להיות אל"ף אל"ף!

 בס"ד

להיות אל"ף אל"ף!! / להפטרת פרשת כי תבוא / מתורת רבנו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

חכמי הרמז והסוד חושפים לנו עומקים הנמצאים מעבר לקריאה הפשוטה. בבואנו לקרוא בתורה או בנביאים, אנו מסתמכים על הידע המוקדם שלנו ופעמים רבות נשארים ברובד זה.

רבנו - בבואו לפרש את הפטרתנו, פותח בדבריו של אחד מגדולי חכמי הרמז האחרונים, מרן רבי יוסף חיים מבגדד, שהשבוע גם חל יום פטירתו:

בהפטרה: קומי אורי כי בא אורך. אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'עוד יוסף חי' ז"ל בפרשת שמות משם רבינו האר"י ז"ל, כי הוי"ה במילוי דאלפי"ן עולה מ"ה גימטריה אד'ם

כבר עסקנו בעבר במושג ה'מילוי' של שם ה', דהיינו הצורה המלאה של כל אות משם ה'. ישנם ארבעה מילויים, המכונים על ידי המקובלים ע"ב ס"ג מ"ה ו-ב"ן. כאשר "ממלאים" את שם ה' באותיות א' (יו"ד ק"א וא"ו ק"א) הגימטריה היא ארבעים וחמשם, כמו המילה 'אדם'.

ולכן דוקא ישראל נקראים אד'ם ולא אומות העולם,

זה כאשר עם ישראל הולך בדרך, ישנה מעין 'זהות' וחיבור בבחינה מסויימת בין ה' יתברך לעמו אהובו.

וכשישראל חוטאים ויושבים בגלות אז נחסור אות א' ממילוי הוא"ו ונשאר גימטריה 'דם' שהיא גימטריה 'גולה',

האות א' מבטאת את החיבור של הקב"ה לעולם, אלופו של עולם. על עם ישראל הוטלה המשימה לחבר את האות א למציאות החומרית, ה'דם', ומכך נוצר אותו חיבור מושלם, צורת 'אדם'. כאשר אין דואגים לחיבור הקדוש הזה, התוצאה הנוראית אך הטבעית היא 'גולה', מילה שערכה המספרי הוא...דם.

ובעת הגאולה יהיה מילוי הוא"ו שלם בא' ויהיה מספרו 'גאולה' עיין שם.

כשמוסיפים את האות א' למילה גולה, הרי לנו תיקון, 'גאולה'. כך מלמדנו ה'בן איש חי'.

מוסיף על זה רבנו רחמים:

וזה שכתוב "קומי אורי כי בא אורך", "בא" קרי ביה "ב-א' אורך" שהאור והגאולה שיבואו לישראל הם ע"י אות א' שיתמלא הוא"ו ויהיה שם הוי"ה במילוי אלפי"ן גימטריה 'גאולה'.

המילה 'בא' מתחלקת לשתים על דרך הרמז: ב-א' (כלומר: על ידי א') מגיע אורך, גאולתך! הנביא רומז כאן רמז נפלא ומתוק – רצונכם להגאל? רצונכם לצאת מהגולה? פעלו להשכנת השכינה הקדושה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, וממילא אור הגאולה יזרח, יהיה שמו של ה' שלם!

רבנו מאריך ומסביר כמה וכמה רמזים על סמך יסוד זה, למשל בפסוק (תהלים כג, א) "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", אותו הוא קורא על דרך הרמז "לא א'-חסר", וכן בתפילה "גאולה שלמה", גאולה של מ"ה, ועוד. תן לחכם ויחכם עוד.

אתה נוסע לארץ, או יוצא מהגלות?

 בס"ד

אתה נוסע לארץ או יוצא מהגלות? / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

במסגרת סיכומי תקופת המדבר של עם ישראל, פרשתנו סוקרת את התחנות בהן חנו עם ישראל. לשון הפתיחה לסיכום – תמוהה (לג, ב):

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

מפרשים רבים עומדים על השינוי בסדר הכתיבה: בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ובסוף "מסעיהם למוצאיהם". מה טעם השינוי? כותב הרב (אות ה):

דקדוק חז"ל ידוע...וכעת נראה לי לפרש עוד שזה רמז מוסרי לנו שיצאנו מחוץ לארץ ובאנו לארץ ישראל הקדושה כדי להתעלות עוד יותר ברוחניות בעבודת ה' ובמצותיו, אך בעונות הרבים הדבר היה בהיפך באנו לארץ ישראל וירדנו מפסגת הקדושה שהיתה לנו בחוץ לארץ והלכנו אחורית,

העליה לארץ יצרה משבר רוחני אצל לא מעט מהעולים אליה. המפגש הבין – תרבותי, ובודאי הכפיה האנטי דתית שהיתה בימי קום המדינה גרמה לירידה רוחנית רבה ממה שנהגו קהילות רבות בחו"ל. רבני ג'רבא שעלו עם קהילותיהם, חשו מחוייבות עצומה לרמה הרוחנית של צאן מרעיתם. רבנים עצומים לקחו משרות רבניות זוטרות יחסית לרמתם ובלבד שיוכלו להיות בקשר אישי וצמוד, לעזור בקליטה הרוחנית ולא רק החומרית.

הרב רומז כאן על שתי מגמות בעולים לארץ, האידיאלית הרצויה, והשלילית המאתגרת. המניע האמיתי צריך להיות עלייה בקודש, קרבה לה', חיבור אל ארץ הקודש ומצוותיה. הרצון השלם לחיות נגד עיני ה'. יחד עם זאת הרב יודע היטב כי ישנם יהודים רבים שבאו לארץ כדי לברוח משלטון הגויים. מקלט לילה. הם לא רואים ערך מיוחד דווקא בהתיישבות בארץ ישראל, הארץ הקדושה. לדידם הדבר היחיד שהוחלף הוא מנהיג, מגוי ליהודי, אולם אורחות החיים נטולי עול תורה – ממשיכים לצערנו.

נגד דבר זה רומזת התורה בשינוי סדר המילים, תוך הפרדה בין המופעים השונים במילה "אלה", המפרידה בין המגמה של משה, ל"אלה" שבפועל עלו:

נדבקנו בגשמיות ובחפשיות במדה מרובה ומסתפקים במדה מועטת ברוחניות, ובזה נעשה עיקר יציאתנו מחוץ לארץ לארץ ישראל רק להנאה גשמית, במקום שהיינו תחת שלטון האומות נהיה תחת שלטון יהודי.

מוקד החיים נהיה רדיפת גשמיות. גם אם אנו משקיעים זמן ברוחניות, בלימוד תורה ותפילה, הדבר נספח ונילווה ודי לנו בכמות מועטת, בעוונותינו.

וזהו שאומר "ויכתוב משה את מוצאיהם" מארצות הגולה, "למסעיהם על פי ה'" לנסוע לעלות לארץ ישראל כדי להתקדש ולהתקרב יותר לעבודת ה', אך לצערנו אלה שבאו לארץ ישראל עיקר "מסעיהם" מארצות הגולה לארץ ישראל הוא רק "למוצאיהם", מטרתם היחידה לצאת מארצות הגולה ולחיות בארצנו תחת שלטון יהודי ולא למטרה של קדושה.

יש מי שיוצא מהגלות, ולנגד פניו – המסע, היעד, הכיסופים לארץ ישראל. הוא הולך על פי ה', להתקרב אל ה'. אולם ישנו מי שנוסע, אולם מה שבאמת חשוב לו הוא "לצאת", היציאה מהמקום שהיה. במקרה זה היה ארץ ישראל, אולם בה במידה הוא לא היה מסרב לקבל שלטון יהודי גם בארץ אחרת, ובלבד שיוכל להלך בשרירות ליבו.

נדמה כי שני מניעים אלה עדיין מתבררים בתוך עמנו עד ימינו אלה...

 

החנק הרוחני של הגלות

 בס"ד

החנק הרוחני של הגלות / לפרשת וילך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בפרשתנו מזהיר משה רבנו מההשלכות של ירידה מדרך ה' (דברים לא):

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

לא מובן: עם ישראל לכאורה מבינים את טעותם כבר בשלב הראשון המתואר בפסוק יז, אם כן מדוע בפסוק יח מתואר הסתר פנים חלילה? הרי העם כבר הבין את טעותו.

מסביר רבינו (חלק ג, אות ב) על פי דברי בעל יערות דבש, ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל:

הרב יערות דבש ז"ל (דרוש ז) חקר למה אין רוח הקודש שורה על ישראל בהיותם בגלות, הלא אין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב, ואין לך נשברי לב מדוכים דוויים וסחופים בישראל בגלותם.

שאלה קשה שואל היערות דבש: מדוע בגלות המרה, שם ישראל במצב של שיפלות ורדיפות, חסרה רוח הקודש? והרי דרך ה' להשרות שכינה עם נשברי לב, שזה המצב הקבוע בגלות?

ותירץ כי אילו לא באה עליהם רק צרה אחת לבד ויש לנפש זמן להנחם מעצבון הבלי הזמן שפיר, אך בעוונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם תתחיל הנפש להנחם מעצבון הראשון באה עליה צרה אחרת, עד שתתבלבל המחשבה ואין לה ישוב הדעת כלל, ולכן הארת השכל תמוש ממנה. עיין שם באורך.

ומתרץ רבינו יהונתן אייבשיץ שבשביל רוח הקודש צריכים גם יישוב הדעת ורגיעה. אין דבר כזה בגלות. צרה רודפת צרה וקושי רודף קושי. אין זמן להתעשת, ולהרגע ולהגיע להשגות רוחניו של רוח הקודש.

ובזה יובן כוונת הכתוב (תהלים נא, יג) "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא על דרך הפסוק הנ"ל "ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר" וגו', גם אמר הכתוב "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" בגלותנו הנורא. ובהיות שראה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש את כובד הגלות הנפלא הזה שהושלכנו בעוונות הרבים אל ארץ אחרת, ויסתר האל פניו ממנו ורעות רבות סבונו אפפונו לא נתנונו השב רוחנו, ומזה נמשך שפסקה רוח הקודש ממנו כנזכר,

דוד המלך מתפלל בתהלים שהקב"ה לא ייקח ממנו את רוח קדשו. על איזה מצב מדובר? מצב בו אנו מסולקים מפניו יתברך. סילוק מהארץ לחוץ לארץ. שם יפגשו אותו צרות רבות ורעות ולא יהיה סיכוי לחזרת רוח הקודש.

לכן הקדים דוד תפלה לצרה ואמר "אל תשליכני מלפניך" - כאדם השנאוי ומתועב המושלך בפנים נסתרים, שמזה ינטש לפגעי הזמן "ומצאוהו רעות רבות וצרות" צרה אחר צרה, ואין בתוכו רוח הקודש שורה, אלא פנה אלי בגלות ותרויח לנו מעט מצרות, ואז "רוח קדשך אל תקח ממני" כיון שאני בגלות דכא ושפל רוח, ואין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב.

כך גם אצלנו. אמנם עם ישראל יהיו בגלות ויתחילו להתעורר בתשובה אל ה', אך הסתר הפנים ימשיך כי המציאות של הגלות היא מציאות של צרות הרודפות צרות חלילה, וממילא "ואנכי הסתר אסתיר פני", לא כעונש כפי הפשט אלא כתוצאה ממציאות הגלות.

ב"ה זכינו לחזור לארץ , וכעת אנו מייחלים לחזרתה הרחבה של רוח הקודש, במהרה בימינו אמן!

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו?

בס"ד

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

יצחק אבינו חושש מהרעב. הוא מנסה לאחוז במנהג אברהם אביו, ולרדת מצרימה. הקב"ה מתגלה אליו, ומבטיח לו שישמור עליו גם מבלי לרדת למצרים, וכך מבטיחו (בראשית פרק כו)

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

מעבר לקיום המקומי כאן, אתה תגדל ותפרח, וממך תצא ברכה לעולם כולו.

בנקודה זו מעמיק רבינו מוהרמ"ך:

קשה, דבעוונות הרבים עינינו רואות וכלות, כי זה כאלפיים שנה, ואנחנו פזורים בכל קצות תבל למרמס כל רגל, ואפילו בימים שישבו ישראל על אדמתם לא נמצא שנתברכו עמי הארץ בישראל!

שואל הרב: האם זו ברכה שנתקיימה? לכאורה אנו רואים את ההיפך, גם בימי הגלות, ואפילו בימי ישיבת ישראל בארצו, בימי בתי המקדש! אלא , מציע הרב, יש להתבונן כך בדברים:

ויש לומר דהיא ברכה לעתיד לבוא, בשוב ה' שיבת ציון, כי אז כל העמים יתברכו בישראל בגשמי ורוחני ככתוב בנביאים, ובישעיה בייחוד.

דבר ראשון, ניתן לומר שמדובר על הבטחה עתידית. אמנם בימי הרב מדובר על משהו עתידי, אך בימינו אנו רואים את התגשמות הדברים, כאשר עם ישראל מעניק לעולם חידושים חומריים עד בלי די, ומעבר לכך מאתגר מוסרית הרבה נורמות הקשורות לניהול מדינות בצורה ראויה, מוסרית וישרה יותר (למרות שיש עוד על מה לעבוד, כמובן). עיינו בספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א, למשל.

ועוד יש לומר שגם בזמן הזה, זמן הגלות, המסחר כולו כמעט נתון ביד ישראל, והצלחת כל המדינות כמעט תלוי במסחר, ונמצא כל העמים מתברכים בישראל. ועוד...שנמצא בישראל עשירים גדולים בנקאים שמלויים למלכויות ולהעם לכונן עסקיהם, ונמצא כי עסקיהם מתברכים על ידי ישראל.

מוסיף הרב: גם בגלות, ענפי המסחר והבנקאות (עולם ההלוואות, בעיקר) נמצא בידי ישראל, ובכך ישנה תנועה כלכלית בעולם כולו. די לציין דמויות כמו דון יצחק אברבנאל, דון יוסף נשיא ועוד. אפילו בעשורים האחרונים היה מצב בו רוב שרי האוצר של אירופה, היו ...יהודים.

אולם ישנו פן של ברכה, שמתעצם דווקא בגלל הגלות:

ועוד יש לומר שמתברכים עמי התבל על ידי פיזור ישראל ביניהם, שיזרעו בהם המידות הטובות, הצדק והיושר והאמת. וכמו שיראה כל קורא בדברי ימי העמים, שהיו רובם ככולם כמעט פראים, ורק על ידי הפצת ישראל ביניהם, נפקחו עיניהם, בצדק ובדעת ובאמונה.

רבים מהעמים בעברם היו ברברים: אירופה, חצי האי ערב ועוד. עם התפשטות ישראל בגלותם, והעתקת העקרונות המוסריים שלנו (גם אם באופן חלקי ומעוות), האנושות התעלתה והחלה לייסד נורמות של מוסר בחיי החברה שלה. אמנם ישנן מעידות, ובמאה האחרונה ראינו כי הטבע החייתי לעיתים מתעורר, ובאופן מפלצתי, אולם העולם שמדכא התפרצויות כאלה, הושפע מעם ישראל, ולכן מתאמץ לרסן גילויים כאלה.

הברכה הרוחנית והגשמית של עם ישראל היא לסמל ולמופת על השגחת ה' עלינו, הדרכתו אותנו, ועלינו לראות בכך שליחות ותפקיד כלפי האנושות כולה.

(קרדיט תמונה: שגרירות ישראל בהודו, אפריל 2016)

ועם ישראל זקן, בא בימים...

 ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

כותב רבינו (מנחת כהן כד,א):

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים, רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים עד היום הזה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל, הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.

מה סודו של העם הזה?

רבינו מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:

והתשובה לזה, היא כי ע"י שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.

הסוד הוא - מסירות הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.

הפסוק המצמרר הזה, הוא המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?

וזהו שאמר "ואברהם" הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...

המדרש אומר שהמילה "ימים" רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים", שאת גליו הזכיר לעיל).

ואברהם - עם ישראל (ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם" או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.

אמנם, מחשבה כזו עלולה לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?

ושמא תאמר עד מתי יארך זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" ...

הרב מביא בהקשר זה את הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות, חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:

ואם כן, מאחר שאנחנו רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.

ואכן אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

חיזוק האמונה בסגולת ישראל

חיזוק האמונה בסגולת ישראל / לפרשת עקב / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

יהודי שחי בגלות מתקשה לעיתים לחוש את תחושת העם הנבחר. הסבל, הרדיפות, האפליות במשך מאות ואלפי שנים, יצרו צורך בחיזוק אמוני כי אכן ה' בחר בנו.

בדרשות רבות אצל רבינו מוהרח"ך, ואצל רבו הרב כלפון משה הכהן זצוק"ל, אנו מוצאים דרשות רבות המחזקות את האמונה בבחירה בעם ישראל.

כותב רבינו (ז,טז):

ולא תעבוד את אלוהיהם וגו' וסמיך ליה (=וצמוד לו) כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני וגו' לרמוז שלא תטעה לעבוד את אלוהיהם מטענת רובא, שהם הרבים, וכתיב "אחרי רבים להטות", כי טענה זו אין בה ממש...

פשט הפסוק מדבר על יראה מהכמות של הגויים. יראה הקשורה לאמונה בה' בשעת מלחמה. רבינו לוקח את הפסוק הזה, ומסביר כי מדובר על טענת רוב הנוגעת לאמונה: אם עם ישראל הם מעטים, מול הגויים המרובים, אולי חלילה האמת אצלם? לכן לקראת הכניסה לארץ, ותחילת המאבק התרבותי עם תרבויות אחרות, מזכיר משה רבינו את דבר היות ישראל עם נבחר.

ובאמת, מה החיזוק לטענה? הרי הם באמת הרוב! לכן ממשיך הרב (ז,יז):

כי תאמר בלבבך רבים הגויים...זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים – לרמוז שלא תאמר רבים וגו'...כי זכור תזכור את אשר עשה וכו', שירד למצרים בכבודו ובעצמו להוציאך משם, דמוכח שאתם בנים ואב מיטמא לבנו...אם כן, בטלה לה טענת רובא, שהבן אינו הולך אלא אחרי אביו.

במדרשים, ישנו דימוי של ה' יתברך ככהן. כהן אסור ליטמא למת. אמנם יש חריגים, ואחד מהם הוא הבן, שלכהן מותר ליטמא לו. מבאר הרב: אם אכן לא היה יחס מיוחד, כזה של אב ובנו, בין ה' לישראל, לא היינו מוצאים שה' היה טורח בכבודו ובעצמו לבין המתים במצרים להציל את בנו. ולענייננו: הבן הולך אחר אביו, גם כנגד הרוב, וממילא מתחזקת הטענה כי אנו בניו של ה', בכל עת ובכל זמן. אפילו בגלות המרה והארורה.

במהלך זה ממשיך רבינו לבאר את מעלתנו גם מול המלאכים (ז,יח):

לא תירא מהם וגו'- תיר"א גימטריה תור"ה. כי מן התורה מוכח שאנו בנים, ממה שלא ניתנה (התורה) למלאכי השרת, מדינא דבר מצרא, וכיון שאנו בנים לא תירא מהם (מהגויים) מטענת רובא...

בקצרה נסביר, כי במושגי מכירת קרקעות, קיים בהלכה "דין בן המיצר". דין זה מחייב בעל שדה המוכר את שדהו, להעדיף את שכנו, ששדהו צמודה לשדה הנמכרת, כי בכך יקל עליו לחרוש ולזרוע. המלאכים הם בני המיצר בעולמו הרוחני של הקב"ה. היינו מצפים שכאשר תימסר התורה, היא תינתן לבני המיצר – המלאכים. אולם בדין בן-המצר יש יוצא דופן: בנו של המוכר. הוא קודם אפילו לבן-המצר. כך גם התורה – היא ניתנה לישראל, ולא לבני המצר, מכאן שאנו בניו!

כרועה עדתו, מלמד רבינו את העם, כי גם אם לעיתים הם נתקפים תחושת נרדפות, או דלות מספרית ואידיאולוגית מול שאר אומות העולם, עליהם להבין כי החשבון של האומה הוא לא בכלי המחשבה הרגילים. מדובר על עם הנמצא בקשר עם הרוחני והנצחי, וממילא אין לו לחשוש מכל טענות חוזק ואידיאולוגיה החולפות עם הזמן.

 

בית הכנסת - סוד שימור האומה בגלות

בית הכנסת-סוד שימור האומה בגלות / לפרשת עקב / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בסוף הפרשה השניה של קריאת שמע, הנאמרת על ידינו בכל יום, ישנו פסוק של שכר. אריכות הימים המוזכרת שם, לנו ולבנינו בע"ה. אולם ישנו קושי: הרי אריכות ימים היא ברכה עצמית, שאינה תלויה במיקום גיאוגרפי, ומדוע מבטיחה התורה אריכות ימים, דווקא "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם", קרי, ארץ ישראל?

רבינו משה מציע כיוון מחודש להסבר מושג "אריכות הימים" המוזכר כאן, והוא מקדים להביא מדרש ממסכת ברכות דף ח' (יד משה סעיף ל'). תמצית המדרש: ר' יוחנן מתפלא, כיצד ישנם זקנים בבבל, הרי התורה הבטיחה בפרשתנו אריכות ימים רק ליושבי ארץ ישראל? ר' יוחנן, אוהבה הגדול של ארץ ישראל, מצא את התשובה בעובדה, שאותם אנשים מקדימים להגיע לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו. מה משמעות התמיהה, ומה המשמעות התירוץ? כדי לענות מקדים הרב כמה נקודות:

הנה כל אומה ולשון הנכבשת תחת שלטון עם אחר, ובפרט הגולים ממקומם, אין לאומיותם הראשונה מתמדת, ובמעט זמן יתבוללו ויבלעו ביד האומה הכובשתם. ובפרט אם פותחת להם בתי ספר ללשונם וכתבם, הם וחכמותיהם ודיעותיהם ומדותיהם. ובפרט אם נואמים לפניהם נאומים בעניני דת אותה האומה הכובשת. ובפרט אם מכריחים אותם על זה, ועונשים את המוחים על זה. וכל שכן אם עונשים גם שומרי הדת עצמה. והנה ידוע שאין אומה בעולם שגלתה ממקום למקום כמו אומת ישראל...

ישנן תרבויות כובשות, שעמלו לשנות את התרבות של העמים הנכבשים. לעיתים בדרכי נועם: יצירת סוכני תרבות חינוכיים וכיו"ב. לעיתים אף בזרוע: הכרח ללמוד את הדת והתרבות, ואף ענישה של שומרי התרבות המקורית. עמים רבים איבדו את זהותם באופן זה. עם ישראל היה באיום זה במשך אלפי שנים. מה הגן עלינו?

והנה שומרי דתינו הנצחיית ותורתנו הקדושה, הם בבחינת ,,זקנים" כמו שנאמר "ואל תבוז כי זקנה אמך". דהיינו מחזיקים בתורה הניתנת לישראל זה אלפי שנים כדבר זקן וישיש. גם ידוע שהאומות מודים ויודעים שתורתנו הקדושה היא הזקנה והקודמת לדברי ההבל ותוהו שלהם. גם ישראל נקראים בשם ,,ישראל סבא". והוא מטעם האמור, שאנחנו בתור זקנים וסבים לכל האומות אם נוצרים או ישמעאלים.

הכינוי "זקן" בעמנו, אינו עניין של גיל, אלא עניין של חכמה. השימור של המסורת, התיווך של החכמה מדור לדור, מכונה "זיקנה". אמנם יש כאן גם משמעות מציאותית: תורת ישראל היא הותיקה שבין הדתות הקיימות בעולם, ואף היוו להן מקור והשראה.

הקדמה נוספת:

 עוד נקדים דבהיות ישראל בארץ ישראל, אפילו שיהיו רוב התושבים הם גוים, וגם תהיה ביד שלטון נכרי, בכל זאת מהתקווה ומהזכרונות ימי קדם, ומההסתכלות במקומות הקדושים שהיו בהם כמה עניינים נסיים בזמן קדמון, יתחזק הזכרון ויתבטל היאוש ותגבר התקווה...

התיישבות בארץ ישראל – כוחה ביצירת רצף של זיכרון וקשר בין ההיסטוריה שלנו, אלינו, ומאיתנו, אל התקוות העתידיות המובטחות לנו בנביאים. העובר בארץ לאורכה ולרחבה, ורואה את המקומות בהם צעדו אבותינו ונביאינו, מחזק את הקשר לאומה.

הקדמה נוספת, מדברת על מעלת התפילה בבית כנסת ובמנין:

עוד ביארתי שאחת הסיבות שאמרו רז"ל יש לו לאדם להתפלל בבית כנסת, גם במנין ולא פחות מעשרה, הוא כדי לחזק הלאומיות והדת. כי אז זה מחזק לב זה, וכן השני, ולא יחתו מפני כל הבא לבטל הדת והתורה, ולא להתיאש.

בית הכנסת הוא מקום שנותן עוצמה ליהודי. חיבור על בסיס קבוע לאחיו, בני אומתו, סביב עבודת ה'. דבר זה נוסך כוח ותקווה בבני העם, לראות בתקוות ה' ונחמותיו.

כעת יבאר הרב את המדרש, ויחדש משמעות בפסוק הנ"ל:

ולכן כשאמרו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, היינו ישראל סב'א ואינם נטמעים בין האומות, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם בדת ולאומיות, דוקא על האדמה זו - ארץ ישראל, שזוכר ימי קדם ונסי אל עליון וכאמור. אך כיון שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אם ללמוד תורה אם להתפלל, אמר היינו דאהני להו לחזק הדת והלאומיות. ואמר מקדמי ומחשכי. לומר כי ברצונם הטוב ובכוסף וחשק באים לבית כנסת....

ר' יוחנן לא התפלא שיש זקנים בחוץ לארץ. זה עניין גופני ולא רוחני. ר' יוחנן התפלא שיש עמידה ליהדות חוץ לארץ! מה מחזיק אותם?  מה נותן בהם חיוניות בזהות שלהם כעם? הרי רק הקיום בארץ מחבר אותך לעמך וזהותך! ענו לו: הם באים לבית הכנסת בחשק גדול, הם רואים את עצמם כחלק מהאומה הישראלית, ומתאמצים להיות כמה שיותר במרכז הלאומי שקיים בגלות – בית הכנסת. דבר זה מרגיע את ר' יוחנן, והוא רואה שיש תקווה לישראל גם בגלותם, לשמור על זהותם ונצחיותם.

ויהי רצון שנזכה לראות בחזרתנו לבית הגדול והקדוש במהרה!

 

ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה'

 ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה' / לפרשת קדושים / משך חכמה

יסוד כל התורה כולה. 

לא פחות מזה.

"ואהבת לרעך כמוך". היכולת לצאת מהאגו, מהשטחיות, מהדאגה לעצמי, ולהסיט את המבט המתבונן, האוהב והדואג אל עבר הזולת, יש בו לרומם את האדם גם אל עבר בירור תיאולוגי, ורדיפת דעת ורצון ה'. הרי כאן וכאן אני יוצא מהבועה שלי, ומתעדף את האחר: רעי ואלוקי.

אמנם יש כאן מסר אמוני יסודי לא פחות, כפי שמלמדנו המשך חכמה. 

האדם מעיד על בוראו, על ידי דמיון תכונותיו; האדם בעל בחירה לעשות כרצונו, ובזה מעיד על הבורא שפועל מדעתו ללא כל הכרח, וכדבריו (ויקרא פרק יט):

אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך, אשר הבריאה ממנו אינה בחיוב כמו הצל מן האדם, רק שברא בבחירתו וברצונו המוחלט. והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם, שתלוי כל מעשיו ברצונו החופשי והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא. 

מעלה זו נמצאת בכל אדם באשר הוא אדם, 

ועל זה אמרו (אבות ג, יד) חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם א - להים עשה את האדם", שזה הבחירה הוא רק בא - להים. 

אמנם בישראל מתגלה משהו עליון יותר: ההשגחה הפרטית שביכולתו של בורא עולם: 

אולם על השגחת השם יתברך בכל פרט ומפעל ומצעד, ולבעל הבחירה ישלם על כל פרט ופרט ...על זה מורה מין הישראלי: 

אחד, מצד שקיבלו גלוי הארת אלקות עליהם בהר סיני לעיני כל במחזה נבואית, ...

 ואחד, מצד השגחה הדבוקה בכל מצעדינו באומה זו מאבותינו, 

שתי דרכים של השגחה אישית ופרטית מתגלות כאן: האחת דרך מתן תורה, והשניה דרך ההיסתוריה: מהאבות, דרך העם המפוזר בגלות, אולם מצליח לשמור על ייחודיות, ולא פחות חשוב מכך - על חיוניות:

ויותר לפלא מה שבגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש - (עשן המערכה) שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו ...כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמריקה וכו' בכל זאת איבדורי לא מיבדר (=להתפזר - אינם מתפזרים) , ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהילות ואגודות לתורה ולעבודה, בריבוי צדקות ומעשים טובים...וזה מורה על ההשגחה הפרטית על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל. 

עם ישראל עומדים לנס ופלא בעיני כל העמים. דורות על גבי דורות של תנועה ממקום למקום, מעיר לעיר ומארץ לארץ, ועדיין שומרים על זהותם בצורה מעוררת התפעלות. אין זאת כי אם יש על האומה השגחה פרטית. אם כן - מובן איך דרך "רעך" האנושי והיהודי מגיעים ל להבנה ב"אני ה'":

וכוח הבחירה שבאדם מורה שאני עשיתי מרצון עצמי ולא נתהוה בחיוב ממני. וההשגחה שבך והארת נבואה אלקית שעליך, שכל זה מורה ש"אני ה'", שזה שם הוי"ה...

וכמה ראויים דבריו של חכם גדול זה, שראה וצפה מה טוב יהיה בשלב בו גילוי ההשגחה תעלה קומה, בזמן שבו עם ישראל יתחיל לחיות חיי מנוחה, ואז תתגלה אותה השגחה פרטית בשלמות:

אשר אם ירווח להם מעט יתנשאו ראש על כל העמים ויתקנאו בהם כל הגויים...

וחכם עדיף מנביא.

 

עצמאות שמח

 

שליטה ברגש מתוך אמונה

 שליטה ברגש מתוך אמונה / לפרשת בא / משך חכמה

ברוך ה', אחרי עליות ומורדות בתהליך, ואחרי עשר מכות שהתישו את פרעה, אנו יוצאים ממצרים. לעד נזכור מאורע זה, בליל הסדר ובעוד כ-50 מצוות. אנו יודעים שלא כולם יצאו. "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", יש אומרים שיצאו חמישית מהעם, ויש אומרים שאף פחות.

אולם ישנה הכרזה מאד מעניינת בפסוקי פרשתנו. משה, בעודו נושא ונותן עם פרעה על היקף היציאה ממצרים, בשלהי מכת חושך, מגורש מפרעה, אולם הקב"ה מתגלה אליו ומעביר לו מסר ישיר אחרון לפרעה (שמות פרק יא, ד-ח):

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: ...(ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: 

משה מודיע כמובן על מכת בכורות. ומה יקרה בסופה? "ואחרי כן אצא!" . מה המסר של משה לפרעה? מי זה שיוצא? באופן פשוט, משה מודיע לו שהוא כבר יודע שלא תהיה הקשיית לב אחרי מכת בכורות, אז, קח את זה כעובדה, פרעה. דבר זה מתחבר לכך שהעבדים יבואו להתחנן "אלי", ומי זה? משה רבינו.

אולם בעיון שני, הדברים של משה נפתחים במילים "כה אמר ה'", אם כן זו חלק מהאמירה של ה', ואם כן, מה המשמעות של היציאה הזו?

כותב רבינו המשך חכמה שמות פרק יא:

(ח) ואחרי כן אצא. לפי כוונה שניה נראה דקאי על ראש הפרשה (פסוק ד ואילך), שאמר: "כחצות (הלילה) אני יוצא בתוך מצרים", על זה אמר "ואחרי כן אצא", 

כלומר: מי שאמר "אצא", הוא מי שאמר "אני יוצא בתוך מצרים", כלומר - הקב"ה!

מה המשמעות?

כמו שמבואר במכילתא על קרא (שמואל - ב ז, כג), ד"אשר פדית (לך) ממצרים גויים ואלקיו", שכל זמן שהיו ישראל במצרים היתה שכינה עמהם, וכשיצאו, יצאה גם שכינה עמהם...

מדהים! הקב"ה מודיע לפרעה, שהוא הולך לעזוב את מצרים! כל מקום שנמצאים ישראל - שכינה עמהם. השכינה אינה עוזבת את עם ישראל גלותם, וכמו שהבטיח ה' ליעקב "אנכי ארד עימך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". הגיע זמן העליה. 

ולפי זה מובן מדוע פותחת הפרשה במילים "בא אל פרעה", הרי היה ראוי לכתוב "לך אל פרעה"! אלא שכל זמן שישראל בגלות, הקב"ה נמצא אצל הגויים, מה שמיוצג על ידי המלך.

עם חזרתנו לארצנו במאה השנים האחרונות, מתגלה כי השכינה גם עזבה כבר את הגלות, ומכאן חובה גדולה וקדושה להתכוונן למהלך האלוקי של שיבת ציון ובניין הארץ.

ארבע הבטחות לארבעה קשיים

ארבע הבטחות לארבעה קשיים / לפרשת וארא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקב"ה מעודד את רוחו של משה, שנפלה לאחר המפגש הראשון והכושל עם פרעה. ארבע ביטחונות בגאולה מעניק ה' למשה בשיחתם (מנחת כהן, ו,ה):

(שם) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. אפשר לפרש במה שכתבו רבותינו ז"ל,  כי בהיותנו בגלות אין השם שלם וחסר ממנו אותיות ו"ה. גם כתב הרב בן איש חי בפרשת וזאת הברכה על פסוק "ה' בדד ינחנו", כי בגלות חסר אות דל"ת משם שדי ודל"ת משם אדנו"ת ע"ש. גם כתב הרב לחם לפי הטף בשם הרש"ש ז"ל, כי בגלות נחסר "כי" מהשכינה ונשאר רק אותיות "שנה",...נמצא ו"ה מהוי"ה ושני דלתי"ן משדי ומאדנו"ת ו"כי" מהשכינה סך הכל עולה מ"ט....

גלות היא חילול שמו של הקב"ה! הדבר מבוטא בפגיעה בשמותיו, אותיות חסרות משמות הקדש. לא רק בשם הוי"ה ב"ה, אלא גם בשמות שדי, אדנו"ת ושכינה. סך האותיות החסרות, עולות בגימטריה 49, לרמוז על שערי הטומאה בהם נמצאים עם ישראל. אם כן – יש להושיעם בדחיפות, למען שמו, או שמותיו.

זאת ועוד, מצד ישראל עצמם שהיו בעבודה קשה וכמעט שאי אפשר להם במציאות לצאת כי המזל מורה שכל הנמכר עבד במצרים לא ירים ראש...

יש את המצוקה העצמית של העבדות, בבית עבדים, מקום בו מעולם לא יצא עבד.

וכן נוסף צער אחר מצד המעבידים אותם שהם המצריים המתהללים באלילים וכפרו בה' כמו שאמר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו" וגו' ונמשך מזה חילול שמו יתברך.

כשמצרים משווים את מעמדם למעמד עם ישראל, הם מסיקים מזה ח"ו שאליליהם חזקים יותר, וממילא חילול ה' מתחזק בר מינן.

וכן יש עוד צער אחר שאם היו מתעכבים ישראל שם היו נטמעים בחמשים שערי טומאה ואז אי אפשר להם אח"כ לקבל התורה שהיא יסוד העולם.

חשש רביעי ואחרון במצב הנוכחי, הוא חלון ההזדמנויות המצומצם להצלת עם ישראל במצב רוחני הפיך. הם שקועים בעומק הטומאה, בערוות הארץ, ארץ הכשפים המושחתת. אם לא עכשיו – אימתי??

את כל הרכיבים האלה, שיש בכל אחד בפני עצמו טעם לזרז את יציאת ישראל, מונה ה' לפני משה:

וכנגד הארבעה צערים הנזכרים, אמר הקב"ה למשה: (א) "וגם אני" וגו', "וגם" גימט' מ"ט, רמז למה שנחסר משמותיו הקדושים בגלות מצרים שזה שייך לו יתברך ולכך אמר "וגם" אני.

וגם אני – רומז לעניין חסרון שמות ה' בגלות, וג"ם=49. ממילא: אני, כלומר: זה עניין "אישי" כביכול, של ה' יתברך.

זאת ועוד (ב) "שמעתי את נאקת בני ישראל", מצד צער ישראל שהם בעבודה קשה.

הכאב הנוראי  של העם, הוא מניע חזק לפעולת הצלה.

זאת ועוד (ג) "אשר מצרים מעבידים אותם" שהם מלכות הרשעה הכופרים בהשי"ת ונמשך מזה חילול ה' וכנז"ל.

דווקא מצרים. לא נאמר "נאקת בני ישראל מעבודתם", אלא דווקא ש"מצרים" מעבידים אותם, ומנכסים לעצמם הצלחה נגד ה' אלוהי ישראל.

זאת ועוד (ד) "ואזכור את בריתי", היא התורה כמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", שאם יהיו ישראל ח"ו נטמעים שם מי יקבל התורה?

והנה ההבטחות:

(א) "ולכן אמור לבני ישראל אני ה' " שיגאלו ישראל ויהיה השם שלם, ...

(ב) וכנגד צער ישראל אמר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"...שהוא השר שלהם הנזכר, וממילא אתיא (=בא) "והצלתי אתכם מעבודתם" של המצריים עצמם.

(ג) וכנגד חילול שמו יתברך מהמצריים אמר "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", באופן שידעו כל העולם, כחו וגבורתו של הקב"ה, ויתקדש שמו יתברך בעולם,...

(ד) וכנגד קבלת התורה אמר "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" וגו'.

גלותם וצרותיהם של ישראל, הם עניין הקרוב לקב"ה, הם בראש מעייניו, הן מצידו, מצד קידום עולמו להכרתו, והן מצד צערו על בניו. מאמינים בני מאמינים אנחנו, ומצפים לישועה ברחמים גם מהמגיפה הזאת, וגם משאר צרותינו. יהי רצון שנגאל גאולה שלמה במהרה.

 

שבת שלום,

רועי

לשון הרע - מעכב הגאולה!

 לשון הרע מעכב הגאולה / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האווירה האוטופית של ישיבת ישראל בגושן, נגדעת, עם הופעתו של "מלך חדש", שבמקום להוקיר טובה נצחית ליוסף העברי, מציל הממלכה, הוא בוחר להתעלם מקיומו (שמות א,ח):

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

ממש כפוי טובה!

אמנם, רבינו מגלה, כי התורה מניחה כאן, מיד עם תחילת הסיפור, את שורש הבעיה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אפשר לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "אכן נודע הדבר", דמתחילה היה מתפלא משה רבינו עליו השלום: למה ישראל הם נמצאים בגלות בעבודה קשה? אך כיון שראה שיש ביניהם חטא לשון הרע, שהודיעו מהריגתו את המצרי, אמר "אכן נודע הדבר", שזוהי הסיבה לנלותם מהחטא הזה של לשון הרע.

משה רבינו רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והורג אותו. במקום סולידריות, הוא מגלה שקיים לשון הרע מתוך עם ישראל. יתרה מזו: מדובר על הלשנה של ישראלי על ישראלי אחר, באוזניו של גוי! הדבר חמור פי כמה. בזה מתרץ משה רבינו לעצמו שאלה מוסרית: למה עם ישראל נמצא וסובל בגלות מצרים? מה חטאו? עובדה כואבת זו, ענתה על השאלה.

ממשיך הרב:

והנה ידוע, כי מיוסף הצדיק נלמד, כמה הוא רע ומר החטא של לשון הרע, שהרי על ידי שהוציא יוסף דבה על אחיו, נגרם שאחיו שנאו אותו עד שמכרו אותו למצרים!

תהליך הירידה למצרים החל להגרם, בעקבות השנאה שנגרמה לאחים כלפי יוסף. יוסף היה מביא את דיבתם רעה, אחד מסעיפי עבירת לשון הרע. השנאה באה, המכירה יצאה לפועל, ובסוף – נהיינו עבדים במצרים. אם כן, הסיבה הראשונה והעמוקה לגלות מצרים, אינה המלך החדש. ממנו – אין לנו ציפיות. הבעיה היא בתוכנו פנימה...

וזהו שאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" - שנתחדשו גזירותיו...והתחיל להרע לישראל. והטעם: "אשר לא ידע את יוסף", רצה לומר, עם ישראל לא ידע ולא זכר מה שקרה ליוסף ע"י הדיבה, שהוציא על אחיו, ואילו זכרו את מה שקרה ליוסף, לא היו באים לידי לשון הרע, וממילא לא יהיו בעבודה קשה במצרים.

מי שלא ידע את יוסף, הוא עם ישראל! לא זכרנו את שורש ירידנו למצרים – לשון הרע! אם היינו זוכרים את התוצאות של עוון מר זה, כנראה שהגלות היתה מתקצרת.

הרב חושף כאן נקודה רחבה הרבה יותר: במהלך ההיסטוריה שלנו פגשנו עמים רבים, שהרעו לנו באופנים נוראים. רשעים יקבלו עונשם, אך גם לנו יש יכולת רוחנית לפעול בשורש התופעה. תיקון מידותינו ומעשינו, היה יכול להועיל ולקדם את מצבנו גם מתוך שמחה, ולא רק מתוך כאב.

יהי רצון שנזכה להפנים מסר יסודי זה.

שבת שלום,

רועי

פנים אל מול פנים

פנים אל מול פנים / לפרשת לך לך / אור החיים הקדוש

ה' מצווה את אברהם ללכת לארץ שיראה לו. באופן הפשוט מדובר על מבחן אמונה עיוור של הליכה אחרי ה': הליכה ליעד לא מוכר, עם משך הליכה לא ברור (כמה תיקים להכין?...) ועוד קשיים שונים.

אמנם "אראך", מחבר אותנו גם למושג "ראוי". כיצד יתפרש כאן?

כותב אוה"ח הק':

אל הארץ אשר אראך. ...עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה) אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ ע"כ, והוא שאמר ה' לאברהם אל הארץ אשר אראך פירוש ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך 

יש כאן חידוש בזיקת הקשר שבין עם ישראל לארצו: אדם הקונה בית הוא זה שבודק את הבית. הבית סטטי ואינו בעל עמדה לגבי מי שיגור בתוכו, כמובן. הארץ אינה נדל"ן. היא בעלת עמדה לגבי מי שוכן עליה. היא בוחנת אותו ואת מעשיו, אם הם ראויים לה. רק השיתוף, של עם ישראל בארצו, כדרך המתאימה לקדושתה של הארץ, הוא זה שיעלה יפה. לא עם ישראל בחו"ל, ולא הארץ בשליטת גויים עליה, חלילה.

אגב, יסוד זה עולה גם במפגש יותר עליון, בין האדם לבית ה', כעולה בדיון בגמ' במסכת חגיגה (ד,ב) ביחס לחיוב עיוור במצוות ראיית בית ה' בשלושת הרגלים: 

כדרך שבא לראות כך בא ליראות, 

המקום בוחן אותך לפי מידת היותך ראוי. 

וכמים הפנים לפנים, לב האדם לאדם, וכנראה גם לאדמה: אם אתה מאיר פנים, מאיר במעשיך, גם הארץ מאירה כנגדך, ואם ההיפך, אז ח"ו.

ואם הכל זורם, והעיניים מאירות, פנים אל מול פנים, תבוא הברכה, וכפי שמסיים ר' חיים בן עטר:

כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות: