נס או ברכה?

 בס"ד

נס או ברכה? / להפטרת פרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ברכת אלישע הנביא שגרמה לשפע של שמן לאשה שהסתבכה בחובות, שפע של שמן שאיפשר לה להחזיר את חובותיה ולהינצל ממאסר ועבדות. בפשט הדברים הנס קרה אך ורק בגלל ברכת אלישע הנביא, אום רבינו מוצא רמזים המעידים על אופיה המבורך של אותו האשה (אות כד):

"ויאמר מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן" (מלכים ב ד, ב) שמעתי פירוש בזה בתוספת נופך ממני והוא: שאל אותה אלישע על הפרשת תרומות שהן שלשה דרגות בתרומה, אחד מארבעים, אחד מחמישים, ואחד מששים, מה היא עושה, ובאיזה דרגה היא מפרישה,

מהתורה, אדם הנותן "תרומה גדולה" לכהן יכול לתת אפילו גרגר חיטה אחד ללא קשר לכמות התבואה שצמחה לו. חכמים קבעו שלוש רמות של נתינה: עין טובה – אחד מארבעים, עין בינונית – אחד מחמישים, עין רעה – אחד מששים.

לפני שאלישע מורה לה להביא כלים עבור השמן הוא תוהה על טבעה: האם היא בעלת אופי של נתינה בעין טובה? וכך הדבר רמוז:

ואמר לה יש "לכי" (כתיב) גימטריא ששים וקרינן "לך" גימטריא חמשים, שלא רצה להסתפק אולי היא מפרישה אחד מששים שלא תתבייש, ואמר לה "לך" מספר חמשים והוסיף יו"ד שלא נקראת, אולי היא עושה אחד משישים.

אלישע שואל אם היא בעלת עין בינונית. כוונתו לשאול: האם את ממי שנותנים בעין רעה? כדי לא לבייש ולהכלים אותה השאלה ברמז. הנביא רומז זאת בקרי ובכתיב. המילה נקראת "לך" כלומר – אחד מחמישים, מידה בינונית, אולם כתוב "לכי" כלומר – אחד מששים, מידה רעה.  אלישע מנסה להבין מה הנהגתה במצוות התרומה. ומה היא עונה לו?

והיא ענתה לו אין לשפחתך "כל" דהיינו מספר חמשים, ובודאי שלא אחד מששים כחשבון "לכי", אלא כי "אם" אסוך שמן, "א'ם" אחד מארבעים דהיינו שהיא נותנת בעין יפה. ומאחר שהיא רגילה לתת בעין יפה מגיע לה הברכה בעין יפה,

האשה הצדיקה עונה לנביא: חלילה! אני מן הנותנות בעין טובה! לא בינונית ובטח לא רעה! אם כן, בבחינת מידה כנגד מידה, ראויה היא לברכה מה' בעת צרתה.

הנביא שומע את הדברים, ומברך אותה:

ואמר לה להכין כלים רבים אל תמעיטי, ויהיה לה שופע גדול.

זכות טוב לבך וחסדך עומד לך בעת צרתך, ומתוך כך לישועה מעל הטבע: הביאי כלים רבים, וכד השמן ימלא אותם ללא הפסקה.

נמצא כי ברכה של הצדיק יחד עם מידות טובות ונאצלות היא זו הגרומת לשפע האלוקי לחול ולרדת.

מה שווה ארמון ריק??

 בס"ד

מה שווה ארמון ריק?? / להפטרת פרשת נח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת נח היא הפטרת נחמה המבטיחה לעם ישראל כי הזעם על חטאי ישראל אינו נצחי, וה' אף נשבע על כך שכמו שמי נח, המבול,  היו תופעה חד פעמית - כך גם הזעם.

אחת מההבטחות היא הגדלת גבול ישראל והרחבת מקום הישיבה של העם (ישעיהו נד, ב):

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי...

הרב צבאן זצ"ל (נפש חיה אות לא) מדקדק במילות הפסוק:

יש לדקדק דיספיק לומר "הרחיבי אהלך"!

המילה 'מקום' נראית כמיותרת בפסוק, ומה באה להוסיף?

ואפשר לומר על פי מה שפירשו חז"ל מה שאמר בלעם לישראל (במדבר כ"ד כ"ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", ואמרו במדרש (סנהדרין קה, ב) "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", שחביבותם של בתי כנסיות ובתי מדרשות אינה אלא על ידי 'משכנותיך', שבאים ושוכנים בהם לבוא כל יום להתפלל בוקר ערב וצהרים, ולא לצבוע אותם במיני הידור ואינם באים להתפלל רק בשבתות ובחגים,

בברכתו, משבח בלעם הרשע את בתי הכנסת ובתי המדרש של עם ישראל. ברכתו אף מתייחדת בעמנו כפסוק שבו אדם נכנס לבית הכנסת בבקר. מחדש רבינו בלשון הברכה: המילה 'משכנותיך' אינה רק תקבולת למילה 'אהליך', אלא מבטאת גם פעולה, השתכנות, ישיבה בפועל! שבחו של ה'אוהל', בית הכנסת, הוא לא ביופיו וגודלו של המבנה, אלא בעוצמת וכמות התוכן – הנוכחים הבאים לעבוד את ה' במקום.

רבינו מעביר ביקורת על אנשים וקהילות שמעדיפים השקעה רבה בשיפור חזות ויוקרת בית הכנסת, אך לא טורחים בייעוד האמיתי, להגיע ולמלא את המבנה בתפילות ובשיעורי התורה:

כי עדיף להיות אפילו אוהל ומתפללים בו יום יום, ויש בו מורא שכינה, מלהיות משכן ובנין משוכלל והוא ריק מהציבור.

עדיף אוהל מלא מהיכל מפואר ריק! מה התועלת במבנה הבנוי כארמון ואינו מבצע את התכלית לשמה הוא נבנה? וזהו הרמז בנמצא במילה 'מקום' בהפטרה:

ולזה אומר הנביא "הרחיבי מקום אהל'ך" אלו בתי כנסיות, "ויריעות משכנותיך" אלו בתי מדרשות, אבל העיקר הוא כשיהיו הרבה מתפללים ואין מקום מספיק לכולם, אבל להרחיב בתי כנסיות ולשכללם ללא תועלת אין בזה שום חשיבות.

הנביא מוסיף את המילה 'מקום' כדי לבטא את המטרה האמיתית של כל שיפוץ ותיקון של בתי כנסת ובתי מדרש: יצירת מקום שיכיל את המתפללים והלומדים הרבים. כלי יפה ללא תוכן אינו שווה דבר. יש לדאוג למימוש המטרה של ההיכלות הללו: הגדלת תורה ותפילה.

המלחמה בקמצן שבתוכי...

 

בס"ד

המלחמה בקמצן שבתוכי... / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בעניין המוסר במלחמה עוררה את המדרש ואת הפרשנים במהלך הדורות להשליך את הדברים שנאמרו על המלחמה האמיתית, זו של צבא בצבא, גם למלחמות היומיומיות.

אחד מהניסיונות של האדם הוא במידת הנדיבות. רבים התירוצים למה לא לתת, כפי שכותב רבינו (אות ג):

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך" (כא, י). אפשר לומר על דרך שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) "וחטאך בצדקה פרוק", כי גדול כח הצדקה לכפר פשע ולהתם חטאת.

מקדים הרב: מספר דניאל למדנו כי הצדקה כה נעלה עד כדי כך שבכוחה למחול עוונות. אפילו מלך רשע כנבוכדנצאר - מחריב בית מקדשנו! - יכול לכפר על חלק מעוונותיו על ידי הצדקה.

אך האדם מטבעו מתקמץ בעניני צדקה, אם מצד חמדת ממון, אם מצד שנראה לו שאין זה הגיוני להיות הוא עובד וחוסך כסף, ויתן אותו לעני חנם.

יצר הרע מציג תירוצים שונים למנוע מאיתנו לתת צדקה: א. אוהבים את הכסף! לא מוכנים לשחרר ולוותר עליו! ב. תירוץ של "צדק": למה שאתן את מה שעבדתי בשבילו??

המלחמה המוזכרת בתחילת הפרשה היא נגד הקמצנות. מלחמה לא קלה, הדורשת מגוון כלים ותובנות שיזרזו אותנו לפתוח את ליבנו ואת כיסינו:

ולזה בא הפסוק להעיר האדם ואמר לו, "כי תצא למלחמה על אויביך" זה יצר הרע האויב הפנימי, יהיו לנגדך ארבעה דברים, ובזה תכניע עצמך להרבות בצדקה ותתגבר על יצר הרע. ואלו הן: א) "ונתנו", ידוע דתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז שהעולם גלגל, ואפשר מי שהיה נותן יהיה מקבל, ומי שהיה מקבל יהיה נותן. ובזה יתגבר על יצרו להיות בעל צדקה.

נימוק ראשון רמוז במילה "ונתנו", הניתנת לקריאה מהראש לסוף, ומהסוף לראש (תופעה הנקראת "פילנדרום"). הדבר רומז שהנותן והמקבל לעיתים מתחלפים בעמדותיהם: שהנותן נהיה מקבל, חלילה. לכן, דרבן עצמך לתת כל זמן שאתה יכול.

ב) "ה' אלהיך", לרמוז מה שאמרו חז"ל (אליהו רבה פרשה כ"ד) בפסוק (לקמן כח, ט) "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום" וכו'.

ישנה הנחיה כללית לדבוק במידותיו של הקב"ה. דבקות במידות מובילה לדבקות בו יתברך. נתינתו של הקב"ה היא המובילה אותנו לתת ולהעניק.

ג) "בידיך", ירמוז מה שאמרו חז"ל האדם נברא בחמש אצבעות, ואחד מהם (גודל) מופרד לבדו, לומר לך שיכול האדם ליתן ב' מעשרות דהיינו מדה חמישית. זהו "בידיך" שיראה סדר אצבעותיו הקבועים בידו ועל ידי זה יתגבר על יצר הרע לתת צדקה.

בבריאת האדם נאמר (תהלים קלט, ה):

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה

כביכול בריאת האדם היתה עם "ידו" של הקב"ה. ביד ישנה חלוקה של האצבעות לארבע אצבעות והאגודל בפני עצמו. כלומר: חמישית נבדלת מכל השאר, כמו הצדקה, שיש לשאוף לתת חמישית מהכנסותיך לצדקה. תתבונן בידך – ותזכור את השאיפה.

ד) "ושבית שביו", ירמוז מה שאמרו חז"ל על פסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שחלק העני הוא פקדון אצל העשיר, ומה שנותן לו משלו הוא נותן. וזהו "ושבית שביו", מה שראוי לעני הוא שבוי אצלך ואתה צריך להחזיר לו

העשיר אינו אלא צינור בשביל העני, ודרכו מזרים הקב"ה את הברכה לעני. חלקו של העני "שבוי" אצל העשיר. כאשר אדם שם לב לכך, הוא "משחרר" את הכסף, ובזה אינו מחזיק את "השבוי".

ובאמצעות ד' דברים הללו יכנע לבבו ויהיה רחמן ובעל צדקה ובזה יתכפרו לו עונותיו.

אם אנו מחפשים כלים ועצות להרבות בזכויות למחילת עוונות ולקבלת שנה טובה, הרי שבצדקה קיים כח אדיר זה.

מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל!

 בס"ד

מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל! / לפרשת ראה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מצוות רבות נאמרו בפרשתנו. רבות קשורות לכניסה הקרובה לארץ: כילוי עבודה זרה, גירוש הגויים משבעת העממים, וכן מצוות הקשורות לתבואת הארץ, 'מצוות התלויות בארץ'.

אחת מהן היא מצוות מעשר שני, עשירית היבול אותה מפריש החקלאי ואוכל בטהרה בירושלים.

רבינו יגלה רמז נטמן באופן שבו התורה מצווה על מצווה זו (אות ה):

"עשר תעשר" (יד, כב). אפשר לפרש בדרך רמז, עש'ר גמטריא 570, אם אדם יוציא העשירית מזה הוא חמשים ושבע, כחשבון ז'ן, לרמוז שיש לו לאדם להיות הולך בדרכיו יתברך, מה הוא רחום גם הוא יהיה רחום, זן ומפרנס להזקוקים לפרנסה.

כלל יסוד לנו בעבודת המידות: אם רצוננו לדעת מהי הדרך הנכונה – עלינו להתבונן כיצד נוהג ה', ולהדבק בדרך זו. הקב"ה זן ומפרנס לכל. מקור החיות והברכה. בדבר זה עלינו לדבוק בו ולדאוג לפרנס את הזקוקים לכך. היכן הדבר רמוז?

וזהו "עשר תעשר", רוצה לומר 'תעשר' תיבת 'עשר'.

תעשר – תוציא עשירית – מהמילה 'עשר'. יוצא המספר 57 שהוא בגימטריה 'זן'. (בשיפולי גלימת הרב נוסיף שאם נשים לב נבחין שמילה זו – 'זן' - רומזת לשמות ה' 'אל הויה', והדברים נפלאים, ועולים בקנה אחד).

מכיון שנתגלתה לנו דרך רמז זו, נראה כי היא גם נכונה בכיוון השני: ל'עשר' את המילה 'מעשר':

וכן בהיפך אם נוציא המעשר מתיבת תעש'ר (970) הוא צ"ז (97) כחשבון זמ'ן, לרמוז שיש לו לאדם לתת צדקה מן ממונו, כי אין לו בטחון בממון שלו והזמן הוא בלתי נאמן, וכמו שדרשו בגמרא (שבת קנא, ב, על דברים טו, י) "כי בגלל הדבר הזה", גלגל הוא שחוזר בעולם.

על הפסוק בפרשתנו המדבר על נתינת הלוואה לעניים לקראת שנת השמיטה, התורה מבטיחה ברכה ומניעת הפסד למלווה. חז"ל עמדו על הלשון הלא רגילה "כי בגלל" (ביטוי יחידני בתנ"ך!) ודרשו ממנה מוסר: העושר לא מובטח לאיש. האדם עלול להיות לעיתים למעלה אולם חלילה לעיתים למטה. אומר לנו הקב"ה: תעשר בזמן! כשיש לך יכולת וברכה! היום תוכל לתת ובשפע – ומי יודע מה יהיה מחר? 'עשר את המילה 'תעשר', ותמצא את הזמן הבוגדני והמתחבא.

נסתרות לשון הקודש כפי שחושף לנו רבינו מראות על העומקים הרבים עד אין קץ הקיימים בכל מילה ומושג בתורתנו הקדושה.

של מי הכסף שלי?...

 בס"ד

של מי הכסף שלי? / לפרשת בהר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתונ מרבה במצוות העוסקות בדאגה לרווחת ועזרת הנזקיים. אחת המצוות הגדולות היא מצוות הלוואה.לעיתים היא אף קודמת למצוות צדקה! לשון התורה (ויקרא כה, ל):

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:

לכאורה ישנה כאן מילה מיותרת: "עימך". אם מדובר על יהודי שידו חלילה מתמוטטת, מצב פרנסתו רע, מהו ההבדל אם הוא עימך או לא? מבאר רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך שפירשו חז"ל הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שהקדוש ברוך הוא נתן אצלך חלקו של העני בפקדון, ומה שאתה מלוה לו, משלו הוא מלוה, ולכן לא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך.

יש רעיון יסודי שאומרים חז"ל: העשיר בעל הנכסים הוא לעיתים צינור של ברכה לאנשים אחרים. הוא מהווה רק בריכה ומקור שפע. גם מה שנראה שלו, לעיתים נועד לשמש אחרים, והוא  - העשיר – אינו אלא שומר, בעל פיקדון. הרמז לרעיון זה הוא המילה "עימך" המוזכר שם גם כן.

וזהו רמז הפסוק, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו", אל תחשוב שכספו הלך? אלא נמצא "עמך" כפקדון, ואתה צריך והחזקת בו שלא יתמוטט.

המילה "עימך" המופיעה אצלנו נמצאת צמודה למילים "והחזקת בו", כביכול מסבירה התורה: מנין תחזיק בו? ממה ש"עימך", הכסף עימך (ולא העני כפי שאולי היה נלמד מפשט הפסוק). הוא אצלך מונח כפקדון. אם תזכה למלא את תפקידך זה, הרי שבזה תוכר כשומר נאמן, ותהיה מקור ברכה הגדל ומתרחב בע"ה.

זאת תורת...התשובה!

בס"ד

זאת תורת ה...תשובה! / לפרשת תזריע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חומש ויקרא נקרא "תורת כהנים" בפי חכמינו. נשים לב כי פרשיות רבות נפתחות או מסתיימות עם מילה זו: "זאת תורת העולה", "זאת התורה לעולה למנחה וכו", "זו תורת היולדת", ועוד.

גם לדיני טומאת וטהרת הצרעת המתחילות בפרשתנו הוצמדה המילה "תורה". רבינו ירמוז על הקשר בין הצרעת לרפואתה, לבין החטא והתורה המתקנת (אות ה):

"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק" (יד, נד). אפשר לפרש על פי מה שאמרו רז"ל שהעוונות והפשעים שהאדם עושה גורם פגם בנשמתו ובמקום חלוקא דרבנן יהיו לו בגדים צואים, וכמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צג, א ותרגום יונתן) מה שאמר המלאך ליהושע (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליו", הם העונות שבניו לקחו להם נשים נכריות.

אחד ממנהיגי עם ישראל בתחילת ימי בית שני היה יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. בניו – כמו רבים מאד מעם ישראל שהיו בגלות בבל – התחתנו עם נשים גויות. הדבר הזה מכתים גם את נשמת אביהם. תיאור החטא מופיע כ"בגדים צואים", מטונפים ומלוכלכים. נבואה זו מגלה את התוצאה הרוחנית של החטאים. אדם נולד עם נשמה נקיה וטהורה, המשולה ל"חלוקא דרבנן", בגד החכמים. כל פגם מזהם את הלבוש הנקי.

מה הפתרון?

ועל ידי התשובה תתנקה הנשמה ונעשה כתינוק הנולד שאין בו פגם. והתשובה - אמרו חז"ל - צריכה שלשה דברים והם, צום, קול, ממון. דהיינו, לענות בצום נפשו, ולהתפלל ולהתודות על חטאיו ופשעיו וללמוד תורה. וגם לתת צדקה מן ממון של היתר,

תשובה מן החטא כוללת שלושה רכיבים למעשה, לבטא את התיקון והשינוי: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה!" כלל ברזל זה מלווה את עמנו במשך דורות ככלי לשינוי וביטול קשיים ומקרים רעים. התשובה על שלושת מנקה את ליבו של האדם, ומולידה אותו כביכול מחדש.

וידוע שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שהרי מנשה בן חזקיה המלך לא הניח עבודה זרה שלא עבד, וכאשר התעורר לתשובה המלאכים סגרו כל שערי תשובה כדי שלא לקבל תשובתו, אך השם יתברך "טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך", פתח לו נקב מתחת כסא הכבוד וקיבל תשובתו.

אחד המודלים לכוחה העצום של התשובה הוא מנשה מלך יהודה . הוא עבד את כל העבודות הזרות שבעולם, ועדיין הקב"ה קיבלו בתשובה, בניגוד לרצונם של המלאכים כולם, כביכול: כנגד כל המציאות המובנת לנו. נגד ההיגיון.

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת" גמטריא ת"ח (408) כחשבון "צום קול ממון" רמז לתשובה, היא התורה לכל אדם שנשמתו נגועה בצרעת ויש בה פגמים מצד עונותיו לכפר אשמתו ולהיות כתינוק שנולד, ואפילו "לנת'ק" מי שהתנתק לגמרי מן היהדות והאמונה כמנשה בן חזקיה בשעתו, בכל זאת כאשר יחזור בתשובה באמת יתכפר לו ונשמתו תהיה זכה ונקיה.

"צום קול ממון" (3 מילים עם אותו ערך מספרי, 136 וביחד הם 408) רמוזים במילה "זאת". התשובה רמוזה כאן. הפתרון לנקות מאיתנו כל לכלוך של חטא, כל ניתוק מה' יתברך. ולא רק ניקיון, אלא גם קרבה מחודשת. המנותק מתחבר מחדש.

יהי רצון שנזכה לתשובת אמת!

מתי המתרים גדול מהתורם?

 בס"ד

מתי המתרים גדול מהתורם? / לפרשת תרומה/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עיניו של רבינו, כרועה עדרו ברחמים, היו נתונות לצערם של הנזקקים בציבור. בפרשה זו הרב מציע מעל עשר דרשות שונות הנוגעות למצוות הצדקה! נלמד אחת מהן (אות ו):

או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט, א) "גדול המֵּעֲשֵׂה יותר מן העושה". והטעם כתבו המפרשים ז"ל לפי שהמעשה הוא מטריח גופו וסובל בזיונות וצער, וזה קשה יותר מהוצאת ממון.

בדרגות נתינת הצדקה ישנה מעלה ייחודית למי שאוסף את הצדקה מאנשים - המֵּעֲשֵׂה , זה שגורם לאנשים לעשות. הטעם לכך הוא הבזיונות שהוא סופג. בזיונות אלה לעיתים רבות כואבים יותר מהוצאת כסף. אולם - האם זה תמיד כך?

ואפשר לומר דזה דוקא כאשר המעשה הוא נדיב לב ותורם בעין יפה כדי שממנו יראו וכן יעשו, לא כן הסובב והולך ודופק על פתחי הנדיבים לאסוף מהם נדבות, אבל הוא לא נותן, לא שייך לומר עליו "גדול המעשה יותר מן העושה", כי הוא נראה עליו שממונו חביב עליו יותר מגופו, שהוא מוכן לקבל בזיונות ולא לתרום מכספו...

בקריאת שמע, מצוה ה' אותנו לאהבו בכל נפשנו ובכל מאדנו. חז"ל מסבירים ש"בכל נפשך" נאמר למי שאוהב את חייו יותר מכספו, ו"בכל מאדך" נאמר למי שאוהב את ממונו יותר מגופו. אומר רבינו: יתכן וגבאי הצדקה הזה הוא מהסוג השני, שאוהב את ממונו יותר מגופו, והוא מעדיף לספוג עלבונות ובלבד שלא יוציא אגורה ... אין בגבאי זה שום מעלה מעל נותן הצדקה, ונותן הצדקה טוב ממנו.

זהו רמז הפסוק שלנו:

וזהו שאומר הפסוק "דבר אל בני ישראל" אלו הגבאים, "ויקחו" הם תחילה "לי תרומה", ואחר כך יכולים להסתובב לקבץ נדבות "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כי ממנו יראו וכן יעשו, ועליהם נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה", וזהו "תקחו את תרומתי" שאתם תקחו חלק בראש, הזכות של תרומתי שהתרימו ישראל באמצעותכם.

אם הגבאי רוצה לזכות למעלת "גדול המעשה", עליו לתת דוגמא אישית לציבור בכך שהוא נרתם לעניין. הוא תורם בראש. כך הם נחשבים כבעלי מעלה של מסירות אמיתית למעשה החסד-גם נתינה מעצמם, וגם דאגה להפצת חסד.

מה שלי ומה לא?

בס"ד

מה שלי ומה לא? / לפרשת נשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהפרשיות הקטנות הטמונות בין פרשיותיה של הפרשה הארוכה בתורה, עוסקת בדיני מתנות כהונה. הפסוק החותם את הפרשיה הוא (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

פשט הפסוק מלמד כי האדם הנותן את מתנות הכהונה רשאי להחליט לאיזה מהכהנים או הלויים ייתן את מתנותיו. "טובת הנאה לבעלים", בשפה ההלכתית.

יחד עם זאת, הכפילות בפסוק בולטת. מדוע מציינים פעמיים את השייכות של טובת ההנאה לאדם המביא?

רבינו מביא את דברי ר' עזריה פיג'ו המתרץ את הכפילות:

הרב "בינה לעיתים" ז"ל פי' ביתור אומרו "לו יהיה" שהעולם חושבים שמה שיש להם גנוז ושמור בארגזם מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא שלהם, אבל מה שנותנים לצדקה אינו שלהם, כי הוא איננו עוד ברשותם לשלוט בו,

אדם רגיל לבחון מה שלו ומה לא שלו, לפי רמת השליטה שלו. מה שתחת ידו הוא מחשיב כשלו, ומה שכבר הוציא מרשותו – אינו שלו. התורה באה לשנות את נקודת הראות הזו:

ולזה בא הכתוב לשלול זה באומרו, כי ונהפוך הוא אלא "ואיש את קדשיו" אשר יקדיש לה' "לו יהיו", אלו נקראים 'שלו' בעצם. "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", הוא הנקרא 'שלו', כי הוא שמור לו במקום שאין היד שולטת בו, וכמאמר מונבז המלך אשר לא כן מה שיש באוצרו איננו שלו כי היד שולטת בו וגם ימות ועזב לאחרים חילו ע"ש.

אחד מהמלכים הגויים בזמן חז"ל המוזכרים לטובה הוא המלך מונבז. התלמוד (בבא בתרא יא, א) מספר עליו שהוא הוציא המון מנכסיו המלכותיים לפרנס עניים בשעת רעב. בני משפחתו התרעמו עליו שהוא מחסיר מאוצרות בית המלוכה. מונבז ענה להם שהוא שומר את הנכסים במקום גבוה ועליון יותר, בגנזיו של הקב"ה. אומר הבינה לעיתים שהמקור למעשהו של מונבז הוא הפסוק שלנו, "לו יהיה" – יישמר לבעלים - אם ייתן לה' ולכהן.

על בסיס זה מסביר רבינו:

בזה אני מבין מה שאמרו חז"ל "כשמת שמואל הקטן אמרו מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם אחריהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם אחריהם, שמואל הקטן מת ולקח כל מחמדיו בידו". ירצה (=כוונתם לומר) באו לתת ההבדל שיש בין המלכים ועשירים לבינו, כי המה במותם לא ירד אחריהם כבודם ומקנה קניינם אשר רכשו בעמלם, כי עזבו לאחרים חילם. לא כן שמואל הקטן, לקח כל מחמדיו בידו וברשותו, כי הרכוש הרוחני אשר רכש עלי אדמות מתורה ומצוות ומעשים טובים הם ירדו עמו לקבר, להתענג בגן האלהים ולהתעדן בחיי נצח.

המדרש במסכת שמחות פרק ח מצטט את דברי ההספד על התנא שמואל הקטן. חז"ל משווים בין הפרידה מאדם מכובד ועשיר לעומת הפרידה מחכם כשמואל. המלכים והעשירים משאירים משהו לבניהם, ואילו שמואל הקטן לא. פשט המדרש רוצה לומר שהעדרו של שמואל הוא מוחלט, אולם רבינו מוצא בו כיוון אחר: המלכים והעשירים טרחו כל חייהם על כבודם וכספם, ומה הם לקחו איתם לאחר מותם? כלום. עירומים באו ועירומים הלכו. שמואל לעומת זאת לא השאיר כאן כלום, כי כל קניינו נמצא בעולמות הנצח. שכר תורתו, תפילותיו וצדקותיו. כשאדם ממקד את חייו בנצח, הוא מבין מה המקום הנכון לעשות השקעות...

תרומה - נותנים או לוקחים???

 בס"ד

תרומה – נותנים או לוקחים? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פתיחת הפרשה המדברת על איסוף חומרי הגלם לבניית המשכן – נשמעת תמוהה כאשר מדקדקים במילים ( כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

דבר זה תופס מיד את תשומת ליבו של רבינו (אות א):

לשון ויקחו בלתי צודק, וראוי לומר 'ויתנו' לי תרומה. וגם תיבת 'לי' מיותרת.

שתי שאלות עולות כאן: אדם 'נותן' תרומה לעני, ולא 'לוקח' תרומה לעני. ועוד: מה מוסיפה המילה "לי"? היה די לומר "ויקחו תרומה". בהמשך יעמוד הרב גם על המילה הלא ברורה – "תרומתי", ולא סתם "תרומה".

הרב מסביר בתשובה אחת את כל הקשיים הלשוניים:

ויתכן שבא לרמוז שמה שנותנים - משלי הם נותנים ולא משלהם כי 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות',

הנחת היסוד שאיתה יוצאים לדרך היא שכל מה שיש לנו – הוא מאיתו יתברך, וגם שלו. הראייה היא שכל מה שברשותנו הוא בעצם פיקדון אצלנו.

על כן לא אמר 'ויתנו' כי כל מה שיתנו אינו משלהם שיצדק בהם לשון 'נתינה' ואמר 'ויקחו' ומפרש שלא אמר 'ויתנו' יען 'כי לי כל הארץ'. ולזה סיים תקחו את 'תרומתי' ולא 'תרומתם' גם לרמוז...כי התרומה אשר יתנו אינה שלהם רק היא תרומתי...

ה' מצוה לקחת ממה שהניח אצל עם ישראל, וזו היא תרומתי – ולא תרומתם. הרכוש הזה שייך לקב"ה גם בשבתו בבתינו

...וגם יתיישב ייתור תיבת 'לי' להורות זה כי הוא 'לי-משלי'...

בכמה מקומות בתורה המילה "לכם" נדרשת כ"שלכם", כמו בארבעת המינים, שכידוע ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאינו שלו. רבינו מרחיב דרשה זו מהמקור ההלכתי לפרשנות הפסוק: יקחו לי – משלי, כדי ללמד גם בזה שמקור הכל והטוב הוא מהקב"ה. אחרת המילה "לי" מיותרת לחלוטין. בזה למעשה התורה מציגה את המקור לדבריו הנרגשים של דוד המלך בפנייתו לקב"ה לאחר איסוף התרומות לבניית בית המקדש (דברי הימים א כט, יב – יד):

(יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:

תאיר עיני עני - ויאירו עיניך בתורה

 בס"ד

תאיר עיני עני – ויאירו עיניך בתורה / לפרשת דברים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאומו של משה, הוא מזכיר את בניית מערכת המשפט, וההיררכיה שלה. שאלות קשות לבסוף יגיעו למשה רבינו (א, יז):

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו

משה רבינו הוא הדרך להגיע לדבר ה' זו הלכה.

בדבר זה מוצא רבינו רמז גם ליכולת של כל אדם להגיע לתשובות לשאלות קשות בלימודו:

...נראה לי לרמוז עוד מה שאמרו חכמינו ז"ל (צדקה חיים סוף דרוש ט"ו להלבשה) סגולה להבין דבר הקשה בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, הוא על ידי שיתן צדקה להאיר עיניו של העני, ובזכות זה יאיר ה' עיניו להבין בתורה וליישב מה שהוקשה לו.

הרב מקיקץ מזכיר את דברי ר' חיים פלאג'י, המדבר על מעלות הצדקה. אחת מהן היא הצלחה בלימוד תורה. הקשר בין השניים הוא הארת העיניים, כלומר, עיניו של העני הנזקק עצובות וחשוכות. נותן הצדקה משמח ומאיר את עיניו. מידה כנגד מידה, אף הקב"ה יפקח את עיניך, ותזכה להבין היטב את דברי התורה שנתקשית בהם.

ממשיך רבינו:

והנה עיקר הצדקה היא להיות לשם שמים בלתי שום פניה זרה, וכמו שרמזו רבותינו ז"ל על פסוק (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה" - לי לשמי, שהצדקה לשם ה' עושה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

צדקה מושלמת היא צדקה לשם שמים בלבד, ללא כל רצון להתהדר בתואר כזה או אחר. גם הרוצה לזכות בהארת עיניים בתורה, ייתן את הצדקה לשם שמיים בלבד, ולא לשום מטרה אחרת:

וזהו שאמר "והדבר אשר יקשה מכם, תקריבון אלי" - תעשו צדקה שהיא כקרבן, כמו שאומר הכתוב (משלי כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", והקרבן הזה של הצדקה יהיה "אלי" - לשמי, ואז "ושמעתיו" - שאאיר עיניך להבין ברור כל מה שנתקשה לך.

ישנו קשר בין צדקה לקרבנות. שניהם מביאים משהו מעצמם ומרכושם. בספר משלי אף מעלה את ערך הצדקה מן הקרבנות! רומזת התורה: אם יש דבר קשה – תתן קרבן, צדקה, אבל בתנאי שיהיה אלי – לשמי. ואז תוכל להבין ולשמוע את הדבר, לזכות להארת עיניים.

 

עשיר המחזיק תלמיד חכם: מי הנדיב שביניהם?

 עשיר המחזיק תלמיד חכם: מיהו הנדיב שביניהם? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בסיוע ותמיכה כספיים, מהווה בסיס נרחב לעקרונות וטעמים למהותה של מצוות הצדקה. אחת ממטרות הצדקה המרכזיות היא צדקה לעמלי תורה, תלמידי חכמים.

רבנו מוצא בפרשה את המעלות שזוכה התורם למטרה זו (סעיף ג, על כה, ב):

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה - פירש בספר ויאמר בועז (מערכת מ' אות ד') במה שאמרו חכמינו ז"ל (פסחים נג, ב) מי שמחזיק בידי תלמיד חכם ללמוד תורה בשבילו, והוא מספק לו כדי חיותו בכספו, יזכה להיות במחיצה אחת בעולם הבא אצל החכם שהחזיק בידו שנאמר (קהלת ז, יב) "כי בצל החכמה בצל הכסף". ומלמדו הקדוש ברוך הוא כל התורה כדי שלא יגיע לו שם בושה וכלימה בהיותו עם החכמים הלומדים תורה.

חז"ל לימדו שאחת ממעלותיו של המחזיק תלמיד חכם, היא עליה רוחנית עצומה, כערכו של התלמיד-חכם אותו הוא החזיק, וזה כדי שלא תהיה לו בושה בעולם הבא, בהיותו עם החכמים הלומדים תורה בעולם האמת. רבינו מביא דרוש מרבי בועז חדאד זצ"ל, שבו הוא מוצא רמז מפרשתנו לחידוש זה:

וזהו שאמר "דבר אל בני ישראל" - רמז לעשירים ד"ישראל" הוא מלשון שררה, "ויקחו" בכספם (ולזה לא אמר "ויתנו") "תרומה" - אותיות תורה מ' - התורה שניתנה למ' יום,...דהיינו התורה שלומר החכם בשבילם, וזה יהיה "לי" לשמי, ולא להתפאר. "מאת כל איש" - החכם, "אשר ידבנו לבו" - להיות לומד בשבילי, ואז "תקחו את תרומתי", שמלבד השכר הצפון יזכו לקחת תרומתי כלומר תורתי - שאני בכבודי מלמד אותם. ע"ש.

מתוך הרמז עולה חידוש משמעותי נוסף, המשנה את המשמעות הפשוטה של המסר הרמוז במילים "ידבנו ליבו", והוא: דבר אל העשירים שבבני ישראל, שייקחו תורה שלומד החכם שמחזיק אותו עשיר. וזה בגלל טוב ליבו של החכם! מי שמנדב מטובו לאחר, הוא החכם, ולא רק העשיר.

רבינו מרחיב את הדרשה הנ"ל:

ולפי זה נראה דמה שנקט נדבת לב בתלמיד חכם שילמד בשביל העשיר, לרמוז מה שאמרו חכמינו ז"ל (רות רבה ח, ט) על הפסוק "האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" - יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר.

במגילת רות לומדים חז"ל שבמתן תרומה של עשיר לעני, התועלת הרוחנית המגיעה לעשיר עקב חסדו, גבוהה מהטוב המגיע לעני עקב תרומת העשיר. אותו יסוד קיים גם בהחזקת תלמיד חכם על ידי עשיר:

כי במה נחשב כל זהב וכסף של עולם הזה נגד השכר הנצחיי לעולם הבא? ולכן נקרא החכם הלומד תורה הוא שהתנדב לתת לו חלק בלימודו, בעד נזיד עדשים של הבלי עולם הזה?

בראיה שלנו, אנו מעלים על נס את העשיר המוותר מכספו וזהבו לטובת תורתו של החכם. אומר רבינו: זו ראיה הפוכה! החכם מוותר הרבה יותר מהעשיר. הוא מוותר על חלקים מלימוד תורתו! וכי ניתן להשוות בין ויתורו של העשיר על עניינים חולפים, לבין ויתורו של החכם על ענייני נצח?

אם כן, בבואנו לתרום למען חיזוק לימוד התורה, נדע ונעריך את הטוב המגיע אלינו בזכות עמל התורה של הנתרם.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ינון בן חלה, ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום, רועי

לאן נעלם משה רבינו?

 לאן נעלם משה רבינו? / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נהגו יהודי טוניס (ועוד קצת מקומות) לעשות סעודה ביום ה' שלפני שבת יתרו. אחד מההסברים הוא שמנהג זה הוא לזכר הסעודה בה השתתף יתרו וזקני ישראל (יח, יב):

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

מי משתתף שם? יתרו, אהרון וזקני ישראל. מה לגבי משה רבינו? מדוע לא מוזכר כאן? אומר רבינו:

תיבות "לחם עם חותן" סופי תיבות "ממן", בא הרמז לתת טעם למה לא נזכר משה רבינו ע"ה שבא עמהם בסעודת מצוה זו של יתרו,

הרב מוצא רמז מה אכלו באותה סעודה עם חותן משה: מן.

כיצד הדבר קשור למשה רבינו? ואיזו בעיה יש כאן?

והטעם לזה ראיתי בספר מדרש תלפיות ז"ל (ערך ירידת המן) וזה לשונו: משום שהמן היה בשביל משה כמאמר רבותינו ז"ל (תענית ט, א), וכיון שכן נמצא שהסעודה שהיתה מן המן היא משל משה, וקיימא לן (ירושלמי ערלה פ"א הלכה ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (=מי שאוכל את שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו – של נותן המזון). ולכן לא ישב משה רבנו ע"ה בסעודה, כדי שלא יתביישו יתרו והאוכלים עמו, ע"ש.

ידוע שאחת ממדרגות הצדקה הגבוהות היא מתן בסתר. אחת הסיבות היא מפני שמקבל מתנה מתבייש ממי שנתן לו, ולכן עדיף שלא יידע מי הוא הנותן. ודאי באוכל ממש.

אומר המדרש תלפיות שזו היתה הסיבה שמשה רבינו נעדר מאותה סעודה!

חכמינו אומרים ש-3 המתנות הטובות של המדבר היו בזכות מרים (המים), אהרון (ענני הכבוד) ומשה (המן). אפשר בעצם להסתכל על משה רבינו בתור נותן המן לכלל ישראל. יש מן המבוכה בדבר לחכמי ישראל אחרים שאין מעלתם גורמת לזה, ולכן השתתפותו היתה יכולה לצער את המשתתפים הנכבדים. מסיבה זו הוא נעדר.

רבינו מחזק את פירושו של המדרש תלפיות:

ולזה טמן ברמז (=ביטוי מליצי על בסיס דברי חכמים) "לחם עם חותן" - סופי תיבות "ממן", דהיינו שהיתה הסעודה מן המן, ולכן לא בא עמהם משה.

כדי שלא תהיה בושה למשתתפים האחרים (אולי בהתחשב בכך שמגיע גם אורח מבחוץ, ויש בכך מבוכה נוספת) מעדיף משה שלא לשבת בארוחה מיוחדת זו.

גם כאן אנו לומדים על מעלותיו ומידותיו המרוממות של משה רבינו.

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

בכל מצב - בשמחה תמיד!

 

בס"ד

בשמחה תמיד! / לפרשת ראה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשתנו מופיעה פרשת הרגלים, ובין המצוות בולטת מצוות השמחה, החוזרת באופן כפול, לכאורה (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו):

ושמחת בחגך...והיית אך שמח

ויש לשאול מה נוסף בציווי השני, שלא כלול בראשון? מסביר רבינו:

והיית אך שמח. נראה לפרש על פי מה שכתבו רז"ל [והובא לרש"י על פסוק "ויישאר אך נח", שהיה כוהה וגונח מהטורח שהיה מטפל בבהמות וחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לאריה ובעט בו והכהו וע"ש ברש"י], נמצא דמלת "אך" אפשר לפרשה מלשון צער.

המילה "אך" כתובה בפרשת נוח, ורומזת לצער שהוא סבל במהלך השהות בתיבה, סבל שנבע מהעיסוק העצום בטיפול בבעלי החיים, ויש אומרים שאף נפצע על ידי בעלי חיים זועמים. אמנם, כאן זה נראה לא קשור. הרי אנו עסוקים כאן בשמחה! אלא שגם כאן, בעיצומה של מצוות השמחה, עלולות להתגנב ללב מחשבות עגומות:

ואם כן יש לומר, דבא לרמוז דאפילו מי שהוא נמצא בצער וביסורין, בכל זאת בחג צריך לשכוח את הצרות שלו ולהיות שמח.

אדם שמצבו אינו במיטבו, והוא נמצא בצער ובכאב - לא אלינו – גם עליו מוטלת החובה להתאמץ ולשמוח. יש כאן אתגר רוחני לא פשוט, אולם גם כאן התורה רוצה להרים את המבט מעל המצוקות היומיומיות, אל תוכן אלוהי.

כיוון נוסף:

אי נמי, "אך" מלשון מיעוט, ד"אכין ורקין מיעוטין", ובא לומר דאפילו העני שאין לו אלא מעט כסף, חייב להשתדל לכבד את החג ולשמוח בו. או רמז דאפילו מעט הכין לחג, כיוון דלכבוד החג עשה - זהו בעצמו שמחת יום טוב, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים...

המילה "אך" היא מילה מצמצמת. ממנה לומדים חכמים סייגים למצוות שונות, "מיעוטים". ולפי זה, רמז שני הנמצא כאן, פונה למי שאין לו הרבה אוכל לכבד את החג במאכל ובמשתה, בין אם מפאת מצבו הכלכלי, ובין אם מסיבה אחרת. כל זמן שכוונתו של האדם לשם שמיים – זו שמחת החג שלו, והיא אינה נמדדת בכמות.

כמובן שאין הדבר פוטר את הציבור מלסייע לכל נצרך (וידועים דברי הרמב"ם על חומרת מעשהו של החוגג ללא שיתוף של עניים, או לפחות דאגה לצרכי החג שלהם), אולם גם אם חלילה האדם נקלע למצב כזה – ידע כי ה' שמח עימו בשמחת החג, והוא משרה שכינה בשמחה זו.

שנזכה להיות בשמחה תמיד מתוך שפע בכל העניינים.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי

ברכת כהנים - גשמיות המוגנת רוחנית

ברכת כהנים - גשמיות המוגנת רוחנית / לפרשת נשא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ברכת כהנים היא רגע שיא יומי, במהלך תפילת שחרית, בו הציבור מרכין ראשו בענווה, אל מול הכהנים, הנושאים את שם ה', ומעבירים את ברכתו לעמו. מהו תוכנה של ברכה זו? פירושים רבים ניתנו ונדרשו, אולם ברור שהבסיס הוא ברכה לשפע והצלחה כלכליים.

רבינו רחמים זצוק"ל, בתור כהן, מאי הכהנים (ג'רבא) מרחיב מאד לעסוק בפירוש הברכה, והוא מאיר את עינינו לפן חשוב ונוסף הרמוז בה. הרב מוטרד בדרשותיו על הברכה, מאתגרי העושר, ומסכנותיו הרוחניות. כך הוא מסביר את הברכה (בפירוש אחד מתוך כ-6!):

אפשר לומר "יברכך" בממון "וישמרך" מן המזיקים, כי נודע שבעל הממון יש לו לדאוג משלש סיבות: א) פן ירום לבבו, וכמו שאמר הכתוב "וכסף וזהב ירבה לך, וגו ורם לבבך" וגו'. ב) פן לא יעשה צדקה כפי הראוי לו, ויהיה לו עונש על זה, וכמעשה דרבן יוחנן בן זכאי שאמר לבת נקדימון בן גוריון וכו'. ג) אפילו הוא נשמר מכל זה, והיה ירא ה' בתכלית ועניו כראוי לו, ונותן צדקה כראוי לו, פן אחרי מותו יוצאי חלציו על ידי רוב הממון שמניח להם, ירום לבבם, ולא יתנו צדקה כראוי להם. ובמקום שיתנו הכסף במצוות ומעשים טובים, יתנוהו בענייני עבירות ח"ו, נמצא שהממון גורם רעה גדולה ונזק גדול לבעליו

שלוש הנה הסכנות שבעושר:

א.     הגאווה מול ה'. שמא ישכח את מקור כוחו ועושרו חלילה.

ב.     הגאווה מול הבריות: התלמוד בכתובות מספר על רבן יוחנן בן זכאי, שראה את בתו של אחד מעשירי ירושלים – שיכול היה לפרנס את העיר כולה למשך שנים! – מלקטת שעורים מבין גללי חמורים. לשאלת הגמרא כיצד אבד כל כספם העצום, עונה הגמרא שאמנם הוא היה עושה חסד, אך לא בשיעור הראוי לו. כך גם אדם שהתעשר, יכול לצבור לעצמו ולאבד את ברכתו.

ג.      גם אם העשיר עצמו יזכה לשפע זה, שמא ילדיו-יורשיו ייפלו בנ"ל. אולי אף גרוע מכך: את עושרם ינצלו לרעה חלילה.

ברכת כהנים כוללת בתוכה גם תפילה להגנה מכל זה:

וזהו "יברכך ה'" בממון, ומצורף לזה "וישמרך" מן המזיקים, הם היצר הרע וגונדא דיליה (=הפמליא שלו) המתגרים בבעלי הממון להחטיאם ולהזיקם בר-מינן.

אמנם המילה יברכך מדברת על ברכה גשמית לעושר, אולם המילה "וישמרך" שעליה פירשו "הצלה מן המזיקים", אין בה כוונה להצלה מגנבים, רמאים ואסונות טבע בלבד. יש כאן תפילה להינצל מן המזיקים הרוחניים: המידות הרעות.

על פי יסוד זה, מחדש רבינו פירוש לדברי חז"ל, הנראים תמוהים מעט:

נמשך לזה נראה לפרש מאמרם ז"ל "רבי מכבד עשירים", הכוונה בזה דהנה לכאורה מגיע בזיון לעשירים כי העושר גורם להם רע ונזק גדול וכנזכר, אך האמת יכול האדם להתגבר על יצרו ולהתנהג ביראת ה' גם בעשרו, ועל ידי זה אדרבא יכול לעבוד עבודת ה' ביתר שאת ויתר עז ע"י הכסף, וראיה לזה מרבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ומופלג בעשירות...ואעפ"כ זכה רבינו הקדוש לתורה וליראה ולקדושה, תורה וגדולה במקום אחד, וזהו "רבי מכבד העשירים" שעל ידו יתכבדו העשירים לבלתי נחזיק לכל עשיר שהוא חסר יראת ה' ח"ו, כי רבי יוכיח.

לעיתים ישנה תרבות של שנאת עשירים, הבאה פעמים רבות מצרות עין, ופעמים גם מתוך הנחה שמדובר על אנשים אנוכיים. פשט מאמר חז"ל הוא אכן שרבי יהודה הנשיא, היה נותן כבוד לעשירים. לפי חידושו של רבינו הפירוש הוא אחר: מתוך מבט על חייו של רבי, נבוא אנחנו לכבד את העשירים. עושר לא קשור בהכרח עם מידות כמו גאווה ואנוכיות, ורבי יוכיח. מתוך כך אנו קונים גם עין טובה להתבונן כל מי שה' ברך אותו באופן מיוחד.

יהי רצון שתחול עלינו ברכת הכהנים, ונזכה לברכה גשמית העטופה ומוגנת על ידי מידות טובות.

שבת שלום

רועי