא עולם בפני עצמו (כלשון הרב שם בהמשך), קשה מאד להגיע לכל אחד ולהשפיע מחכמת הרב ומהדרכתו. מסיבה זו מצווה יעקב אבינו על בניו לשמור על התכנסויות בעם ישראל.

האם רבינו היה אומר לסגור את מנייני החצרות?...

יום שלישי, 7 בדצמבר 2021

רמז לחכמת הפרצוף מן התורה - מנין?

 רמז לחכמת הפרצוף בתורה-מנין? / לפרשת ויגש / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מיוחדות מן החכמות, הנקשרות עם תורת הקבלה, היא חכמת הפרצוף. היודעים בחכמה זו, מסוגלים – על ידי הבטה בפני האדם – לדעת פרטים על האדם ועל מעשיו. בזוהר ישנה הרחבה של השיטה, ואף הדרכה לרוכשה. (כמובן שאין לגשת לדבר לבד, וללא ההכנה הנכונה בקדושה ובטהרה!).

האם יש לדבר רמז גם בתורה שבנגלה?

רבינו אלטר מאזוז זצ"ל מדקדק בפסוק הבא (מ"ה, י"ג):

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם וכו'

יש כאן לכאורה מילים מיותרות:

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם. לכאורה לא מובן: מה זה שאמר "ואת כל אשר ראיתם"?

הרי האחים ראו את כבודו של יוסף במצרים, אז מדוע להדגיש שוב "אשר ראיתם"? ומתרץ:

ואפשר לומר על פי מה שכתב הרב "שלמי תודה" ז"ל על פסוק "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" במה שכתבו ז"ל, דעוונותיו של אדם חקוקים במצחו. והנה, יעקב כששמע שיוסף היה במצרים, חשש שמא נלכד ברשתם, כי מצרים שטופי זימה! ולזה אמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך", שמהם ניכר כי עודך חי, ושמרת ברית קדש, דמפניו של אדם ניכר ע"ש.

יעקב אבינו, בראותו את בנו יוסף, מתנחם. מבחינתו, הוא כבר לא ירד "אבל" שאולה. אולם בעומק הדברים, יעקב אבינו מברר, אם יוסף שומר על קדושתו בכל השנים שהיה בארץ המלאה בטומאת זנות, ארץ מצרים. בראותו את פניו של יוסף, הוא רואה כי הוא "חי". "חי" הוא כינוי למידת ה"יסוד", שמירת הברית. יעקב רואה שיוסף שומר על קדושתו, ובזה באמת הוא מתנחם (ראו הרחבה בדבר התורה על ויגש, מתורתו של הרב רחמים חוויתא).

רבינו אלטר, מראה כי יכולת ראיה ייחודית זו, היתה גם לאחים:

ולפי זה נראה לי, דמה שאמר "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היינו, כי אז שמו לב להסתכל בפניו ממש, לדעת אם חטא, אך נבהלו כשראו שהפנים שלו מורים שעמד בצדקו גם בהיותו במצרים, שהיא ארץ שטופי זמה. ולכן יוסף אמר: אחרי שתגידו לו את כל כבודי במצרים, זה לא יספיק, כי יחוש אולי נלכדתי ברשתם של אנשי מצרים, ולכן הוסיף שתגידו לו "את כל אשר ראיתם", על ראיה בפנים שלי, שהם מעידים עלי שעודני צדיק.

לראשונה, אחרי הגילוי המרעיש, כי אחיהם הוא הוא העומד לפניהם, הם מביטים בו, ורואים כח קדושה מיוחד ואצילי, המגלה כי לפניהם עומד צדיק, השומר על עצמו וקדושתו גם במקומות השפלים ביותר! את הנתון הזה, מבקש יוסף מאחיו, שיאמרו לפני אביו.

וכן אמרו באמת בניו, "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי", שהוא צדיק הנקרא חי כנודע, אי נמי (=או גם) הוסיפו "וכי הוא מושל" ביצרו אפילו "בכל ארץ מצרים", שהיא מלאה טומאה.

האחים מציינים זאת לפני יעקב, ביודעם כי שלמות מיטתו, היא דבר החשוב לו מכל. יעקב אבינו אכן מתנחם מן הדבר, ונפשו חיה.

הנה לפנינו, שגם בתורה שבנגלה, אנו מוצאים מדי חרכים בדרכי הפשט, המגלים לנו קיומם של עולמות סוד מאירים ומזהירים.

יום שישי, 3 בדצמבר 2021

רק תדע עם מי יש לך עסק...

רק תדע עם מי יש לך עסק... / לפרשת וישלח / משך חכמה

המפגש בין יעקב ועשו טעון ומלא משמעויות. בפשוטו, מפגש של כפיפות של יעקב כלפי אחיו, תוך גילוי ניצני עוז של חלק מבניו. בדרש - מים רבים של מתיחות דו צדדית עוברים מתחת לפני השטח. ישנו מפשט שזוקק הסבר ביחס לדילמא זו: האם תוכנה הוא התבטלות לפני עשו, או שמא איום סמוי? יעקב אומר כך (בראשית פרק לב, ו):

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: 

מהי מציאת החן? מה יש בתוכן זה כדי למצוא חן? נאמרו כמה כיוונים, אולם המשך חכמה רואה כאן מעין איום סמוי של יעקב לעשו: 

או יתכן כי הודיעו כי מעלת יעקב שהוא זכה למעלה גבוה אשר אין לשום נברא, רק השם יתברך, כי נפש הבהמיי קנוי לנפש המדברת, ... משום הכי, נפש העכו"ם שהוא נגד נפש הישראלי, בן בכורו של השם יתברך, ...קנוי קנין גמור קנין הגוף בעצם...

האיש הישראלי, שנפשו חצובה שורש רוחני גבוה יותר, יכול להגיע לקניינים רוחניים גבוהים גם ביחס לאומות העולם, מה שמאפשר לו בטווח הארוך יכולת השפעה ומהפכניות גבוהות מעצמה מקומית זו או אחרת.

עוד יש אצל הישראלי, כי הוא מקדיש דבר, ושדהו חייב במעשרות. ...ודוקא בארץ ישראל. ובהמתו קדוש בבכורה - לא כן בהמת עכו"ם, ...שמעצם קדושת הישראלי המושפעת מהשם שאמר "כי אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ, ח), שופע שפע קדושה גם על קנינו ובהמתו. ולכן גם להקדיש הזמן - הנברא היותר דק במציאות - אין בכוח שום נברא, רק אצל ישראל, שבכוחם להקדיש מועד ויובל. ... 

יותר מזה - מלמד יעקב את עשו - אנחנו עם יכולת של שנוי מהויות במציאות; לוקחים דברי חול ומקדשים אותם, בין בקרקעות, בין במטלטלין, ואפילו בזמנים. המציאות כולה קנויה לאומה הישראלית, לחולל בה שינויים כחומר ביד היוצר.

לפי המשך חכמה, ברור כי יש כאן איום, או לפחות מסר מהסוג של "צוחק מי שצוחק אחרון". ולכן גם מסיים המשך חכמה את דבריו:

ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו, כי הוא ראוי לבכורה. ... וזהו "ואשלחה להגיד לאדוני" - דברים הקשים כגידים...

 

יוצאים אל האור!

 יוצאים אל האור / לפרשת ויצא / משך חכמה

יעקב אבינו, אחרי המחזה המדהים, של סולם שראשו מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, מחליט להפוך את התפעלות לעבודה נרגשת לכבוד ה': הוא מרים את האבן עליה ישן, והופך אותה למעין בית מקדש. חז"ל ממש מחברים בין מקום השינה למקום המקדש, ומזהים אותם כמקום אחד!

הבה נשים לב לסדר ההתרחשות: יעקב אבינו מתעורר מהתרגשות (בראשית פרק כח): 

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: 

היינו מצפים שעם התפעלותו הוא מיד ייגש לעשות מעשה של עבודת ה', אולם הוא לא עושה זאת מיד:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: 

למה הוא לא בונה מיד כאשר הוא הקיץ, בלילה? מסביר על זה המשך חכמה:

 ולא הקים אותה בלילה, דאין בונים בית המקדש בלילה כמו שאמרו "וביום הקים (את המשכן)". 

את המשכן (וכן המזבח שמקים יעקב) בונים ביום. 

מדוע? 

את זה לא מסביר כאן המשך חכמה, ונראה את הסברו של הרש"ר הירש על עניין ברית המילה, שזמנה דווקא ביום, והוא לומד מכאן יסוד (בראשית פרק יז פסוק כג):

לדעת חז"ל (בראשית רבה מז, יא) הרי "בעצם היום הזה" פירושו תמיד: בעיצומו של יום, הוה אומר: באור היום. נמצאת אומר: במעשה זה העמיד אברהם את עצמו בניגוד חריף לכל האנושות; ואף על פי כן לא עשה זאת בסתר, אלא גלוי לכל העמים. ...אלא היא (המילה) מקדשת את האדם לאל שדי, השולט בחירות על הכוחות האפלים, - שהוא עצמו בראם; היא קוראת את האדם ואת יצריו האפלים לפסגת האור של חירות הרצון; ...הלידה הפיסית יונקת מן הלילה - "מלאך הממונה על ההריון לילה שמו" (נדה טז ע"ב); הלידה היהודית של המילה - זמנה ביום.

עבודת ה' זמנה העיקרי ביום, בזמן פעילות האדם, מחוברת אל פעילות האדם, היוצרת ומהווה את העולם. היא לא נפרדת ממנו. יעקב אבינו מייסד האומה כבר מניח תשתית זו בבנותו את המצבה - לאור יום, מול כולם, ללא מורא, כדי לשאת את שם ה' בעולם בעוז ובגאון. 

 

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

  בס"ד המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום ב...