יום שלישי, 29 בנובמבר 2022

רמזי הסולם

 רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות החלום, ועוד. רבינו אלטר מאזוז, כדרכו בקודש, בוחר בכיוון החינוכי מוסרי, ומפרש כי הסולם הינו האדם עצמו, והתורה מדריכה אותנו מהי הדרך העולה בית אל:

והנה סולם מוצב ארצה. אמרו ז''ל סלם גימט' סיני,

המילה "סלם" (ללא ו') עולה בגימטריה "סיני". ומהו הרמז?

ונראה לי שהוא רומז לגדול הדור שצריך להיות סיני (דהיינו בקי גדול בהלכה ובכל מקצועות התורה) ...דסיני עדיף מעוקר הרים (דהיינו ממי שהוא חריף ומפולפל מאד אך חסר לו הבקיאות שיש לסיני), והיינו לענין להיות רב ומורה הוראות, וכדי שהרב יהיה לו יציבות בעבודתו עבודת הקודש, צריך שיהיה וראשו מגיע השמימה, שבכל מעשיו יתכוין רק לשם שמים, ולא לשם כבוד והתפארות או ממון ח''ו.

הרמז הראשון הוא לגדולי תלמידי חכמים. סלם = סיני. תכונת סיני היא בקיאות הלכתית נרחבת בכל חלקי התורה. אמנם הדברים נוגעים לגדולי הדור כרבינו, ולא אלינו הפשוטים, אולם גם לנו יש מה ללמוד: בדור בו כל דבר נבחר לפי פופולריות, הדבר גולש גם לאופן בו אנו בוחרים רבנים. עלינו לזכור שלא כל רב ממותג, הוא אכן האוטוריטה הסופית. עלינו "לעשות לנו רב" לפי גדלותו.

רמז נוסף, הנוגע ישירות גם אלינו:

ועוד כתבו חז''ל, סולם גימטריא קול,

הגימטריה השניה: סולם=קול. המשמעות:

ונראה לי שהוא רמז לתפילה. והנה בגמרא יבמות דף ק"ה אמרו, שבתפילה צריך שיהיה עיניו למטה, ועל זה אמר "מוצב ארצה", ולבו למעלה וכנגד זה אמר "וראשו מגיע השמימה", דהיינו מחשבתו היא בראש, וקשורה גם כן בלב, צריך שתגיע למעלה עד השמים....

בתפילה האדם חייב להבין את המתח של מצבו: יצור חומרי המדבר עם הרוחני המוחלט. חז"ל הביעו את המורכבות הזו, בציווי ההלכתי המפריד בין עיני האדם שיורכנו לארץ, לבין מוחו וליבו, שצריכים להיות מכוונים אל הגובה שבתפילה. זהו סולמו של יעקב אבינו, סולם של הדרכה לגישה נכונה לתפילה.

כיוון נוסף:

עוד כתבו חז"ל סולם גימט' עניו. ונראה שבא לרמוז דצריך האדם להיות עניו הן מצד הגוף הן מצד הנשמה דמצד הגוף הרי האדם סופו למות והגוף שלו יהיה מוטל בקבר...ומצד הנשמה הרי סופו ללכת לעולם הבא, לפני מלאכי מרום שמעלתם וקדושתם גדולה מאד והאדם לא יהיה נחשב לפניהם כלום,

סולם=עניו. הרב מחדש שישנה ענוה בגוף ובנשמה. בגוף, ההבנה כי הגוף הוא בר חלוף. בנשמה, ההבנה כי ישנם מלאכי מרום שקדושתם עצומה לאין שיעור משלנו. (אעיר כי סוגיה זו ביחס לנשמות הצדיקים, נתונה במחלוקת עצומה בין גדולי ישראל, ואכמ"ל). הסולם מחדד נקודה זו:

וזהו "והנה סולם", רמז לגוף האדם דכמו בסולם מי שעולה סופו לרדת, כך האדם...ועוד "וראשו" - רמז לנשמתו – "מגיע השמימה", ששמה "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" להראות לו את מקומו בגן עדן, והרי לפניהם הוא לא נחשב לכלום.

הרגליים – הגוף, הראש – הנשמה. הענוה ככלי המשרה קדושה, צריכה להקיף את מציאות האדם בכל חלקיו וענייניו.

יזכנו ה' ללכת בדרכים אלה, ומתוך כך לזכות למפגש עם בית אלהים.

על חלום ועל דרך

 על חלום ועל דרך / לפרשת ויצא / מתורתו של הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חלומו של יעקב מעורר כיווני התבוננות רבים. המשמעות העיקרית היא משמעות כלל-ישראלית, הנוגעת בגלות ובגאולה, בהשגחת ה' על עמו, ועוד. אולם ניתן למצוא רמזים הנוגעים גם לחיים הפרטיים (מנחת כהן):

...בא לרמוז שיזכור האדם את יום המיתה להכניע את לבו ולהמלט מיצרו הרע, וזהו "ויחלום" שהעולם הזה הוא חלום ממש. "והנה סולם מוצב ארצה" שהגוף בעל קומה הדומה לסולם, אחריתו יהיה מוצב ארצה מוטל כעץ יבש. "וראשו מגיע השמימה" שהנשמה אשר בראשו ובמוחו עולה למעלה לשוב אל האלהים אשר נתנה...

האדם הוא היצור היחיד הבנוי מגוף ונשמה. החיי הם מתח מתמיד בין שניהם, עד יומו האחרון. אז, רגלי הסולם נשארים למטה, וראשו עולה עוד יותר לגובה. כאשר אדם שם זאת למול עיניו:

וע"י זכרון המיתה עם זכרון העונש בודאי יכנע לבבו הערל.

לכאורה יש כאן מעין הדרכה לנקודת מבט שיכולה לעזור לכוון ולדייק את החיים למקום טוב. הרב מזכיר בהקשר זה סוגיה מעניינת בגמרא:

נמשך לזה מה שכתבו רז"ל במס' ברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחו מוטב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה".

אדם צריך להרגיז את יצר הטוב על היצר הרע, כלומר, שיצר הטוב, מגמות טובות, יוציאו את היצר הרע מאזור הנוחות. לייצר תנועתיות מתמדת. ואם לא מצליחים? העיסוק בתורה יעזור. ואם לא? לקרוא קריאת שמע. ואם גם זה לא? לזכור את יום המוות.

שואלים מפרשים רבים: אם באמת זיכרון יום המיתה הוא כזה נשק חזק, מדוע לא משתמשים בו כמוצא ראשון? מחדש הרב שם בסוגיה כמה תשובות. נזכיר את השניה:

...עוד יש לפרש בס"ד כי ג' מיני חוטאים יש, א) מצד חסרון ידיעתם מה ראוי להם לעשות ומה צריכים להזהר שלא לעשות כי לא ידעו ספר או מחמת טרדתם בחיי שעה לא למדו ונמשך מזה ששכחו גם מה שלמדו מקודם. ב) מצד שאינם מאמינים בדברי תורה ודברי רז"ל וכופרים בהשגחה ובשכר ובעונש ח"ו. ג) מצד התאוה הגוברת עליהם ומטמטמת לבם ומעוורת עיני שכלם.

ישנן סיבות שונות הגורמות לחטא. ניתן לרכז אותן ל-3 סיבות עיקריות: 1. חסרון ידיעה (או בורות, או אילוצי החיים). 2. מנימוקי כפירה שונים. 3. השתלטות התאווה. שורש החטא דורש התמודדות מתאימה. אין טעם לתת הרצאה נלהבת לחיזוק האמונה, למי שחטאו נובע מהעדר ידיעה. אותו יש ללמד את ההלכה. יוצא אם כן, שהכלים שהוזכרו בגמרא אינם על רצף אחד, אלא שלושה כיוונים שונים:

ולכן אמרו רז"ל שמי שרואה שהיצר הרע שלו מתגבר עליו לעבור על דברי תורה ובהכרח שהוא לאחת מג' סיבות הנז"ל, הנה יש לפניו ג' סגולות, א) לעסוק בתורה, כי אז יכיר האיסור והמותר וגם...חומר האיסור עד היכן מגיע, ובעוסקו בתורה יראה חומר האיסור...ונכלל בזה שאם מנעוריו לא ידע ספר עכ"פ ישים לב לשאול מהחכמים ולהקשיב לקח מפיהם במה ששייך לדרכי התורה והמצוה.

לאדם שנכשל עקב חוסר למידה, ההדרכה היא פשוט...ללמוד! גם להכיר את ההלכה, גם להבין את המשמעויות, וגם להפתח לקבלת תורה מחכמים.

ואם זה לא עוזר? אולי הבעיה שלו היא אמונית:

ואם ככל זאת יצרו מתגבר עליו ולא נצחו יש לו לחשוב אולי קרהו זה מחמת היותו בלתי מאמין ככל הראוי בפנות ויסודות הדת והאמונה, ועל כן אמרו רז"ל אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה ויסודות הדת והאמונה כלולים בה וזה מועיל להציל אותו מרעת היצר הרע ולהתגבר עליו.

קריאת שמע מייצגת את ההשלמות האמונית. הציווי לקרוא קריאת שמע הוא פניה ללמידה והעמקה באמונה, ומתוך כך להמנע להבא מנפילות.

ואם גם זה לא עוזר?

ואם בכ"ז לא הועיל...בהכרח הוא שהתאוה גברה עליו והחשיכה מאורות עיני שכלו לדעת המועיל לו והמזיק לו, ועל אדם כזה אמרו יזכור לו יום המיתה כי אז יכניע את תאוותו ויפקח עיני שכלו.

אם הוא יודע תורה, וגם אמונתו מבוססת, מסתבר שמדובר על עניין יצרי, ואז-רק אז!-זכרון יום המיתה ירסן אותו.

שנזכה לעבוד את ה' מתוך תורה, אמונה ושליטה עצמית!

באהבתו אותה - כימים אחדים??

באהבתו אותה – כימים אחדים?? / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

כולנו מכירים את הנסיעות האלה, למקומות בילוי ונופש, שהילדים הקטנים דוחקים בנו שוב ושוב, "הגענו? מתי נגיע? זה כאן?". הציפיה והדריכות לדבר מה אהוב ורצוי, גורמים לנו לראות את הזמן של הדרך, כבלתי נגמר...

התורה מספרת על יעקב אבינו, העובד שבע שנים, בכדי לזכות לשאת את רחל אמנו (בראשית כט,כ):

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ

לפי הקדמתנו, הפסוק לא ברור, וכפי מציג ר' כלפון את השאלה, מפי זקנו (=סבו), ר' משה הכהן (יד משה סי' מ"ד):

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. הקשה מר זקני מהר”ם הכהן ז”ל, דאדרבא! באהבתו אותה, יום -  לשנה יחשב!

ותירץ, דהכוונה על עת הקבלה שקבל לעבוד שבע שנים נדמה לו כאלו קבל לעבוד רק ימים אחדים ע”ש.

מתרץ סבו של מוהרמ"ך, שהפסוק מדבר על נקודת הזמן של ההחלטה. יעקב אומר בליבו: בשביל אחת כמו רחל, שבע שנים זה כמו ימים אחדים. בקטנה. למעשה, העבודה באמת היתה כמו נצח בשבילו.

ר' כלפון עצמו, לא מקבל את הפירוש:

אך לשון הכתוב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אין נראה כן ...

פירושו של סבו לא מתקבל בעיניו בשל כך שהוא מופיע בהקשר של העבודה בפועל, ולא בשלב המשא והמתן שבין יעקב ללבן. מסיבה זו הוא מציע 3 פרשנויות פשט אחרות. נתעכב על השלישית:

ועוד יש לומר כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לעבוד עבודה לימים אחדים, הוא ממלא חובתו באופן רצוי בלי ליאות וקוצר רוח, אך מי שנתחייב לעבוד עבודה לשנים רבות, מתחילה הוא ממלא חובתו ואחר כך הוא קץ מזה ועובד בקוצר רוח ובלתי מילוי החובה כראוי,

נוהג רגיל בעולם, שאדם העובד בפרוייקט קצר, עושה אותו מתוך התלהבות וזריזות. אולם בפרויקט ארוך טווח, אין הדבר כן: בתחילה נעשית העבודה בחשק ושמחה, אולם לאורך זמן, העבודה נעשית כדי לצאת ידי חובה. מטאטא חדש מטאטא טוב...אולם זו מידה לא טובה: אם אתה שכיר, עליך לעבוד בכל כוחותיך, באופן קבוע ויציב. זה יעקב אבינו:

אך מי שהוא ישר ונאמן ובעל שכל בריא, הוא ממלא חובתו, גם כי העבודה לשנים רבות, וגם העבודה היא קשה עד מאד. והודיענו הכתוב כי יעקב לרוב יושרו ואמונתו וזיכות שכלו עבד עבודה קשה כזו וארוכה לשבע שנים, והיה עושה כל זה כאלו היו ימים אחדים.

מחדש ר' משה: המילים "ויהיו בעיניו כימים אחדים", מתייחס למילים "ויעבוד יעקב ברחל", והמילים מתארות את גישתו למלאכה: כאילו זו עבודה לימים אחדים. עבודה עם חשק ורצון.

ולפי זה תיבות ,,באהבתו אותה” אדלעיל קאי (מתייחס למעלה, לעצם קבלת העבודה) שקבל ונתחייב והוציא הדבר לפועל באהבתו אותה

אך מה שאמר הכתוב שהיו כימים אחדים,הוא מצד שכלו הבריא יושרו ואמונתו.

ר' כלפון בפסוק זה – ובעוד פסוקים רבים בפרשתנו ובכלל – מוצא מסרים רבים של מידות ודרך ארץ, שעלינו ללמוד מאבותינו ואמותינו הקדושים. לא רק בהליכותינו עם הקב"ה, אלא גם, ואולי קודם לכל, ביחסים תקינים ומוסריים עם בני האדם.

 

שמירה בדרך...אל הנצח

 שמירה בדרך...אל הנצח / לפרשת ויצא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היינו נותנים כדי לקבל הבטחה אישית לשמירה מהקב"ה?

כנראה שהמון...

יעקב אבינו בורח לחרן, זוכה לגילוי אלוקי מדהים בחזיון הסולם, הכולל הבטחה לשמירתו (כח, טו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

והנה, בקומו משנתו, נודר יעקב נדר, המותנה בשמירתו של הקב"ה! וכי לא שמע יעקב אבינו את הבטחתו המפורשת של הקב"ה??

מסביר רבינו (אות יד):

אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך וגו' (כח, ב) - יש לפרש דאין כוונתו כפשוטו על שמירת הדרך מלסטים, או מעשו אחיו וכיוצא, שעל זה כבר הבטיחו ה' ואמר לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך" וגו', אלא כוונתו על השמירה מן החטא בעולם הזה שנקרא "דרך", לפי שהוא כדרך ומבוא ממש לעולם הבא.

אין הכוונה על הגנה מנזקי עולם הזה! ברור שיעקב אבינו ע"ה בוטח בהבטחתו של הקב"ה בכל ליבו ונפשו! אולם יעקב אבינו יודע שהוא הולך להכנס לאתגר מסובך לא פחות. לחיות לצידו של עובד אלילים רמאי למשך תקופה לא ידועה, ולהקים שם משפחה. מה יהיה על עולמו הרוחני? מה יהיה על חינוך ילדיו?

לפי ראִיה זו, מוסברת תפילת יעקב:

ואמר "אשר אנכי הולך" כי הצדיקים נקראים "הולכים" ממדרגה למדרגה על ידי המצוות ומעשים טובים שיעשו.

ידוע הדבר שאדם מכונה "הולך" לעומת המלאכים הנקראים "עומדים" (על בסיס הפסוק בזכריה ג, ז), שכן האדם יכול להתקדם ולהשתפר כל הזמן. המלאך – גדול ככל שיהיה, מעלתו קבועה. יעקב אבינו מבין שהדרך תחייב אותו מאמץ של התקדמות – הליכה – ברוחניות, כדי לשמור על עצמו.

ואמר "ונתן לי לחם ובגד" - שלא יהיה טרוד על פרנסתו ומזונו ולא יוכל לעיין במושכלות.

יעקב אבינו מבקש שמאבקי הקיום לא יסיחו את דעתו מהדבר העיקרי, שמירה על קשר עם הקב"ה.

ואמר "ושבתי בשלום אל בית אבי", על דרך "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" [לעיל טו, טו], שימות זכאי ויצא בשלום מן העולם, וישכב עם אבותיו.

זו השאיפה, שכאשר יצא מן העולם, יהיה הדבר מתוך חיבור אל אבותיו, אל מורשתו.

לפי פירוש זה מיישב הרב עוד שני קשיים בפשט דברי יעקב:

ולפי זה יתיישב אומרו "בשלום" בבי"ת ולא אמר "לשלום", וכמו שאמרו ז"ל [ברכות דף ס"ד ע"א] הנפטר מן החי אל יאמר לו לך בשלום אלא לשלום.

יש לנו כלל שהנפרד מחבירו יברכו במילים "לך לשלום", ולא "לך בשלום". המקרה בו ניתן לומר עם ב', הוא לנפטר. יש לכך כמה הסברים. לענייננו, אנו מבינים מדוע יעקב אבינו משתמש במילה "בשלום", כי אכן הוא מתפלל על שמירת מעלתו עד סוף ימיו.

עוד קושי מתיישב:

וגם כן יתיישב לפי זה אומרו "והיה ה' לי לאלהים", שלא יקשה ממה שאמרו רבותינו ז"ל [תנחומא תולדות אות ז'] שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה, ולפי האמור ניחא דבאמת כוונתו שימות זכאי ויתייחד שמו עליו.

הפסוק אומר (איוב ד, יח):

הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

המשמעות היא, שכל אדם חי, ואף המלאכים, מועדים לטעויות כל זמן חיותם. לכן הקב"ה לא מכנה את שמו על צדיק חי. הרי כך יאמר יעקב בהמשך (לא, מח):

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי

אברהם נפטר, ולכן ניתן לומר "אלקי אברהם". יצחק עדיין בחיים, ולכן יעקב משנה ל"פחד" יצחק. אם כן, כיצד יעקב מדבר על ייחוד שם הקב"ה עליו? לפי דברי הרב, הכל מובן: לא מדובר על חזרתו לארץ ישראל בחייו, אלא על השלמת חייו כעובד ה' באופן מלא ומושלם.

 

 

יום שלישי, 22 בנובמבר 2022

חינוך כאחריות מתמדת

 חינוך כאחריות מתמדת / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו זוכה לאהבה מיוחדת מאת ה'. אחת מהסיבות היא שהוא מסור להעברת תכני האמונה והמידות, לבניו ולצאצאיו (בראשית יח יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

גם אצלנו אנו נמצא רמז לשני דגשים חינוכיים, אותם ראוי שנלמד מאברהם אבינו עליו השלום:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הדקדוק ידוע למה כפל ואמר אברהם הוליד את יצחק?...

השאלה הבולטת מיד בתחילת הפרשה, היא, מדוע ישנה כפילות: אם יצחק הוא בן אברהם, ברור שאברהם הולידו! נאמרו בכך תשובות מספר, וגם רבינו כאן, בספרו "אם למקרא", השיב תשובות משלו. לאחר מכן מזכיר רבינו את תשובת ר' אברהם אבן עזרא:

והראב"ע ז"ל כתב "הוליד את יצחק", כלומר גידל ורבה, כמו "יולדו על ברכי יוסף".

הראב"ע, אומן העברית, מציג משמעות נוספת למילה "הוליד". אנו מוצאים שימוש במילה זו גם במשמעות של "גידול הילד". אמנם אין הדבר פשוט:

והקשה הרב חוט של חסד ז"ל (ר' אליהו הכהן מאיזמיר, המאה ה-17-18), דפשיטא שהוא גדלו בהיותו בנו, וכל שכן בן ידיד וצדיק!

וכי תעלה על דעתנו שאברהם לא חינך? והלא נאמר לעיל בפסוק שהבאנו שהחינוך היה אחד מסימניו הבולטים של אברהם! מתרץ רבינו שני תירוצים:

ולעניות דעתי נראה, דבא לרמוז מה שאמר התנא באבות "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", שלא תאמר, אבא ואבי אבא חכמים וצדיקים, ובודאי גם אני אלך בדרכם, אלא צריך לעמול ו"לא יגעתי, ומצאתי - אל תאמין!",...ומינה (=ומזה, נלמד מכאן), שהאדם צריך לגדל ולחנך את בניו בדרך התורה ולא לסמוך על עצמו לומר מכיון שאני צדיק גם בני בודאי מעצמו ילך בדרכי. וזהו מה שחידש הכתוב...אברהם הוליד את יצחק וגדל אותו עד שהיה לצדיק גדול.
יש כאלה המרשים לעצמם להעביר את החינוך ל"אוטומט". הם מסתמכים על אופי המשפחה, האחים הגדולים, היישוב והמוסד החינוכי, שיוציאו מילדיהם את התוצרים הראויים ביניהם. אברהם אבינו, המהפכן הגדול, שהיה לדמות ומודל בעולם, יכול היה להשען על זה, ולהניח שבנו יצחק ירצה ללכת בדרכיו, ולא לטרוח בחינוכו. מחדשת התורה: אברהם הוליד=גידל וחינך, את יצחק.

הסבר נוסף:
עוד יש לפרש לפי דברי הראב"ע ז"ל, שבא לרמוז...שחייב אדם ללמד תורה גם לבן בנו. וזהו מה שחידש הכתוב, שאפילו שהיה יצחק אבינו צדיק גדול,...בכל זאת אברהם לא סמך על יצחק בנו, ויחד אתו דאג לגדל את בניו ליראת ה', וזהו אברהם הוליד "את" יצחק, כלומר "עם" יצחק, שהוא ג"כ גידל וחינך אותם לתורה, אלא שלא הצליח רק יעקב ולא עשו.

המילה "את" בתורה, משמשת לעיתים במובן דומה למילה "עם". גם כאן מחדש ראב"ע, שאברהם אבינו לא זנח את דרך החינוך לאחר שבניו בגרו, אלא היה שותף מלא גם בחינוך נכדיו. גם כאן מאירה לנו התורה את הדרך. חינוך הוא מהלך רב דורי, וככל שאדם יכול להיות שותף ומעורב בו, לפי הזמן והעניין, חובה עליו לעשות כן.

"עטרת זקנים – בני בנים". שנזכה.

שלוש הבטחות לגאולה

שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש בראשית כידוע מתווה לנו את הדרך לעתיד. מעשה אבות סימן לבנים. התהליכים שעברו אבותינו, כובשים לפנינו – ילדיהם – את הדרך לתיקון העולם. במעשיהם, בהנהגתם, בדיבורם, בשיחותיהם, בדיבור הקב"ה אליהם ועוד, מהכל עלינו לקחת הדרכה ולהבין כיצד לפעול נכון כישראלי בעולמו של ה' יתברך. בפרשתנו מוצא מוהרח"ך (כינוי של ר' רחמים) רמז להבטחות לגאולה (מנחת כהן):

(כו, ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. יש לפרש ע"פ מה שכתוב במדרש...על פסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",...אמר לו (ליעקב אבינו) הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה וכו' ע"ש.

אנו רגילים לומר "עליה" בבואנו אל ארץ הקודש, וירידה בתהליך ההפוך. אנו מובטחים שירידתנו אינה נצחית, וסופנו להגאל. כיצד? ישנן כמה אמירות של חז"ל:

ועוד אמרו ז"ל בגמ' "כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ועוד מצד אחר אנו מקוים לגאולה, מחמת שהשכינה עמנו בגלות, כדכתיב "בכל צרתם לו צר". ועוד מצד ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגאלנו.

3 הדרכות וכללים אלה, רמוזים בפרשתנו, בדבריו של ה' ליצחק אבינו:

 וזהו שאמר "וירא אליו ה'" - ליצחק אבינו אבי האומה הישראלית – "ויאמר אל תרד מצרימה", שלא תהיה לך ירידה החלטית ח"ו בגלות ע"י הצרות והמצוקות שעושים אומות העולם לישראל, אלא סוף כל סוף תהיה לישראל עליה בביאת הגואל שאין אחריה ירידה.

קודם כל ישנה הבטחה – אתה לא יורד לעולם. גם כשיש ירידה היא זמנית בלבד,

וזה ע"י ג' דברים, א) מצד התשובה שעושים ישראל,...ותנאי התשובה הם שבעסקי העולם הבא יראה עצמו כאילו הוא "אזרח", ונותן דעתו על כל דבר לעשותו על צד היותר טוב. אבל בעסקי העולם הזה, יראה עצמו כאילו הוא "גר", ויסתפק בהכרחי ולא ירדוף אחרי המותרות. וזהו שאמר "שכון בארץ אשר אומר אליך", היא הארץ העליונה שהיא עוה"ב, תראה עצמך שהיא עיקר השכונה שלך, ולהפך בעסקי העוה"ז "גור בארץ הזאת", שתראה עצמך כאילו אתה "גר".

ה' לכאורה כופל את דבריו ליצחק: "שכון בארץ" ו"גור בארץ". מה המשמעות? מסביר רבינו, שיש בכך רמז לשתי ארצות, עולם הזה ועולם הבא. באחת תהיה אזרח, חי פעיל ומשפיע, ובשני תנהג כגר, כאורח, המגיע לזמן קצוב בלבד. כך תשמור על עיקר ותפל בחייך, וממילא תפעל בטוב.

ב) מצד שהשכינה עמנו בגלות אנו בטוחים להגאל, וזהו "ואהיה עמך", וע"י זה "ואברכך ונתתי לזרעך" וגו'.

גם השכינה הקדושה בצער איתנו, וכמו שהיא רוצה להגאל, כך היא רוצה לגאולנו.

ג) מצד הבטחת הקב"ה ושבועתו. וזהו שאמר "והקמותי את השבועה" וגו'.

ה' יתברך נשבע לגאול אותנו. זו שבועה שאין אחריה ערעור והרהור.

וע"י ג' סיבות אלו אנו בטוחים שלא תהיה לנו ירידה החלטית בהיותנו בגלות החל הזה חס וחלילה ועתיד הקב"ה לגאלנו במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן.

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו?

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

יצחק אבינו חושש מהרעב. הוא מנסה לאחוז במנהג אברהם אביו, ולרדת מצרימה. הקב"ה מתגלה אליו, ומבטיח לו שישמור עליו גם מבלי לרדת למצרים, וכך מבטיחו (בראשית פרק כו)

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

מעבר לקיום המקומי כאן, אתה תגדל ותפרח, וממך תצא ברכה לעולם כולו.
בנקודה זו מעמיק רבינו מוהרמ"ך:

קשה, דבעוונות הרבים עינינו רואות וכלות, כי זה כאלפיים שנה, ואנחנו פזורים בכל קצות תבל למרמס כל רגל, ואפילו בימים שישבו ישראל על אדמתם לא נמצא שנתברכו עמי הארץ בישראל!

שואל הרב: האם זו ברכה שנתקיימה? לכאורה אנו רואים את ההיפך, גם בימי הגלות, ואפילו בימי ישיבת ישראל בארצו, בימי בתי המקדש! אלא , מציע הרב, יש להתבונן כך בדברים:

ויש לומר דהיא ברכה לעתיד לבוא, בשוב ה' שיבת ציון, כי אז כל העמים יתברכו בישראל בגשמי ורוחני ככתוב בנביאים, ובישעיה בייחוד.

דבר ראשון, ניתן לומר שמדובר על הבטחה עתידית. אמנם בימי הרב מדובר על משהו עתידי, אך בימינו אנו רואים את התגשמות הדברים, כאשר עם ישראל מעניק לעולם חידושים חומריים עד בלי די, ומעבר לכך מאתגר מוסרית הרבה נורמות הקשורות לניהול מדינות בצורה ראויה, מוסרית וישרה יותר (למרות שיש עוד על מה לעבוד, כמובן). עיינו בספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א, למשל.

ועוד יש לומר שגם בזמן הזה, זמן הגלות, המסחר כולו כמעט נתון ביד ישראל, והצלחת כל המדינות כמעט תלוי במסחר, ונמצא כל העמים מתברכים בישראל. ועוד...שנמצא בישראל עשירים גדולים בנקאים שמלויים למלכויות ולהעם לכונן עסקיהם, ונמצא כי עסקיהם מתברכים על ידי ישראל.

מוסיף הרב: גם בגלות, ענפי המסחר והבנקאות (עולם ההלוואות, בעיקר) נמצא בידי ישראל, ובכך ישנה תנועה כלכלית בעולם כולו. די לציין דמויות כמו דון יצחק אברבנאל, דון יוסף נשיא ועוד. אפילו בעשורים האחרונים היה מצב בו רוב שרי האוצר של אירופה, היו ...יהודים.
אולם ישנו פן של ברכה, שמתעצם דווקא בגלל הגלות:

ועוד יש לומר שמתברכים עמי התבל על ידי פיזור ישראל ביניהם, שיזרעו בהם המידות הטובות, הצדק והיושר והאמת. וכמו שיראה כל קורא בדברי ימי העמים, שהיו רובם ככולם כמעט פראים, ורק על ידי הפצת ישראל ביניהם, נפקחו עיניהם, בצדק ובדעת ובאמונה.

רבים מהעמים בעברם היו ברברים: אירופה, חצי האי ערב ועוד. עם התפשטות ישראל בגלותם, והעתקת העקרונות המוסריים שלנו (גם אם באופן חלקי ומעוות), האנושות התעלתה והחלה לייסד נורמות של מוסר בחיי החברה שלה. אמנם ישנן מעידות, ובמאה האחרונה ראינו כי הטבע החייתי לעיתים מתעורר, ובאופן מפלצתי, אולם העולם שמדכא התפרצויות כאלה, הושפע מעם ישראל, ולכן מתאמץ לרסן גילויים כאלה.
הברכה הרוחנית והגשמית של עם ישראל היא לסמל ולמופת על השגחת ה' עלינו, הדרכתו אותנו, ועלינו לראות בכך שליחות ותפקיד כלפי האנושות כולה.

מי הוא הרמאי?...

מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר' שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

עם תחילת דרכם של יעקב ועשו, מתארת לנו התורה את יעקב כאדם שמסור ללימוד התורה בהתמדה גדולה, וכן כמי שמידתו היא תמימות, וממילא ישרות. לאור פתיחה זו, מקשים רבים בשאלת גניבת הברכות מעשו, כפי כותב רבינו (חלק א, אות ב):

מקשים איך כתוב "ויעקב איש תם" והוא לקח במרמה את הברכה מעשו!

הרב מקיקץ מאיר נקודה חשובה בפתיחת תשובתו:

נראה לי לפרש דבאמת משם ראיה שהיה איש תם ואינו מעונין כלל בתחבולות, שאם הוא רמאי ח"ו איך יבוא לקחת הברכה מאביו בקולו המוכר לכל שהוא יעקב, וכמו שאמר אביו "הקול קול יעקב", הלא הרמאי צריך להתחפש ולשנות קולו שיהיה דומה לקולו של עשו שלא יכירו אביו!

עצם העובדה שיעקב בא ומדבר בקולו הרגיל (בין אם מדובר על צליל הקול, ובין אם מדובר על הסגנון של יראת שמים, עיינו במפרשים), מראה שהוא מנסה לחשוף את עצמו לפני יצחק אביו.

אבל יצחק אבינו לא מבין, ומברך אותו.

מדוע?

מסתבר שלעשו היה חשש שיעקב ייקח לו את הברכות...
ומה שאמר הכתוב "בא אחיך במרמה" נראה לי לפרש והוא הנכון, כי תיבת "במרמה" אינו מוסב על יעקב חלילה אלא מוסב על עשו, כי במרמה שעשה עשו, בא אחיו ויקח ברכתו! וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שעשו ציוה לאביו שבזאת יכיר הבא אליו שהוא עשו בבואו אליו בקולו של יעקב, כי אם יבא יעקב במקומו ודאי יתחפש בקול עשו, ומזה ינקש וילכד שהוא רמאי,...

יצחק אומר לעשו "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". בפשט, מי שבא במרמה הוא יעקב. אומר רבינו: חלילה! האות "ב" של "במרמה", אינה תיאור אופן, אלא במשמעות של "בשביל/בגלל", כמו שמצאנו בכמה מקומות (הושע יב, יג ועוד). וכך אומר יצחק לעשו: בגלל המרמה שלך, יעקב הצליח! ומהי המרמה?

רבינו מביא פרט בשם "חכמינו ז"ל". מצאתיו בדברי הבית הלוי (הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, וולוז'ין, המאה ה-19), על פסוק כב:

וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו.

לעשו היה ברור שאם יעקב יבוא, הוא בודאי ישנה את קולו כדי להצליח ברמאותו, ולכן הוא סיכם עם יצחק אביו סימן: אני אדבר בקולו של יעקב!! ואז יעקב נכנס, ומדבר...בקולו של יעקב:

ומזה אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" - זה אות חותך שזה עשו כאשר צוני, ולא יסף לחקור עוד! אבל יעקב הלך בטח בתומו בקולו כי הוא איש תם, וכל מרמת העורות עשתה אמו והיא שהלבישתו, ולא נתנה לו שיתלבש הוא בעצמו בהם, כי היא מכירתו שהוא תמים ואולי יניח איזה מקום בידיו ומחלקת צואריו בלי כיסוי.

דווקא תמימותו של יעקב, היא זו שסייעה לו לקבל את הברכות. גם את כיסוי העורות עשתה אימו, כי היא מכירה את בנה, שינסה להכשיל באופן עקיף את לקיחת הברכה.

בזה הדבר מתברר כי אכן זו היתה תוכנית שמימית שיעקב יזכה גם בברכות החומריות של עשו, וכפי שהורתה לו רבקה אמנו.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2022

מנהיגות ראויה!

 מנהיגות ראויה / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו אלטר מזוז זצוק"ל

בשיחה בין אברהם לבני חת, מתגלית הערכה הדדית, המלווה בהשתחוויות ובתארי כבוד. אחד מהתארים אותם בני חת מעניקים לאברהם אבינו הוא (כג, ו):

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ.

נשיא אלהים עוד ניתן להבין, כאדם המכובד מאד, מצד מעלתו הרוחנית. אולם מה משמעות התוספת "בתוכנו"? וכי תואר זה הוא תואר הקשור דווקא לבני חת? הלא לכאורה זו מעלה עצמית של אברהם אבינו! מבאר רבינו:

נשיא אלקים אתה בתוכנו. לכאורה מלת "בתוכנו" אין לה מובן, ונראה לפרש ע"פ מה שפרשו רז''ל, שאין לאדם ליקח שררה לעצמו על הצבור, אלא ברשות הצבור עצמו.

חכמינו לימדו אותנו שיש להיוועץ עם הציבור לפני מינוי שררה כלשהי, כמו שמצאנו ששאל ה' את משה והעם על מינוי בצלאל לבניית המשכן.

וכמו שכתב מהרח"פ (מורנו הרב חיים פלאג'י) על הפסוק "זכרני ה' ברצון עמך" (תהילים קו, ד) דהכוונה אחרי שאמר ש"אשרי שומרי משפט" וגו', לכך אמר "זכרני השם", לזכות לעשות משפט עבדו אבל בתנאי "ברצון עמך".

דוד המלך עליו השלום מבקש מהקב"ה להמשיך למלוך על עם ישראל, ולעשות את משפטם, אולם הוא מתנה זאת בבקשה נוספת, והיא שרצון העם יהיה כן.

הסיבה לדרישה זו היא יעילות המנהיגות. מנהיגות המגיעה מתוך הסכמת העם, תוכל לפעול טוב יותר למען העם ששלח אותה. העם מצידו יהיה עסוק בשיתוף פעולה, ולא במאבקים נגד השלטון.

...אך אם האדם יתכוין לשם כבוד, יבא להשתרר על הצבור בכח. והנה כשאדם משתרר על הצבור בכח אז ע"י זה, הצבור לא יהיו מכירים בו, והם לא יפנו אליו, ואינם חושבים אותו שהוא באמת מנהיג שלהם, ורק הוא עושה מה שיכול לעשות בכחו וגבורתו,

כשהעם לא בחר את השלטון, התחושה של העם היא שהמנהיג אינו מייצג אותו, אלא רק את האגו שלו עצמו, כשמדובר במלך ברוך כישרונות, שהשלטון אינו אלא עוד יעד בדרך להוכיח את יכולותיו ברבים.

אברהם אבינו אינו נוהג כן, אלא מגלה מנהיגות הקשורה לעמים היושבים בכנען, והם גם מרוממים ומנשאים אותו, כך שישנו דיבור פורה ביניהם:

ולזה אמר "נשיא אלהים אתה בתוכנו" וגו', היינו בהסכמתנו, וממילא אתה כאילו ממש בתוכנו, ולא שאין אנו חושבים אותך לנשיא עלינו וכאילו אתה מובדל ממנו, אלא ממש בתוכנו ולכן "במבחר קברינו קבור את מתיך".

הכבוד לו רוחשים בני חת, נובע מתוך זה שאברהם הוא "בתוכנו", הוא מקבל את הכבוד והמעמד בהסכמת כולנו. ממילא נח לנו להיענות לבקשותיו, ולתת לו את מבוקשיו.

ועם ישראל זקן, בא בימים...

 ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

כותב רבינו (מנחת כהן כד,א):

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים, רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים עד היום הזה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל, הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.

מה סודו של העם הזה?

רבינו מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:

והתשובה לזה, היא כי ע"י שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.

הסוד הוא - מסירות הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.

הפסוק המצמרר הזה, הוא המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?

וזהו שאמר "ואברהם" הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...

המדרש אומר שהמילה "ימים" רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים", שאת גליו הזכיר לעיל).

ואברהם - עם ישראל (ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם" או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.

אמנם, מחשבה כזו עלולה לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?

ושמא תאמר עד מתי יארך זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" ...

הרב מביא בהקשר זה את הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות, חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:

ואם כן, מאחר שאנחנו רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.

ואכן אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

כמה באמת שווה מערת המכפלה?...

 כמה באמת שווה שדה המכפלה? / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו משה כלפון משה הכהן זצוק"ל

לאחר סיום משא ומתן מפרך בין אברהם לבני חת ועפרון בראשם, עפרון שולף את תג המחיר הגבוה, 400 שקל כסף, ואברהם משלם, משלים את העסקה וקובר את שרה. הביטוי המוצמד לדברי עפרון נראה מוזר (בראשית פרק כג, טו):

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

הדבר תמוה: לפני רגע היו מוכנים לתת אדמה בחינם, ועם לחציו של אברהם המחיר הפך להיות חסר פרופורציה? ואם כבר מגיעים לסכום כזה, מדובר בסכום נכבד ביותר, ומדוע אומר עפרון "ביני ובינך מה היא"!

ר' כלפון משה מציע כאן מספר כיוונים (יד משה, סי"ד):

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. קשה, דסך כזה לפי ערך הימים ההם לא קטן הוא. ועם כי יש לומר דבין אברהם לרעהו אינו נחשב לערך גדול, או שעפרון היה עשיר גדול ולגבי דידיה אינו נחשב,

תשובה ראשונה, פשוטה: זה שיח בין שני עשירים, שסכומים כאלה אינם נחשבים כלל בעיניהם, אך עדיין, מה לגבי הרצון הראשוני שהיה, לתת את השדה במתנה?

הרב מציע כיוונים שמסבירים שעפרון נהג ברמאות; אכן הקרקע היתה שווה פחות, אך עפרון רימה אותו באופנים שונים, ולא נאריך בכיוונים אלה, אלא נתמקד בכיוון מפתיע אחר:

ועוד יש לומר דגם עפרון דבר כן רק בצחוק וכאלו אמר ארץ שאין בה כל ערך, ועל דרך ההיתול וההפלגה אמרה ששוה ד' מאות שקל כסף. ואולי באמת היתה שזה רק ארבעה שקלי כסף;

באמת הקרקע לא היתה שווה הרבה כלל. עפרון רואה את אברהם מתעקש על רכישת השדה, ואינו מבין, מה הטעם להתעקשות? "יודע מה", אומר עפרון לאברהם, "יאללה, אתה כל כך מתעקש - קח! 400 שקל כסף, וסגרנו!". בת שחוק מרחפת על פניו של עפרון, אולם כנראה שהלסת שלו נשמטה, כששמע את תשובת אברהם: "סגור. אני מארגן לך את הכסף".

פרשנות כזו מרוויחה על הדרך עוד כמה נקודות, ואחת מהן היא עניין התיאור הארוך בנוגע למה שהיה כלול ברכישה:

... ובזה אתי שפיר גם כן מה שאמר אחר כך ריקם וגו' ובל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו וגו', ולכאורה קשה שאם סתם העצים בכלל השדה לאיזה צורך ביאר זה הכתוב, ואם אינם בכלל מדוע נכללו. אך להאמור (כלומר, לפי הנ"ל) אתי שפיר (בא טוב, מובן הדבר) ובאמת אינם נכללים, אך בראות עפרון ובני חם את הסך הגדול אשר שילם אברהם עבור זה צירפו מה שיוכלו לצרף כדי לקרב הדבר מעט אל האמת.

לעפרון וחבריו יש נקיפות מצפון מסוימות: מכרו בשווי אדיר נכס פעוט ערך. כדי קצת להפוך את העסקה להגיונית, ואולי גם קצת כדי להרגיע את מצפונם, הם מותחים את תוכן העסקה עד כמה שניתן, וכוללים עוד כמה פרטים בחבילה שרכש אברהם.

מפה נלמד עד כמה היתה גדולה תשוקתו של אברהם אבינו לרכוש את שדה המכפלה, מתוך הכרותו את גדולת המקום וקדושתו.

הטבע הלא טבעי של אברהם

הטבע הלא-טבעי של אברהם / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו רגילים להסתכל על גילו של אברהם בשעת לידת יצחק, כדבר מופלא וניסי. אבא צעיר בגיל מאה! אבל הדבר לא ברור, כפי ששואל רבינו:

ותלד לו את זמרן וגו' (כה, ב) - זה כמה שנים נתקשיתי: כיון דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי (ברכות דף נ"ח ע"א) איך הוליד אברהם אבינו ע"ה מקטורה כמה בנים זמרן ויקשן וכו', שהיה אז אברהם כבן מאה וארבעים שנה? ואם בהיותו בן מאה שנה אמר: "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, י), אם כן איך הוליד בן מאה וארבעים, כי מה צורך לנס הזה?

חז"ל אומרים כלל: אין נס לבטלה. אם נס נעשה, הרי שיש בזה צורך. לפי זה עולה שאלה: לידת יצחק היתה נצרכת לעולם, לבניית עם ישראל, ולכן הגיוני שיעשה ה' נס וייתן לאברהם בן הגם שהוא בן מאה. אך מה הטעם לעזור לו להוליד עוד ילדים בגיל 140??

מחדש רבינו, שאכן אצל אברהם זה לא היה נס:

ומכאן ראיה למה שכתב רש"י ז"ל דאומרו "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, יז) אין זה בלשון תימה, עיין עליו.

כבר רש"י שם אמר במפורש כי בשורה זו לא הפתיעה את אברהם אבינו מצד גילו.

לפי זה טבעו של אברהם אינו שונה מטבע דורו:

ויוכל להיות כי אברהם אבינו ע"ה שנקרא "האדם הגדול בענקים" (בראשית רבה יד) היה כוחו כדורות הראשונים שהיו מולידים בני ת"ק שנה ואינו בדרך נס.

בספר יהושע (יד, טו) ישנו ביטוי "האדם הגדול בענקים". בפשט ניתן לומר שמדובר על ענק בשם "ארבע", שעל שמו הקריה. חז"ל מלמדים שמדובר על אברהם אבינו. לומד מכך רבינו שהדבר מגלה גם על תכונתו לנהוג כדורות שלפניו ,שיכלו להוליד גם בגיל מאות שנים.

אם כן, כיצד נוכל להסביר את תמיהתה של שרה למשמע בשורת הלידה?

ומה שאמרה שרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" (לעיל יח, יב) אין הכוונה שמצד זקנתו אינו מוליד, רק שתמהה היעשה נס זה לי בזה הזמן שאדוני זקן מה שלא נעשה מקודם?

בפשט הדברים נראה כי שרה אימנו תמהה על לידה קרובה, הן מצד עצמה והן מצד בעלה. למעשה לאור חידושו הנ"ל של הרב, נראה כי התמיהה בעניין הגיל היא רק ביחס לעצמה. לגבי אברהם התמיהה היא אחרת: למה ה' חיכה לעשות איתי נס כזה רק כאשר אברהם בעלי בן מאה?

לאור דברי רבינו מתגלה מעלתו של אברהם אבינו לא רק בכוחות נפשו האדירים, אלא גם באופן שהדבר מקרין על גופו ובריאותו.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2022

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

המשכן - אמצעי או מטרה?

  בס"ד המשכן – אמצעי או מטרה? / לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל המשך העיסוק בקרבנות בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכלל...