הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

פרנסה היא לא תירוץ....

 בס"ד

פרנסה היא לא תירוץ... / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

שמיטה בשנים מקבילה לשבת בימים. עניינן הוא ההבנה שה' הוא המנהיג את המציאות ובתוך כך גם את פרנסת האדם. אין האדם פועל הכל מכוחו, וברכת ה' היא תעשיר.

הגדרת המצוה היא כך (ויקרא כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

מה באות המילים "שבת לה'" ללמד? אם המסר היה המצוה ותו לא – הפסוק היה יכול להסתיים במילים "ושבתה הארץ". כותב רבינו (אות א):

יתור אומרו שבת לה', יתכן שבא הכתוב לתת טעם למצוה זו מה שכתבו הראשונים כי בכל שנה יש שני חדשים שיש בהם בטול תורה, והם יומי דניסן ויומי דתשרי, שבהם עוסקים בזריעה וחרישה וקצירה ובשדותיהם וכרמיהם, וכמו שאמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי.

העבודה החקלאית היא תובענית ואינטנסיבית. החקלאי חייב להיות במעקב צמוד אחר צרכי שדותיו. החודשים העמוסים ביותר הם תשרי וניסן, שבהם מתבצעת השתילה והקציר. רבא (במסכת ברכות לה, ב) בקש מתלמידיו שלא יבואו לשיעוריו בחודשים אלה כי בהם תלויה פרנסתם לכל השנה. אומר רבינו, שמעשה זה מסביר את הצורך בגדרת השמיטה כשבת לה' – לצורך לימוד תורת ה':

ולזה צוה ה' לעשות שמטה להשלים חסרון ב' חדשים שבכל שנה ושנה שבהם בטול תורה למען יעסקו בתורה כל השנה בהיותם פנויים ממלאכה וזה יאמר הכתוב "ושבתה הארץ" והטעם הוא להיות "שבת לה'", שהשביתה הזאת היא לכבודו ית' למען יעסקו בתורתו, ולהשלים החסרון אשר בטלו אותה בשנים שעברו.

חסרון ממוסד של חודשיים בכל שנה למשך שש שנים – עולה לכדי 12 חודשים – שנה שלמה. את החסרון הזה באה השמיטה למלא!

צרכי הפרנסה הם מהותיים לאדם. לא ניתנה התורה למלאכי השרת. יחד עם זאת צרכי הפרנסה הם אינטנסיביים ותובעניים, ועלולים להשכיח מהאדם את מטרתו האמיתית, להיות עובד ה', העוסק בתורתו. שנה שלמה בה הוא נמנע מעבודה שגרתית (למעט תחזוקה למניעת נזק), מאפשרת מרחב של פנאי ללימוד התורה, ולהראות שלמרות הצרכים המהותיים, התורה הנמצאת בראש מעייננו.

בוטח אמיתי ובוטח חסיד

 בוטח אמיתי ובוטח חסיד / לפרשת מקץ / מתרות רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

שר המשקים כפוי הטובה, לא מספר לפרעה על הנער העברי, אלא רק כעבור שנתיים. רש"י מסביר זאת כעונש (לעיל מ, כג):

וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים,

מקורו של רש"י הוא במדרש, ומביאו רבינו (מדרשו של שם אות ג):

איתא במדרש (רבה פט, ג): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" וגו', שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני וגו' והזכרתני" וגו', ניתוספו לו שתי שנים במשמר. עכ"ל. והוא תמוה שאומר "זה יוסף", ומפרש הפסוק הפך מעשיו של יוסף!

המדרש הזה תמוה מאד! אומר רבינו. מצד אחד יוסף מכונה אדם שבוטח בה', ומיד אחר כך מציגים את חטאו בכך שסמך על שר המשקים...כיצד ניתן להסביר מדרש זה?

מתרץ רבינו שני תירוצים:

ואפשר לומר דמאי דקאמר "זה יוסף" אינו רצונו לומר שהפסוק הזה מדבר כלפי יוסף אלא כלומר שמאמר הפסוק הזה, המשבח ומאשר לבוטח בה', זה נלמד מיוסף. כי יראה הרואה מה עלתה לו ליוסף על דבר קטן שאמר לשר המשקים להזכירו לטובה, על כי נראה ח"ו כמסיר בטחונו בה', אם כן מה נלמד גודל אשרו של הבוטח בה'.

לפי הפירוש הראשון, הפסוק כלל לא נאמר על יוסף. יוסף הוא המקור לכך שמאושר הוא הבוטח בה', בניגוד ליוסף ששם מבטחו בשר המשקים, ונענש בעיכוב של שנתיים.

הסבר שני (אות ד), לפיו באמת הפסוק נאמר על יוסף:

אי נמי יש לפרש כפשוטו "זה יוסף" שעליו אומר הכתוב "אשרי הגבר" וגו', כי ממה שנענש על דבר קל כזה שאמר לשר המשקים להזכירו שבאמת אין זה נחשב עון לכלום, שאין לו לאדם להיות חובק ידיו מבלתי השתדלות לנפשו, אלא יש לו לעשות מה שבידו לעשות וישליך על ה' יהבו כי הרבה פתחים למקום להושיעו, אם מצד עצתו זאת או ממקום אחר, ועל דרך "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" |דברים טו, יח]...

באמת, מכל אדם אחר היינו מצפים לפעול למען שיחרורו, כולל לבקש מהגוי שחייב לו טובה. אין לו לאדם לחבוק ידיים ולהימנע ממאמצים להחלץ מצרותיו. אין בכך כל עוון.

בדרך כלל.

יש יוצאי דופן:

ורק ממה שראינו שנענש יוסף על ידי זה, מוכרח לומר שהיה יוסף כל כך חסיד ושלם בבטחונו בה' עד שדקדק ה' עמו כחוט השערה,...

באמת הבוטח המושלם בה' שעליו דיבר הפסוק הוא יוסף. מה הראיה? שכאשר הוא עושה דבר פשוט, טבעי ומתבקש, כדי לעזור לעצמו לצאת ממצב הביש שלו – הוא דווקא נענש! אם היה עושה דבר מה פגום – היינו מבינים. אולם הוא פעל כמצופה מכל אחד, ולמרות זאת ריצה עוד שנתיים במאסר. אין זאת כי אם מפני שלמעלתו של יוסף – יש כאן ירידת מדרגה.

רבינו מלמד כי הקב"ה מצפה מהאדם לפעול לפי כלי עולם הזה, מתוך תפילה שתשרה הברכה בפעולה הזו, ואין האדם הרגיל יכול להתחבא מאחורי מילים ריקות של בטחון. עליו לפעול ולהתפלל לברכת ה'.