להיות אל"ף אל"ף!

 בס"ד

להיות אל"ף אל"ף!! / להפטרת פרשת כי תבוא / מתורת רבנו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

חכמי הרמז והסוד חושפים לנו עומקים הנמצאים מעבר לקריאה הפשוטה. בבואנו לקרוא בתורה או בנביאים, אנו מסתמכים על הידע המוקדם שלנו ופעמים רבות נשארים ברובד זה.

רבנו - בבואו לפרש את הפטרתנו, פותח בדבריו של אחד מגדולי חכמי הרמז האחרונים, מרן רבי יוסף חיים מבגדד, שהשבוע גם חל יום פטירתו:

בהפטרה: קומי אורי כי בא אורך. אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'עוד יוסף חי' ז"ל בפרשת שמות משם רבינו האר"י ז"ל, כי הוי"ה במילוי דאלפי"ן עולה מ"ה גימטריה אד'ם

כבר עסקנו בעבר במושג ה'מילוי' של שם ה', דהיינו הצורה המלאה של כל אות משם ה'. ישנם ארבעה מילויים, המכונים על ידי המקובלים ע"ב ס"ג מ"ה ו-ב"ן. כאשר "ממלאים" את שם ה' באותיות א' (יו"ד ק"א וא"ו ק"א) הגימטריה היא ארבעים וחמשם, כמו המילה 'אדם'.

ולכן דוקא ישראל נקראים אד'ם ולא אומות העולם,

זה כאשר עם ישראל הולך בדרך, ישנה מעין 'זהות' וחיבור בבחינה מסויימת בין ה' יתברך לעמו אהובו.

וכשישראל חוטאים ויושבים בגלות אז נחסור אות א' ממילוי הוא"ו ונשאר גימטריה 'דם' שהיא גימטריה 'גולה',

האות א' מבטאת את החיבור של הקב"ה לעולם, אלופו של עולם. על עם ישראל הוטלה המשימה לחבר את האות א למציאות החומרית, ה'דם', ומכך נוצר אותו חיבור מושלם, צורת 'אדם'. כאשר אין דואגים לחיבור הקדוש הזה, התוצאה הנוראית אך הטבעית היא 'גולה', מילה שערכה המספרי הוא...דם.

ובעת הגאולה יהיה מילוי הוא"ו שלם בא' ויהיה מספרו 'גאולה' עיין שם.

כשמוסיפים את האות א' למילה גולה, הרי לנו תיקון, 'גאולה'. כך מלמדנו ה'בן איש חי'.

מוסיף על זה רבנו רחמים:

וזה שכתוב "קומי אורי כי בא אורך", "בא" קרי ביה "ב-א' אורך" שהאור והגאולה שיבואו לישראל הם ע"י אות א' שיתמלא הוא"ו ויהיה שם הוי"ה במילוי אלפי"ן גימטריה 'גאולה'.

המילה 'בא' מתחלקת לשתים על דרך הרמז: ב-א' (כלומר: על ידי א') מגיע אורך, גאולתך! הנביא רומז כאן רמז נפלא ומתוק – רצונכם להגאל? רצונכם לצאת מהגולה? פעלו להשכנת השכינה הקדושה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, וממילא אור הגאולה יזרח, יהיה שמו של ה' שלם!

רבנו מאריך ומסביר כמה וכמה רמזים על סמך יסוד זה, למשל בפסוק (תהלים כג, א) "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", אותו הוא קורא על דרך הרמז "לא א'-חסר", וכן בתפילה "גאולה שלמה", גאולה של מ"ה, ועוד. תן לחכם ויחכם עוד.

תורה שלמה - מפי חכם!

בס"ד

תורה שלמה מפי חכם / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

התורה מתנה את הברכות הנפלאות הכתובות בפרשתנו, בכך שנלך בחוקות ה'. מהי אותה הליכה? מה הציפיה מאיתנו? מסביר רבינו:

...יש לפרש במה שכתוב באבות (ב, ה) "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", כי אינו יודע איך האופן לקיים את המצוות, וגם אם יודע יהיו חסרים תיקון, ולפעמים בחשבו לעשות מצוה עושה עבירה, וכמעשה דרבי עקיבא שמצא מת מצוה וכו'.

חכמינו לימדונו במסכת אבות, שאדם לא יכול להתעלות למדרגות ירא חטא וחסיד, אם יש לו חסרון בידיעה. הוא לא ידע איך לקיים את המצווה. וגם אם ידע – לא יקיימה על הצד השלם. וגם אם הוא חושב שהוא עושה אותה על הצד השלם – לפעמים זה רק דימיון, והמעשה אינו מצוה כי אם חטא. דוגמא לכך, הוא סיפורו של ר' עקיבא, המופיע במסכת דרך ארץ (ז, י). ר' עקיבא למד תורה, אולם לא למד את הפרקטיקה אצל החכם, או בשפת חכמים "לא שימש תלמידי חכמים". פעם אחת הלך בדרך, וראה גופת יהודי. רצה ר' עקיבא לכבדו, וסחבו עד לעיר כדי לקברו. רבותיו הסבירו לו שבזה הוא בעצם חילל את כבוד המת, והיה עליו לקברו במקום מציאתו. הרי לנו ההכרח לשמוע וללמוד את התורה דווקא מפי חכם, מעביר שמועה.

כיצד נינצל מבעיות אלה?

והתיקון לזה הוא שיבא לשמוע הדרשה מהחכם, וגם שישאל לחכמים להורות לו את הדרך שילך בה ואז יקיים את המצוות כתיקונם.

לשמוע שיעורי תורה, ובמיוחד הלכה. בנוסף, יש לדעת לשאול את החכמים שאלות הוראה הלכה למעשה.

לבעיה זו, ולפתרונה, רומזת התורה:

וזהו "אם בחקותי תלכו" – רצה לומר, בשביל חוקותי, "תלכו" לחכם ללמוד ממנו איך הוא קיום המצוות כראוי, אז "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" - לשון תיקון, כמו "ועשתה" את צפרניה - שהמצוות שאתם שומרים, יהיו מתוקנים כדת וכהלכה על פי התורה.

ההליכה היא לצורך לימוד ושאלה. רבינו מפרש את האות ב' במשמעות של סיבה, בעבור (כמו דרשת רש"י על המילה "בראשית", בעבור ראשית). אם בשביל חוקותי תלכו, הרי שאז את את מצוותי תשמרו. אלה לא מילים המהוות חלק מהתנאי (אם..את מצוותי תשמרו, אז...), אלא חלק מהתוצאה (אם תלכו לשאול, אז את המצוות תעשו כראוי). הפועל "לעשות" נמצא בתורה גם במשמעות של ביצוע איכותי, תיקון.

התורה מצפה מאיתנו שנתאמץ לעשות רצון ה' בצורה הנכונה והשלמה ביותר, מה שלא ניתן לעשות ללא לימוד יסודי ורציני, המחובר לתלמידי חכמים. 

רמזי חטא בני אהרון

 

בס"ד

רמזי חטא בני אהרון / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

תעלומת טעם פטירתם של בני אהרון נדב ואביהוא העסיקו את חכמינו ואת המפרשים לדורותיהם. רבינו בדרכו המיוחדת מוצא את הרמזים לדעות השונות שנאמרו:

אחרי מות וגו'. אחר'י נוטריקון א'ש זרה, ח'צי גוף, ר'חיצת י'דים.

המילה אחרי יש בה ראשי תיבות: אש, חצי, רחיצת, ידיים.

מה המשמעות?

רמז לדברים שבשבילם מתו שהם: (א) אש זרה, וגם בעוון (ב) שלא נשאו נשים ועדיין הם פלג גופא, וגם בעוון (ג) שלא רחצו ידיהם (ע' להרב חומת אנך ז"ל).

פשט הפסוקים מלמד שבני אהרון הביאו אש זרה, אשר לא ציוה אותם. ישנן כמה אפשרויות להסביר את החטא בזה: חוסר אמונה בירידת האש השמימית, שאיפת דביקות שפורצת את גבולות הציווי וההיתר, ועוד.

הרמז השני נוגע לחטא אחר: כניסתם של בני אהרון כאשר הם אינם נשואים. יש סיכום בעיסוק בקדושה במצב של רווקות. מפגש עם השלמות דורש מצב של שלמות, מה שלא קיים בחיים ללא נישואין.

הרמז השלישי מתייחס לכך שלא התקדשו כיאות לפני כניסתם לעבודה.

רבינו לקח את הרעיון לדרוש במילים אלה ראשי תיבות, מהגאון הרב חיד"א, בספרו "חומת אנך" על פרשת שמיני, אות ד'. אלא ששם הרחיד"א מציג ראשי תיבות של המילים "אש זרה" ורבינו דורש מהמילה "אחרי". אלה דברי הגאון חיד"א:

אש זרה אשר לא צוה אותם. שמעתי כי בתיבות אש זרה רמוזים החטאים שאמרו רז"ל בש"ס ובמדרשים והם ראשי תיבות אש זרה באופן זה. אש. שתויים. זרע. רחוצים. הוראה.

ממשיך רבינו הרב חוויתא, שאת האות ר' ניתן לפתוח גם בשני אופנים אחרים המרמזים על דעות נוספות:

וכן אות הרי"ש נוטריקון ר'בנות או ר'איה, רמז למה שכתבו ז"ל שמתו בשביל שנהגו רבנות בעצמם שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו וכו'. גם אמרו רז"ל שמתו על שהציצו בשכינה.

שתי דעות נוספות רמוזות כאן:

(ד) נדב ואביהוא שידעו את גובה מעלתם, רצו כבר להכנס לתפקידים הרמים המיועדים להם. יחד עם זאת, הדבר היה במחיר המעטת כבודם של אביהם ודודם הקדושים.

(ה) פריצת הגבולות המותרים בקרבה אל הקודש. מה שמכונה כאן "ראיה".

רבינו מאיר לנו כי כפשוטם של דברי חז"ל, אין דבר שאינו רמוז בתורה.

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

 בס"ד

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום בניית המשכן. אולם אנו יודעים שאחרית המשכן היתה פחות טובה, ושתי תקופות של מקדש הסתיימו בחורבן. הסברים שונים נאמרו בחז"ל על הסיבות לחורבנות. רבינו מוצא רמז לטעמים אלה, אצלנו בפרשה:

אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים וגו'. יש לפרש על פי מ"ש בפרק ב' דשבת (דף קי"ט ע"ב) "לא נחרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים",

אחד מהטעמים שהוזכרו בגמרא במסכת שבת, היא ביזיון תלמידי חכמים. מהו הרמז המונח אצלנו?

וזהו "אלה פקודי המשכן", כמו שכתב רש"י שנתמשכן ב' פעמים, "אשר פוק'ד" - לשון חסרון כמו "ונפקדת כי יפקד מושבך", שמה שנחרב ונחסר המקדש הוא "על פי משה", קרי ביה "פי על משה" - שפערו פיהם על התלמיד חכם הנקרא "משה" כמו שכתוב בגמרא "משה שפיר קאמרת", ופירשו המפרשים ז"ל, דכל תלמיד חכם, יש בו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה.

ישנו ביטוי המופיע כמה פעמים בתלמוד: "משה, שפיר קאמרת" (לדוגמא, במסכת סוכה דף ל"ט,א'). נאמרו בו מספר הסברים. רבינו מציג את ההסבר הרווחה, שבכל תלמיד חכם יש הופעה מסויימת של נשמת משה רבינו, בהיותו ממשיך של הנחלת התורה לעם ישראל. אם כן, משה רבינו אינו אלא רמז לממשיכי דרכו. העם פוער פיו כנגד תלמידי החכמים, ה' ירחם. זו הסיבה להתפקדות, לחיסרון, של שני בתי המקדש. חסרון הנרמז בכפל מילת "פקודי".

ישנו טעם נוסף לחורבן, המוזכר שם בגמרא:

ועוד סיבה אחרת "עבודת הלויים" רמז לתורה שהיא עבודת הלויים, דשבט לוי היה עוסק בתורה, כמו שאמר הכתוב "יורו משפטיך ליעקב" וגו' (דברים י"ג, י'), "אשר יורו אתכם הכהנים הלויים" וגו' (דברים כ"ד, ח'), "ואת עמי יורו" וגו' (יחזקאל מ"ד, כ"ג), שנחרב בית המקדש בעוון ביטול תורה, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ט', י"ב) "על עזבם את תורתי", שהיא עבודת הלויים.

הכהנים והלויים היו מוסרי התורה באומה. לכן יישוביהם היו פזורים בכל שבטי ישראל. קיומה של אומתנו, תלוי במחוייבות שלנו לדרך ה'. מי שמתווים לנו את הדרך הם תלמידי החכמים. אם ישנו זלזול בכבודם, אין רצון לקבל את דבריהם ולשמוע בקולם. ממילא, גם אין חפץ בלימוד תורה, שהוא עבודתם של הלויים והכהנים. הדרך משם לאובדן דרך קצרה מאד.

התיקון ממילא יבוא דרך חיזוק לימוד התורה, וחיזוק כבוד תלמידי החכמים. דרכם נראה מהי הדרך בה נלך וכיצד עלינו לנהוג כדי לעשות רצון ה'.

חשיבות סיפורי צדיקים

 בס"ד

"...וידוע ומפורסם בשערים המצויינים בהלכה, יקרת ערכו של הגאון המחבר זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, אביר הרועים, טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי, מופת הדור והדרו, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, הגאון הגדול, מבצר עוז ומגדול, כקש"ת כמהר"ר רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, מגדולי הרבנים בג'רבא..." (הגרע"י בהסכמתו להדפסת שו"ת שמחת כהן, מאת רבינו זצ"ל)

"זה לי יותר משלושים שנה בערך, שהיה בא איתי בכתובים בשאלות שונות אם בהלכה בנגלה, אם בנסתר, בחנתיו וכרתיו הדק היטב היטב הדק, וראיתי ממש כולו אומר כבוד איש קדוש כמלאך ה' צבאות לאות ולמופת, למרות הייסורים הקשים זה רבות בשנים שסבל מאד ממחלות שונות...לא עזב דרכו בקודש ללמוד וללמד, לשאול ולהשיב...האם זה בר איניש? אינו אלא בר אלהין!" (הגהמ"ק ר' עובדיה הדאיה זצ"ל בהספדו על רבינו).

 

אלה הם מקצת שבחיו של ר' ר' רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל, שהיה מגדולי התורה של האי ג'רבא.

בע"ה נלמד מדרשותיו בשנה זו.

סגנונו בספרו מנחת כהן הוא "...דרשות על סדר הפרשיות מדי שבת בשבתו, ברם איכא בינייהו טובא רמזים קלים, וגימטריאות ונוטריקון וראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצא...הלא תראה כמה וכמה גופי הלכות הוציאו רז"ל מדרשות כיו"ב...הררים התלויים בשערה, ובכתבי האר"י זלה"ה כמה רזי דרזין טמ'ן ברמ'ז , בגימ' וראשי תיבות וסופי תיבות, כאשר ירדוף הקורא החכם בחכמתו, ומזקנים אתבונן רבינו בעל הטורים ז"ל על התורה אשר שאב מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל כמו שכתב בהקדמתו, ועד אחרון הרב נהר שלום ז"ל, ושם בהקדמתו כתב...ובדרך זה הלכו רבינו בעל הטורים ובעלי התוספות, וספר פענח רזא, והש"ך על התורה...ע"ש, ובעקבותיהם הלכתי..."

 

חשיבות סיפורי צדיקים / לפרשת בראשית / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

ישנו מדרש פליאה (בראשית רבה ב,ה):

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" אלו מעשיהן של רשעים "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

הקושי זועק: וכי היתה איזושהי מחשבה, שישנה העדפה אצל ה' יתברך להנהיג ולנהל את עולמו דרך העבירות, מעשיהם של רשעים??

ר' רחמים חי חויתא הכהן זצוק"ל, בספרו מנחת כהן, בפירוש השני:

וכעת נראה לפרש עוד,, דהנה כשקורא האדם בסיפורי מעשיות של הרבנים והצדיקים שתמיד תפילתם עושה פירות, ועל ידם נתבטלו כמה גזירות, מתפעל מאד האדם ושב בתשובה, בראותו כמה גדולים וחביבים הצדיקים בעיני הקב"ה, שתמיד מקבל תפילתם ועושה רצונם. גם כאשר יקרא בסיפורי הרשעים, מה שעבר עליהם עונשים וייסורים על מעשיהם הרעים, יתפעל גם כן לשוב בתשובה.

הרב מחדש חידוש מתוק ביותר, דרוש על הדרש: מעשיהם של צדיקים אינו "מצוות" כמקובל, אלא "סיפורי צדיקים"! כך גם בכיוון ההפוך: מעשיהם של רשעים אינם "עבירות" כרגיל, אלא "סיפורי רשעים"! כיצד הדבר נכנס למדרש הנ"ל?

אך באמת יש הפרש ביניהם, דכשקורא בסיפורי מעשיות של צדיקים הוא שב תשובה מאהבה, על ידי שרואה יקר ערכם של הצדיקים לפני הקב"ה, ישתדל גם הוא להתדבק בתורה ומצוות באהבה ושמחה רבה, אבל השב בתשובה על ידי שקורא הצרות והייסורין שעברו על הרשעים מפני מעשיהם תשובתו אינה אלא מיראת העונש שלא יקרה לו כמותם.

המדרש מלמד על יתרון קריאת סיפורי צדיקים ומעלתם, על פני קריאה על סיפורי רשעים ועונשם: האדם הקורא בסיפורי הצדיקים, ליבו מתלהב באהבת ה', תורתו ומצוותיו, ובכך הוא זוכה למדרגה העליונה של התשובה, שהיא מאהבה. זאת בניגוד לספורים בהם מתעוררת היראה, שהיא מדרגה נמוכה.

ועל פי זה מובן המדרש, והמשל לאור וחושך:

וזהו "ויקרא אלוהים לאור יום – אלו מעשיהם של צדיקים", דהיינו שקורא בסיפורי מעשיות של הצדיקים, ועל ידי זה יאורו עיניו של הקורא לשוב בתשובה.  "ולחושך קרא לילה – אלו מעשיהם של רשעים", שקורא בסיפורי מעשיות של הרשעים...ועל ידי זה ישוב בתשובה שלא יקרה לו גם הוא כמותם. "ואיני יודע  באיזה מהן חפץ", רצה לומר, איזה מהן יותר טוב? "כשהוא אומר וירא אלוהים את האור כי טוב"...שרואה מעשיהם של צדיקים, הוא שב מאהבה, מזה מוכח דמעשיהם של צדיקים עדיפי טפי (=עדיפים יותר).

יש כאן הדרכה חינוכית מאד משמעותית: אנו צריכים להבליט את הטוב, המעורר את הכוחות החיוביים שבנו. אמנם גם סיפור מטלטל יכול להניע אדם לפעול, אולם אז פעילותו תהיה מתוך תחושה של מגננה, שמאופיינת בעשייה מינימלית. עשייה שבאה מתוך ראיית הגודל האפשרי של האדם, תניע לפעול ביתר שאת ויתר עוז.

 

 

ואין צדיק כבן עמרם!

 בס"ד

ואין צדיק כבן עמרם / לשמחת תורה-וזאת הברכה / מתורת  רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרידתו של משה דרמטית, מטלטלת ומלאת הוד. חזון הכניסה לארץ, גזירת המוות במדבר, מאות התפילות, ובסוף – קבורה על ידי הקב"ה בעצמו, במקום מיסתורי ולא ידוע...

במדרשים ישנם תיאורים על המתרחש באותו יום. אחד מהם מעסיק את רבינו (מנחת כהן):

(לד, ה) וימת שם משה עבד ה' וגו'. שמעתי בשם מדרש רז"ל: אמר הקב"ה למלאך המות: לך והביא לי נשמתו של משה. הלך לבקשו - ולא מצאו, הלך אצל ימים ונהרות, אמר להם משה בכאן? אמר לו: ים סוף מיום שקרע אותי לי"ב גזרים לא ראיתיו. הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו?: מיום שקבלו ישראל התורה על הר סיני לא ראינוהו. הלך אצל גיהנם, אמר לה: משה בכאן? אמרה לו: קולו שמעתי ואותו לא ראיתי. הלך אצל שמים, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו: מיום שעלה לקבל התורה לא ראינוהו,

המדרש מספר על חיפוש של מלאך המוות אחר משה רבינו. אתרי החיפוש מוזרים, וגם תגובותיהן אינן ממש ברורות, כפי שמקשה רבינו:

...והוא פלא היכן היה משה באותה שעה? גם זה שהלך לבקשו בגיהנם קשה, דמה לו לכהן בבית הקברות? ושמעתי בשם המפרשים ז"ל, לפרש המדרש הנזכר לעיל, דהנה ידוע דהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור הם רחוקים מעבירות  חמורות ח"ו בלי ספק, ואינם נכשלים על הרוב, רק בעבירות קלות שאדם דש בעקביו, ומכל מקום, יש ד' עבירות חמורות שהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור, עלולים להכשל בהם ח"ו יותר משאר ההמון. והם א) מבעט ביסורין, ...הצדיקים הגדולים יתכן שיבואו להרהר ח"ו אחרי מדותיו יתברך, בראות עצמם צדיקים וחסידים...ואף על פי כן באים עליהם יסורין. ב) הגאוה, ששאר המון העם אין להם במה להתגאות, אבל הרבנים הגדולים והחכמים ביותר, יתכן שיתגאו בגודל חכמתם ח"ו. ג) הכעס, החכמים הגדולים יתכן שיתכעסו, בהיותם מנהיגי הדור ורואים בקלקולי הכלל או הפרט, וכיו"ב. ד) החכמים היותר גדולים יתכן חס וחלילה, שיעמיקו בחכמתם לחקור מה למעלה מה למטה וכו' מה שאין להם רשות...

יצר הרע של תלמידי החכמים שונה משל שאר הציבור, שכן הם מועדים לארבע עוונות גדולים וחמורים: 1. חוסר ענווה כלפי גזירות ה', כשאלת צדיק ורע לו. 2. גאווה מצד מעלתם הגבוהה. 3. הכעס על טעויות ההמון, 4. עיון במקומות הגבוהים ועמוקים מיכולותיהם, מה שיכול להביא לכפירה (עקב חוסר הבנה של ההקשר והמציאות). 

מסביר רבינו בשם מפרשים, כי ארבעת האתגרים בהם חיפש מלאך המוות את משה, הם בעצם 4 העבירות הללו. המלאך ביקש לבדוק, אם משה גם הוא נכשל באותן עבירות, המצויות – חלילה – אצל תלמידי חכמים. 

...הלך לחפש ולפשפש אולי ימצא מומין חס וחלילה במעשיו של מרע"ה...ואז הלך לבקש אולי ימצא בו אחת מהעבירות העלולים להכשל בהם החכמים הגדולים...וזהו "הלך אצל ימים ונהרות", רמז ליסורין...

יעד ראשון של מלאך המוות: לבדוק האם היתה מרידה בה' בגלל הייסורים. מעידים הימים והנהרות שהוא לא שייך בזה.

"הלך אצל הרים וגבעות" רמז לגאוה, אמרו לו...שמה שניתנה תורה בהר סיני ועל ידי משה רבינו ע"ה, הוא להורות נתן על הענוה...

יצר הרע הבא הוא הגאווה. הר סיני מזכיר כי לא בכדי ניתנה עליו תורה על ידי משה, להורות ענוונותם.

הלך אצל גיהנם רמז לכעס, שאש הקצף בוער בו...אמרה לו "קולו שמעתי ואותו לא ראיתי", רצתה לומר, שהקצף היה רק מן השפה ולחוץ להטיל אימה עליהם לשם שמים...ולא שהיה (הכעס) מקרב ולב,

גם במידת הכעס מלאך המוות לא מוצא אותו. מתחדש לו ולנו כי גם המקומות בהם היה כעס, זה הכל היה מן השפה ולחוץ, ולא חלילה מתוך בעירה פנימית.

הלך אצל שמים – רצה לומר, אולי ח"ו נכנס בחקירות גדולות מה למעלה וכו' אמרו לו "מיום שקיבל את התורה" וכו', שכל עסקו רק בתורה שקיבל ולא במה שלא היה לו רשות בו.

גם באתגר הרביעי עמד משה רבינו בכבוד רב, ולא עסק במה שאינו שייך אליו, אלא רק כממשיך את הגילוי של מה שכבר ניתן לו.

 

לראות רחוק....

 בס"ד

לראות רחוק / לפרשת האזינו / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

בשירת האזינו, מגלה משה רבינו ציפייה, שהעם לא ינהג כסומא בארובה, שאינו רואה מה הולך להתרחש. ישנה ציפיה לחכמה ולבינה, ביחס למשמעויות לא טובות בעתיד, שתביא את העם להתנהגות נאותה כבר בהווה. אומר משה רבינו (פרק לב, כט):

לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. 

רבינו כותב 29 (!!!) פרשנויות ורמזים על פסוק זה. נלמד אחד מהם:

יש לפרש במה שנודע כי אהבת הניצוח והקנטור היא מדה רעה, כי לסוף כל סוף יתגלה האמת,

ישנה מידה רעה, והיא החיפוש של הניצוח בויכוחים. גרוע גם הוא הלימוד לשם ניגוח, קינטור. ויכוחים ודיונים הם דבר מבורך, שתפקידו לברר האמת (בסייגים ברורים, כמובן, שזה לשם שמים ועוד). יחד עם זאת, עלול להגרם מצב שאדם עשוי להתאמץ רק לחזק את דעתו, גם במחיר ויתור על האמת. כדברי הרמב"ם:

וכמו שנודע מעשה דרבינו הרמב"ם ז"ל שהיו לו מתנגדים הרבה על ספרו המורה [מורה הנבוכים], וכתב הרמב"ם באגרותיו כי סוף כל סוף כאשר יוסרו השנאה והאיבה, תתגלה האמת, וכן היה באמת.

הרמב"ם ידע שהחולקים על המורה נבוכים, נגועים בחלקם במניעים זרים, ולא באהבת האמת, ולכן בסור המידה הרעה, יתגלה דברי מי עומדים.

וזה מה שמלמדנו משה רבינו:

וזה שכתב "לו חכמו ישכילו זאת", שיהיה הויכוח בשכליות, ולא בקנטור ואהבת הניצוח, כי "יבינו לאחריתם", שהאמת היא הנצחיית והיא המתקיימת לבסוף.

הלומד החכם, מבין את האחרית, ויודע שאין לו מה להאבק על דעתו שאינה אמיתית, שכן האמת תצא לאור בעל כרחו.

הרב מרחיב רעיון זה מפסוק מוכר:

נמשך לזה נראה לפרש כוונת הכתוב (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", דהנה מי שלומד תורה לשמה, שלא להתגדל או לקנטר נקרא אוהב התורה, ירצה שהוא דוקא אוהב את התורה, אבל הלומד להתגדל אינו נקרא אוהב את התורה רק אוהב הגידול והגאוה, והתורה אינה אלא כמו כלי בידו להשיג את מבוקשו, וכן הלומד לקנטר אינו נקרא אוהב תורה אלא אוהב קנטור, אבל הלומד לשמה בודאי כל לימודו הוא משום שאוהב את התורה מצד עצמה.

יש הלומדים תורה לשמה, לדעת רצון ה', ויש שאוהבים להיות בולטים, והתורה היא עוד כלי בידם ח"ו. אוהב תורה הוא המבקש לדעת מה התורה אומרת.

והנה נודע כי מי שלומד לקנטר או להתגדל, בלי ספק שעושה מחלוקת גדולה, עם שאר התלמידי חכמים הלומדים עמו, כי כאשר יראה שנטו מדעתו וסתרו דבריו, הוא נצב לריב לערוך עמהם מלחמה ולא ישוב מפני כל, אפילו בדבר שאינו כן כי חושש הוא לכבודו, וכן הלומד לקנטר תמיד הוא מקנטר, אפילו בדבר שאינו כן, מאחר שהמטרה אינה אלא לקנטור...

המקנטרים והגאוותנים מועדים יותר לווכחנות חסרת תוחלת, כי לשיטתם, הם תמיד צריכים להיות צודקים בסוף...

לא כן הלומד תורה לשמה, אם חלקו עליו חבריו וראה שהאמת איתם, הוא מודה על האמת, ואינו עושה מחלוקת, וכן אם יש מי שגדול ממנו בחכמה, או שרוב התלמידי חכמים נטו מדעתו, הנה הוא מבטל דעתו ומודה על האמת, ואז נעשה שלום ביניהם.

מבקש האמת, הלומד תורה לשמה, אם יראה שטעה, או שיראה שיש החכם ממנו, או שהוא עומד בדעת מיעוט, לא יתעקש לחינם. וממילא מתמעטת המחלוקת ומתרבה השלום.

וזהו "שלום רב לאוהב'י תורת'ך", רצה לומר: הלומדים לשמה, שלום יהיה להם, שמודים על האמת אם טעו, וכן מבטלים דעתם מפני דעת מי שגדול מהם או מפני דעת רבים,...ועוד "ואין למו מכשול", שאינם נכשלים בהוראה, מאחר שמודים על האמת ורודפים אחר האמת וכאמור.

לאוהבי תורתך יהיה שלום רב. זה יתרון ראשון. יתרון נוסף – אין מכשול בהוראת ההלכה, כי החכם הזה מודה על האמת.

יהי רצון שנזכה להיות מאוהבי התורה, וממילא מאוהבי השלום.

הכל יכופר...

 בס"ד

הכל יכופר... / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

ה' יתברך, החפץ בתיקונו של עולמו, נתן דרכי כפרה ותיקון למגוון בעיות הקיימות בעולמו של אדם. הגרוע שבכולם הוא הרצח, ואין על זה כפרה אלא במותו של הרוצח, ובלשון התורה (לה, לג):

וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. 

המסורה מוצאת את המילה "יכופר", בעוד 4 מקומות בתורה, כפי שמביא רבינו:

ולארץ לא יכופר לדם וגו'. ד' במסורה: חד הכא, ואידך "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיה כב, יד), "לכן בזאת יכופר עון יעקב" (ישעיה כז, ט), "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז, ו).

אומר רבינו: אם המילה יכופר רומזת לתהליך של כפרה הנוגע לרוצח, הרי שניתן למצוא במקומות הנוספים, רמז לעוד תהליכי כפרה, על סוגי עבירות אחרים:

דהורג נפש לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שיומת ע"י הסנהדרין, ואם לא הומת ע"י הסנהדרין הקב"ה מזמין לו מיתה כיוצא בה כמו שכתוב (כתובות ל, א) אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו...וזהו "ולארץ לא יכופר לדם" וגו', וכן "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" וגו', וזה בחייבי מיתות בית דין,

דרגה ראשונה וחמורה היא הרציחה, ושאר העבירות שעליהם בית דין היו הורגים (שבת, ניאוף ועוד). שם אין כפרה אלא במיתה, חלילה. חז"ל למדו שגם כשאין בית דין, ומילא לא מפעילים את דין 4 מיתות בית דין, אין הדבר פוטר את החוטא. עלול החוטא להפגע במיתה הדומה לאותה מיתת בית דין שהיה ראוי לה.

ויש חייבי מיתה בידי שמים, שמתכפר עוונם בתלמוד תורה ובגמילות חסדים, כמו בבית עלי שנגזר עלהם מיתה, וכתיב "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה", ודרשו רז"ל בגמ' (ראש השנה יח, א) "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים"....וזהו "בחסד ואמת יכופר עון", חסד היינו גמילות חסדים, ואמת היא התורה דכתיב בה תורת אמת,

הגמרא במסכת ראש השנה מספרת על אביי ורבא שהיו צאצאי עלי, ולמרות זאת לא מתו בידי שמים בקיצור ימים. הסיבה היא דבקותם בתורה ובחסד. לזה רומז הפסוק הרביעי שהובא לעיל. זה החסד והאמת שיש בהם יכולת לכפר על גזירת מיתה בידי שמים.

וזה דווקא בחייבי מיתה, אבל בשאר עבירות תשובה ויום הכפורים מכפרין. וזהו "לכן בזאת יכופר עון יעקב", זא'ת כינוי לתשובה שהיא גימטריה צ'ום ק'ול מ'מון. גם בזא'ת כינוי ליום כיפורים דכתיב ביה "בזא'ת יבא אהרן אל הקודש".

הדרגה השלישית נוגעת לשאר העבירות. כפרתם היא בתשובה וביום הכיפורים. זהו הרמז בפסוק השלישי שהביא הרב. הרמז נמצא במילה "בזאת", הרומזת גם לתשובה וגם ליום הכיפורים.

מלמדנו הרב כי רעיון שנאמר במקום אחד, לעיתים מהווה קצה חוט לפיענוח רעיונות ומסרים נוספים, הטמונים בתורתנו הקדושה.

ענווה במסורה ובמשורה...

 בס"ד

ענווה במסורה ובמשורה / לפרשת מטות / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

המסורה היא חיבור, העוזר לשימור הנוסח המדוייק של התורה, במהלך העתקתה והעברתה מדור לדור. היא עומדת על תופעות רבות: פרשיות פתוחות וסתומות, אותיות בצורות ייחודיות, מילים מלאות וחסרות, מילים ייחודיות ועוד.

בפרשתנו אנו פוגשים את המילה "נחנו":

לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן

המסורה משווה לעוד 3 מקומות, בהם מילה זו מופיעה:

שמות טז,ח: וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-ה'

בראשית מב,יא: כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ

איכה ג, מב: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ

הרב מוצא קשר יפה בין כל ארבעת הפסוקים (מנחת כהן לב,לב):

נעבור חלוצים. במסורה ד' "נחנו",...פירשו המפרשים ז"ל, שנמצאים בעלי גאוה בשביל אחת מג' סיבות: (א) אם מצד יחוסן, (ב) אם מצד עשרם, (ג) אם מצד חכמתם.

הגאווה כידוע, היא אחת מהמידות הרעות ביותר. התורה רומזת לנו על 3 סיבות מרכזיות, הגורמות לגאווה: ייחוס מפואר ומשמעותי, כסף רב, או חכמה הבולטת בהיקפה. הרב ילמדנו, שהתורה רומזת, שמניעים אלו אינם אמיתיים:

ולזה באה המסורה לפרסם טעותם, ואמר "ונחנו מה" להתגאות? אם מצד העושר, "נחנו נעבור חלוצים" מן העולם, מלשון "חלוץ הנעל", שלא ירד אחרינו כבודנו, אם מצד היחס "כולנו בני איש אחד נחנו" בני אברהם יצחק ויעקב, אם מצד החכמה, הלא "לפום גמלא שיחנא" (=ביטוי שמשמעו: לפי עוצמת הגמל, כובד משאו. כך גם פה: לפי חכמו של אדם, ידונו אותו בשמים), ו"שגגת תלמוד עולה זדון" וזהו "נחנו פשענו ומרינו" עיין שם.

הפסוק אותו אמר משה, "ונחנו מה", הפך להיות אחד מסמלי ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום. התורה שותלת את התשובות לטענות הגאוותנים, באותו מטבע לשון של משה, "נחנו". כלפי המתגאה בשל עשרו, רמזה לו התורה, שאפילו נעליים לא ייקח איתו מכל עושרו. כלפי המתגאה בשל ייחוסו, רומזת התורה כי בשורש, כולנו מיוחסים עד האבות הקדושים. למתגאים מחמת חכמתם, רומזת התורה, כי עם החכמה באה האחריות הכבדה על מעשינו. מרחבי השגגה מצטמצמים מחמת שטחי המודעות המתרחבים...

רבינו מחבר בין הרמז הזה, לבין המשנה המפורסמת בתחילת פרק ג' באבות:

ובזה נראה לפרש ג"כ כוונת התנא באבות "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". "דע מאין באת" - נגד המתגאים מצד היחס, שעליהם לדעת מאין באו, שכולנו בני איש אחד נחנו, בני אברהם יצחק ויעקב. "ולאן אתה הולך" - נגד המתגאים בעשרם, שעליהם לדעת אנה הם הולכים למקום עפר וכו' ומאומה אין בידם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", נגד המתגאים בחכמתם, הלא ידעו כי לפי רוב חכמתם, עתידים ליתן דין וחשבון אפילו על שגגתם, וכנזכר.

במשנה המפורסמת, רומזים לנו חכמים, כי אין לנו להתגאות משום סיבה. לא בשל ייחוס, לא בשל עושר, ולא בשל חכמה, כפי הרמוז במילה "נחנו", כדברי הרב לעיל.

ויהי רצון שנזכה להידבק תמיד במידת הענווה.

למי קינא פנחס?

 בס"ד

למי קינא פנחס? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קנאותו של פנחס התעוררה עקב מעשהו הנפשע של זמרי. אולם, מהו הערך, או אולי הערכים, שפנחס מרגיש, שלמענם יש לפעול בכזו נחרצות? רבינו מוצא רמזים בפסוק, לשלושה ענייני קודש שחוללו. הפסוק אומר (כה,יא):

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

המילה החוזרת בפסוק 3 פעמים, היא ה"קנאה" על הטיותיה השונות. מבאר הרב:

שלש קנאות נאמרו בפסוק זה, א) קנאה לכבוד המקום ב"ה. ב) לכבוד משה רבינו עליו השלום, שקנטרו בדברים ואמר לו "זו - אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו - מי התירה לך?" ג) נתקנא בעבור ישראל שמתו במגפה.

לנגד עיניו של פנחס, מעשה זמרי מחלל את שם ה', שבן ישראל נדבק בבת אל זר. כמו כן הוא מחלל את כבודו של משה, בפנותו אליו כאילו מעשיו נעשים מתוך גחמות ויצרים, ולא מתוך עשיית רצון ה'. דבר כואב נוסף הוא הסבל של האומה, המגיפה שמתחילה להשתולל בעם.

הרמז נמצא במילים שבפסוק:

ולכן כתיב "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", כנגד מה שנתקנא לכבוד משה רבינו ע"ה, שהוא חכם, ו"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ולכן זכה לברית שלום.

זכה בשלום, לכבוד קנאותו לכבודם של המרבים שלום בעולם, תלמידי החכמים, המיוצגים על ידי משה רבינו.

וכנגד מה שנתקנא לכבוד הקב"ה ובעבור ישראל, זכה ש"היתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וזה שכתוב "יען אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" לעצור המגפה מהם.

ישראל והקב"ה אחד, כידוע. קנאותו לה' ולישראל כרוכות זו בזו. מתוך הדאגה הזו, אחת שהיא שתיים, הוא פועל, וזוכה להיות – הוא וזרעו – הגורם המקשר בין ה' לעמו.

רמז אחר לחיבור בין המעשה לשכר:

אי נמי (=או גם) כנגד שקנא לכבוד הקב"ה, זכה להיות כהן, הוא וזרעו, משרת בבית המקדש לה', וגם אוכל משלחן ה', כמו שכתבו זכרונם לברכה "כהנים כי קא זכו - משלחן גבוה קא זכו".

הקב"ה לוקח בעצמו חסות, על מי שדאג לכבודו (השוו את יחסו של דוד המלך עליו השלום, למיטיבו ברזילי הגלעדי, בספר מלכים), ולכן מקבל פנחס את מתנת הכהונה, שממנה גם פרנסתו.

וכנגד שכיפר על בני ישראל שעצר המגפה זכה גם כן לכהונה, שהוא מקריב קרבנות שהם כפרה לבני ישראל.

לאחר שפנחס הוכיח את עצמו, שיש בו אהבה לאומה, וקנאות לכבודה, נותן לו הקב"ה את התפקיד הזה – לנצח. ככהן, אחד מתפקידיו יהיה לכפר על חטאות ישראל, ולחדש את הקשר בין העם לבין ה'.

ויהי רצון שנזכה לראות במהרה את צאצאי פנחס, מרבים אהבה בעולם, ובין ה' לישראל, בבית אלוהינו שיבנה במהרה בימינו אמן.

הובטחת? תקבל!

 הובטחת – תקבל! / לפרשת וישלח / מתורת ר' רחמים חי חויתא זצוק"ל

עם הקרבה לארץ, מתגבר המתח בליבו של יעקב אבינו ע"ה (ל"ב,ח'):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ.

חז"ל תוהים לפשר התנהגותו של יעקב אבינו: מה יש לו לפחד? והלא יש לו הבטחה מפורשת מהקב"ה (כ"ח,ט"ו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וכו'

חז"ל עונים כך, ומביאם מוהרח"ך (=מורנו הרב רחמים חויתא כהן) במנחת כהן:

יש לדקדק למה נתיירא יעקב אחר שהקב"ה הבטיחו שוב לארצך. ורז"ל אמרו שנתיירא שמא יגרום החטא.

התלמוד עונה על כך שיעקב מפחד מהחטא, שמא הוא אינו ראוי  יותר לשמירה, חלילה. אבל... במה חטא יעקב אבינו?

 ויש להבין מהו החטא שהיה לו אז אחרי ההבטחה. ואפשר לומר שהיה חש שמא יש לו חטא במה ששלח לו מלאכים והראה לו שהוא נכנע לפניו וקרא אותו "אדוני" ולעצמו קורא "עבד" שזה מורה ח"ו כאילו אינו סומך על הבטחתו יתברך, וחטא זה גרם שבא עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו, דישן היה ועורר אותו לבא עליו.

החטא הוא בכניעה לעשו בניגוד למצופה! עצם זה שיעקב שולח לו תשורות, ומדבר בלשון הכנעה מול עשו, הוא עצמו מראה שאינו סומך על הבטחתו של הקב"ה. ולפי זה מחודש, שהחטא רמוז בפסוקים עצמם:

 וזהו "ויירא יעקב מאד" מפחדו של עשו, "ויצר לו" על מה ששלח לו מלאכים ונכנע לפניו שבזה עורר אותו לבא עליו למלחמה.

יעקב אבינו שומע את דברי המלאכים, ומבין שהוא שגה בדבר.

ואפשר שזו כוונת הכתוב "באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך" וגו', דבשעה שבאנו אליו היה בסוג "אחיך" שלא היה בדעתו לבא ולהלחם עמך מפני שהיה ירא אולי לא יוכל להתגרות בך, אבל כשאמרנו לו "כה אמר עבדך יעקב", שהרגיש שאתה מראה לו הכנעה בעצמך אליו נהפך לבו לרעה, שכן דרך הרשעים שכאשר ירגישו במי שהוא נכנע לפניהם יותר יקשה לבם להרע לו, וזהו בתחילה "אל אחיך" ושוב "אל עשו" בצלם ודמות עשו הרשע שנתחזק לבו ובא לקראתך וארבע מאות איש עמו.

המלאכים עצמם, המספרים את הדבר שהם ראו, רומזים את הביקורת הנ"ל בדבריהם: בתחילה כשבאנו אליו, ראינו שהוא "אחיך", מתנהג כאח שאינו רוצה להתעמת עם אחיו, אולם כעת הוא כבר עשו, מתכונן לנהוג באלימות כמידתו.

חטא זה עצמו רמוז גם בתפילת יעקב אבינו:

 וזהו שאמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", דהיינו מתחילה קודם ששלחתי לו היה בסוג "אחי" שלא היה בדעתו להרע לי, ושוב נהפך להיות בסוג "עשו" הידוע ברשעו ע"י ששלחתי לו דברי הכנעה, וזה גרם "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני", שאני חושש שהחטא הזה שלא סמכתי על הבטחתו יתברך, הוא הגורם שבא עלי למלחמה, שהרי אתה אמרת "היטב איטיב עמך" וגו', ומה לי לשלוח לו לעורר אותו משינתו לבא עלי, ולכן אני מתפלל "הצילני נא".

אנא ה' הצל אותי מיד מי שאמור היה להיות אחי, ועשיתיו עשו! ובזה טעיתי, שהרי אתה אמרת שתיטיב לי, ואני ניסיתי לחפש דרכי פעולה המבטאות חוסר אמונה! אני מודה בדבר, ומתחנן – הצילני!

נלמד נא מכאן את החשיבות של חיזוק בדברי הנביאים, שביטאו את דבר ה' על גאולתנו ופדות נפשנו, ומתוך כך נפעל, מתוך אמונה ולא מתוך התחכמות.

 

שבת שלום

רועי

על חלום ועל דרך

 על חלום ועל דרך / לפרשת ויצא / מתורתו של הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חלומו של יעקב מעורר כיווני התבוננות רבים. המשמעות העיקרית היא משמעות כלל-ישראלית, הנוגעת בגלות ובגאולה, בהשגחת ה' על עמו, ועוד. אולם ניתן למצוא רמזים הנוגעים גם לחיים הפרטיים (מנחת כהן):

...בא לרמוז שיזכור האדם את יום המיתה להכניע את לבו ולהמלט מיצרו הרע, וזהו "ויחלום" שהעולם הזה הוא חלום ממש. "והנה סולם מוצב ארצה" שהגוף בעל קומה הדומה לסולם, אחריתו יהיה מוצב ארצה מוטל כעץ יבש. "וראשו מגיע השמימה" שהנשמה אשר בראשו ובמוחו עולה למעלה לשוב אל האלהים אשר נתנה...

האדם הוא היצור היחיד הבנוי מגוף ונשמה. החיי הם מתח מתמיד בין שניהם, עד יומו האחרון. אז, רגלי הסולם נשארים למטה, וראשו עולה עוד יותר לגובה. כאשר אדם שם זאת למול עיניו:

וע"י זכרון המיתה עם זכרון העונש בודאי יכנע לבבו הערל.

לכאורה יש כאן מעין הדרכה לנקודת מבט שיכולה לעזור לכוון ולדייק את החיים למקום טוב. הרב מזכיר בהקשר זה סוגיה מעניינת בגמרא:

נמשך לזה מה שכתבו רז"ל במס' ברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחו מוטב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה".

אדם צריך להרגיז את יצר הטוב על היצר הרע, כלומר, שיצר הטוב, מגמות טובות, יוציאו את היצר הרע מאזור הנוחות. לייצר תנועתיות מתמדת. ואם לא מצליחים? העיסוק בתורה יעזור. ואם לא? לקרוא קריאת שמע. ואם גם זה לא? לזכור את יום המוות.

שואלים מפרשים רבים: אם באמת זיכרון יום המיתה הוא כזה נשק חזק, מדוע לא משתמשים בו כמוצא ראשון? מחדש הרב שם בסוגיה כמה תשובות. נזכיר את השניה:

...עוד יש לפרש בס"ד כי ג' מיני חוטאים יש, א) מצד חסרון ידיעתם מה ראוי להם לעשות ומה צריכים להזהר שלא לעשות כי לא ידעו ספר או מחמת טרדתם בחיי שעה לא למדו ונמשך מזה ששכחו גם מה שלמדו מקודם. ב) מצד שאינם מאמינים בדברי תורה ודברי רז"ל וכופרים בהשגחה ובשכר ובעונש ח"ו. ג) מצד התאוה הגוברת עליהם ומטמטמת לבם ומעוורת עיני שכלם.

ישנן סיבות שונות הגורמות לחטא. ניתן לרכז אותן ל-3 סיבות עיקריות: 1. חסרון ידיעה (או בורות, או אילוצי החיים). 2. מנימוקי כפירה שונים. 3. השתלטות התאווה. שורש החטא דורש התמודדות מתאימה. אין טעם לתת הרצאה נלהבת לחיזוק האמונה, למי שחטאו נובע מהעדר ידיעה. אותו יש ללמד את ההלכה. יוצא אם כן, שהכלים שהוזכרו בגמרא אינם על רצף אחד, אלא שלושה כיוונים שונים:

ולכן אמרו רז"ל שמי שרואה שהיצר הרע שלו מתגבר עליו לעבור על דברי תורה ובהכרח שהוא לאחת מג' סיבות הנז"ל, הנה יש לפניו ג' סגולות, א) לעסוק בתורה, כי אז יכיר האיסור והמותר וגם...חומר האיסור עד היכן מגיע, ובעוסקו בתורה יראה חומר האיסור...ונכלל בזה שאם מנעוריו לא ידע ספר עכ"פ ישים לב לשאול מהחכמים ולהקשיב לקח מפיהם במה ששייך לדרכי התורה והמצוה.

לאדם שנכשל עקב חוסר למידה, ההדרכה היא פשוט...ללמוד! גם להכיר את ההלכה, גם להבין את המשמעויות, וגם להפתח לקבלת תורה מחכמים.

ואם זה לא עוזר? אולי הבעיה שלו היא אמונית:

ואם ככל זאת יצרו מתגבר עליו ולא נצחו יש לו לחשוב אולי קרהו זה מחמת היותו בלתי מאמין ככל הראוי בפנות ויסודות הדת והאמונה, ועל כן אמרו רז"ל אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה ויסודות הדת והאמונה כלולים בה וזה מועיל להציל אותו מרעת היצר הרע ולהתגבר עליו.

קריאת שמע מייצגת את ההשלמות האמונית. הציווי לקרוא קריאת שמע הוא פניה ללמידה והעמקה באמונה, ומתוך כך להמנע להבא מנפילות.

ואם גם זה לא עוזר?

ואם בכ"ז לא הועיל...בהכרח הוא שהתאוה גברה עליו והחשיכה מאורות עיני שכלו לדעת המועיל לו והמזיק לו, ועל אדם כזה אמרו יזכור לו יום המיתה כי אז יכניע את תאוותו ויפקח עיני שכלו.

אם הוא יודע תורה, וגם אמונתו מבוססת, מסתבר שמדובר על עניין יצרי, ואז-רק אז!-זכרון יום המיתה ירסן אותו.

שנזכה לעבוד את ה' מתוך תורה, אמונה ושליטה עצמית!

שלוש הבטחות לגאולה

שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש בראשית כידוע מתווה לנו את הדרך לעתיד. מעשה אבות סימן לבנים. התהליכים שעברו אבותינו, כובשים לפנינו – ילדיהם – את הדרך לתיקון העולם. במעשיהם, בהנהגתם, בדיבורם, בשיחותיהם, בדיבור הקב"ה אליהם ועוד, מהכל עלינו לקחת הדרכה ולהבין כיצד לפעול נכון כישראלי בעולמו של ה' יתברך. בפרשתנו מוצא מוהרח"ך (כינוי של ר' רחמים) רמז להבטחות לגאולה (מנחת כהן):

(כו, ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. יש לפרש ע"פ מה שכתוב במדרש...על פסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",...אמר לו (ליעקב אבינו) הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה וכו' ע"ש.

אנו רגילים לומר "עליה" בבואנו אל ארץ הקודש, וירידה בתהליך ההפוך. אנו מובטחים שירידתנו אינה נצחית, וסופנו להגאל. כיצד? ישנן כמה אמירות של חז"ל:

ועוד אמרו ז"ל בגמ' "כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ועוד מצד אחר אנו מקוים לגאולה, מחמת שהשכינה עמנו בגלות, כדכתיב "בכל צרתם לו צר". ועוד מצד ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגאלנו.

3 הדרכות וכללים אלה, רמוזים בפרשתנו, בדבריו של ה' ליצחק אבינו:

 וזהו שאמר "וירא אליו ה'" - ליצחק אבינו אבי האומה הישראלית – "ויאמר אל תרד מצרימה", שלא תהיה לך ירידה החלטית ח"ו בגלות ע"י הצרות והמצוקות שעושים אומות העולם לישראל, אלא סוף כל סוף תהיה לישראל עליה בביאת הגואל שאין אחריה ירידה.

קודם כל ישנה הבטחה – אתה לא יורד לעולם. גם כשיש ירידה היא זמנית בלבד,

וזה ע"י ג' דברים, א) מצד התשובה שעושים ישראל,...ותנאי התשובה הם שבעסקי העולם הבא יראה עצמו כאילו הוא "אזרח", ונותן דעתו על כל דבר לעשותו על צד היותר טוב. אבל בעסקי העולם הזה, יראה עצמו כאילו הוא "גר", ויסתפק בהכרחי ולא ירדוף אחרי המותרות. וזהו שאמר "שכון בארץ אשר אומר אליך", היא הארץ העליונה שהיא עוה"ב, תראה עצמך שהיא עיקר השכונה שלך, ולהפך בעסקי העוה"ז "גור בארץ הזאת", שתראה עצמך כאילו אתה "גר".

ה' לכאורה כופל את דבריו ליצחק: "שכון בארץ" ו"גור בארץ". מה המשמעות? מסביר רבינו, שיש בכך רמז לשתי ארצות, עולם הזה ועולם הבא. באחת תהיה אזרח, חי פעיל ומשפיע, ובשני תנהג כגר, כאורח, המגיע לזמן קצוב בלבד. כך תשמור על עיקר ותפל בחייך, וממילא תפעל בטוב.

ב) מצד שהשכינה עמנו בגלות אנו בטוחים להגאל, וזהו "ואהיה עמך", וע"י זה "ואברכך ונתתי לזרעך" וגו'.

גם השכינה הקדושה בצער איתנו, וכמו שהיא רוצה להגאל, כך היא רוצה לגאולנו.

ג) מצד הבטחת הקב"ה ושבועתו. וזהו שאמר "והקמותי את השבועה" וגו'.

ה' יתברך נשבע לגאול אותנו. זו שבועה שאין אחריה ערעור והרהור.

וע"י ג' סיבות אלו אנו בטוחים שלא תהיה לנו ירידה החלטית בהיותנו בגלות החל הזה חס וחלילה ועתיד הקב"ה לגאלנו במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן.