מפסגות קראתיך ה'!!

 בס"ד

מפסגות קראתיך ה'! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הלויים נכנסים למשימתם ככח משמר קדושת בית ה'. הם אלה דואגים שלא יקרב איש למשכן ולכליו אם אין לו סיבה לכך (במדבר ח, יט):

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

רבינו רפאל ירמוז מפסוק זה התעוררות גדולה לעניין התפילה, ואקדים בסיפור: לפני כמה שנים פניתי לאחת התלמידות שלי שתתפלל יחד עם שאר התלמידים. התלמידה בתמימות ענתה: למה אני צריכה להתפלל? יש לנו הכל: אנחנו בריאים, מצבנו הכלכלי מצוין, אז מה יש עוד לבקש?...

נגד גישה עקומה זו כותב רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך מה שנאמר (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך" וגו'. שאין לו לאדם לעבוד את ה' ולהתפלל אליו רק בעת צרה ולא כשהוא בשמחה ולא חסר לו כלום, כי הדבר בהיפך, כאשר האדם הוא בשמחה צריך להתפלל ולהודות להשם יתברך על חסדו וטובו עמו,

בתוכחות המופיעות בפרשת כי תבוא בחומש דברים, אחד הפסוקים תולה את בואן של הקללות ח"ו עקב עבודת ה' חסרת שמחה וחיוניות. התורה פנתה לטבע האדם המרגיש עצמאי חזק כאשר מצבו מצויין, ורק כאשר רע לו הוא פונה לעזרה, ומבין שאינו יכול לבד. אדם יכול לקיים את המצוות מתוך רוטינה ושגרתיות, "מצוות אנשים מלומדה", אולם אם יפעל ללא הרגש, לא ברור שהוא עושה את הדברים מתוך חיבור פנימי. ייתכן שהוא עושה את המצוות מתוך הרגל, מתוך צורך אישי אנושי או חברתי. השמחה מבטאת את הקשר של הפנימיות עם המעשה החיצוני. התורה מצפה שנעמיק ונתחבר לדבר ה', ונעבדהו "מרוב כל"! מתוך השפע, מתוך הטוב, מתוך הברכה.

יתרה מזו, בכך האדם מייצר המשכיות לטוב, בע"ה:

ועל ידי זה לא תבוא עליו צרה ועל דרך שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "זובח תודה יכבדנני", ועל ידי זה "ושם דרך" ושביל, להיות "אראנו" עוד "בישע אלהים".

זובח התודה, המקריב קרבן על מצבו הטוב, הוא זה שיזכה עוד לראות בישועת ה'. וזהו הרמז אצלנו:

וזה רמז הפסוק, "ולא יהיה בבני ישראל נגף", שלא יהיה בבני ישראל טבע זה, דווקא כאשר יהיה בהם נגף ואיזה צרה יגשו בני ישראל "אל הקודש", הוא בית הכנסת להתפלל ולהתחנן על צרתם, או אם נפטר להם אחד מהמשפחה באים להתפלל למנוחתו, אלא תמיד חייבים להתפלל להשם יתברך ולהודות לשמו.

"הקודש" אינו רק המשכן והמקדש, אלא גם ה"מקדש מעט", בית הכנסת. ישנם אנשים הפוקדים את בית הכנסת רק מתוך צרותיהם לא אלינו. הם חווים קשיים וזקוקים לעזרה. כמו כן, ישנם אנשים הבאים רק כאשר הם בצער משפחתי ה"י על אבדן אדם קרוב שיש לומר עליו קדיש. הם באים רק כאשר יש להם "נגף", תקלה וצרה.

חויית התפילה מתוך טוב ושפע היא שונה. אין בה בהכרח את תחושת התעוקה והמצוקה, תחושת הלחץ וחוסר האונים. תחושות קשות אלו, שלא נדע, גורמות לנו לפנות מקירות לבנו אל ה'. אבל, ה' יתברך רוצה את הקשר והדיבור איתנו כל הזמן, גם במצבי רווחה והצלחה. הכח שיש לגייס אז לתפילה הוא הכרת הטוב. הכרת הטוב תוליד את השמחה, והיא תביא לתפילה מכיוון טוב ומשמח.

רבינו מחבר את הדברים לעניין החצוצרות המופיעות בפרשתנו: התקיעה בהן נעשית הן בזמן מלחמה והן במועדים וברגלים. הצד המשותף הוא שימוש במילה "זכרון" לשני המצבים. אומר רבינו: זכרון ה' חייב לבא הן בשעת משבר וקושי, והן בשעת טובה ושמחה.

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

נבואה פורצת גבולות!

 בס"ד

נבואה פורצת גבולות! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

משה רבינו מצטווה לצרף אליו עוד 70 נביאים להנהגת העם. כאשר נערו אומר לו שישנם עוד שניים, משה רבינו שמח ולא מקנה, ואף מתפלל לתפוצה רחבה יותר של נבואה (חלק ג אות ג, על פרק יא פסוק כט):

ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם - כתב בספר ברכת טוב (פרשת יתרו, מז עמודה ב) שיש שני מיני נבואה, האחת, והיא על הרוב, הנשפעת על ידי המלאך הממונה על כך להשפיע על הנביא, ונבואה כזאת צריך למקבל הנבואה שיהיה בו תנאים שאמרו רבותינו ז"ל [שבת צ"ב ע"א] שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וצריך להכין עצמו בכמה הכנות לקבל הנבואה, כי אין כח במלאך השפיע הנבואה רק על הראוי ומוכן לה.

בספר ברכת טוב (המקובל ר' משה הכהן נירול מקרמניץ, כיום באוקראינה) כותב שישנם שני מקורות עיקריים לנבואה: הראשון הוא נבואה על ידי מלאך, והוא המצוי יותר בעידן הנבואה. נבואה כזו מחייבת "כלי קליטה" מובחרים: חכם, גיבור ועשיר. הסיבה היא שלמלאך אין כח להחדיר נבואה למי שאינו בנוי לכך.

והמין השני, היא הנבואה הבאה מאתו יתברך בעצמו שלא על ידי מלאך, ונבואה כזאת אינה צריכה הכנות כל כך, כי אין מעצור לפניו להשפיע נבואתו גם על הבלתי מוכן לה, ואף על אתונו של בלעם.

נבואה שבאה מהקב"ה בעצמו באה בעוצמה אחרת לגמרי. היא לא דורשת שום הכנה מצד המקבל, במידה ויחליט ה' לנבא. אפילו בהמה טמאה תוכל לשמוע את דבר ה', ואף להעבירו הלאה, כאתון בלעם.

וזהו שאומר הכתוב [ישעיה מ, ה] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", רצונו לומר לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה'" דהיינו רוח נבואתו כתרגומו, "וראו כל בשר יחדו" מראות נבואתו. וכי תימא איך אפשר שיהיו כולם מוכנים לנבואה ושיש להם כל תנאי הנבואה? לזה אמר "כי פי ה'" בעצמו "דבר", ולא על ידי מלאך, והכל יכולים לזכות בה בלתי שום תנאים והכנה רבה, ע"ש.

הנביא ישעיהו המדבר על הנבואה שתחזור במהרה בימינו בקרוב אמן, מגלה סוד זה, כאשר הוא מדבר על נבואה של כלל האנושות, והסיבה היא – כאמור לעיל – שה'  בעצמו ידבר אל כולם.

לפי יסוד זה מסביר רבינו את דברי משה ביתר דיוק והרחבה:

ובזה אתי שפיר כפל הפסוק שלפנינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", רצונו לומר שלא תתמה איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים, הלא לא יבצר מהיות בעם שלם עניים וחלשים ובעלי מומין, והנבואה צריכה תנאים שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר?

ישנו קושי כפול בדברי משה: מדוע ישנה כפילות במילים "כל עם ה' נביאים" ושוב "ייתן ה' רוחו עליהם"? ועוד: איך ה' ינבא את כולם? הרי תמיד ישנם שאינם חכמים, גיבורים או עשירים!

לפי ה"ברכת טוב" הדבר מתורץ היטב:

לזה אמר שאין זה מן התימה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" - שתהיה הנבואה עליהם מאתו יתברך בעצמו ולא על ידי מלאך, ולזה אין צריך שום תנאי וכנזכר.

המילים "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" הם הסבר ל"מי ייתן כל עם ה' נביאים"! איך ייתכן שכולם יהייו נביאים? אולי זו תפילת שוא? אין הדבר כן. משה רבינו מתפלל שהקב"ה בעצמו ייתן נבואה, וממילא כלל העם יוכל לקבל את הכח הזה.

שנזכה לחזרת הנבואה במהרה בימינו, אמן!

אדם הראוי להקרא אדם!

אדם הראוי להקרא אדם / לפרשת בהעלותך / משך חכמה

חגיגת הפסח המתוארת בפרשתנו, מתארת את הפסח היחידי שנעשה במדבר. למדנו שם כמה מדיני פסח, למדנו כמובן על חידוש מצוות פסח שני, שחודש למען טמאי מת והולכי דרכים. אולם חכמינו מסתכלים גם בשולי הסיפור ומבררים: מי היו אותם טמאים? אומר המדרש אגדה (במדבר פרשת בהעלותך פרק ט סימן ו):

ויהי אנשים אשר היו טמאים. מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא.

או נושאי ארון הקבורה של יוסף, או הלויים שהוציאו את גופות נדב ואביהוא מהמשכן, לאחר מותם. ההסבר על מישאל ואלצפן נראה מסתדר היסטורית, שהרי מות בני אהרון היה קרוב לזמן הפסח, אולם מה הרמז או הביסוס של דרשת ר' ישמעאל? את זה מביא המש"ח (ט, ו):

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר (תהלים עח, ס) "אהל שכן באדם" (וכתיב "וימאס באהל יוסף", שם שם סז) [מדרש רבה, פרשת בשלח (כ, יט)] 

המדרש בשמות רבה מוצא את המילה "אדם" כרמז לעניין: בתהלים, מתואר משכן שילה כ"אוהל שיכן באדם". שילה נמצאת בנחלת יוסף. אם כן, הטמאים לנפש אדם טמאים לגופת יוסף, אותה הוציא משה מן הנילוס, בכדי לקיים את שבועת השבטים. 

אולם יש כמובן לשאול: במה מתבטאת אותה תכונת "אדם" דווקא ביוסף? ממשיך ר' מאיר שמחה מדווינסק להסביר:

הכוונה, דאמרו ביבמות (סג, א): כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) "ויקרא שמם אדם", הרי הזכר והנקיבה שניהם "אדם". ויוסף הצדיק, השליט ביצרו, ולא נזדווג רק לאשתו לקיום המין - לא להנאתו - הוא נקרא "אדם".

שלמות הבריאה באה לידי ביטוי דווקא כאשר ישנם זכר ונקבה, איש ואשתו. אין אחד יכול ללא השלמתו. זו גאווה אדירה לחשוב כי אדם יכול להסתדר ללא עזר המין השני בהעמדת צאצאים, בטיפוחם ובגידולם. כדי לזכות לשלמות כזו, לזכות למדרגת "אדם", כפי שהתורה מגדירה "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם", על האדם להתאמץ ולחפש את השלמתו הזוגית.

יוסף מביא את זה עד לקצה היכולת. הוא מתמודד מול אתגרים קשים ביותר, ולא נותן את כוחו אלא רק לזו שבסוף נהיתה אשתו, אסנת.

בפתיחתו של פרק זמן בישראליות, בו מנסים לחנך אותנו מחדש מהי משפחה וכיו"ב, נחזור לאמיתות המוחלטות של התורה הקדושה, ונזכור כי שום סחף ושם לחץ לא ישנו את המודל הזה של יוסף, "ויקרא את שמם אדם".

 

הענווה של הבכורות

הענווה של הבכורות / לפרשת בהעלותך / אור החיים הקדוש

לאחר שנצטווה אהרון על המנורה, מסופחים הלויים אל עבודת הכהנים, ומקבלים את המשימות אליהם נועדו הבכורות. מיד לאחר הציווי עוברים לביצוע (במדבר פרק ח):

(כ) וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה ה' אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־ עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 

כמו שהיה הציווי - כך נעשה ללוויים. אולם יש לעיין מדוע ישנו כפל לשון "ויעשו" ו"וכן עשו", שאחד מיותר לכאורה, ומדוע שינו את הכינוי של עם ישראל מ"עדת" בני ישראל, ל"בני ישראל"?

על שאלות אלה עונה אור החיים הקדוש, ומעמידנו על רמתם הגבוהה של בכורי ישראל (אוה"ח ח כ):

ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל... ונראה שנתכוין בכפל "כן עשו בני ישראל" על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו "כל עדת בני ישראל" ואמר "בני ישראל", ...

היה צפוי שברגע שהבכורות ינושלו מעבודתם, ימאסו את הקרבה אל ה', כאותו אדם שהיה בכיר בחברה, הורד בדרגה, ומאז עבודתו נעשית בתחושת חמיצות וחוסר עניין. לא כן הבכורות: הם מבינים את רצון ה', ומשתפים פעולה באופן מלא עם מחליפיהם - הלויים. הם מבינים שלא משנה העובד, משנה המטרה - עבודת ה' בבית המרכזי של האומה, המשכן.

דבר זה מזכיר לנו את גדלותו של חכם אחר, רבן גמליאל. לאחר כמה אי הסכמות קשות עם ר' יהושע, מחליטים חברי בית המדרש להעביר את רבן גמליאל מגדולתו, ולמנות לנשיא במקומו את ר' אלעזר בן עזריה. יכולנו לצפות שרבן גמליאל, שהיה ענק בתורה, יוותר על חברת אנשי בית המדרש, וימשיך ללמוד עצמאית בביתו! אמנם יש עניין בלימוד משותף, כדי לברר לעומק את דברי התורה, אבל הוא הרי סולק מתפקידו, התפקיד הרם ביותר באומה! אולם מעידה עליו הגמרא (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א):

ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת .

איזו גדולה! הוא מקבל את מה שנגזר עלו על ידי חבריו, ומבין שלא הוא העניין אלא התורה, והוא ממשיך להגות בה עם חברי בית המדרש שהדיחוהו.

 

מי צריך ניסים??

 מי צריך ניסים? / לפרשת בהעלותך / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

כולם מכירים את הכלל, שאין סומכים על נס. השאלה העולה היא: ממתי כבר אין ברירה אלא להסתמך על נס? בפרשתנו, מוצא מוהרמ"ך שתי סוגיות המבררות עניין זה.

משה רבינו מצווה לייצר חצוצרות כסף. מה מטרתן? אומרת התורה (פרק י'):

ט וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם--וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם.  י וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם--וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

יש מה לברר בכל אחת ממטרות התרועה. מוהרמ"ך עומד על עניין הסיוע של החצוצרות בלחימה – כיצד על ידי התרועה - נושעים? וכך הוא כותב ביד משה, סעיף ח':

והרעותם בחצוצרות...ונושעתם מאויביכם -  יש לדעת ולהבין מה תלוי הזכרון לפני ה' בקול התרועה? ויש לומר דקול התרועה מעיר לבב כל ישראל מגדול ועד קטן ברגע אחד לשוב אל ה' ולצעוק אליו. ובזה התבטל הגזירה ויד ישראל תהיה רוממה.

תשובה ראשונה, שאולי ניתן לכנותה קלאסית, היא, שקול החצוצרה, כקול השופר באו לעורר לב בני האדם לתשובה, וכדברי הרמב"ם בהלכות שופר. מתוך התשובה – נושעים ישראל.

אלא שכאן מוסיף מוהרמ"ך תשובה נוספת:

ועוד יש לומר על פי מה שכתבו המפרשים על פסוק [מלכים ב' י”ג י”ו] "יְרֵה, וַיּוֹר". ובמקום אשר תכלה יד הטבע, שם תחיל יד הנס. ולכן מה שיש בו אפשרות לעשות ולירות יעשה. ומאז יהיה הנס למעלה מהטבע. וכן כאן בקול התרועה ישמעו האויבים ותפול עליהם איזה אימה ופחד רב או מעט. ומאז השי"ת משמי קדשו מגדיל אימתם ופחדם ומשמיע באוניהם קולות פחד ואימה כמו שאומר הכתוב [מלכים ב' -ז'] "וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול". ...

המלך יואש הולך להפרד מהנביא אלישע. אלישע רוצה לצייד אותו בכח מיוחד, במלחמתו נגד ארם. אלישע עושה פעולה של יריה יחד עם יואש, ומצווה עליו לירות חץ החוצה. מה משמעות הפעולה הזו? לפי ביאור מוהרמ"ך, המשמעות היא שעל יואש לפעול כפי יכולתו, וה' יגמור את מלחמותיו לטובה.

כך גם החצוצרות: אחת מאסטרטגיות המלחמה הפסיכולוגיות, היא – הרעשה. עם ישראל הולכים להריע בחצוצרות. בזה הם פותחים את המלחמה – אמצעי הפחדה. יש להלחם את המלחמה באופן טבעי, כפי חוקי המלחמה. משם ואילך, יד ה' תהיה לטובה, לסייע לישראל לנצח במלחמה.

יסוד זה של עשיה טבעית עד הקצה האפשרי, חוזר בעניין נוסף, והוא פניית משה ליתרו שיישאר (י, לא):

...  כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם.

שואל ר' משה:

י')...יש לדקדק: הלא ישראל נוסעים על פי הענן ומה יוסיף חובב להודיעם?

שאלה מדהימה שואל כאן ר' משה: הרי הנסיעה והחנייה הם על פי ה', אם כן – מה הצורך בעיני בשר ודם? (נעיר, שהרב מקשה שאלה זו על עוד שני סיפורים בפרשה, שלכאורה נוגדים את עקרון "על פי ה' יחנו/יסעו", ע"ש).

והוא מיישב:

 ויש לומר דהענן היה מראה ומודיע רק כללות המסע לאן יפנו. אך שאר פרטי המדברות לא היו יכולים לדעת מהענן. וחובב שהיה בקי בכל זה על זה, אמר לו והיית לנו לעינים. ואולי מזה יש להוכיח וכל מה שאפשר לעשות בדרך טבע אין צריך להתפלל שיהיה בדרך נס. ואם כן כשהענן מודיעם כללות המסע, אין צריך להתחדשות הנס להודיע להם בפרטות. וכשיש חובב (=יתרו) היודע הדרכים, בקש ממנו משה שיהיה להם לעינים...

ייתכן והענן היה מראה כיוון בכלל, אולם לא היה בו צורך בהתנהלות השוטפת של המסלול. יתרו עשה זאת, עקב היותו איש מדבריות מעולה. העקרון שוב: עשה כפי הטבע עד קצה היכולת, ומשם והלאה – יפעל הקב"ה.

בגישה זו, הנמצאת כבר אצל קדמונים, מחנכנו הרב, כי האדם הוא בעל יכולות שחנן אותו ה'. אין לו לאדם להסתמך על הקב"ה משל היה יונק חסר דעת. ה' נתן לאדם מצבור כוחות, תכונות ויכולות. על האדם להשתמש בהם כפי יכולתו. לאחר שמיצה את הכלים הקיימים בידיו – יפנה אל הקב"ה, לפעולה על טבעית.

שנזכה להאמין בכוחותינו ולפעול מתוכם. לפעול עם אל.

 

הדיין הגמיש

הדיין הגמיש / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

בשיא המשבר של תלונות בני ישראל, משה רבינו מבקש עזרה בהנהגה. קולמוסים נשתברו להבין מה אירע דווקא פה, שגרם לבקשה חריגה זו. אולם רבינו מתבונן בדברי משה, ובדימוי שלו (פרק י"א פס' י"ב):

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. 

מהו הטעם לשימוש בדימוי של אומן – מטפל, ושל תינוק?

רבינו מוצא פה רמז, המכוון אל מנהיגי ישראל:

כאשר ישא האומן את היונק. נראה לפרש, דהנה מנהיג הדור צריך לדעת איך להתנהג עם כל אחד ואחד מישראל כפי דעתו, ועיין מה שכתב רש"י בפסוק "יפקוד ה' אלהי הרוחות" וגו', כי ישנם בישראל דעות נפרדות ומשונות זו מזו, יש חכמים ויש פשוטים ויש שדעתם קצרה, וצריך להנהיג כל אחד ואחד ולדבר עמו כפי מה שהוא מבין.

משה רבינו יבקש מה' מנהיג מחליף. התכונה שהוא ידגיש, היא היכולת להתנהל מול כל אדם בהתאמה לרמתו, שפתו ובכלל – עולמו הפנימי. הניצנים לדגש הזה נמצאים כבר אצלנו, כפי שיפורט להלן. אולם בטרם יוסבר העניין, הרב מחדש כאן פרשנות מליצית, לדרישה המפורסמת מחברי הסנהדרין – הבנה ב-70 לשון:

ואפשר שזהו שאמרו רז"ל "אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע בשבעים לשון", בדרך משל ומליצה, שצריך שיהיה יודע ומכיר כל אחד ואחד לדבר עמו כפי הבנתו וידיעתו. ותפסו "שבעים" על דרך שאמרו "גזר דין של שבעים שנה" וכו' שדרכם לדבר כן.

על דרך הדרוש, אין כאן רק צורך בהבנה ממשית של 70 שפות. חז"ל רומזים שלדיין תהיה יכולת לדבר בפנים רבות, לפי האדם העומד מולו. 70 בחז"ל הוא ביטוי של ריבוי. יכולת זו תאפשר לו לדבר וללמד ציבור מגוון, לפי רמתו והשגתו.

זוהי משמעות הדימוי של היונק, התינוק:

והנה התינוק משתנה לכמה זמנים כמו בהיותו בן שנה ושנתים שאינו יכול לדבר וללכת, צריך להתנהג עמו באיזה אופן, וכן בהיותו בן ארבע וחמש שנים, שיודע לדבר, אך דעתו קצרה תהיה הנהגתו באופן אחר, וכן בהיותו מבן עשר והלאה שיש בו מקצת דעת תהיה הנהגתו באופן אחר. וזה שאמר "כאשר ישא האומן את היונק".

התינוק הוא הדוגמא לקצב שינויים מהיר: בגיל שנתיים מתחיל לקשקש, בגיל חמש מתחיל להבין מה קורה בסביבתו, וכן הלאה. משה רבינו מתלונן על כך שהוא נדרש על ידי הקב"ה לסחוב את כל סגנונות האופי של העם. ועם ישראל כידוע, 2 יהודים 3 דעות...

אולם – כמו שכתבנו לעיל – קושי זה אינו מונע ממנו מלבקש מחליף בעל תכונה כזו. כנראה, מפני שאין דרך אחרת להוביל עם מדהים ומורכב כמו ישראל.

ויהי רצון שנזכה למנהיגות ראויה – במהרה.

אלהים, מוח ולב

אלהים, לב ומוח / לפרשת בהעלותך / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מעלת ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, מתגלה בסוף פרשתנו באופן בולט וניכר. הוא לא חש כלום בליבו כלפי לשון הרע שנאמר עליו מפי אוהביו-אהוביו. כדי להסביר למרים ואהרון את מעלת אחיהם הקדוש, משה רבינו, מתאר ה' (במדבר יב, ז):

 לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא

מה כלול בשבח הזה? מביא רבינו את דברי רבי יוסף חיים מבגדד, הבן-איש-חי:

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. עי' להרב בן איש חי ז''ל שנה א' מה שפירש באורך. ותוכן דברו, ד"ביתי" קאי על המוח והלב, דשם שורה השכינה, כי הם העיקר, ולכן השגת נביאים בנבואה ורוח הקדש תלויה בקדושה ובטהרה של שני אברים אלו, וכל המקדשם ומטהרם ביותר, ישיג ברוח הקודש ביותר.

המח והלב הם משכני השכינה, לכן הם מכונים "ביתו" של הקב"ה. ככל שהבית יותר נקי, יותר טהור, כך גם היכולת של השכינה להופיע – גדלה. אדם השומר על טהרת מוחו (מלחשוב על שטויות) וטהרת ליבו (שלא יתערבו אצלו שיקולים שאינם לשם שמים), הוא בדרך העולה להשגת רוח הקודש.

ולכן משה רבינו ע"ה, שהיתה השגתו בנבואה יותר מכל צדיק, מוכרח שהיתה לו קדושה וטהרה בשני איברים אלו ביותר , עיין שם באריכות.

מדרגת משה רבינו לא באה מעצמה, אלא מתוך עמל ויגיעה לטהרת המוח והלב.

מתוך יסוד זה מעמיק רבינו לגלות עד כמה איברים אלה מהותיים בהשגות רוחניות:

ולפי דבריו נראה לומר, דיש לרמוז בכוונת הכתוב בתהלים (מזמור נ"א) "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", והוא הכוונה למה שכתב, ששאל (=ביקש) שיטהר לו לבו ומוחו, וזהו לב טהור, והמוח נרמז בסופי תיבות "אלהים ורוח" שה-מ' של "אלהים", וה-ו' וה-ח' של "רוח" אותיות "מוח" שיטהר, ועל ידי זה "רוח נכון" - זה רוח הקודש..."חדש בקרבי".

מוח+לב=אלהים! 86 בגימטריה. דוד המלך מבקש במזמור התשובה (תהלים נ"א) שליבו ומוחו יהיו כלי ראוי ונקי להשראת שכינה. ששם אלקים יופיע בהם בשלמות.

והבן איש חי הנזכר (=הנ"ל) כתב, דלכך נקרא משה רבינו ע"ה "איש האלהים", דמספר (=גימטריית) "אלהים", הוא מספר "מוח לב", שהיה טהור ביותר.

תהלים פרק צ' נפתח במילים "תפילה למשה איש האלהים". הביטוי הזה לא קל מבחינה רוחנית: וכי ישנו אדם שהוא גם אלהים חלילה? כמובן שנאמרו בזה הסברים (באופן פשוט: האיש שמייצג את הקב"ה בעולם, ומביא את דבריו). רבינו ממשיך להזכיר את הן איש חי, האומר שמדובר על איש של מוח ולב. טהור במחשבותיו וטהור במטרותיו. החיבור בין השתים, מבאר את הנאמר אצלנו במידת הענווה של משה רבינו עליו השלום.

ובזה יובן לי רמז הכתוב (תהלים ג,ג) "רבים אומרים אין ישועתה לו באלהים סלה", דהיינו במוח ולב הנרמזים במילת "אלהים" שאינם קדושים וטהורים ח"ו...

מחדש רבינו על סמך היסוד הנ"ל, שגם אצל דוד היו טענות על חוסר ניקיון פנימי חלילה. המזמור מדבר על בריחתו של דוד מאבשלום, דבר שנגרם לו כעונש על חטא בת שבע. אנשים מרננים על דוד המלך, כאילו הוא פגום, ואין לו עוד סיכוי לשנות ולשפר. דוד המלך פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו שיגן בעדו וירים את ראשו, אל מול חרושת הדיבורים הלא יפים הללו, והוא מלא בביטחון שה' ישמע לבקשתו ויענה לו מהר קדשו, סלה.

ויהי רצון שנזכה לטהר ליבנו ומוחנו לעבודתו יתברך, ומתוך כך יוולדו בנו כל המידות הטובות, אמן.