מה הקשר בין משה לאיוב?

 בס"ד

מה הקשר בין משה לאיוב? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

תפילתו של משה רבינו מהווה יסוד לענייני תפילה ולגישה נכונה לתפילה. אולם רבינו מוצא רמז מעניין המגלה קשרים בין משה רבינו ל...איוב!

וכך כותב רבינו (חלק ב, אות ב, על פרק ג, כג):

ב) ואתחנן אל יי בעת... - ראשי תיבות "איוב", כן אמרו רבותינו ז"ל.

איוב רמוז בתחילת פרשתנו בראשי תיבות. מה התורה אומרת בכך? רבינו מציע כמה הסברים, ונלמד 2 מהם.

ונראה לפרש שבא לרמוז בזה להכנס לארץ ישראל, והוא על פי מה שכתב הרב מדרש תלפיות (ערך איוב) על פסוק [איוב א, ח] "השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ", שאם היה בארץ ישראל אין כמוהו, כי לא היה חסר שום דבר כי אם היותו בארץ עוץ שהיא חוץ לארץ, ולזה נתייסר ביסורין. ע"ש. ולזה רמז משה את שם "איוב" בתחינתו, כלומר איוב יוכיח עון ישיבת חוצה לארץ ומצות ישיבת ארץ ישראל, ולכן "אעברה נא" וגו'.

ה' משתבח באיוב מול המלאכים שאין כמוהו בכל הארץ. ההבנה הפשוטה היא שאין כמותו בכל העולם. אולם בעל ספר מדרש תלפיות לומד מכך שישנו גנאי ופגם אחד הקיים אצל איוב: הוא יושב בארץ עוץ ולא בארץ ישראל. נקודה זו – כך מסביר מדרש תלפיות – היא זו שאיפשרה לשטן לקטרג על איוב עד שבאו אליו כל האסונות, ה' ירחם.

אומר משה רבינו לקב"ה: מעלת ישיבתה של ארץ ישראל אין לתאר ולשער! הרי אפילו צדיק עצום כאיוב, ירא אלוקים וסר מרע, נפגע מכך שלא ישב בארץ ישראל. אם כן, אל נא תחסר מעלה זו של ישיבת ארץ ישראל ממני, ממשה.

הסבר נוסף לרמז, מדבר על הגישה לתפילה (שם, אות ג):

אי נמי לרמוז מאי דאיתא במדרש [עיין דברים רבה ב, ד] וזה לשונו: דבר אחר אמר רבי יוחנן "תחנונים ידבר רש" - זה משה, "ועשיר יענה עזות" - זה איוב, אמר רבי יוחנן בוא וראה וכו'. עיין שם באורך. וזהו שרמז לנו הכתוב בראשי תיבות "איוב", להודיענו שבחו של משה רבנו ע"ה נגד איוב וכנזכר.

במדרש רבה מעמתים שתי גישות שונות לתפילה, זו של איוב וזו של משה. משה רבינו ע"ה מוזכר כמי שמדבר בתחנונים – "ואתחנן" – לעומת איוב המדבר כלפי הקב"ה בעזות מתוך כאבו. התורה רומזת לנו כי הגישה הנכונה לתפילה היא מתוך הבנת מקום האדם מול בורא עולם, כעבד לפני רבו, וכעני המבקש מתנה מעשיר ובעל יכולת.

אם כן, בתפילתו זו מלמדנו משה רבינו ע"ה את מעלתה של ארץ ישראל ואת התפילה הרצויה והאהובה לפני ה' יתברך.

תאיר עיני עני - ויאירו עיניך בתורה

 בס"ד

תאיר עיני עני – ויאירו עיניך בתורה / לפרשת דברים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאומו של משה, הוא מזכיר את בניית מערכת המשפט, וההיררכיה שלה. שאלות קשות לבסוף יגיעו למשה רבינו (א, יז):

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו

משה רבינו הוא הדרך להגיע לדבר ה' זו הלכה.

בדבר זה מוצא רבינו רמז גם ליכולת של כל אדם להגיע לתשובות לשאלות קשות בלימודו:

...נראה לי לרמוז עוד מה שאמרו חכמינו ז"ל (צדקה חיים סוף דרוש ט"ו להלבשה) סגולה להבין דבר הקשה בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, הוא על ידי שיתן צדקה להאיר עיניו של העני, ובזכות זה יאיר ה' עיניו להבין בתורה וליישב מה שהוקשה לו.

הרב מקיקץ מזכיר את דברי ר' חיים פלאג'י, המדבר על מעלות הצדקה. אחת מהן היא הצלחה בלימוד תורה. הקשר בין השניים הוא הארת העיניים, כלומר, עיניו של העני הנזקק עצובות וחשוכות. נותן הצדקה משמח ומאיר את עיניו. מידה כנגד מידה, אף הקב"ה יפקח את עיניך, ותזכה להבין היטב את דברי התורה שנתקשית בהם.

ממשיך רבינו:

והנה עיקר הצדקה היא להיות לשם שמים בלתי שום פניה זרה, וכמו שרמזו רבותינו ז"ל על פסוק (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה" - לי לשמי, שהצדקה לשם ה' עושה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

צדקה מושלמת היא צדקה לשם שמים בלבד, ללא כל רצון להתהדר בתואר כזה או אחר. גם הרוצה לזכות בהארת עיניים בתורה, ייתן את הצדקה לשם שמיים בלבד, ולא לשום מטרה אחרת:

וזהו שאמר "והדבר אשר יקשה מכם, תקריבון אלי" - תעשו צדקה שהיא כקרבן, כמו שאומר הכתוב (משלי כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", והקרבן הזה של הצדקה יהיה "אלי" - לשמי, ואז "ושמעתיו" - שאאיר עיניך להבין ברור כל מה שנתקשה לך.

ישנו קשר בין צדקה לקרבנות. שניהם מביאים משהו מעצמם ומרכושם. בספר משלי אף מעלה את ערך הצדקה מן הקרבנות! רומזת התורה: אם יש דבר קשה – תתן קרבן, צדקה, אבל בתנאי שיהיה אלי – לשמי. ואז תוכל להבין ולשמוע את הדבר, לזכות להארת עיניים.

 

המסע למנהיגות

 בס"ד

המסע למנהיגות... / לפרשת מסעי / מתורת רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

אריכות הדיבור בעניין מסעות בני ישראל, עורר מפרשים רבים. מה הצורך בכל זה? מדוע התורה החוסכת במילותיה, מפרטת מידע שנראה על פניו חסר ערך?

רבינו נעזר בדרך הרמז כדי לאתר תובנות שונות. נעמוד על אחת מהן, המעבר מחרדה למקהלות:

"ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". נראה לי לפרש בדרך רמז, במה שהוא ידוע מי שיש לו טבע האימה והחרדה מהציבור, תקשה עליו מאד עבודת משרה ציבורית.

מחקרים מראים שאחד מהפחדים השכיחים ביותר הוא פחד במה. פחד של עמידה ודיבור מול קהל. מסתבר שהפחד הזה משתק ומונע מאנשים רבים להוציא לפועל כוחות מנהיגות עצומים שיש בתוכם, כי הם מפחדים מתגובת הציבור.

ולכן מי שרוצה לקבל עליו עול משרה ציבורית נחוץ לו תחילה להסיע מלבו כל אימה וחרדה ציבורית ואחר כך יגש הלאה לכהן ולשרת. ואם לא יעשה כן, על הרוב יהיה בצער. ואולי באיזה זמנים יוכרח להגיש פיטורין.

כדי להכנס לעמדת מנהיגות בביטחה, על האדם להתגבר קודם על פחדיו. אם תפקודו יהיה תחת חששות ופחדים, הוא עלול לטעות פעמים רבות, מה שעלול סיים את הקריירה שלו בפיטורין מבישים...אומרת לו התורה:

וזהו שאמר "ויסעו מחרדה", שמתחילה צריך להסיע האדם את עצמו מחרדת ואימת הציבור. ואחר כך "ויחנו במקהלות" לשרת במשרות ציבוריות ולהיות חונה בתפקידו בתמידות בעזרת האל וישועתו.

כדי לפתוח את הדרך להנהגה ב"מקהלות", בציבור, יש קודם לסלק את ה"חרדה" הזו. אם יפעל אדם באופן זה, יש סיכוי רב יותר שיוכל גם "לחנות" שם, דהיינו, להתמיד בעבודתו ובשליחותו.

הכל יכופר...

 בס"ד

הכל יכופר... / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

ה' יתברך, החפץ בתיקונו של עולמו, נתן דרכי כפרה ותיקון למגוון בעיות הקיימות בעולמו של אדם. הגרוע שבכולם הוא הרצח, ואין על זה כפרה אלא במותו של הרוצח, ובלשון התורה (לה, לג):

וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. 

המסורה מוצאת את המילה "יכופר", בעוד 4 מקומות בתורה, כפי שמביא רבינו:

ולארץ לא יכופר לדם וגו'. ד' במסורה: חד הכא, ואידך "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיה כב, יד), "לכן בזאת יכופר עון יעקב" (ישעיה כז, ט), "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז, ו).

אומר רבינו: אם המילה יכופר רומזת לתהליך של כפרה הנוגע לרוצח, הרי שניתן למצוא במקומות הנוספים, רמז לעוד תהליכי כפרה, על סוגי עבירות אחרים:

דהורג נפש לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שיומת ע"י הסנהדרין, ואם לא הומת ע"י הסנהדרין הקב"ה מזמין לו מיתה כיוצא בה כמו שכתוב (כתובות ל, א) אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו...וזהו "ולארץ לא יכופר לדם" וגו', וכן "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" וגו', וזה בחייבי מיתות בית דין,

דרגה ראשונה וחמורה היא הרציחה, ושאר העבירות שעליהם בית דין היו הורגים (שבת, ניאוף ועוד). שם אין כפרה אלא במיתה, חלילה. חז"ל למדו שגם כשאין בית דין, ומילא לא מפעילים את דין 4 מיתות בית דין, אין הדבר פוטר את החוטא. עלול החוטא להפגע במיתה הדומה לאותה מיתת בית דין שהיה ראוי לה.

ויש חייבי מיתה בידי שמים, שמתכפר עוונם בתלמוד תורה ובגמילות חסדים, כמו בבית עלי שנגזר עלהם מיתה, וכתיב "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה", ודרשו רז"ל בגמ' (ראש השנה יח, א) "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים"....וזהו "בחסד ואמת יכופר עון", חסד היינו גמילות חסדים, ואמת היא התורה דכתיב בה תורת אמת,

הגמרא במסכת ראש השנה מספרת על אביי ורבא שהיו צאצאי עלי, ולמרות זאת לא מתו בידי שמים בקיצור ימים. הסיבה היא דבקותם בתורה ובחסד. לזה רומז הפסוק הרביעי שהובא לעיל. זה החסד והאמת שיש בהם יכולת לכפר על גזירת מיתה בידי שמים.

וזה דווקא בחייבי מיתה, אבל בשאר עבירות תשובה ויום הכפורים מכפרין. וזהו "לכן בזאת יכופר עון יעקב", זא'ת כינוי לתשובה שהיא גימטריה צ'ום ק'ול מ'מון. גם בזא'ת כינוי ליום כיפורים דכתיב ביה "בזא'ת יבא אהרן אל הקודש".

הדרגה השלישית נוגעת לשאר העבירות. כפרתם היא בתשובה וביום הכיפורים. זהו הרמז בפסוק השלישי שהביא הרב. הרמז נמצא במילה "בזאת", הרומזת גם לתשובה וגם ליום הכיפורים.

מלמדנו הרב כי רעיון שנאמר במקום אחד, לעיתים מהווה קצה חוט לפיענוח רעיונות ומסרים נוספים, הטמונים בתורתנו הקדושה.

ענווה במסורה ובמשורה...

 בס"ד

ענווה במסורה ובמשורה / לפרשת מטות / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

המסורה היא חיבור, העוזר לשימור הנוסח המדוייק של התורה, במהלך העתקתה והעברתה מדור לדור. היא עומדת על תופעות רבות: פרשיות פתוחות וסתומות, אותיות בצורות ייחודיות, מילים מלאות וחסרות, מילים ייחודיות ועוד.

בפרשתנו אנו פוגשים את המילה "נחנו":

לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן

המסורה משווה לעוד 3 מקומות, בהם מילה זו מופיעה:

שמות טז,ח: וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-ה'

בראשית מב,יא: כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ

איכה ג, מב: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ

הרב מוצא קשר יפה בין כל ארבעת הפסוקים (מנחת כהן לב,לב):

נעבור חלוצים. במסורה ד' "נחנו",...פירשו המפרשים ז"ל, שנמצאים בעלי גאוה בשביל אחת מג' סיבות: (א) אם מצד יחוסן, (ב) אם מצד עשרם, (ג) אם מצד חכמתם.

הגאווה כידוע, היא אחת מהמידות הרעות ביותר. התורה רומזת לנו על 3 סיבות מרכזיות, הגורמות לגאווה: ייחוס מפואר ומשמעותי, כסף רב, או חכמה הבולטת בהיקפה. הרב ילמדנו, שהתורה רומזת, שמניעים אלו אינם אמיתיים:

ולזה באה המסורה לפרסם טעותם, ואמר "ונחנו מה" להתגאות? אם מצד העושר, "נחנו נעבור חלוצים" מן העולם, מלשון "חלוץ הנעל", שלא ירד אחרינו כבודנו, אם מצד היחס "כולנו בני איש אחד נחנו" בני אברהם יצחק ויעקב, אם מצד החכמה, הלא "לפום גמלא שיחנא" (=ביטוי שמשמעו: לפי עוצמת הגמל, כובד משאו. כך גם פה: לפי חכמו של אדם, ידונו אותו בשמים), ו"שגגת תלמוד עולה זדון" וזהו "נחנו פשענו ומרינו" עיין שם.

הפסוק אותו אמר משה, "ונחנו מה", הפך להיות אחד מסמלי ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום. התורה שותלת את התשובות לטענות הגאוותנים, באותו מטבע לשון של משה, "נחנו". כלפי המתגאה בשל עשרו, רמזה לו התורה, שאפילו נעליים לא ייקח איתו מכל עושרו. כלפי המתגאה בשל ייחוסו, רומזת התורה כי בשורש, כולנו מיוחסים עד האבות הקדושים. למתגאים מחמת חכמתם, רומזת התורה, כי עם החכמה באה האחריות הכבדה על מעשינו. מרחבי השגגה מצטמצמים מחמת שטחי המודעות המתרחבים...

רבינו מחבר בין הרמז הזה, לבין המשנה המפורסמת בתחילת פרק ג' באבות:

ובזה נראה לפרש ג"כ כוונת התנא באבות "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". "דע מאין באת" - נגד המתגאים מצד היחס, שעליהם לדעת מאין באו, שכולנו בני איש אחד נחנו, בני אברהם יצחק ויעקב. "ולאן אתה הולך" - נגד המתגאים בעשרם, שעליהם לדעת אנה הם הולכים למקום עפר וכו' ומאומה אין בידם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", נגד המתגאים בחכמתם, הלא ידעו כי לפי רוב חכמתם, עתידים ליתן דין וחשבון אפילו על שגגתם, וכנזכר.

במשנה המפורסמת, רומזים לנו חכמים, כי אין לנו להתגאות משום סיבה. לא בשל ייחוס, לא בשל עושר, ולא בשל חכמה, כפי הרמוז במילה "נחנו", כדברי הרב לעיל.

ויהי רצון שנזכה להידבק תמיד במידת הענווה.

לשון תמוהה? לשון ברכה!

 בס"ד

לשון תמוהה? לשון ברכה! / לפרשת מסעי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כל הקורא בפרשתנו את פסוקי חלוקת הארץ, מופתע מתופעה לשונית מוזרה (לד, ב):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:

מה פירוש הביטוי "אל הארץ כנען"? היה צריך להיות "אל ארץ כנען".

אמנם רבינו אברהם אבן עזרא פרש כי יש כאן תופעה של קיצור והשמטת מילים:

אל הארץ כנען - כמו והנבואה עודד הנביא (דה"ב טו, ח), הנבואה - נבואת עודד הנביא, והטעם אל הארץ ארץ כנען:

כביכול "חסכה" התורה מילה, אולם כוונתה כבכל מקום: אל הארץ – ארץ כנען.

גם אם נאמר כן, תשאל השאלה: מדוע דווקא כאן, בעניין כיבוש וחלוקת האץ בוחרת התורה להשתמש במטבע לשון זה? הרי הבטחה להגעה אל ארץ כנען מופיעה רבות בתורה!

רבינו מוצא כאן רמז (חלק ב, אות ג):

זרות הלשון של ה"א הידיעה בתיבת "הארץ", שכפי חק הלשון היה לו לומר "אל ארץ כנען", נראה שבא לרמוז כי בבואם אל הארץ, יראו כי בל יושביה נכנעים מפניהם ואין בהם כח להלחם נגדם'. ועיין פירוש רש"י דיבור המתחיל "אשר תפול" וגו'

המילה כנען רומזת לתופעה ולא לעם: כשתבואו אל הארץ – תמצאו שיושביה "כנען", נוחים להכנע לפניכם! זו בעצם הודעה של ברכה מיוחדת לכיבוש נוח של ארץ הקודש.

רבינו מחבר רמז זה לדברי רש"י על הפסוק שלנו:

אשר תיפול - ...ומדרש אגדה אומר ע"י שהפיל הקדוש ברוך הוא שריהם של שבע אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח.

גם המילה "תיפול" במשמעות של כיבוש הארץ רומזת לחולשת עמי כנען ושריהם – מלאכי מרום - לקראת הכניסה לארץ ישראל. כבר בפתיחה של הפסוקים המתארים את חלוקתה העתידית של ארץ ישראל, מבטיחה התורה כי ברגע בו ירצה ה' להעביר את הבעלות על ארצנו אלינו – נמצא כי גויי הארץ לא אוזרים אומץ וכח לעמוד ולמנוע מאיתנו את ירושתה וישיבתה.

מי הוא הראוי להשבע?

 בס"ד

מי הוא הראוי להשבע? / לפרשת מטות / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כאשר מחברים את סוף פרשת פנחס עם תחילת פרשת מטות, אנו רואים כי ישנה הפרדה ברורה בין שתי האמירות: בסוף פרשת פנחס שינו ציווי לכל עם ישראל, ואילו אצלנו ישנה פניה ממוקדת אל ראשי העם בלבד, תופעה נדירה בהחלט בתורה. מה המשמעות ומה המסר של חלוקה זו?

מסביר רבינו (חלק ב, אות א):

...ועוד נראה לפרש מה שהפסיק וגם סמיכות הפרשה, על פי מה שכתב הרב 'אמרי שפר' ז"ל דמבואר במדרש (רבה כב, א) שאפילו באמת אינו רשאי להישבע, רק מי שיש בו כל המדות הללו "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" - ואז "בשמו תשבע" (דברים י כ).

רבינו מזכיר את דברי מהר"ש קלוגר, המזכיר מדרש רבה, שבו ישנה אמירה נוקבת על חומרת השבועה: אם אינך אדם בעל מעלות תרומיות וייחודיות – אפילו על דבר אמת אל תשבע! המידות המוזכרות שם הן יראת אלוקים, מחויבות ללימוד תורה ועוד. המדרש מביא סיפור על יישובים רבים שחרבו על שבועות אמת שנאמרו כדבר שבשגרה, ה' ישמור.

ממשיך האמרי שפר:

ומטעם זה לא דיבר משה פרשת נדרים ושבועות אלא אל ראשי המטות ולא לכל ישראל, כי המון העם אסור להם לישבע אפילו שיקיימו כל היוצא מפיהם, רק אל ראשי המטות שהם צדיקים ויש בהם כל המדות הנזכרות מותר להם לישבע באמת ולקיים. ע"ש.

האמרי שפר מסביר באופן זה את הפניה הייחודית אל "ראשי המטות" דווקא: נדרים ושבועות זה לאנשים מיוחדים.

מחדד ומוסיף על דבריו רבינו:

ולזה הפסיק בפסוק דלעיל ואמר "ויאמר משה אל בני ישראל" ואחר כך כתיב "וידבר משה אל ראשי המטות", לרמוז אל האמור דדוקא בשאר כל המצוות אמר משה לבני ישראל ככל אשר צוה ה', לא כן פרשת נדרים ושבועות לא דיבר רק אל ראשי המטות שהם צדיקים, אבל כל המון ישראל אסור להם לישבע אפילו באמת.

כדי להבהיר ולדייק את המסר, ששבועה אינה מסורה לכל אחד, לכן כביכול טורחת התורה ומאריכה, ומוסיפה פסוק בסוף פרשת פנחס. פסוק התוחם את הדיבור המופנה אל כלל העם. כאילו אומר להם משה: עד כאן שלכם. מכאן ואילך – זה לא שייך לעולם שלכם.

נלמד מכאן את הזהירות העצומה שיש לנהוג בעניין נדרים ושבועות.

למי קינא פנחס?

 בס"ד

למי קינא פנחס? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קנאותו של פנחס התעוררה עקב מעשהו הנפשע של זמרי. אולם, מהו הערך, או אולי הערכים, שפנחס מרגיש, שלמענם יש לפעול בכזו נחרצות? רבינו מוצא רמזים בפסוק, לשלושה ענייני קודש שחוללו. הפסוק אומר (כה,יא):

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

המילה החוזרת בפסוק 3 פעמים, היא ה"קנאה" על הטיותיה השונות. מבאר הרב:

שלש קנאות נאמרו בפסוק זה, א) קנאה לכבוד המקום ב"ה. ב) לכבוד משה רבינו עליו השלום, שקנטרו בדברים ואמר לו "זו - אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו - מי התירה לך?" ג) נתקנא בעבור ישראל שמתו במגפה.

לנגד עיניו של פנחס, מעשה זמרי מחלל את שם ה', שבן ישראל נדבק בבת אל זר. כמו כן הוא מחלל את כבודו של משה, בפנותו אליו כאילו מעשיו נעשים מתוך גחמות ויצרים, ולא מתוך עשיית רצון ה'. דבר כואב נוסף הוא הסבל של האומה, המגיפה שמתחילה להשתולל בעם.

הרמז נמצא במילים שבפסוק:

ולכן כתיב "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", כנגד מה שנתקנא לכבוד משה רבינו ע"ה, שהוא חכם, ו"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ולכן זכה לברית שלום.

זכה בשלום, לכבוד קנאותו לכבודם של המרבים שלום בעולם, תלמידי החכמים, המיוצגים על ידי משה רבינו.

וכנגד מה שנתקנא לכבוד הקב"ה ובעבור ישראל, זכה ש"היתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וזה שכתוב "יען אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" לעצור המגפה מהם.

ישראל והקב"ה אחד, כידוע. קנאותו לה' ולישראל כרוכות זו בזו. מתוך הדאגה הזו, אחת שהיא שתיים, הוא פועל, וזוכה להיות – הוא וזרעו – הגורם המקשר בין ה' לעמו.

רמז אחר לחיבור בין המעשה לשכר:

אי נמי (=או גם) כנגד שקנא לכבוד הקב"ה, זכה להיות כהן, הוא וזרעו, משרת בבית המקדש לה', וגם אוכל משלחן ה', כמו שכתבו זכרונם לברכה "כהנים כי קא זכו - משלחן גבוה קא זכו".

הקב"ה לוקח בעצמו חסות, על מי שדאג לכבודו (השוו את יחסו של דוד המלך עליו השלום, למיטיבו ברזילי הגלעדי, בספר מלכים), ולכן מקבל פנחס את מתנת הכהונה, שממנה גם פרנסתו.

וכנגד שכיפר על בני ישראל שעצר המגפה זכה גם כן לכהונה, שהוא מקריב קרבנות שהם כפרה לבני ישראל.

לאחר שפנחס הוכיח את עצמו, שיש בו אהבה לאומה, וקנאות לכבודה, נותן לו הקב"ה את התפקיד הזה – לנצח. ככהן, אחד מתפקידיו יהיה לכפר על חטאות ישראל, ולחדש את הקשר בין העם לבין ה'.

ויהי רצון שנזכה לראות במהרה את צאצאי פנחס, מרבים אהבה בעולם, ובין ה' לישראל, בבית אלוהינו שיבנה במהרה בימינו אמן.

מדוע היו בני לוי מועטים?

 בס"ד

מדוע היו בני לוי מועטים? / לפרשת פנחס / מתורתו של ר' כ'לפון משה הכהן

כאשר משווים את מנייני השבטים למניינם של שבט לוי, מתגלים פערים משמעותיים מאד. מדוע? השאלה מתעצמת ביותר, כאשר נזכרים, שאופן המניין אחר. השבטים נמנו מגיל 20, ואילו שבט לוי מגיל חודש. מהו הגורם לפער אדיר זה?

כותב מוהרמ"ך (יד משה, אות ו'):

הפליאה מבוארת...ונראה לומר על פי מה שבארתי זולת זה, מאי דאיתא (=שמובא) בגמרא (יבמות סג,ב): "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה ...בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים."

כדי להסביר את הקושי, מזכיר מוהרמ"ך את הטענות כלפי בן עזאי, שמחד דן בחומרא את מי שאינו נושא אשה, ומאידך – לא התחתן בעצמו. בן עזאי מתנצל, באומרו ש"נפשו חשקה בתורה". על דברים אלה מקשה רבינו:

וקשה טובא (=הרבה) על אומרו "מה אעשה?", כאילו אין הדבר אפשרי לו כלל, לקיים מצוות פו"ר, והלא יכול לקיים זה וזו! ועוד קשה: האם מפני שחשקה נפשו בתורה, יהיה פטור מקיום המצווה? ועוד קשה,  שיספיק לומר "אני עוסק בתורה", ומה הצורך להזכיר הנפש גם החשק?

וביארתי זה על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסו"ב, ובהלכות ת"ת, דהסכימו החכמים, שאי אפשר לאדם בשום אופן לחשוב שתי מחשבות בבת אחת.

הנחת היסוד לתשובה היא דברי הרמב"ם, המלמד כי אין ביכולת האדם להיות אחוז ומרוכז נפשית בשני כיוונים שונים. ככל שמחשבה אחת חיה בתוכו וממלאת אותו, כך לא יהיה מקום לרעיונות אחרים. דבר זה נמצא פעמים רבות אצל בעלי אידיאולוגיות שונות, שמשיכתם לאידיאל מסויים, לא מאפשר להם לשמוע דברים נכונים בכיוונים אחרים.

ולכן בן עזאי, להיות נפשו חושקת מאד בתורה, ולא היתה נפרדת ממנו כלל מחשבת התורה, לכן לא היה ממש ביכולתו לשאת אשה, שאין לו שום יכולת לזה, וכאילו הוא סריס.

רבינו מפרש שלבן עזאי היה קושי מציאותי בפו"ר, ולא אמר "מה אעשה", כמתאר סוג של נכות ומגבלה מסויימים. ומה הסיבה?

ונתן טעם לזה שנפשו – היינו מחשבתו ששרשה בנפש – חושקת בתורה, ואין לה שום מחשבה וחשק בזולת זה.

התורה מילאה את כל הווייתו. לא היה מקום פנוי במחשבתו לשום עניין אחר, וממילא גם לחיי משפחה והולדה. כך גם שבט לוי:

ומעתה יש לומר, דלהיות שבט לוי הוקם על לתורה ולתעודה, ככתוב "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל", לכן היו לו בכמה זמנים מניעת תאוות דרך ארץ העולמית, ולכן חסר מניינים הרבה.

בשבט לוי היו כמה "בן עזאי", למחצה לשליש ולרביע, מה שגרם להפחתת הילודה, ולמניין הנמוך.

כיוון זה מסביר גם את המדרש התמוה, המנמק את מיעוט שבט לוי במילים "שהיה הארון מכלה בהם" (תנחומא במדבר):

ובזה אני מבאר מאמר חז"ל...והוא קשה: אטו זו תורה וזו שכרה?? ולפי האמור אתי שפיר (=מובן היטב): שארון הברית דהיינו התורה, שהיו חושקים ועוסקים בה, ומחשבתם תמיד בה, היה מכלה בהם, שהיה מונע מהם הריבוי, ולא שהיו מתים ח"ו על ידי זה. ופירוש "מכלה", אינו לשון כיליון, אלא לשון מעצור, כמו "אדוני משה כלאם".

הרב מחדש שהארון לא היה הורג באופן אקטיבי, ודאי לא בהיקפים דרמטיים. אלא שחשק התורה המונחת בארון, הוא הגורם למניעת הריבוי, הזהה לזו של שאר העם.

ויהי רצון שנזכה לאהבת תורה בלב ונפש!

 

האם "תורת הקרבן" פוטרת מן הקרבן עצמו?

 בס"ד

האם "תורת קרבן" פוטרת מהקרבן עצמו? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בעוונותינו, אנו כבר רגילים לנחם את עצמנו על העדרם של קרבנות, במילים "ונשלמה פרים שפתינו". חז"ל לימדו שהעוסק בתורת עולה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה. אולם, האם זה פוטר לחלוטין מחיוב הקרבן?

פרשתנו מדברת באריכות על עניין הקרבנות, ופותחת בציווי על קרבן התמיד (כח, ב):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

רבינו פותח בסוגיה שדן בה הגאון בעל 'חקרי לב', הראשל"צ ר' רפאל יוסף חזן (איזמיר-ירושלים, המאה ה-18) בעניין חיוב הקרבן: האם מה שאמרו חכמים, שלימוד תורת קרבן היא כהקרבת הקרבן, יהיה נכון גם כשיבנה המקדש במהרה (ב, אות ו):

שמעתי בשם הגאון הרב חקרי לב (חלק אורח חיים סימן ב) שהעלה, דאף על פי שאמרו רבותינו ז"ל כל הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה (מנחות דף ק"י ע"א), כשיבנה בית המקדש חייב להביא קרבן ממש ולא נפטר במה שעסק בתורת עולה...

מסקנת החקרי לב היא שהדבר אמור רק בזמן שאין בית מקדש. כשייבנה המקדש במהרה בימינו אמן, לא נוכל לצאת ידי חובת קרבן בלימוד פסוקיו והלכותיו.

רבינו מחבר את הדברים לפסוק הנ"ל:

ובזה נראה לי לפרש כוונת הכתוב "צו את בני ישראל" - המה התלמידי חכמים שנתרבו מ"את" (קידושין דף נ"ז ע"א), וגם נקראים "בנים" על דרך שדרשו (ברכות דף ס"ד ע"א) בפסוק "ורב שלום בניך" - אל תקרי בניך אלא בוניך....

ישנם שני רמזים בפסוק שאין התורה פונה אל כלל ישראל אלא לציבור הלומד, לתלמידי החכמים,

"ואמרת להם" גם שעסקתם בתורה בכל מיני קרבנות, אין אתם נפטרים על ידי זה לגמרי מהקרבנות אלא דוקא כל זמן שאתם בגלות ואין בית המקדש קיים, ולכן "את קרבני לחמי לאשי" - הם הקרבנות ממש, "תשמרו להקריב לי במועדו" - בזמן שבית המקדש יבנה במהרה בימינו אמן.

יש מועד. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהילים קב, יד). במועד הזה, תשמרו, תקפידו להקריב קרבן על אש המזבח, ואין די במה שאמרתם ולמדתם בכל התקופות של הגלות.

מלמדנו הרב, שגם אם חז"ל ניחמו את דור היציאה והחיים בגלות, בכוחה של תורה, ובכוחן של מצוות מסויימות להוות מעין תחליף לעולם של מקדש וקרבן – אין הדבר כן. יש להשתוקק ולעשות את המצוה כתיקונה וכמו שנצטוונו לכתחילה.

שנזכה עוד השנה במהרה בימינו אמן