מעדנים רוחניים...

בס"ד

מעדנים רוחניים... / לפרשת עקב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הקב"ה מתאר בפרשה את הברכות שילוו את עם ישראל בבואו לארץ ישראל ויחיה על פי רצון ה'. אין די רק בהבטחה טובה זו בפני עצמה, אלא היא נושאת בתוכה מסר נוסף: כל הטוב שמחכה לעם ישראל אינו מיטיב מצד עצמו, אלא רק כי ברכת ה' שורה שם. ללא ברכת ה' כל השפע הזה חסר תועלת. הראיה היא מהמן (ח, ג):

לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

תובנה נוספת מפסוק זה מאיר לנו הרב (אות ו):

ידוע שהאדם מורכב מגוף ונשמה, וזה בלי זה אי אפשר להתקיים, כי אם אין נשמה אין קיום לגוף ואם אין גוף אין קיום לנשמה בעולם הזה. לכן חובת האדם כמו שהוא משתדל בכל כחו לתת מזון לגופו גם לכל משפחתו מאכלים טובים ועריבים לשמח את גופו וגוף משפחתו, כך צריך להשתדל בכל כחו לתת מזון לנשמתו גם לנשמות בני משפחתו לשמח הנשמה.

מקדים הרב יסוד רוחני בסיסי: אדם הוא גוף ונשמה. ללא גוף הנשמה לא יכולה להוציא לפועל את הטוב שבה. ללא נשמה הגוף אינו אלא בשר חסר רצון ותנועה. הגוף הוא המוכר והמוחש. כמו שאדם משקיע זמן וכסף בגופו ובגוף ובמשפחתו, חובתו לבנות ולהצמיח את נשמתו ונשמות משפחתו.

זהו הרמז בפסוק:

וזה רמז הפסוק "כי לא על הלחם" המאכלים הגשמיים יחיה האדם, אפילו כשאינו נותן לחם רוחני לנשמתו, אלא "כי על כל מוצא פי ה' " הם התורה והמצות שהם החיות של הנשמה, ורק על ידי זה "יחיה האדם" גוף ונשמה יחד.

הפסוק משווה בין הלחם לבין מוצא פי ה'. על פי תודעת האדם הלחם מחיה אותו, ומחדשת התורה שמוצא פי ה' מחיה. בפשט הדבר נראה כניגוד: לא הלחם מחיה אלא דבר ה'. מחדש הרב: הלחם אכן מחיה! אבל רק את הגוף. זה לבד – לא נקרא חיים. החיים נשלמים בזכות הקישור לדבר ה'. כשם שאדם מטפח את 'לחמו' כך עליו לטפח את הקשב ל'מוצא פי ה''. חיבור שתי המגמות ייצר חיים שלמים של עליה וצמיחה. 

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

ברכת מצוות המילה

 בס"ד

ברכת מצוות המילה / לפרשת עקב / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ההולך בדרכי ה' זוכה לברכות רבות. בכך פותחת פרשתנו.

האם ישנה משמעות לרצף הברכות?

המדרש מוצא קשר בין ברכת הבטן – הילדים, לברכת הארץ – התבואה (חלק ב, אות ג, על ז, יג):

וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וכו' -  איתא בילקוט (רמז תתמ"ח) מקיש פרי בטן לפרי אדמה וכו', דבר אחר מה פרי האדמה צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור [וזו מילה]. עד כאן.

ילקוט שמעוני עושה "היקש" בין הברכות. היקש הוא לימוד הלכתי, המסיק מסקנות מתוך חיבור של שני עניינים זה לזה. פשט המדרש מלמדנו כי כמו שפרי צריך הפרשת מעשר כדי להכשירו, אף הבנים צריכים "מעשר", וזו ברית המילה.

ומקשים למה לי היקש זה הרי מקרא מלא [ויקרא יב, ג] "וביום השמיני ימול" וגו'.

הקושיה זועקת: וכי בלי היקש זה לא היינו יודעים על חיוב המילה? והלא זה פסוק מפורש בפרשת תזריע!

רבינו מסביר את ההיקש באופן אחר:

ונראה לפרש כוונת הילקוט "מה פרי האדמה צריכים עישור" כדי שיפרו וירבו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל [תענית דף ט' ע"א] "עשר בשביל שתתעשר", כך פרי בטנך צריכים עישור שהיא המילה, שעל ידי זה יפרו וירבו.

ההשוואה אינה הלכתית. אין בכך כל חידוש. אלא שיש כאן רמז לשכרה של מצות המילה: ריבוי בנים ובנות. כשם שהמעשר את התבואה, מוותר על חלק ממנה מתוך רצון לעשות רצון ה', כך המוותר על חלק מגופו של בנו הרך לרצון ה', מבטא את השותפות שלו עם הקב"ה. השותף עם הקב"ה מביא ברכה לעסקיו וענייניו – ולכל חייו.

תורה - רק בשמחה!

תורה – רק בשמחה! / לפרשת עקב / אור החיים הקדוש

פרשתנו מתחילה בברכות השמורות לאלה אשר יקפידו ללכת בדרכי ה', ובמיוחד אלה אשר יימנעו מלעשות את העבירות האלה, הפשוטות, שרובנו רומסים ח"ו מבלי משים, ככה..."בקטנה"... כי זה לא נורא / לא משמעותי / לא קריטי / תירוצים אחרים...

אולם הפתיחה  מדגישה את השמיעה, ולא את השמירה, קרי, את הלמידה ותוצאתו המעשה, ולא את המעשה בלבד - מה בא הדבר ללמד? הרי לכאורה, השכר אמור להיות בעיקר על מעשה המצווה!

רבינו אור החיים הק' לומד מכאן יסודות הקשורים ל"שמיעה", היינו: לימוד התורה. וכך אומר: ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ב) אין והיה אלא שמחה 

המילה והיה משמשת במקומות מספר בחז"ל לרמוז על עניין השמחה (אולי בגלל האינטואיציה של קריאות שמחה הנשמעות כמו מילים אלה). אם כן, יש כאן הנחיה והדרכה המחברת בין השמחה ללימוד התורה, והדבר רומז לכמה יסודות, נביא את חלקן:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור"ד סי' שפ"ד):

דבר ראשון: תלמד בשמחה ! לא ככפוי שד, אלא כמי שנפגש עם ההדרכה לחיים טובים ושלמים יותר. למשל, אם אדם מאמין כי ישנו יועץ פיננסי, שעצותיו והדרכותיו יובילו אותו לרווחה ועלייה ברמת החיים - נשב אצלו בדריכות ובשמחה כדי לא לאבד מילה - שהרי בידיו עתידנו! ק"ו כאן, בנגיעה ביסוד קיומנו. תורה קשורה לחיים, עצמת חיים, שפע חיים, ולזה אולי רומז אוה"ח שמזכיר שדברי תורה אסורים לאבל, כי הוא נתון בחוויית מוות, שהיא היפך התורה, ח"ו.

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה: 

רמז נוסף , המשלים את הראשון, מגלה לנו סוד גדול השמור לעמלי תורה: אמנם ישנו שכר גדול בעולם הבא לעמלי תורה - ברור. אולם האם יש שכר גם כאן? בעולם הזה? רומזת לנו התורה: יש. השמחה בעצמה. השמחה בעצם הלימוד. "ששכר מצוה מצוה" היא השמחה שבלימוד התורה. מובן שזה לא בא בקלות, אולם מי שניגש נכון, כמו ברמז הראשון, בהתמדה ובחיפוש חיות - יימצא את האוצר של השמחה שבתורה.

 

חסד - זה טוב?...

חסד – זה טוב?... / לפרשת עקב / רבינו המשך חכמה

שאלת ייסורי האדם היא שאלה עתיקת יומין, וכמובן שגם התורה מדריכה כיצד יש להסתכל עליהם. תקופת המדבר מתוארת כתהליך בו היו קשיים ואתגרים, הליכה מתישה של 40 שנה, בלי וודאות לגבי מיקום הלינה, זמינות המזון, תוך פרידה כואבת ממאות אלפי ראשי משפחות, עקב חטא העגל.

מה טעם של יסורים אלה? הקב"ה עונה (דברים פרק ח)

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

אף הורה לא אוהב להעניש את בנו, אולם הורה שאינו מעניש את בנו בשעת הצורך, מועל בתפקידו ופוגע בילדיו פגיעה עתידית. כך בעצם אומר הקב"ה לעם ישראל: ייסוריכם הם ייסורים מחנכים.

יסוד זה מדוייק בפסוק הנ"ל: מדובר על ייסורים שנתפסים כ"דין", אולם מופיע שם הוי"ה, שהוא שם של "חסד". מבאר את הדבר רבינו המשך חכמה:

(ה) כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. "הללויה כי טוב, זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהילה" (תהלים קמז, א). הביאור, דיש טוב ומועיל, ועל פי הרוב החסד הוא טוב, אך לא מועיל, ואמרו בפרק קמא דחגיגה (ט, ב): לא מצא הקדוש ברוך הוא מדה טובה לישראל אלא עניות. והדין הוא עפ"י רוב מועיל, אך לא ערב.

ישנם בעולם דברים "ערבים", וישנם דברים "מועילים". לא תמיד הם באים ביחד כידוע... חסד אנושי יש בו דבר גדול, אולם לעיתים רבות יש בו גם נזק, כגון: תלותיות, מניעת הופעת הכוחות הקיימים עקב נוחות, ועוד. כל כך הודגש בחז"ל הסיכון שבחיי הנוחות והשפע, עד שאמרו משפט קשה, שאומר, שהמידה הטובה ביותר לעם ישראל, כדי להוציא החוצה את יכולותיהם, היא העניות ח"ו! חסד הוא ערב, אך לא תמיד מועיל.

דין לעומת זאת, הוא פעמים רבות מועיל, אך לרוב לא ערב.

הפסוקים הנ"ל מלמדים, כי חסדו של הקב"ה מכיל את שני הצדדים, גם הערב וגם המועיל:

...וזה שאמר בדרכי ה' יתברך, שחסדו הוא מועיל וטוב. וזה "הודו לה'" - מידת הרחמים, שמלבד שהוא מועיל הוא טוב. ואם מתנהג במשפט מדת הדין - זה "אלקים" - הוא נעים וערב לאוזן שומעת תוכחת חיים. וצריך לזמר על זה ולמקבלינהו בשמחה כי נעים.

אצל הקב"ה גם החסד וגם הדין הם מועילים, אולם הפסוקים מחדשים שיש בהם ערבות: הצלחה, הכוונה, הולדת הכוחות, ולכן גם אם אדם חלילה חווה דין, יש להתאמץ ולקבלו בשמחה.

יהי רצון שנזכה לחוות אך טוב וחסד כל ימי חיינו, חסד אלוקי בלבד, שיש בו אך ורק תועלת וערבות.

 

חיזוק האמונה בסגולת ישראל

חיזוק האמונה בסגולת ישראל / לפרשת עקב / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

יהודי שחי בגלות מתקשה לעיתים לחוש את תחושת העם הנבחר. הסבל, הרדיפות, האפליות במשך מאות ואלפי שנים, יצרו צורך בחיזוק אמוני כי אכן ה' בחר בנו.

בדרשות רבות אצל רבינו מוהרח"ך, ואצל רבו הרב כלפון משה הכהן זצוק"ל, אנו מוצאים דרשות רבות המחזקות את האמונה בבחירה בעם ישראל.

כותב רבינו (ז,טז):

ולא תעבוד את אלוהיהם וגו' וסמיך ליה (=וצמוד לו) כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני וגו' לרמוז שלא תטעה לעבוד את אלוהיהם מטענת רובא, שהם הרבים, וכתיב "אחרי רבים להטות", כי טענה זו אין בה ממש...

פשט הפסוק מדבר על יראה מהכמות של הגויים. יראה הקשורה לאמונה בה' בשעת מלחמה. רבינו לוקח את הפסוק הזה, ומסביר כי מדובר על טענת רוב הנוגעת לאמונה: אם עם ישראל הם מעטים, מול הגויים המרובים, אולי חלילה האמת אצלם? לכן לקראת הכניסה לארץ, ותחילת המאבק התרבותי עם תרבויות אחרות, מזכיר משה רבינו את דבר היות ישראל עם נבחר.

ובאמת, מה החיזוק לטענה? הרי הם באמת הרוב! לכן ממשיך הרב (ז,יז):

כי תאמר בלבבך רבים הגויים...זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים – לרמוז שלא תאמר רבים וגו'...כי זכור תזכור את אשר עשה וכו', שירד למצרים בכבודו ובעצמו להוציאך משם, דמוכח שאתם בנים ואב מיטמא לבנו...אם כן, בטלה לה טענת רובא, שהבן אינו הולך אלא אחרי אביו.

במדרשים, ישנו דימוי של ה' יתברך ככהן. כהן אסור ליטמא למת. אמנם יש חריגים, ואחד מהם הוא הבן, שלכהן מותר ליטמא לו. מבאר הרב: אם אכן לא היה יחס מיוחד, כזה של אב ובנו, בין ה' לישראל, לא היינו מוצאים שה' היה טורח בכבודו ובעצמו לבין המתים במצרים להציל את בנו. ולענייננו: הבן הולך אחר אביו, גם כנגד הרוב, וממילא מתחזקת הטענה כי אנו בניו של ה', בכל עת ובכל זמן. אפילו בגלות המרה והארורה.

במהלך זה ממשיך רבינו לבאר את מעלתנו גם מול המלאכים (ז,יח):

לא תירא מהם וגו'- תיר"א גימטריה תור"ה. כי מן התורה מוכח שאנו בנים, ממה שלא ניתנה (התורה) למלאכי השרת, מדינא דבר מצרא, וכיון שאנו בנים לא תירא מהם (מהגויים) מטענת רובא...

בקצרה נסביר, כי במושגי מכירת קרקעות, קיים בהלכה "דין בן המיצר". דין זה מחייב בעל שדה המוכר את שדהו, להעדיף את שכנו, ששדהו צמודה לשדה הנמכרת, כי בכך יקל עליו לחרוש ולזרוע. המלאכים הם בני המיצר בעולמו הרוחני של הקב"ה. היינו מצפים שכאשר תימסר התורה, היא תינתן לבני המיצר – המלאכים. אולם בדין בן-המצר יש יוצא דופן: בנו של המוכר. הוא קודם אפילו לבן-המצר. כך גם התורה – היא ניתנה לישראל, ולא לבני המצר, מכאן שאנו בניו!

כרועה עדתו, מלמד רבינו את העם, כי גם אם לעיתים הם נתקפים תחושת נרדפות, או דלות מספרית ואידיאולוגית מול שאר אומות העולם, עליהם להבין כי החשבון של האומה הוא לא בכלי המחשבה הרגילים. מדובר על עם הנמצא בקשר עם הרוחני והנצחי, וממילא אין לו לחשוש מכל טענות חוזק ואידיאולוגיה החולפות עם הזמן.

 

בית הכנסת - סוד שימור האומה בגלות

בית הכנסת-סוד שימור האומה בגלות / לפרשת עקב / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בסוף הפרשה השניה של קריאת שמע, הנאמרת על ידינו בכל יום, ישנו פסוק של שכר. אריכות הימים המוזכרת שם, לנו ולבנינו בע"ה. אולם ישנו קושי: הרי אריכות ימים היא ברכה עצמית, שאינה תלויה במיקום גיאוגרפי, ומדוע מבטיחה התורה אריכות ימים, דווקא "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם", קרי, ארץ ישראל?

רבינו משה מציע כיוון מחודש להסבר מושג "אריכות הימים" המוזכר כאן, והוא מקדים להביא מדרש ממסכת ברכות דף ח' (יד משה סעיף ל'). תמצית המדרש: ר' יוחנן מתפלא, כיצד ישנם זקנים בבבל, הרי התורה הבטיחה בפרשתנו אריכות ימים רק ליושבי ארץ ישראל? ר' יוחנן, אוהבה הגדול של ארץ ישראל, מצא את התשובה בעובדה, שאותם אנשים מקדימים להגיע לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו. מה משמעות התמיהה, ומה המשמעות התירוץ? כדי לענות מקדים הרב כמה נקודות:

הנה כל אומה ולשון הנכבשת תחת שלטון עם אחר, ובפרט הגולים ממקומם, אין לאומיותם הראשונה מתמדת, ובמעט זמן יתבוללו ויבלעו ביד האומה הכובשתם. ובפרט אם פותחת להם בתי ספר ללשונם וכתבם, הם וחכמותיהם ודיעותיהם ומדותיהם. ובפרט אם נואמים לפניהם נאומים בעניני דת אותה האומה הכובשת. ובפרט אם מכריחים אותם על זה, ועונשים את המוחים על זה. וכל שכן אם עונשים גם שומרי הדת עצמה. והנה ידוע שאין אומה בעולם שגלתה ממקום למקום כמו אומת ישראל...

ישנן תרבויות כובשות, שעמלו לשנות את התרבות של העמים הנכבשים. לעיתים בדרכי נועם: יצירת סוכני תרבות חינוכיים וכיו"ב. לעיתים אף בזרוע: הכרח ללמוד את הדת והתרבות, ואף ענישה של שומרי התרבות המקורית. עמים רבים איבדו את זהותם באופן זה. עם ישראל היה באיום זה במשך אלפי שנים. מה הגן עלינו?

והנה שומרי דתינו הנצחיית ותורתנו הקדושה, הם בבחינת ,,זקנים" כמו שנאמר "ואל תבוז כי זקנה אמך". דהיינו מחזיקים בתורה הניתנת לישראל זה אלפי שנים כדבר זקן וישיש. גם ידוע שהאומות מודים ויודעים שתורתנו הקדושה היא הזקנה והקודמת לדברי ההבל ותוהו שלהם. גם ישראל נקראים בשם ,,ישראל סבא". והוא מטעם האמור, שאנחנו בתור זקנים וסבים לכל האומות אם נוצרים או ישמעאלים.

הכינוי "זקן" בעמנו, אינו עניין של גיל, אלא עניין של חכמה. השימור של המסורת, התיווך של החכמה מדור לדור, מכונה "זיקנה". אמנם יש כאן גם משמעות מציאותית: תורת ישראל היא הותיקה שבין הדתות הקיימות בעולם, ואף היוו להן מקור והשראה.

הקדמה נוספת:

 עוד נקדים דבהיות ישראל בארץ ישראל, אפילו שיהיו רוב התושבים הם גוים, וגם תהיה ביד שלטון נכרי, בכל זאת מהתקווה ומהזכרונות ימי קדם, ומההסתכלות במקומות הקדושים שהיו בהם כמה עניינים נסיים בזמן קדמון, יתחזק הזכרון ויתבטל היאוש ותגבר התקווה...

התיישבות בארץ ישראל – כוחה ביצירת רצף של זיכרון וקשר בין ההיסטוריה שלנו, אלינו, ומאיתנו, אל התקוות העתידיות המובטחות לנו בנביאים. העובר בארץ לאורכה ולרחבה, ורואה את המקומות בהם צעדו אבותינו ונביאינו, מחזק את הקשר לאומה.

הקדמה נוספת, מדברת על מעלת התפילה בבית כנסת ובמנין:

עוד ביארתי שאחת הסיבות שאמרו רז"ל יש לו לאדם להתפלל בבית כנסת, גם במנין ולא פחות מעשרה, הוא כדי לחזק הלאומיות והדת. כי אז זה מחזק לב זה, וכן השני, ולא יחתו מפני כל הבא לבטל הדת והתורה, ולא להתיאש.

בית הכנסת הוא מקום שנותן עוצמה ליהודי. חיבור על בסיס קבוע לאחיו, בני אומתו, סביב עבודת ה'. דבר זה נוסך כוח ותקווה בבני העם, לראות בתקוות ה' ונחמותיו.

כעת יבאר הרב את המדרש, ויחדש משמעות בפסוק הנ"ל:

ולכן כשאמרו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, היינו ישראל סב'א ואינם נטמעים בין האומות, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם בדת ולאומיות, דוקא על האדמה זו - ארץ ישראל, שזוכר ימי קדם ונסי אל עליון וכאמור. אך כיון שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אם ללמוד תורה אם להתפלל, אמר היינו דאהני להו לחזק הדת והלאומיות. ואמר מקדמי ומחשכי. לומר כי ברצונם הטוב ובכוסף וחשק באים לבית כנסת....

ר' יוחנן לא התפלא שיש זקנים בחוץ לארץ. זה עניין גופני ולא רוחני. ר' יוחנן התפלא שיש עמידה ליהדות חוץ לארץ! מה מחזיק אותם?  מה נותן בהם חיוניות בזהות שלהם כעם? הרי רק הקיום בארץ מחבר אותך לעמך וזהותך! ענו לו: הם באים לבית הכנסת בחשק גדול, הם רואים את עצמם כחלק מהאומה הישראלית, ומתאמצים להיות כמה שיותר במרכז הלאומי שקיים בגלות – בית הכנסת. דבר זה מרגיע את ר' יוחנן, והוא רואה שיש תקווה לישראל גם בגלותם, לשמור על זהותם ונצחיותם.

ויהי רצון שנזכה לראות בחזרתנו לבית הגדול והקדוש במהרה!

 

שכר מצוות בעולם הזה - לעושה תשובה מאהבה!

שכר מצוות בעולם הזה – לעושי תשובה מאהבה! / לפרשת עקב / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

סוגיית שכר ועונש היא נושא מורכב, אליו התורה מתייחסת רבות, אולם יחד עם זאת, יש לא מעט מורכבות בהבנה כיצד הדברים עובדים למעשה. אחד מהכללים הידועים בנושא הוא "שכר מצוות – בהאי עלמא ליכא", כלומר: אין מקבלים את שכרן של המצוות בעולם הזה. על בסיס זה, דן רבינו:

והיה עקב תשמעון וגו' ואהבך וברכך וגו'. הקשו המפרשים ז''ל: והרי שכר מצוות בהאי עלמא ליכא! ולמדו זה מהפסוק שלפני זה היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם

מקור הדרשה ששכר המצוות יהיה רק בעולם הבא, הוא מסוף פרשת ואתחנן (פרק ז' פס' י"א):

וְשָֽׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַֽעֲשׂוֹתָֽם׃

ודרשו חז"ל מהמילים "היום לעשותם", שלעולם הזה שייכת העשייה בלבד, ולא קבלת השכר.

כדי להסביר, מקדים רבינו את דברי רבינו יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי:

ונ"ל על פי מה שכתב הרב בן איש ז''ל בפרשת כי תצא ...שהקשו המפרשים ז''ל והרי כתיב "ביומו תתן שכרו", ואיך אמרו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"? ותירץ דשכר מצוות אינו מן הדין, כיון דאיכא טענת "מי הקדימני ואשלם", ולכן כיון שאינו מן הדין אין בזה משום ביומו תתן שכרו.

הבא"ח שואל את השאלה מהכיוון ההפוך: הרי התורה ציוותה על מעסיק לשלם שכר בזמן, בו ביום (לפי מנהגם), וכיצד זה הקב"ה לא משלם בן ביום, בעולם הזה? התירוץ הוא שהשכר הוא כלל לא חלף עבודתנו. השכר הוא בחסד גמור מאיתו יתברך. ומדוע? יש מדרש על הפסוק "מי הקדימני ואשלם" (איוב מ"א, ג'), בו מוסבר, שמצד הדין, לא היינו ראויים לקבל שכר על המצוה, שכן יצירת התשתית המאפשרת את קיום המצוה היא מאיתו יתברך. לא היינו מלים את בנינו, אם לא היו לנו בנים בחסדו יתברך. לא היינו בונים מעקה לגגנו, אם לא היינו זוכים לבנות בית בחסדו יתברך, וכך הלאה. ממילא, איך נטען שהוא מחויב בשכרנו??

אמנם יש יוצא דופן אחד:

ומי ששב תשובה מאהבה שהזדונות נהפכים לו לזכיות אם כן אלו אין בהם כלל טענת מי הקדימני ולכן מגיע לו בעד אלה שכר בעולם הזה...

הגמרא במסכת יומא אומרת שמי ששב בתשובה מאהבה, אפילו העבירות שעשה בכוונה נהפכות לזכויות, למצוות. במקרה זה, אין לקב"ה – כביכול – טענה... הוא יהיה מחוייב לתת לבעל התשובה את שכרו בעולם הזה! שהרי הקב"ה לא זימן לו דברים כדי שיעבור עבירה. ה' לא נתן לבעל התשובה כשהיה ברשעו, כסף של אחרים כדי שיגזלם, וכדומה. על בסיס זה מסביר רבינו כאן:

ואם כן נראה דזהו מה שאומר הכתוב "והיה" - ואין והיה אלא לשון שמחה – "עקב" רוצה לומר: בסוף, כשתשמעון אל מצות ה', והיינו בבעל תשובה הכתוב מדבר, דבתחילה היה רשע, ולבסוף חוזר ומקבל עליו לשמור ולקיים את המצוות, והכל בשמחה באהבה וברצון ולא מיראת העונש, ולכן מגיע לו שכר בעוה"ז "ואהבך וברכך"

פרשתנו מדברת על העושה תשובה מאהבה, כמוז במילה "והיה" הרומזת לשמחה במקומות רבים. אדם כזה – הוא מי שהתורה מבטיחה לו שכר בעולם הזה, מצד דין התורה של "ביומו תתן שכרו", וממילא אין זה סותר את הכלל של "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא".

שנזכה לשוב בתשובה מאהבה תמיד, ולראות בברכת ה' המופיעה עלינו תמיד.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי