החנק הרוחני של הגלות

 בס"ד

החנק הרוחני של הגלות / לפרשת וילך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בפרשתנו מזהיר משה רבנו מההשלכות של ירידה מדרך ה' (דברים לא):

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

לא מובן: עם ישראל לכאורה מבינים את טעותם כבר בשלב הראשון המתואר בפסוק יז, אם כן מדוע בפסוק יח מתואר הסתר פנים חלילה? הרי העם כבר הבין את טעותו.

מסביר רבינו (חלק ג, אות ב) על פי דברי בעל יערות דבש, ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל:

הרב יערות דבש ז"ל (דרוש ז) חקר למה אין רוח הקודש שורה על ישראל בהיותם בגלות, הלא אין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב, ואין לך נשברי לב מדוכים דוויים וסחופים בישראל בגלותם.

שאלה קשה שואל היערות דבש: מדוע בגלות המרה, שם ישראל במצב של שיפלות ורדיפות, חסרה רוח הקודש? והרי דרך ה' להשרות שכינה עם נשברי לב, שזה המצב הקבוע בגלות?

ותירץ כי אילו לא באה עליהם רק צרה אחת לבד ויש לנפש זמן להנחם מעצבון הבלי הזמן שפיר, אך בעוונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם תתחיל הנפש להנחם מעצבון הראשון באה עליה צרה אחרת, עד שתתבלבל המחשבה ואין לה ישוב הדעת כלל, ולכן הארת השכל תמוש ממנה. עיין שם באורך.

ומתרץ רבינו יהונתן אייבשיץ שבשביל רוח הקודש צריכים גם יישוב הדעת ורגיעה. אין דבר כזה בגלות. צרה רודפת צרה וקושי רודף קושי. אין זמן להתעשת, ולהרגע ולהגיע להשגות רוחניו של רוח הקודש.

ובזה יובן כוונת הכתוב (תהלים נא, יג) "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא על דרך הפסוק הנ"ל "ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר" וגו', גם אמר הכתוב "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" בגלותנו הנורא. ובהיות שראה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש את כובד הגלות הנפלא הזה שהושלכנו בעוונות הרבים אל ארץ אחרת, ויסתר האל פניו ממנו ורעות רבות סבונו אפפונו לא נתנונו השב רוחנו, ומזה נמשך שפסקה רוח הקודש ממנו כנזכר,

דוד המלך מתפלל בתהלים שהקב"ה לא ייקח ממנו את רוח קדשו. על איזה מצב מדובר? מצב בו אנו מסולקים מפניו יתברך. סילוק מהארץ לחוץ לארץ. שם יפגשו אותו צרות רבות ורעות ולא יהיה סיכוי לחזרת רוח הקודש.

לכן הקדים דוד תפלה לצרה ואמר "אל תשליכני מלפניך" - כאדם השנאוי ומתועב המושלך בפנים נסתרים, שמזה ינטש לפגעי הזמן "ומצאוהו רעות רבות וצרות" צרה אחר צרה, ואין בתוכו רוח הקודש שורה, אלא פנה אלי בגלות ותרויח לנו מעט מצרות, ואז "רוח קדשך אל תקח ממני" כיון שאני בגלות דכא ושפל רוח, ואין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב.

כך גם אצלנו. אמנם עם ישראל יהיו בגלות ויתחילו להתעורר בתשובה אל ה', אך הסתר הפנים ימשיך כי המציאות של הגלות היא מציאות של צרות הרודפות צרות חלילה, וממילא "ואנכי הסתר אסתיר פני", לא כעונש כפי הפשט אלא כתוצאה ממציאות הגלות.

ב"ה זכינו לחזור לארץ , וכעת אנו מייחלים לחזרתה הרחבה של רוח הקודש, במהרה בימינו אמן!

אלהים, מוח ולב

אלהים, לב ומוח / לפרשת בהעלותך / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מעלת ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, מתגלה בסוף פרשתנו באופן בולט וניכר. הוא לא חש כלום בליבו כלפי לשון הרע שנאמר עליו מפי אוהביו-אהוביו. כדי להסביר למרים ואהרון את מעלת אחיהם הקדוש, משה רבינו, מתאר ה' (במדבר יב, ז):

 לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא

מה כלול בשבח הזה? מביא רבינו את דברי רבי יוסף חיים מבגדד, הבן-איש-חי:

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. עי' להרב בן איש חי ז''ל שנה א' מה שפירש באורך. ותוכן דברו, ד"ביתי" קאי על המוח והלב, דשם שורה השכינה, כי הם העיקר, ולכן השגת נביאים בנבואה ורוח הקדש תלויה בקדושה ובטהרה של שני אברים אלו, וכל המקדשם ומטהרם ביותר, ישיג ברוח הקודש ביותר.

המח והלב הם משכני השכינה, לכן הם מכונים "ביתו" של הקב"ה. ככל שהבית יותר נקי, יותר טהור, כך גם היכולת של השכינה להופיע – גדלה. אדם השומר על טהרת מוחו (מלחשוב על שטויות) וטהרת ליבו (שלא יתערבו אצלו שיקולים שאינם לשם שמים), הוא בדרך העולה להשגת רוח הקודש.

ולכן משה רבינו ע"ה, שהיתה השגתו בנבואה יותר מכל צדיק, מוכרח שהיתה לו קדושה וטהרה בשני איברים אלו ביותר , עיין שם באריכות.

מדרגת משה רבינו לא באה מעצמה, אלא מתוך עמל ויגיעה לטהרת המוח והלב.

מתוך יסוד זה מעמיק רבינו לגלות עד כמה איברים אלה מהותיים בהשגות רוחניות:

ולפי דבריו נראה לומר, דיש לרמוז בכוונת הכתוב בתהלים (מזמור נ"א) "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", והוא הכוונה למה שכתב, ששאל (=ביקש) שיטהר לו לבו ומוחו, וזהו לב טהור, והמוח נרמז בסופי תיבות "אלהים ורוח" שה-מ' של "אלהים", וה-ו' וה-ח' של "רוח" אותיות "מוח" שיטהר, ועל ידי זה "רוח נכון" - זה רוח הקודש..."חדש בקרבי".

מוח+לב=אלהים! 86 בגימטריה. דוד המלך מבקש במזמור התשובה (תהלים נ"א) שליבו ומוחו יהיו כלי ראוי ונקי להשראת שכינה. ששם אלקים יופיע בהם בשלמות.

והבן איש חי הנזכר (=הנ"ל) כתב, דלכך נקרא משה רבינו ע"ה "איש האלהים", דמספר (=גימטריית) "אלהים", הוא מספר "מוח לב", שהיה טהור ביותר.

תהלים פרק צ' נפתח במילים "תפילה למשה איש האלהים". הביטוי הזה לא קל מבחינה רוחנית: וכי ישנו אדם שהוא גם אלהים חלילה? כמובן שנאמרו בזה הסברים (באופן פשוט: האיש שמייצג את הקב"ה בעולם, ומביא את דבריו). רבינו ממשיך להזכיר את הן איש חי, האומר שמדובר על איש של מוח ולב. טהור במחשבותיו וטהור במטרותיו. החיבור בין השתים, מבאר את הנאמר אצלנו במידת הענווה של משה רבינו עליו השלום.

ובזה יובן לי רמז הכתוב (תהלים ג,ג) "רבים אומרים אין ישועתה לו באלהים סלה", דהיינו במוח ולב הנרמזים במילת "אלהים" שאינם קדושים וטהורים ח"ו...

מחדש רבינו על סמך היסוד הנ"ל, שגם אצל דוד היו טענות על חוסר ניקיון פנימי חלילה. המזמור מדבר על בריחתו של דוד מאבשלום, דבר שנגרם לו כעונש על חטא בת שבע. אנשים מרננים על דוד המלך, כאילו הוא פגום, ואין לו עוד סיכוי לשנות ולשפר. דוד המלך פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו שיגן בעדו וירים את ראשו, אל מול חרושת הדיבורים הלא יפים הללו, והוא מלא בביטחון שה' ישמע לבקשתו ויענה לו מהר קדשו, סלה.

ויהי רצון שנזכה לטהר ליבנו ומוחנו לעבודתו יתברך, ומתוך כך יוולדו בנו כל המידות הטובות, אמן.