גזור, וה' יקיים!

 בס"ד

גזור, וה' יקיים! / לפרשת מטות / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל מלמדים אותנו כלל מאד חשוב: כולנו נשבענו בהר סיני לקיים את התורה. לדבר זה יש השלכות שונות, אולם לפני הכל יש כאן מחויבות בסיסית לפעול לפי רצון ה'. אמנם,  מכיוון שהאדם עלול לחטוא, נתן לנו ה' יתברך בחסדו את התשובה. יש מקום להסתכל על החזרה בתשובה כמעין שבועה מחודשת מול הקב"ה, התחייבות חזקה שלא לשוב על אותה טעות.

ייתכן כי ראיה זו היא המביאה את רבינו לדרוש כך (אות ה'):

איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג). אפשר לפרש על פי מה שדרשו בגמרא (עבודה זרה, יט, א) "אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א) אשרי איש ולא אשה? אמר רבי עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", עד כאן.

התלמוד דורש את הפסוק בתהלים המדבר בשבח ירא ה'. פשט הפסוק מדבר על כולם, שהרי יראת ה' לא קשורה לשאלה אם זה איש או אשה! אלא שהפסוק טומן יסוד חשוב בעניין התשובה: אין להתעכב עם החזרה בתשובה. עשה את התשובה כאשר אתה 'איש', כלומר כשעודך עומד בכוחך ובגבורתך. הן מצד כנות התשובה, שכן בזקנה עם החלשות הכוחות והתאוות לא ניכרת המוטיבציה האמיתית לתשובה, והן מצד שאדם אינו יודע מה קיצו, ושמא לא יספיק חלילה.

עוד ידוע מה שאמרו בגמרא (ברכות לד, ב) "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד",

מעלת בעלי תשובה – אין לתאר ולשער! ואכן לפי דעת רבים מחכמי ישראל מעלת בעלי התשובה מרוממת ממעלת הצדיקים הגמורים!

לאחר שתי הקדמות אלה מחדש הרב את דרושו:

וזהו רמז הפסוק "אי'ש כי ידור נדר לה'", רוצה לומר אדם שעושה תשובה כשהוא 'איש' ו'נדר נדר' להיות מקודש לה', או "השבע שבועה לאסור אסר על נפשו" שלא יחזור לסורו ועשה תשובה, אם יתמיד בתשובתו ו"לא יחל דברו" שנדר ונשבע ואסר על עצמו להיות צדיק, זוכה להיות "ככל היוצא מפיו יעשה", תפילותיו ובקשותיו מתקבלות כי גדולה מעלתו יותר מצדיק גמור.

כלל בידינו: "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים". ומה לגבי בעל תשובה? מחדש הרב: אכן כן! מעלתו הרי גבוהה משל צדיק, אם כן כמו שלצדיק יש כוח לפעול בגזירת פיו, כך גם לבעל התשובה. הרמז נמצא בפרשתנו: אם אדם חוזר בתשובה בעודו בתקפו ובגבורתו, ועמידתו בהחלטות שקבל בתשובתו נחרצת וחד משמעית, ממש כאילו נשבע לקיים זאת, הרי "ככל היוצא מפיו" של בעל התשובה, "יעשה" הקב"ה!

שיחרור בדיבור

 

בס"ד

שיחרור בדיבור / לפרשת שלח לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בסיכום חטא המרגלים מודיע ה' למשה על עונשם הנורא של העם והמרגלים – 40 שנות נדודים ומות הדור ההוא. העונש נאמר בלשון שבועה (יד, לה):

אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

הקב"ה נשבע למשה על קיום עונשם של ישראל, והוא מוסיף מעין איום, שאם לא יעשה את עונש כילוי הבוכים בגלל המרגלים, הוא יעשה משהו...אבל לא כתוב מה. רבינו עומד על כך (אות ה):

ראוי להעיר על יתור זה: כי מי לא ידע שה' הוא הגוזר ומקיים? וגם אומרו 'אם לא זאת אעשה' הוא חסר גזרה, כי לא הגיד מה יהיה אם לא יעשה להמיתם במדבר?

כדי להסביר זאת, מקדים הרב יסוד חשוב. ישנו מנגנון מסויים שקיים בנפש האדם, והוא קיים גם אצל הקב"ה בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם":

ויתכן כי הנה נתפרסם הדבר שכאשר יטור איש אל רעהו איבה על איזה רע שהרע לו, הנה אם העלה משטמתו על דל שפתיו אז לא יעשה מאומה רע, כי תשכך חמתו בדברו. אך אם ישטמהו בלבו ויכחידנה תחת לשונו אז קרוב הדבר לנקום ממנו את נקמתו באין מעצור.

הדיבור על גורמי מתח ועצבנות מרגיע את האדם. כשאדם מספר על דאגותיו וכאביו, הדבר מוריד ממנו לחץ נפשי. מסתבר שכן היא התוצאה גם בדיבור על תוכניות: אדם שמספר על תוכניותיו, מוריד את הלהט לעשייתן ברמה זו או אחרת. גם אם אדם מתכנן לפעול מתוך כעסו והוא מדבר על כך, הוא מאוורר את כעסו ומרגיע אותו. הרב מביא ראיות לכך:

כי על כן נאמר אצל יעקב "וישטום עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו יקרבו" וגו' ירצה שהמשטמה לא העלה אותה על דל שפתיו, רק היתה טמונה במצפוני לבו, ולכן רבקה בידעה רוע תכונתו ומבין ריסי עיניו הבינה בדברים כי מתאנה הוא לו, וידעה נאמנה שכה יעשה וכה יוסיף להמיתו, ולכן יראה לנפשו וציוותו לברוח חרנה עד שוב אף אחיו ממנו.

עשו  רוצה לפגוע ביעקב אחיו, והוא אינו מוציא זאת בפיו. רבקה המבינה זאת חוששת מעוצמת המכה, ומבריחה את בנה. התורה מעידה כי המזימה היתה "בליבו", מה שמעיד על עצמת המכה הצפויה.

לעומת זאת, בחטא העגל מידת הרחמים מתגלה דווקא בדיבור על איום של הקב"ה אחרי חטא העגל:

וכי על כן נאמר ג"כ במעשה העגל "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ירצה כי נחם ה' יען אשר 'דיבר' בפיו ית' הגזרה באומרו "הרף ממני ואשמידם", ובדבורו זה חמת המלך שככה.

התורה אומרת שה' דיבר על מה שתכנן לעשות, ולכן העונש על חטא העגל לא היה מיידי ועוצמתי, אלא מהול ברחמים.

זאת לעומת גזירת חורבן בית המקדש:

אבל אצל חורבן הבית נאמר "עשה ה' אשר זמם" שלא הוציא הגזרה מפיו ית' על כן עשה ה' מה שחשב.

שם ה' 'זמם', ולכן החימה העצורה נשפכה בעוצמה, בעוונותינו.

לאור כל הנ"ל, דברי ה' מובנים יותר:

ולזה אמר "אני ה' דברתי", והוצאתי הגזרה מפי, זאת תהיה להם תקווה טובה ש"אם לא" רצוני לומר שאם לא דברתי והוצאתי הגזרה מפי, ומלבא לפומא (=מהלב לפה) לא גליתי - אז "זאת אעשה" איתם כלה ש"במדבר הזה יתמו" בעולם הזה, ונוסף עוד "ושם ימותו" לעולם הבא, ותהי תבוסתם שלמה גם בבא! מה שאין כן כעת כי "אני ה' דברתי" והעליתי הגזרה מפי, בזאת שככה חמתי ולא אעשה חרון אפי בשלמות לכלותם בזה ובבא, ורק יספיק להם עונש מיתת הגוף ויזכו לחיי עולם הבא.

היתה אפשרות לעונש חמור יותר: גם בעולם הזה (למות במדבר) וגם לעולם הבא (להתנתק מן הנצח). זו הגזירה שהיתה חלילה יוצאת לפעול אם הרצון היה נשאר רק ברצונו יתברך. אבל הקב"ה "מדבר" ומגלה את רצונותיו, ולכן גם למתי המדבר יש חלק לעולם הבא, והעונש ממותק ברחמים.

מסיים הרב, שלפי דבריו גם הטעמים של הפסוק מסתדרים כפתור ופרח:

ולפירוש זה ימתק לחך טעם פסק הבא במלות "אם לא" והוא עזר גדול לפירושנו בחסד עליון.

בפסוק הנ"ל מופיע הטעם "פסק" (|) אחרי המילה "לא", הדבר מחזק את פירוש הרב, שכך יש לקרוא את הפסוק: אני ה' דברתי (ולכן רק ימותו כאן ולא בעולם הבא) אם לא (אדבר), אז חלילה המחיר יהיה כבד יותר: במדבר הזה ייתמו – עולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא.

יש ביסוד שהרב לימדנו גם משמעויות נוספות, לדוגמא לעניין "אמור מעט ועשה הרבה", שכעת מובן שהעשיה המרובה היא כמעט תוצאה של הדיבור המועט, וכן לעניין עבודה רוחנית שנעשית בהצנעה, שמעוררת בעירה פנימית דקדושה, ללא קירור על ידי דיבור.

ואידך – זיל גמור.

מעלתו של יוסף - גם בעיתות משבר!

בס"ד

מעלת יוסף – גם בעיתות משבר / לפרשת מקץ / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרעה המוטרד מחלומותיו מופתע לשמוע את שר המשקים שלו פותח תיק לא נעים מהעבר, זה שבגינו הושלך לכלא. במסגרת הסיפור מציע שר המשקים לפרעה את פותר החלומות אותו פגשו שם בכלא (מא, ט-יג):

(ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: (י) פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר ...(יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ: (יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:

פרעה המיואש מתעודד למשמע בשורה זו וקורא ליוסף מיד, וזה פותר את חלומותיו.

רבינו עומד על התיאור המוזר של יוסף בו משתמש שר המשקים. מה המשמעות של היותו נער (=עבד)? מה המשמעות של היותו עברי? וזה שהוא עבד לשר הטבחים?

והנה רז"ל דרשו אומרו נער עברי עבד וגר לגנאי

חז"ל דברו בגנותו של שר המשקים שגם כאשר הוא בא לשבח יהודי – הוא מקטין אותו ככל יכולתו. לרבינו כיוון אחר. שר המשקים מאדיר ומהלל את הבחור היהודי הזה...

ואני ההדיוט דורשו לשבח כי כיוון בזה להגדיל מעלת ושבח יוסף שגם בהיותו נער צעיר לימים אשר לא תמצא חכמה רק בישישים ולא בצעירי ימים, ועם כל זה הוא קולע אל השערה ולא יחטיא בפתרון החלום.

מעלה ראשונה: היותו חכם באופן מיוחד על אף גילו הצעיר. חכמה כזו, בהירה ומדוייקת מפעימה את ליבו של השר.

וגם שהוא עברי וארץ מולדתו היא ארץ העברים וגלה חוץ למקומו ובא הנה ע"פ מקרה שקרה לו, וטבע הגלות יחייב טמטום הלב והשכל, וכמו שענו חכמי ישראל לאחשוורוש, עת דרש מהם משפט ושתי, השיבוהו דבר, כי מיום שגלינו מארצנו לא עמד טעמנו בנו ואבדה חכמתינו. לך אל עמון ומואב שלא גלו ויגידו לך משפטה ודינה.

חז"ל מספרים כי כאשר אחשוורוש רצה לחרוץ את דינה של ושתי אשתו הוא פנה בתחילה לחכמי ישראל. הם – ביודעם את אופיו ההפכפך – נמנעו מלשפוט בטענה שהם לא מיושבים בדעתם בעקבות גלותם מארץ ישראל. היה צפוי שגם יוסף יהיה בקשיי הכרה כאלה. ההפתעה היתה שלמרות שהוא עברי וגלה מביתו שלא מרצונו, ליבו וראשו עדיין עימו והוא יודע לתת מענה אמיתי ומדוייק.

ועוד זאת יתירה כי הוא עבד לשר הטבחים ואינו עומד ברשות עצמו להיות לו פנאי וזמן לעיין בדבר ורק רשות אחרים עליו ותמיד טרוד בעסקי אדוניו ועם כל זה מיד שספרנו לו החלום ויפתר לנו בלתי התמהמה אף רגע

לעבד יש פעמים רבות קושי לצמוח ולהתקדם. אין זמנו בידו. להפתעתם של השרים, יוסף מפגין חכמה, תבונה וצלילות שאינם מאפיינים אדם כפוף וכנוע.

מכלול התכונות הזה מפעים את פרעה וכך הוא אומר ליוסף:

וזה מה שאמר לו פרעה "ואני שמעתי עליך לאמר" כי מיד ש"תשמע חלום תפתור אותו" בלי איחור ובלי התמהמה, אשר זה יורה שרוח אלהין קדישין בך וחכמתך היא למעלה משכל אנושי.

המחמאות המפתיעות שמעניק שר המשקים ליוסף, מביאות את יוסף להזדרז ולהביא את פותר החלומות המופלא, ומיד עם בואו יוסף זוכה ליחס של הערכה וכבוד.

אם נחבר את הדברים הללו, עם הדברים שכתב הרב על פרשת וישב (כפי שזכינו להביא בשבוע שעבר) על מעלתו הרוחנית של יוסף, נראה את דמותו המופלאה של יוסף הצדיק מתנשאת לפנינו בפרשות אלה, כמי שקישורו למשפחתו כה חזק, מי שמזהה את עצמו תמיד כ"עברי", המחויב לדרך חיים של קדושה ושליחות.

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה - מכפלת כח רוחנית!

 

בס"ד

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה – מכפלת כח רוחנית! / לפרשת נח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשתנו פותחת בתיאור דמותו של נח (ו, ט):

אלה תולדת נח נח איש צדק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח.

רבינו עומד על כמה דיוקים בלשון הפסוק:

...יש לדייק אומרו "בדורותיו" שהוא מיותר, וגם היה לו לומר "בדורו", וגם אומרו "את האלהים התהלך נח" מיותר לגמרי אחרי אומרו כבר "איש צדיק תמים".

3 שאלות שואל רבינו: א. אם נח הוא צדיק – מדוע יש לקשר זאת לעניין הדור שבו הוא חי? ב. מדוע ריבתה התורה "דורות" הרבה? היה די לדבר על דורו-דור אחד. ג. המשמעות הפשוטה של "צדיק" היא הליכה בדרכי ה', אם כן המילים "את האלוהים התהלך נח" – נראות מיותרות.

רבינו לומד מכאן כי התורה מחדדת ומסבירה לנו את מהות עבודתו וצידקותו של נוח. אין כל הצדיקים שווים. אין עבודתם הרוחנית של כולם זהה. כדי להבין מדוע זכה נוח ליחס מיוחד מהקב"ה – ישנו תיאור של דרכים נעלות יותר של צדיקות:

ויתכן כי הנה נודע כי בן אדם תולעה חליפות וצבא עמו (על פי איוב י, יז – מצבי האדם משתנים בחיים. ר.כ) כי יזדמן שבנערותו יהיה צדיק וסופו לעת זקנה יתהפך לרשע...ולזה בא הכתוב לספר בשבח נח כי היה צדיק תמים בדורות שלו ר"ל בכל הזמנים שעברו עליו אם בדור הילדות והשחרות ואם בדור הזקנה היה צדיק מתחלתו ועד סופו.

תכונה ראשונה: עקביות. הצדיקות של נוח מחזיקה מעמד לאורך מאות שנות חייו, בין בצעירותו ובין בשלבים המאוחרים יותר. "דורותיו" משמעו תקופות חייו. כאילו הוא עצמו עבר מדור לדור.

תכונה חשובה נוספת:

אך בהיות כי יקרה איש צדיק בגלוי לעיני העם למען יכבד בעיני בני עמו ויש צדיק ממנו שעושה מעשיו הטובים בסתר שאין מכיר במעשיו רק המקום, לזה אמר "את האלהים התהלך נח", שכל מעשיו תומתו וצדקתו היתה נעלמת מבני אדם ולא היה מכיר בו רק האלהים

צדקתו היתה בצניעות, מה שמוכיח שהיא לשם שמים, ולא כדי לקבל כבוד מהבריות. לכן רק "את האלוקים" ולא עם אף אחד אחר "התהלך נוח". כמובן שאין הדבר אומר שהיה רע או אדיש לאחרים. נראה שכוונתו של הרב היא שלא ניכר היה כלפי חוץ שיש בו מעלות רוחניות ייחודיות.

והוא מאמרו יתברך אליו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אשר תיבת "לפני" מיותרת. אך (=אלא) יאמר בוא אתה והנצל וגם כל בני ביתך ינצלו בזכותך, כי יש בכחך כח מספיק להציל גם אחרים בזכותך. וגודל הזכות הזה שיש לך הוא "כי אותך ראיתי צדיק" רק "לפני" בהעלם ובהסתר שאין מכיר בצדקתך רק לפני גלוי ולא לבני אדם ולכן יקרת בעיני מאד וגדלה מעלתך שיספיק זכותך גם להציל אחרים.

בכך אנו מרויחים הבנה בעוד מילה שנראית מיותרת, והיא המילה "לפני" המופיעה ביחס לצדיקותו של נוח. שהרי הדבר אינו ברור: אם נוח צדיק – די בכך כדי להצילו, ומה חידשה התורה במילה "לפני"? אלא שלאור חידושו של הרב הדברים ברורים. אם נוח היה צדיק "רגיל" – אולי הוא היה מציל את עצמו, אך לא היתה עומדת זכותו להציל אחרים. הכח שלו להציל את משפחתו, גרעין האנושות החדש, וכן את כל עולם החי, נבע רק מתוך עבודתו הרוחנית שבאה בצניעות, רק לשם שמים.

 

להיות טוב!

 בס"ד

ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

הגאון הרב אלטר (אל-טר=שמרהו ה') מאזוז זצוק"ל, נולד בי"א אב תרצ"ב, ונפטר בי"ט בתשרי תשמ"ח. עלה לארץ מג'רבא בשנת תשט"ז, והתיישב במושב איתן, שם שימש כרב המושב. היה מתהלך בצניעות ובענווה מרובים, אולם גדולתו נודעה בין ענקי ארץ.

על גודלו נלמד, ממה שאמר עליו – להבדיל בין החיים – הגר"מ מאזוז שליט"א. שאלו את הגר"מ מאזוז אחר פטירת הרב אלטר,  מה מצא בר' אלטר שככה מעריך אותו? ענה הגרמ"מ: לכם יש את הרב שך? לנו יש את הרב אלטר כרב שך וגדול ממנו! גם הגר"ע יוסף זצוק"ל קם לכבודו כאשר בא אליו לראשונה, לאחר שפגש את גודלו דרך ספריו וחיבוריו.

בעזרת ה', השנה נלמד מתוך תורתו, מהספר "אם למקרא".

 

להיות טוב / לפרשת בראשית / מתורתו של הרב אלטר מאזוז זצוק"ל

סיפור הבריאה טומן בתוכו את שורשי המציאות. פרשנויות רבות ניתנו לסיפור בריאת האדם ואשתו, המכוונות את האדם בנתיבי חייו, עיצוב זהותו, בניין משפחתו ועוד. רבינו אלטר זצ"ל, מתמקד במילה "טוב", המופיעה טרם הפרדת אדם וחוה. מדוע לא טוב היות האדם לבדו? האם הבעיה קיימת רק במישור הזוגי?

לא טוב היות האדם לבדו וגו'. ידוע כי אין "טוב" אלא תורה, שנאמר "כי לקח 'טוב' נתתי לכם תורתי אל תעזובו"...ולימוד התורה צריך להיות עם חברים ובזה יזכה לחכמת התורה. לא כן אם האדם לומד לבדו, לא ישיג את חכמת התורה...

במסכת אבות פרק ו', ובעוד מקומות, חז"ל מדגישים כי הצלחה מירבית ומדוייקת בלימוד, באה דווקא בלימוד שיתופי, חברותא, שיעור וכיו"ב. הסיבות רבות: הן מצד עניין המסירה, הן מצד איכות הקליטה, הן מצד מניעת הטעויות, ועוד. רומזת התורה כי בבריאת האדם, שתכליתו חיפוש רצון ה', כבר נרמז כי את החיפוש הזה יעשה בחבורה:

וזהו שאמר "לא טוב" - שלא ישיג האדם התורה הנקראת "טוב" כשהוא לומד לבדו. ולכן "אעשה לו עזר כנגדו" בתורה, שילמד ביחד עם מי שכנגדו, זה לעומת זה עשה ה', ואז יצליחו שניהם בלימוד.

כיוון נוסף מציע רבינו, והוא על פי הפירוש הפשוט של המילה "טוב" – פשוט להיות מיטיב לאחרים:

אי נמי (=או גם) על פי דברי חז"ל במסכת קידושין דף מ', על פסוק "אימרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י) וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב?? אלא טוב לשמים ולבריות - זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זה צדיק שאינו טוב.

הגמרא במסכת קידושין מחדשת כי ישנם שני סוגי צדיק, ה"טוב", וה"לא-טוב". המדד הוא ביחסו לבריות. האם הוא מיטיב להם? ער לצרכיהם? אם כן, הרי שהוא צדיק טוב.

גם יסוד זה נרמז כאן, כהדרכה משמעותית בבחירת הדרך: אינך חי לבד בעולמו של הקב"ה, ועליך מוטל להיטיב גם לזולתך, ולא רק לעסוק בהצלת נפשך ונשמתך:

וזהו שאמר "לא טוב", שאינו נקרא 'צדיק טוב', "היות האדם לבדו" שהוא טוב רק לבדו, ולא עם הבריות...

היות האדם לבדו, גם אם יהיה במדרגת אדם, אך לבדו – אינה מציאות טובה, ועל האדם לתת את הדעת לטובת זולתו.

ויהי רצון שנזכה להיות טובים לשמים ולבריות.

 

כסא - רקיע - ים - אדם

 בס"ד

כסא-רקיע-ים-אדם / לפרשת שלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

זכינו לחיות בדורות בהם מצוות התכלת הולכת וחוזרת לחיינו, וכך אנו מקיימים את המצווה לכתחילה ובהידור לפי דעתם של רבים רבים מחכמי ישראל. אשרינו!

רבינו מביא את המדרש המפורסם המדבר על המשמעות של הצבע היפה הזה, ומה שהוא אמור להזכיר (חלק ב אות י, על טו, לח):

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – איתא (=מובא) בילקוט: אמר רבי מאיר תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, לומר לך כל מי שמניח תכלת זוכה ומקבל פני שכינה. עכ"ל...

צבע התכלת המשותף לים ולשמים מזכיר את מה שחז"ל אומרים שהיה בצבע דומה – כסא הכבוד.

אולם ישנה שאלה פשוטה שמתעוררת עם קריאת המדרש: מדוע לא אמורים לזכור את כסא הכבוד מיד עם המבט בציצית התכלת? הרי גם הכסא בצבע תכלת! (ראו בראשונים, בפירושם על שמות כד, י)

לאחר פירוש על פי הפשט, הרב לומד עקרון מוסרי מהמדרש:

...ובדרך דרש נראה לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, שהצדיק המוריד שפע לעולם הוא כדמיון המראה לטושה השמים אותה נגד השמש ואז שורפת איזה ניירות,...וכן על ידי הזדככות הצדיק יורד השפע עליו לעולם.

אדם צדיק המשפיע שפע לעולם, משמש כמו זכוכית מגדלת המרכזת את האור לנקודה מאירה ומחממת: ככל שהזכוכית יותר זכה וצלולה, כך האור יעבור יותר טוב. ככל שהצדיק יותר זך – השפע העובר דרכו לעולם יהי גדול יותר.

והנה נראה דגוון הים הדומה לרקיע הוא מצד זיכוך המים של הים אשר תחת הרקיע ומקבל גוון הרקיע, וכמו שמקבלת המראה צורת האדם בהביטו אליה. וכן גוון הרקיע הוא מצד גוון כסא הכבוד אשר עליו, כיון שהרקיע הוא אש ומים גם כן מקבל המים אשר ברקיע דמות כסא הכבוד כמו הים.

אומר הרב: באמת גם הים וגם השמים הם זכים וצלולים – שקופים. מה שאנו רואים את הצבע, הוא מהשתקפות של המקור – כסא הכבוד – בתוכם. כסא הכבוד הוא התכלת, ואנו רואים את הגוון שלו בתוך השמים (חז"ל: אש ומים), ומשם אל תוך המים. זה לא צבעם – אלא הקרנת הכסא.

ומזה יסיק האדם לעבודת ה' שלו:

והנה במצות הציצית כתיב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", והיינו על ידי שידמה בדעתו שהתכלת דומה לים,...שקיבל גוון הרקיע אשר עליו מלמעלה על ידי זַכּוּתו, וכן הרקיע הגוון שלו הוא מצד שקיבל גוון כסא הכבוד על ידי זַכּוּתו, ועל ידי כן לבבו יבין דבשיטיב האדם מעשיו ויעשה את כל מצוות ה' ויזכך מפעלו, זוכה ומקבל פני השכינה,...

כמו שבשמיים הגוון של הכסא – הופעת שכינה – מופיע לפי זכות (מהמילה "זך") השמים, ובים – לפי זכות הים, כך גם הופעת השכינה מופיעה באדם לפי זכותו. ככל שיעשה מעשיו מתוך נקיות פנימית, מתוך טהרה, כשכוונתו לשם שמים, כך יזכה להיות יותר "כסא" בעצמו, שבו יתגלה רצון ה'. "וראיתם-וזכרתם-ועשיתם".

 

וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו...

"וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו" / לפרשת נח / המשך חכמה

נוח מזוהה בתחילת פרשתנו כ"צדיק" וכ"תמים". מה כלול בתארים אלה? מסביר רש"י על מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א:

תמים בדרכיו - עניו ושפל רוח.

צדיק במעשיו - בלא חמס. 

2 המידות הבולטות בו היו ענווה, שיפלות, וקבלת כל סיטואציה אשר לפניו מתוך ענווה, ובניגוד לאנשי דורו הצדיקות שלו באה לידי ביטוי בהתרחקותו מהגזל. 

אולם, בהמשך הפרשה הקב"ה פונה לנוח רק בתואר "צדיק", ואילו "תמים" לא אמר. מדוע? ידועים דברי חז"ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אולם המשך חכמה לומד מכאן יסוד חשוב על חירות האדם בבחירת כיווני חייו: (משך חכמה בראשית פרק ז):

כי אותך ראיתי צדיק (לפני בדור הזה). עיקר הנסיון של כל הנבראים היה ההסתפקות, וקבלת מרות מנח ובניו. כן נסיון של נח היה העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם, ולעשות רצונם....ולסבול טרדתם, מה שלא ישוער בשכל. ו"תמים", פירשו בגמרא (עבודה זרה ו, א) "תמים" - תמים בדרכיו, הוא עניו וסבלן [רש"י]. 

התיבה היתה חדר אתגר לכל הנוכחים: לחיות בהסתפקות במועט, ולנוח להכיל את כל הרגלי האכילה וההתנהגות של כל בעלי החיים. כל המידות האלה אל נוח כלולות במילה "תמים", כאמור לעיל. 

לכן ידיעת השם יתברך אינו מכריח הבחירה, וידיעת הנבראים מכריח, לכן אם גילה הדבר לנח שהוא "תמים", הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו. לכן לא גילה השם יתברך אליו ונשאר על זה בבחירתו, חפשי מההכרח, ולכך גדלה מעלתו...

אם ה' היה אומר לנוח שהוא תמים, דהיינו סבלן, נוח היה מרגיש מחוייב יותר להתנהג כך כלפי החיות, שהרי אם ה' אמר - הוא ודאי יודע. אולם אז, לא נח היה זה שבוחר בהתנהגות זו , אלא ההכרח, ההכרה החיצונית, היו מכתיבים לו דרך. 

ואולי בעצם זו גם אחת מהתובנות של הנחית חז"ל לומר מעט שבחו של אדם בפניו: אם אתה משבח, אתה גם מגדיר, ואז האדם מרגיש מחוייב לפעול כפי הציפיה החברתית המשפחתית, וזה מקטין לו את הרצון, ומצמצם את מרחבי הבחירה, ומתוך כך מקטין את השכר, וגם את העמקת המידה בנפש (אני עושה את זה כי מצפים ממני -שטחי חיצוני - ולא כי אני מאמין בזה ורוצה בזה - נובע מתוכי ומחזק את מגמת הטוב שבי).

יהי רצון שנדע להכיר את עצמנו בעצמנו, ולפעול תמיד מתוך עומק הכרת הטוב שבנו ובעולם.