מורה גדול-קטן

 בס"ד

מורה גדול קטן / להפטרת פרשת האזינו / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

השבת אמנם נקרא את הפטרת שבת 'שובה', אולם אנו נעסוק בהפטרה הרגילה של פרשת האזינו.

מוקד הפרשה הוא בשירת העתיד של עם ישראל, והשירה מביאה את חכמינו לקבוע את שירת דוד כהפטרת האזינו. אחד מהשבחים שאומר דוד המלך עליו השלום לה' הוא  (שמואל ב כב, לו):

וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי

המפרשים מסבירים שהמילה 'עֲנֹתְךָ' באה מהמילה 'ענווה'. מהו השבח כלפי הקב"ה?

כותב רבנו אלטר:

בהפטרה. וענותך תרבני. אפשר לומר דרצה לומר על ידי שאני לומד מהענוה שלך, וכמו שאמרו רז''ל שהקב"ה רצה ללמד אותנו מדת הענוה במה שאמר "נעשה אדם" בלשון רבים לומר שהתייעץ עם המלאכים לפני בריאת אדם הראשון, כדי שנלמד להתייעץ ולהימלך הגדול עם הקטן וזה יהיה על ידי מדת הענוה,

התורה מספרת שכאשר ברא ה' את אדם, אמר זאת בלשון רבים "נעשה", כאילו הוא נעזר במישהו בעשיית האדם ! המדרש מספר שמשה רבנו בכותבו את התורה, הגיע לפסוק זה והזדעזע, שכן מפה עלולים אנשים ללמוד שיש חלילה עוד בורא לעולם! ענה לו הקב"ה שבאופן זה הוא מעדיף להעביר מסר מוסרי לעולם: אפילו בורא העולם שכוחו אינסופי, גם הוא מתייעץ עם מלאכיו - משרתיו. אם בורא עולם כך, האדם על אחת כמה וכמה ראוי לו להיאזר במידת הענווה ולהתייעץ גם עם הקטנים ממנו. זו הענווה אליה רומז דוד המלך בשבחו של הקב"ה.

בזה 'תרבני' ותגדלני וכמו שאמרו רבותינו ז"ל "מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רב" והמשפיל עצמו מתרומם.

בזהר הקדוש מלמדנו רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום שאדם המקטין עצמו בעולם הזה, שאינו מתגאה ושאינו עסוק בהבלטת עצמו וערכו, בעולם העליון יהיה גדול וניכר לפני בורא עולם. ההקטנה כאן מעצימה שם, בעולם האמת. אומר דוד המלך לקב"ה: אתה ריבית - גידלת אותי. לימדת אותי איך להיות גדול באמת, ולא לחיות בדמיונות של גודל. וזו כיצד? נהגת בענווה בבריאת העולם וחינכת אותנו ללכת בדרכיך.

מנהיגות קשוחה או רכה?

 בס"ד

מנהיגות קשוחה או רכה? / לפרשת קורח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו עוסקת בהתמודדות של המנהיגות עם איום על דמות המנהיג ואפילו על  עצם המנהיגות. רבינו ימצא רמז לתכונה מנהיגותית לא רק בתחילת הפרשה העוסקת במחלוקתו של קורח, אלא גם בהמשך, בעניין חיזוק תפקידי הלויים בשמירת המשכן (אות ח):

"ושמרתם את משמרת הקודש, ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, ה). אפשר לפרש על פי הידוע שהיסוד והבסיס לקיום התורה והמצות הוא מדת הענוה, וכמו שאמר התנא רבי לויטס (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם".

החל מהתנ"ך ועד דורנו ישנו עיסוק נרחב בהכרח לקנות את מידת הענווה כבסיס לכל המידות הטובות. אולם יש מצבים יוצאי דופן:

אך כל זה באדם שאינו מנהיג הצבור, אבל מי שהוא נשיא ומנהיג הצבור צריך לנהוג נשיאותו ברמה ...וכן אמרו בגמרא (סוטה ה, א) "תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית של גאוה", והוא מטעם האמור כדי שתהיה לו שליטה על הצבור שלא יצאו מדרכי התורה והמוסר.

מנהיג ציבור צריך לסגל לעצמו גם את המידה ההופכית, מידת הגאווה. הוא צריך להבין שהוא מעל הציבור. הוא מנחה אותם, הוא מדריך אותם, ובעיקר – הוא אחראי עליהם. חובות אלה המוטלות עליו דורשות ממנו לעיתים הפגנת עוצמה מול הציבור. דבר זה עלול להתפס בעיני הציבור כהתנשאות! אולם , אין ברירה. מנהיגות יעילה דורשת ראש אחד, והוא חייב להתפס כבעל מעלה רמה מעל שאר הציבור.

אמנם יש לכך סייג חשוב: הפגנת הגאוה היא רק כלפי חוץ:

אבל בודאי הכל רק משפה ולחוץ, אבל בעמקי לבו יהיה עניו באמת. וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", בכל זאת ראינו נאמר (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", (ויקרא י, טז) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". אך בוודאי כל זה היה רק מהשפה ולחוץ כדי להנהיג ישראל אך בלי שום גאוה פנימית.

למשה רבינו אין בעיה להעיר בתקיפות – "לקצוף"! -  גם לדרגי הצבא וגם למעמד הכהונה בכדי להעמידם על מקומם. זו חובת המנהיג: לדאוג ולוודא שכל המערכות מתפקדות היטב למען העם.

זהו הרמז בפסוקנו:

וזהו רמז הפסוק "ושמרתם את משמרת הקדש", כאשר תהיו מנהיגי הצבור ושומרים משמרת הקדש צריכים להיות עם זה "ואת משמרת המזבח", רמז לענוה על דרך שנאמר (תהלים נא, יט) "זבח'י אלהים רוח נשברה". אבל לא להיות ענוים עד כדי כך שלא לשלוט בצבור ולהנהיג אותם, כי אז הצבור יצא מגדרו גדר התורה והמצות, דבר הגורם קצף על בני ישראל, אלא צריך לנהוג הנשיאות ברמה ועל ידי זה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" להעניש אותם על החטאים שעושים כשיש מנהיג המדרבן אותם בדרכי התורה.

המנהיג עומד על המשמר. בוחן את הדברים לאורך הזמן. עיניו מתבוננות על הנעשה מלמעלה למטה, אולם הוא רואה את עצמו כשפל ונמוך. באמצעות שילוב מורכב זה מובטחת הברכה לעם. הם ילכו בדרך ה', ללא התעמרות וניצול הכח מצידו של המנהיג, ומתוך כך יוסר הכעס והדין מעל העם. אם הוא "קוצף" על הכשלים, הדבר יוריד "קצף" של מידת הדין. אם יש דין למטה – אין דין למעלה. הבעיות מטופלות והשלום שורר.

קונים תורה בזכות...המדבר!

 בס"ד

קונים תורה בזכות...המדבר! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפתיחה של חומש במדבר מתמיהה (א, א):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

יש כאן פרט מיותר! וכי לא ידענו שעם ישראל נמצא במדבר בשלב זה?

חז"ל כמובן התעוררו לכך, כפי שמביאם רבינו (אות ב'):

איתא במדרש (ילקוט שמעוני יתרו רמז רפ"ו) "בשלשה דברים (ניתנה) [נמשלה] תורה: באש, במים, ובמדבר".

המדבר על פי הדרוש מבטא משל לתורה, ולא רק מיקום. מה משמעות המשל?

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'הגיוני צבי' במאמר התנא באבות, "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר" וכו', דלכאורה התנא לא ביאר מה קבל מהלל ומשמאי! ופירש שאמרו רז"ל (אבות ב, ה) "ולא הקפדן מלמד", ו"דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז). אך לפעמים כדי להטיל אימה על התלמידים או על הצבור צריך להתנהג בתוקפנות,...וזהו שאמר רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הכוונה קבל ולמד להחזיק בשני קצוות,...עד כאן.

הרב מביא מדברי הרב צבי פרבר ז"ל בפירושו על אבות. שם הוא תמה על תיעוד חסר משמעות לכאורה: רבן יוחנן בן זכאי למד וקיבל תורה מהלל ושמאי. אבל לא מפורט – מה למד מהם? הרב פרבר מחבר שמדובר על תכונות מנהיגותיות שונות ואף הפוכות: נעימות וקפדנות. את שתיהן יש לאמץ כמנהיגים ומחנכים, והאמונות הגדולה היא התאמת התגובה לאירוע.

אומר רבינו, זה גם החידוש הרמוז אצלנו: כדי לקנות תורה יש להשתמש במידות שונות ואף הופכיות:

וזהו שאמר המדרש, "בשלשה דברים ניתנה תורה", רוצה לומר להיות נתונה ומסורה ביד האדם ללמוד וללמד: א) באש, להתנהג בתוקפנות כאש בוערת. ב) במים, בשפלות רוח. ג) ובמדבר, לשון דיבור,...

הדימוי של אש בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בתקיפות רבה בהוראת התורה ובמאבק ליישמה. הדימוי למים בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בשפלות רוח וללמד בנחת ומתוך ביטול עצמי. המדבר – עניין של דיבור, מנהיגות והנחלת התורה.

רבינו מוסיף עוד אפשרות, הנוגעת לקניין תורה:

והמפרשים ז''ל פירשו הכוונה שיש לו לאדם להחזיק בשלשה דברים כדי לזכות לכתרה של תורה, והם: א) באש. רמז לשקדנות וההתלהבות בלימוד התורה. ב) במים. רמז לענוה [כמו המים] שאין נזחלים אלא למקום נמוך. ג) במדבר. להסתפק בהכרחי.

האש המים והמדבר מייצגים התלהבות, ענווה והסתפקות במועט.

וזהו "וידבר ה' אל משה", זה התלמיד חכם הנקרא משה כידוע...וכדי לזכות לכתרה של תורה צריך להחזיק בשלשה דברים הנ"ל: א) "במדבר" - ההסתפקות. ב) "סיני" - רמז לענוה כמו הר סיני הנמוך מכל ההרים. ג) באהל מועד, לשקוד על דלתי התורה וימית עצמו באהל'ה של תורה.

אדם המאמץ את המידות הללו, מקדם קניין תורה איכותי ועמוק יותר, מתוך הסתפקותו, ענוותנותו והתלהבותו.

רפואת הצרעת: ענוה

 בס"ד

רפואת הצרעת: ענווה / לפרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין אפשרות של יציאה מהצרעת ללא מפגש עם כהן. זוהי הלכה יסודית גם לגבי טומאת הצרעת וגם לגבי טהרתה (ויקרא יד, ב):

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן

רבינו כ'דיר עומד על נקודה מעניינת: מדוע הוא צריך להיות "מובא" אל הכהן? מדוע שלא ילך לבד?

עונה רבינו:

"והובא אל הכהן" (יד, ב). וכן לעיל (יג, ב) בפרשת תזריע כתיב, "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". נראה שבא לרמוז כיוון שעוון לשון הרע בא על ידי הגאוה כמו שנאמר (תהלים י"ב ה') "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הלכך דין הוא "והובא" על ידי אחרים "אל הכהן" כדי להתבייש ולהכנע.

עוון לשון הרע הוא אחד הגורמים המרכזיים לעונש הצרעת.

מדוע אדם מתיר לעצמו לדבר לשון הרע? דוד המלך אומר בתהילים שהסיבה היא גאוה, "נגביר שפתינו..מי אדון לנו??", הגברת הדיבור לבלי חוק מעיד שהאדם מתגאה ומחזיק מעצמו מורם מכולם. ניתן להסביר זאת שבכך הוא מתעלם מקיומו של הקב"ה המשגיח על מעשיו ואף על מוצא פיו, או בכך שהמדבר מרגיש שהוא נטול חסרונות, ורק האחר זקוק לתיקון.

עונש הצרעת הוא מידה כנגד מידה: אתה התגאת, כעת תובל כאחרון הפחותים לבחינת מעמדך.

סיפור תנ"כי המשקף זאת:

וכעניין נעמן שבא לאלישע בסוסיו ורכבו בגאוה כדי לרפאת אותו מצרעתו, אבל אלישע דחה אותו בשתי ידים שלא יצא לקבל פניו רק שלח לו לטבול, ובזה היה נבזה בעיניו והצרעת פרחה.

בהפטרת פרשת תזריע מסופר: נעמן שר צבא ארם היה מצורע, ובעצת שפחתו הלך לבקש רפואה מהנביא אלישע ע"ה. רבינו מציב נקודת מבט מעניינת לסיפור: הבעיה של נעמן היתה גאוה! זה מה שגרם לצרעת. הוא מגיע לנביא כאילו הוא מגיע לעיר לאחר כיבוש הירואי, עם רכבו ופרשיו. הנביא יודע שעם הגאווה הזו הוא לא יתרפא לעולם, לכן הוא מתייחס אליו בחוסר כבוד: הוא לא יוצא לקבל את פניו כראוי וכמקובל, אלא שולח לו שליח עם ציווי רפואי מוזר: לך טבול בירדן. ציווי זה נשמע לנעמן הגאוותן כהזוי ובלתי מועיל. רק לאחר שדחקו בו, הוא טובל ונרפא. מה שריפא את נעמן הוא הקטנת גאוותו!

לכן מדגישה התורה: אין די שילך המצורע בעצמו לבדו אל הכהן, בסתר ובהחבא, אלא עליו ללכת מושפל, מורכן ראש, מלווה בידי אנשים המכירים את מצבו, ומתוך כך יישבר ליבו ותוכנע גאוותו.

מפתיע רבינו: המילים עצמן רומזות יסוד זה!

ויש לרמוז בתיבות "והובא אל הכהן", גימטריא קל"א (131) כחשבון ענו'ה לרמוז להאמור.

מדהים! שלושת המילים הללו, המחייבות הובלה של המצורע אל הכהן על ידי אחרים – יוצאות בדיוק גימטריא של המילה ענוה! זו המטרה וזו התכלית: השפל עצמך, ותתרפא מן המחלה האיומה.

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד

למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

אל תתגאה מול בורא עולם!

 בס"ד

אל תתגאה מול בורא עולם! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמלך שם את משכנו באזור מסוים בממלכתו, זה הזמן בו על הציבור להבין שאין זה ההקשר הנכון להראות יוקרה ושררה. הלא המלך כאן, ומי בכיר ומכובד ממנו? דבר זה נכון כמובן גם כאשר הקב"ה מחליט להשרות שכינתו בתוך עם ישראל.

הדבר הזה גורם להרתמות מלאה של העם (שמות לה, כא):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:

האיסוף מושלם תוך זמן קצר ביותר, ומשה רבינו נאלץ להוציא הוראה להפסיק לתרום!

אולם רבינו מרגיש שיש כפילות בפסוק זה. מדוע מוזכרים גם איש אשר נשאו ליבו, וגם אשר נדבה רוחו אותו? ועוד יש לדייק: מדוע התורה משתמשת בביטוי "נשאו ליבו" ולא "נדבו"? וכך הוא מפרש (אות ד):

או יאמר על כפל אומרו "כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו" וגו' וגם יובן אומרו 'נשאו' לבו ולא 'נדבו' לבו, יתכן כי יש אנשים שהטבע הטביע בם גאות לב וגסות הרוח עד שלא יוכלו לשאת משא על כתפם בלכתם בחוץ, ופה הגיד שבחם של ישראל שגם 'כל איש אשר נשאו לבו' שהתנהג תמיד בנשיאות ובגבהות לבב, וגם כל איש אשר נדבה 'רוחו' אותו שבו גסות הרוח, כי הגאוה באה מיסוד הרוח, יחד כולם שינו אך הפעם את מנהגם והביאו הם בעצמם את תרומת ה' מרוב חשקם ואהבתם במצות ה'!

ישנם אנשים שלא לכבודם לשאת דברים בחוץ. זה נראה להם מעין מלאכה של איזה סבל פשוט עם. ישנם כאלה שהגאווה טמונה בליבם, וגורמת להם לפעול באופנים המייקרים את עצמם באופנים מעגלים שונים. כאן קרה דבר פלא: הגאוה הסתלקה לקראת בואו של מלך מלכי המלכים לחנות בתוכנו! גם הראשון, זה ש"נשאו ליבו", שאינו מראה סימני "עממיות" כלפי חוץ, וגם השני ש"נדבה רוחו", הורמה רוחו, הוא גאוותן ושחצן, הפתיעו בהתנהגותם. הם בכבודם ובעצמם נטלו את התרומה להביאה בשמחה לבניית בית לה' יתברך.

והוא על דרך מאמרם ז"ל אצל מצות בכורים (תוספתא ביכורים  ב, ח) שאפילו אגריפס המלך מביא הסל על כתפו, להורות שאין גבהות לפני המקום.

גם אצל הנשים היה ניכר שהן יצאו מגידרן והרגלן מתוך ההתלהבות הרבה:

ואומרו 'ויבואו האנשים על הנשים' להורות שגם נשים שאננות אשר כל כבודם הוא לשבת בית פנימה ובחוץ לא ישכנו רגליהם, יצאו מגדרם בפעם הזאת, והביאו הם בעצמם את תרומתם ולא שלחו ע"י בעליהם ומשרתיהם.

הנשים בזמנם היו יותר שוכנות בית. היינו מצפים שהן לא תבאנה בעצמן את המתנות והתרומות, אלא תשלחנה בידי שליחים. מדגישה התורה שמרוב התלהבות יצאו הן בעצמן מביתן-מבצרן ותרמו ברגשות שמחה וקודש את החומרים ואת העבודה לבניית המשכן.

נכיר נא בעצמנו את ערכנו מול נוכחותו של הקב"ה בעבודת התורה והתפילה, ומתוך כך נגיע בענווה אמיתית ובשמחה.

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה - מכפלת כח רוחנית!

 

בס"ד

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה – מכפלת כח רוחנית! / לפרשת נח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשתנו פותחת בתיאור דמותו של נח (ו, ט):

אלה תולדת נח נח איש צדק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח.

רבינו עומד על כמה דיוקים בלשון הפסוק:

...יש לדייק אומרו "בדורותיו" שהוא מיותר, וגם היה לו לומר "בדורו", וגם אומרו "את האלהים התהלך נח" מיותר לגמרי אחרי אומרו כבר "איש צדיק תמים".

3 שאלות שואל רבינו: א. אם נח הוא צדיק – מדוע יש לקשר זאת לעניין הדור שבו הוא חי? ב. מדוע ריבתה התורה "דורות" הרבה? היה די לדבר על דורו-דור אחד. ג. המשמעות הפשוטה של "צדיק" היא הליכה בדרכי ה', אם כן המילים "את האלוהים התהלך נח" – נראות מיותרות.

רבינו לומד מכאן כי התורה מחדדת ומסבירה לנו את מהות עבודתו וצידקותו של נוח. אין כל הצדיקים שווים. אין עבודתם הרוחנית של כולם זהה. כדי להבין מדוע זכה נוח ליחס מיוחד מהקב"ה – ישנו תיאור של דרכים נעלות יותר של צדיקות:

ויתכן כי הנה נודע כי בן אדם תולעה חליפות וצבא עמו (על פי איוב י, יז – מצבי האדם משתנים בחיים. ר.כ) כי יזדמן שבנערותו יהיה צדיק וסופו לעת זקנה יתהפך לרשע...ולזה בא הכתוב לספר בשבח נח כי היה צדיק תמים בדורות שלו ר"ל בכל הזמנים שעברו עליו אם בדור הילדות והשחרות ואם בדור הזקנה היה צדיק מתחלתו ועד סופו.

תכונה ראשונה: עקביות. הצדיקות של נוח מחזיקה מעמד לאורך מאות שנות חייו, בין בצעירותו ובין בשלבים המאוחרים יותר. "דורותיו" משמעו תקופות חייו. כאילו הוא עצמו עבר מדור לדור.

תכונה חשובה נוספת:

אך בהיות כי יקרה איש צדיק בגלוי לעיני העם למען יכבד בעיני בני עמו ויש צדיק ממנו שעושה מעשיו הטובים בסתר שאין מכיר במעשיו רק המקום, לזה אמר "את האלהים התהלך נח", שכל מעשיו תומתו וצדקתו היתה נעלמת מבני אדם ולא היה מכיר בו רק האלהים

צדקתו היתה בצניעות, מה שמוכיח שהיא לשם שמים, ולא כדי לקבל כבוד מהבריות. לכן רק "את האלוקים" ולא עם אף אחד אחר "התהלך נוח". כמובן שאין הדבר אומר שהיה רע או אדיש לאחרים. נראה שכוונתו של הרב היא שלא ניכר היה כלפי חוץ שיש בו מעלות רוחניות ייחודיות.

והוא מאמרו יתברך אליו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אשר תיבת "לפני" מיותרת. אך (=אלא) יאמר בוא אתה והנצל וגם כל בני ביתך ינצלו בזכותך, כי יש בכחך כח מספיק להציל גם אחרים בזכותך. וגודל הזכות הזה שיש לך הוא "כי אותך ראיתי צדיק" רק "לפני" בהעלם ובהסתר שאין מכיר בצדקתך רק לפני גלוי ולא לבני אדם ולכן יקרת בעיני מאד וגדלה מעלתך שיספיק זכותך גם להציל אחרים.

בכך אנו מרויחים הבנה בעוד מילה שנראית מיותרת, והיא המילה "לפני" המופיעה ביחס לצדיקותו של נוח. שהרי הדבר אינו ברור: אם נוח צדיק – די בכך כדי להצילו, ומה חידשה התורה במילה "לפני"? אלא שלאור חידושו של הרב הדברים ברורים. אם נוח היה צדיק "רגיל" – אולי הוא היה מציל את עצמו, אך לא היתה עומדת זכותו להציל אחרים. הכח שלו להציל את משפחתו, גרעין האנושות החדש, וכן את כל עולם החי, נבע רק מתוך עבודתו הרוחנית שבאה בצניעות, רק לשם שמים.

 

ואין צדיק כבן עמרם!

 בס"ד

ואין צדיק כבן עמרם / לשמחת תורה-וזאת הברכה / מתורת  רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרידתו של משה דרמטית, מטלטלת ומלאת הוד. חזון הכניסה לארץ, גזירת המוות במדבר, מאות התפילות, ובסוף – קבורה על ידי הקב"ה בעצמו, במקום מיסתורי ולא ידוע...

במדרשים ישנם תיאורים על המתרחש באותו יום. אחד מהם מעסיק את רבינו (מנחת כהן):

(לד, ה) וימת שם משה עבד ה' וגו'. שמעתי בשם מדרש רז"ל: אמר הקב"ה למלאך המות: לך והביא לי נשמתו של משה. הלך לבקשו - ולא מצאו, הלך אצל ימים ונהרות, אמר להם משה בכאן? אמר לו: ים סוף מיום שקרע אותי לי"ב גזרים לא ראיתיו. הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו?: מיום שקבלו ישראל התורה על הר סיני לא ראינוהו. הלך אצל גיהנם, אמר לה: משה בכאן? אמרה לו: קולו שמעתי ואותו לא ראיתי. הלך אצל שמים, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו: מיום שעלה לקבל התורה לא ראינוהו,

המדרש מספר על חיפוש של מלאך המוות אחר משה רבינו. אתרי החיפוש מוזרים, וגם תגובותיהן אינן ממש ברורות, כפי שמקשה רבינו:

...והוא פלא היכן היה משה באותה שעה? גם זה שהלך לבקשו בגיהנם קשה, דמה לו לכהן בבית הקברות? ושמעתי בשם המפרשים ז"ל, לפרש המדרש הנזכר לעיל, דהנה ידוע דהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור הם רחוקים מעבירות  חמורות ח"ו בלי ספק, ואינם נכשלים על הרוב, רק בעבירות קלות שאדם דש בעקביו, ומכל מקום, יש ד' עבירות חמורות שהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור, עלולים להכשל בהם ח"ו יותר משאר ההמון. והם א) מבעט ביסורין, ...הצדיקים הגדולים יתכן שיבואו להרהר ח"ו אחרי מדותיו יתברך, בראות עצמם צדיקים וחסידים...ואף על פי כן באים עליהם יסורין. ב) הגאוה, ששאר המון העם אין להם במה להתגאות, אבל הרבנים הגדולים והחכמים ביותר, יתכן שיתגאו בגודל חכמתם ח"ו. ג) הכעס, החכמים הגדולים יתכן שיתכעסו, בהיותם מנהיגי הדור ורואים בקלקולי הכלל או הפרט, וכיו"ב. ד) החכמים היותר גדולים יתכן חס וחלילה, שיעמיקו בחכמתם לחקור מה למעלה מה למטה וכו' מה שאין להם רשות...

יצר הרע של תלמידי החכמים שונה משל שאר הציבור, שכן הם מועדים לארבע עוונות גדולים וחמורים: 1. חוסר ענווה כלפי גזירות ה', כשאלת צדיק ורע לו. 2. גאווה מצד מעלתם הגבוהה. 3. הכעס על טעויות ההמון, 4. עיון במקומות הגבוהים ועמוקים מיכולותיהם, מה שיכול להביא לכפירה (עקב חוסר הבנה של ההקשר והמציאות). 

מסביר רבינו בשם מפרשים, כי ארבעת האתגרים בהם חיפש מלאך המוות את משה, הם בעצם 4 העבירות הללו. המלאך ביקש לבדוק, אם משה גם הוא נכשל באותן עבירות, המצויות – חלילה – אצל תלמידי חכמים. 

...הלך לחפש ולפשפש אולי ימצא מומין חס וחלילה במעשיו של מרע"ה...ואז הלך לבקש אולי ימצא בו אחת מהעבירות העלולים להכשל בהם החכמים הגדולים...וזהו "הלך אצל ימים ונהרות", רמז ליסורין...

יעד ראשון של מלאך המוות: לבדוק האם היתה מרידה בה' בגלל הייסורים. מעידים הימים והנהרות שהוא לא שייך בזה.

"הלך אצל הרים וגבעות" רמז לגאוה, אמרו לו...שמה שניתנה תורה בהר סיני ועל ידי משה רבינו ע"ה, הוא להורות נתן על הענוה...

יצר הרע הבא הוא הגאווה. הר סיני מזכיר כי לא בכדי ניתנה עליו תורה על ידי משה, להורות ענוונותם.

הלך אצל גיהנם רמז לכעס, שאש הקצף בוער בו...אמרה לו "קולו שמעתי ואותו לא ראיתי", רצתה לומר, שהקצף היה רק מן השפה ולחוץ להטיל אימה עליהם לשם שמים...ולא שהיה (הכעס) מקרב ולב,

גם במידת הכעס מלאך המוות לא מוצא אותו. מתחדש לו ולנו כי גם המקומות בהם היה כעס, זה הכל היה מן השפה ולחוץ, ולא חלילה מתוך בעירה פנימית.

הלך אצל שמים – רצה לומר, אולי ח"ו נכנס בחקירות גדולות מה למעלה וכו' אמרו לו "מיום שקיבל את התורה" וכו', שכל עסקו רק בתורה שקיבל ולא במה שלא היה לו רשות בו.

גם באתגר הרביעי עמד משה רבינו בכבוד רב, ולא עסק במה שאינו שייך אליו, אלא רק כממשיך את הגילוי של מה שכבר ניתן לו.

 

אין גאוה במקום המקום

בס"ד

גאווה במקום המקום / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

רוב המצוות שנאמרו למלך נוסחו באופן שלילי. יש מה להתבונן בדבר, ולראות אם בכך נלמד היחס של התורה למלכות. עיינו בדברי הרב זקס.

אחד האיסורים הוא איסור גאווה המיוחד למלך (חלק ג אות ב, על יז, כ):

לבלתי רום לבבו מאחיו

מזה מסיק רבינו:

הנה ידוע כמה מאוסה מדת הגאוה, ואם אפילו המלך נצטווה "לבלתי ירום לבבו מאחיו", על אחת כמה וכמה לשאר העם שיש להם להתרחק מהגאוה ולאחוז במדת הענוה, כדברי התנא באבות [ד, ד] "מאד מאד הוי שפל רוח", בפני כל אדם.

למלך יש ציווי ייחודי לאיסור גאווה. אצל המלך אכן ניתן להבין את המניעים לגאווה: חיי הציבור נתונים בידו, למשל. מסיבה זו מזהיר ה' יתברך את המלך באופן אישי.

דבר זה נלמד מהקב"ה בעצמו:

וכבר אמרו חכמינו ז"ל [שבת דף קל"ג ע"ב] שצריך ללמוד ממדותיו יתברך, והרי אמרו חכמינו ז"ל [מגילה דף ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו.

הקב"ה דורש מהמלך את המעשה שהוא עושה בעצמו: ענווה בטיפול באלה הפחותים ממעלתו. הדבר נדרש על ידי חז"ל מתוך פסוקים המחברים בין תיאורי הגדולה והעוצמה של ה' יתברך לדאגתו למסכנים והנדכאים.

רבינו מביא רמז מתהלים לחיזוק נקודה זו:

והרב מגלה עמוקות (אופן קע"ט) כתב דבאות קו"ף של תמניא אפי [תהלים קי"ט] יש בו כל האותיות ואין בו אות גימ"ל, לפי שאות גימ"ל מורה על הגאוה, וכל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. עיין שם שהאריך. והרב קדש הלולים ז"ל במזמור זה כתב משם הרב חזה ציון שהטעם שלא רמז זה רק באות קו"ף, שהפסוק הזה ["קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצורה"] ירמוז על אליהו הנביא שבתפלת מנחה קרא "ענני ה' ענני" [מלכים א' יח, לו] להראות כי ה' הוא האלהים ולא ילכו אחרי עבודה זרה. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל [סוטה דף ד' ע"ב] כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, ולכן לא נכתב כאן אות גימ"ל שהוא מורה על הגאוה. ע"ש.

בקבוצת הפסוקים המתחילים באות ק', מתוך תהלים קי"ט, נמצאות כל האותיות חוץ מהאות ג'. הגאון ר' נתן שפירא (קרקוב, המאה ה-17) מבאר כי ה-ג' הושמטה בכוונה, כי היא רומזת למידת הגאווה. ומדוע דווקא בפסוקי האות ק? הרב קדש הלולים מסביר כי שם טמון הפסוק שבהמשך יאמר אותו אליהו הנביא על ראש הכרמל, "ענני ה' ענני". פסוק שעניינו גילוי מלכות ה', נגד העבודה זרה ששלטה בעם. כדי להמליך את ה', יש לסלק את ה-"ג", את הגאווה, שהיא הביטוי של עבודה זרה.

רבינו מוסיף הסבר נוסף מדוע האות ג' נשמטה דווקא מפסוקי "ק":

ולעניות דעתי נראה לומר כי אות קו"ף רומז להקדוש ברוך הוא, שהוא בגמטריא "מקום" כנודע (שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו). וזהו שאמר הרב מגלה עמוקות כל מקום שאתה מוצא גדולתו וכו'.

האות ק', כאשר היא נכתבת במלואה, קו"ף, היא בגימטריה "מקום" שהוא אחד משמותיו של הקב"ה. כאשר מדברים על ה"מקום", אין מקום לגאווה.

אדם הרוצה להתחבר אל הקב"ה, חייב גם לפנות לו מקום בעולמו, וגם ללמוד להתייחס ולחשוב על הנילווים אליו הזקוקים לעזרתו.

ענווה במסורה ובמשורה...

 בס"ד

ענווה במסורה ובמשורה / לפרשת מטות / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

המסורה היא חיבור, העוזר לשימור הנוסח המדוייק של התורה, במהלך העתקתה והעברתה מדור לדור. היא עומדת על תופעות רבות: פרשיות פתוחות וסתומות, אותיות בצורות ייחודיות, מילים מלאות וחסרות, מילים ייחודיות ועוד.

בפרשתנו אנו פוגשים את המילה "נחנו":

לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן

המסורה משווה לעוד 3 מקומות, בהם מילה זו מופיעה:

שמות טז,ח: וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-ה'

בראשית מב,יא: כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ

איכה ג, מב: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ

הרב מוצא קשר יפה בין כל ארבעת הפסוקים (מנחת כהן לב,לב):

נעבור חלוצים. במסורה ד' "נחנו",...פירשו המפרשים ז"ל, שנמצאים בעלי גאוה בשביל אחת מג' סיבות: (א) אם מצד יחוסן, (ב) אם מצד עשרם, (ג) אם מצד חכמתם.

הגאווה כידוע, היא אחת מהמידות הרעות ביותר. התורה רומזת לנו על 3 סיבות מרכזיות, הגורמות לגאווה: ייחוס מפואר ומשמעותי, כסף רב, או חכמה הבולטת בהיקפה. הרב ילמדנו, שהתורה רומזת, שמניעים אלו אינם אמיתיים:

ולזה באה המסורה לפרסם טעותם, ואמר "ונחנו מה" להתגאות? אם מצד העושר, "נחנו נעבור חלוצים" מן העולם, מלשון "חלוץ הנעל", שלא ירד אחרינו כבודנו, אם מצד היחס "כולנו בני איש אחד נחנו" בני אברהם יצחק ויעקב, אם מצד החכמה, הלא "לפום גמלא שיחנא" (=ביטוי שמשמעו: לפי עוצמת הגמל, כובד משאו. כך גם פה: לפי חכמו של אדם, ידונו אותו בשמים), ו"שגגת תלמוד עולה זדון" וזהו "נחנו פשענו ומרינו" עיין שם.

הפסוק אותו אמר משה, "ונחנו מה", הפך להיות אחד מסמלי ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום. התורה שותלת את התשובות לטענות הגאוותנים, באותו מטבע לשון של משה, "נחנו". כלפי המתגאה בשל עשרו, רמזה לו התורה, שאפילו נעליים לא ייקח איתו מכל עושרו. כלפי המתגאה בשל ייחוסו, רומזת התורה כי בשורש, כולנו מיוחסים עד האבות הקדושים. למתגאים מחמת חכמתם, רומזת התורה, כי עם החכמה באה האחריות הכבדה על מעשינו. מרחבי השגגה מצטמצמים מחמת שטחי המודעות המתרחבים...

רבינו מחבר בין הרמז הזה, לבין המשנה המפורסמת בתחילת פרק ג' באבות:

ובזה נראה לפרש ג"כ כוונת התנא באבות "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". "דע מאין באת" - נגד המתגאים מצד היחס, שעליהם לדעת מאין באו, שכולנו בני איש אחד נחנו, בני אברהם יצחק ויעקב. "ולאן אתה הולך" - נגד המתגאים בעשרם, שעליהם לדעת אנה הם הולכים למקום עפר וכו' ומאומה אין בידם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", נגד המתגאים בחכמתם, הלא ידעו כי לפי רוב חכמתם, עתידים ליתן דין וחשבון אפילו על שגגתם, וכנזכר.

במשנה המפורסמת, רומזים לנו חכמים, כי אין לנו להתגאות משום סיבה. לא בשל ייחוס, לא בשל עושר, ולא בשל חכמה, כפי הרמוז במילה "נחנו", כדברי הרב לעיל.

ויהי רצון שנזכה להידבק תמיד במידת הענווה.

הדרך לצמיחה - בסליחה!

הדרך לצמיחה – בסליחה / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עברנו את פורים. אחד המדרשים המפורסמים מחבר בין זכות נתינת מחצית השקל, להצלה מגזירת המן שרצה לתת 10000 כיכר כסף. מדובר אם כן על מעלה גדולה ועצומה!

דבר זה מתגלה במדרש נוסף, שמביא רבינו (אות ב):

מאמר: שאל משה להקדוש ברוך הוא במה תרום קרנם של ישראל? אמר לו בכי תשא את ראש בני ישראל וגו' (בבא בתרא דף ו, ב)
באופן פשוט, המדרש מדבר על סוד גאולת ישראל, הרמת קרן משיח בן דוד, ושזה יעשה על ידי מצוות הצדקה, בבחינת "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז). אולם לפי זה היה ראוי למדרש להדגיש את המילים "ונתנו איש כופר נפשו", או "זה יתנו", ומדוע מדגיש המדרש את המילים "כי תשא"?

רבינו לומד מכאן רמז מוסרי:

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב שעשוע מצוה זצוק"ל (בקונטרס מגן אבות פרשת בשלח) בפסוק "ה' ילחם לכם" וגו', שעל ידי שימחול האדם על חרפתו ולכל מי שהכעיס והקניט אותו, וכמו שאנו אומרים בנוסח קריאת שמע שעל המטה, על ידי זה ינצל מיצר הרע ונמחל לו עונו, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה דף יז, א) למי נושא עון? למי שעובר על פשע.

בספר "שעשוע מצוה" (שחיבר הגה"ק ר' משה עידאן זצוק"ל, ג'רבא תר"ב-תרנ"ד), מחדש פירוש על הפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד), שראוי לאדם להיות מוחל על עלבונותיו, להמנע ממלחמות עם מעליביו, ומתוך כך הקב"ה מסייעו להלחם עם יצרו הרע. על בסיס יסוד זה מסביר רבינו כאן את המדרש:

וזהו שאמר "במה תרום קרנם של ישראל" - להיות נשואי עון ואין יצר הרע שולט בהם, ותרום קרנם שלא יהיו כפופים תחת יצרם הרע. "אמר לו בכי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - מלשון "אם תשא חטאתם" (לקמן לב לב), שהוא לשון מחילה, דהיינו כשתמחול את ראש בני ישראל "לפקודיהם" - לשון חסרון, שכל מין חסרון כבוד שעשו לך תמחול להם וכאמור.

"כי תשא" רומז למחילת עוון, כדברי משה לקב"ה שיישא את חטאת בני ישראל. אומר המדרש: אתה רוצה להרים ראש מול הכוחות השפלים שבך? אתה רוצה עזרה מהקב"ה על כך? מה שאתה צריך לעשות מצידך הוא "לשאת", למחול, לוותר. על מה בעיקר? על "פקודיהם" – חסרונם. שאינם נותנים לך את הכבוד הראוי לך ומחסירים ממנו. ("פקידה" במשמעות של חסרון נלמדת למשל מדברי יהונתן לדוד "ונפקדת כי ייפקד מקומך" (שמואל א כ, יח), יהונתן ממליץ לדוד להיעדר באותה סעודה).

אדם שזוכה להתגבר ולא להגיב על כך שהעליבו אותו – מעלה זכויות לכלל ישראל, ומרומם עצמו למעלה רוחנית חדשה.

רמזי הסולם

 רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות החלום, ועוד. רבינו אלטר מאזוז, כדרכו בקודש, בוחר בכיוון החינוכי מוסרי, ומפרש כי הסולם הינו האדם עצמו, והתורה מדריכה אותנו מהי הדרך העולה בית אל:

והנה סולם מוצב ארצה. אמרו ז''ל סלם גימט' סיני,

המילה "סלם" (ללא ו') עולה בגימטריה "סיני". ומהו הרמז?

ונראה לי שהוא רומז לגדול הדור שצריך להיות סיני (דהיינו בקי גדול בהלכה ובכל מקצועות התורה) ...דסיני עדיף מעוקר הרים (דהיינו ממי שהוא חריף ומפולפל מאד אך חסר לו הבקיאות שיש לסיני), והיינו לענין להיות רב ומורה הוראות, וכדי שהרב יהיה לו יציבות בעבודתו עבודת הקודש, צריך שיהיה וראשו מגיע השמימה, שבכל מעשיו יתכוין רק לשם שמים, ולא לשם כבוד והתפארות או ממון ח''ו.

הרמז הראשון הוא לגדולי תלמידי חכמים. סלם = סיני. תכונת סיני היא בקיאות הלכתית נרחבת בכל חלקי התורה. אמנם הדברים נוגעים לגדולי הדור כרבינו, ולא אלינו הפשוטים, אולם גם לנו יש מה ללמוד: בדור בו כל דבר נבחר לפי פופולריות, הדבר גולש גם לאופן בו אנו בוחרים רבנים. עלינו לזכור שלא כל רב ממותג, הוא אכן האוטוריטה הסופית. עלינו "לעשות לנו רב" לפי גדלותו.

רמז נוסף, הנוגע ישירות גם אלינו:

ועוד כתבו חז''ל, סולם גימטריא קול,

הגימטריה השניה: סולם=קול. המשמעות:

ונראה לי שהוא רמז לתפילה. והנה בגמרא יבמות דף ק"ה אמרו, שבתפילה צריך שיהיה עיניו למטה, ועל זה אמר "מוצב ארצה", ולבו למעלה וכנגד זה אמר "וראשו מגיע השמימה", דהיינו מחשבתו היא בראש, וקשורה גם כן בלב, צריך שתגיע למעלה עד השמים....

בתפילה האדם חייב להבין את המתח של מצבו: יצור חומרי המדבר עם הרוחני המוחלט. חז"ל הביעו את המורכבות הזו, בציווי ההלכתי המפריד בין עיני האדם שיורכנו לארץ, לבין מוחו וליבו, שצריכים להיות מכוונים אל הגובה שבתפילה. זהו סולמו של יעקב אבינו, סולם של הדרכה לגישה נכונה לתפילה.

כיוון נוסף:

עוד כתבו חז"ל סולם גימט' עניו. ונראה שבא לרמוז דצריך האדם להיות עניו הן מצד הגוף הן מצד הנשמה דמצד הגוף הרי האדם סופו למות והגוף שלו יהיה מוטל בקבר...ומצד הנשמה הרי סופו ללכת לעולם הבא, לפני מלאכי מרום שמעלתם וקדושתם גדולה מאד והאדם לא יהיה נחשב לפניהם כלום,

סולם=עניו. הרב מחדש שישנה ענוה בגוף ובנשמה. בגוף, ההבנה כי הגוף הוא בר חלוף. בנשמה, ההבנה כי ישנם מלאכי מרום שקדושתם עצומה לאין שיעור משלנו. (אעיר כי סוגיה זו ביחס לנשמות הצדיקים, נתונה במחלוקת עצומה בין גדולי ישראל, ואכמ"ל). הסולם מחדד נקודה זו:

וזהו "והנה סולם", רמז לגוף האדם דכמו בסולם מי שעולה סופו לרדת, כך האדם...ועוד "וראשו" - רמז לנשמתו – "מגיע השמימה", ששמה "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" להראות לו את מקומו בגן עדן, והרי לפניהם הוא לא נחשב לכלום.

הרגליים – הגוף, הראש – הנשמה. הענוה ככלי המשרה קדושה, צריכה להקיף את מציאות האדם בכל חלקיו וענייניו.

יזכנו ה' ללכת בדרכים אלה, ומתוך כך לזכות למפגש עם בית אלהים.

היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

ברית מכופפת או ברית מרוממת?

ברית מכופפת או ברית מרוממת? / לפרשת ניצבים 

נהגו ישראל לתקוע בשופר כפוף, בכדי לבטא את הכפיפות אל ה' יתברך, ואת קבלת מלכותו, כמלך ושליט עליהם. בלשון הגמרא במסכת ראש השנה פרק ג':

כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי (=כמה שכופף אדם דעתו מועיל יותר)

פרשתנו לכאורה מציבה סתירה לעקרון זה, שכן עם ישראל עומד מול משה ומצהיר על בריתו עם ה', בו הוא מתחייב לעובדו, ורק אותו לבדו, והנה הפרשה פותחת במילים "אתם ניצבים", והסביר לנו רש"י, בהקשר של דתן ואבירם שיצאו מאהלם  ניצבים, שהם עמדו "בקומה זקופה" (במדבר ט"ז). אם כן יש להבין: הברית עם הקב"ה היא מכניעה, מכופפת, או מיישרת וזוקפת את הגב?

התשובה נמצאת אצל דוד המלך, סמל המלכות האולטימטיבית של האומה, ובו מתאחדות שתי התכונות, בתהלים פרק יח:

(לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: 

יש לפנינו חיבור מתמיה: ענווה, וגדלות ("תרבני") - הא כיצד? מבאר ר' אברהם אבן עזרא :

(לו) ותתן - הזכיר וימינך כנגד המלמד ידי למלחמה וזאת הענוה ששמת בי היא תגדלני ותעצימני. 

דוד מודה לקב"ה שלימדו. דוד הוא תלמידו של ה', ומגלה ענווה כלפיו. ענווה זו אינה מקטינה את דוד אלא מעצימה אותו. מדברי דוד ניתן ללמוד שניתן להרחיב את האיזון הזה לשאר ענייני החיים: דווקא הכפיפות מול ה', קבלת מרותו, קבלת מלכותו, התחייבות להליכה בדרכיו במצוותיו, היא זו שמעצימה אותנו, מגדלת אותנו, מרוממת אותנו. האדם ההולך בדרכי ה', מגלה בעצמו כוחות, יכולות, גבהים ורצונות שמצליחים להתעלות מעל הזמן והמקום, וממילא אותה כפיפות, היא זו שבעצם הופכת אותנו לניצבים, זקופי קומה ובעלי אישיות גדולה.

ענווה - לא בכל מחיר!

ענווה – לא בכל מחיר! / לפרשת דברים / מתורת אור החיים הקדוש

משה רבינו מתחיל לשאת את נאום הפרידה. נקיבת שמות המקומות בהם עברו עם ישראל, "במדבר, בערבה, מול סוף" וכו',  מעוררת תמיהה: מה נשתנו אלו מאחרים? וכבר אמר לנו רש"י שיש כאן רמזים למקומות בהם ארעו הדברים הקשים בהתנהגותם של ישראל. כלומר, יש כאן תוכחות, שאמנם בהמשך יהפכו להיות ברורות וחד משמעיות, אולם בתור פתיחה, הדברים נאמרים דרך רמז.

ואם כבר רמז, מלמדנו ר' אוה"ח הק', כי גם דרכי התוכחה ויסודות המידות הטובות עצמן נמצאים כאן, והן רמוזות בכל מילה משמות המקומות. נשים לב לשתים מהן, "במדבר" ו"בערבה":

(פסוק ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ... והוא מה שרמז באומרו במדבר:

במדבר רומז על מידת הענווה, דימוי המופיע כבר בחז"ל. המדבר כמייצג מקום שכולם עוברים בו, ואין בו מקום של גאות. אולם גם לאותה ענווה יש גבול: 

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, ...

דבר ראשון - אל תשפיל את עצמך, באופן שיזלזלו בך. כך הוא לומד מהרמב"ם. וממשיך:

עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה: 

כשיש מקום להלחם בעוול כלשהו - אין מקום לענווה. עליך להוכיח ולא להקטין את עצמך. במילה "בערבה" רמוזים שני עניינים בזה: האחד, לדעת להוכיח בדרך נעימה ועריבה, שהדברים יתקבלו על הלב.  השני -  התוכחה היא מדין ערבות, שכל ישראל קשורים זה בזה, וכשהאחד חוטא הוא פוגע ח"ו בכולם.

במסכת שבת (קיט ב) ישנה רשימה של בעיות מוסריות שבגינן נחרב בית המקדש. האחת מהן: 

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה 

הבריחה מסיטואציה מביכה בה האדם נאלץ לעמוד מול חבירו ולהסביר לו מה הבעיה שלו - מנעה מאנשים לדבר על תיקון, ומתוך כך גם נחסמה הדרך לתיקון.

אז ברור שתורת התוכחה היא דבר שיש ללומדו, אולם אין לנו פטור מעניין זה באיצטלת הענווה.

יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עוד השנה!