לעוף בזכות הציבור!

בס"ד

לעוף בזכות הציבור! / להפטרת פרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיומה של התוכחה על הזלזול בכבודו של הקב"ה בהפטרתנו, הנביא מלאכי מציג את המודל הרצוי שיש ללכת בעקבותיו (מלאכי ב, ד ):

וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת

המפרשים נחלקו אם מדובר על השבט בכללו או על אהרון הכהן. כך או כך, מדובר על מנהיגות של עם ישראל. זו הזדמנות בשביל הרב להעמיק בחשיבות של המסירות למען הרבצת התורה בעם (אות לא):

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז) אפשר לפרש על פי ידוע מדברי חז"ל שהאדם אחרי פטירתו נקרא עומד, כי אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות, כמו שנאמר (תהלים ח) "במתים חפשי", ודרשו חז"ל (שבת ל, א) כיון שאדם מת נעשה חפשי מהתורה והמצות.

ישנם שני מצבים רוחניים: עמידה והליכה. עמידה היא מצב של הליכה מחיל אל חיל, מוסיף והולך בתורה ובמצוות. לעומתו יש את העומד, הנשאר באותו מצב רוחני. המלאך נקרא עומד, והאדם נקרא הולך (מלאכי ג, ז). למלאך אין יכולת לשנות את מצבו הרוחני, ולאדם נתונה הבחירה אם וכיצד להתעלות.

כל זה מחיים. לאחר הפטירה, כולם במצב של עומדים. אין יכולת להוסיף ולו מעשה טוב אחד.

אמנם – ישנה דרך להתעלות גם לאחר מיתה:

אך יש דבר אחד שזוכה על ידו להיות נקרא הולך ועולה ממחיצה למחיצה, הוא זכות הרבים אם זכה להרביץ תורה ומוסר והחזיר אנשים בתשובה, או העמיד תלמידים הגונים, או זכה לחנך בניו בדרכי התורה והיראה, אז כל מה שהם עושים הוא נוטל חלק בראש.

אדם המזכה אחרים לא מפסיק להתעלות גם לאחר מותו. הוא מוסיף והולך על כל מעשה טוב שנעשה בהשפעתו, על כל תורה שנאמרת בזכותו, ועל כל אדם ומשפחה שהתחברו לחיי אמונה בזכותו.

דבר זה רמוז בפסוק שהביא הרב בתחילת דבריו:

וזהו רמז הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת", מה שהאדם לומד תורה ושפתותיו קורים בתורה, צריך להשתדל להיות "ותורה יבקשו מפיהו", אם ללמד תלמידים או בניו או אנשי דורו, שעל ידם יהיה עולה ממדרגה למדרגה ושפתותיו דובבות בקבר, ובלי זה אחרי פטירתו יהיה כמו מלאך ה' צבאות הנקרא "עומד", כמו שנאמר (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו", כך גם הוא יהיה עומד במחיצתו ואינו הולך ועולה ממדרגה למדרגה.

המילה "כי" הנמצאת במרכז הפסוק מפרשת כאן בדרך הרמז באופן של "כי אם לא, אז...", כלומר, כדאי וראוי לך להיות כאותו כהן המבקש דעת, ומנחיל אותה למבקשים אותה מפיו, שאם לא כן יהא רק..מלאך! הכוונה: תקוע במקומו לאחר מותו ללא עלייה וצמיחה מכח השפעתו על הנותרים בעולם אחריו. הטבע חותם של אור וקדושה על העולם בחייך, ותקטוף את פירות הצמיחה וקרבת אלהים לנצח.

תוכנית הנקמה של עשו

 בס"ד

תוכנית הנקמה של עשו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לאחר שיעקב אבינו מצליח להערים על עשו ולקחת את הברכות – על פי נבואתה של אימו – התורה מספרת לנו על מזימתו של עשו לרצוח את אחיו יעקב. עשו גם קוצב את הזמן לביצוע מזימה רעה זו (כז, מא):

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי

הזמן הוא לאחר מותו של יצחק. מה המשמעות של התיזמון הזה? כותב רבינו באות כז:

אפשר לפרש שעשו כל הזמן כיבד אביו וידע גודל ערכו ואישיותו, ולכך האמין כל זמן שאביו עדיין בחיים אי אפשר להרוג את אחיו, אחרי שבירכו אביו (לעיל כט) "הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", ואי אפשר שיבטלו מעשה ידיו ודבריו בחייו, כמו שהיה לשמואל הנביא שנפטר לפני זמנו שלא יראה מיתת שאול המלך שנמלך על ידו. לכן היה מחכה אחרי מיתת אביו ואז יכול לו, אך ה' לא עזבו בידו.

יצחק ברך את יעקב בברכות רבות, וביניהן מנהיגותו על אחיו. ברכת צדיק כיצחק ודאי תתקיים, בזאת בטוח גם עשו. אולם לאחר פטירת הצדיק עלולה להיות היחלשות של כח הברכה, כפי שמצאנו שפטירת שמואל אפשרה (ואפילו הוקדמה לשם כך) את הסרת שאול מהמלוכה. אומר עשו: כעת אין טעם לנסות להרוג את יעקב, מכיון שברכת אבינו מגנה עליו. אחזיק את הנקמה בליבי עד מותו, ואז ייקל עלי לפעול.

פירוש זה מתבסס על ההבנה המקובלת שעשו ממתין לפטירת אביו.

אולם ניתן לקרוא אחרת את דברי עשו:

עוד אפשר לומר הכוונה, עם אהבתו של עשו לאביו שלא היה רוצה לצערו, אבל שנאתו ליעקב קלקלה השורה ואמר אפילו כשאהרוג יעקב אגרום שיקרבו ימי אבל אבי - לא אמנע מזה!

יש לקרוא כך את דברי עשו: למרות שהריגת אחי תגרום לצער את אבי, ואפילו למותו, אני חייב להרוג את יעקב. כלומר, שנאתו ליעקב גברה על אהבתו לאביו, ולכן הוא היה מוכן לשלם את המחיר האכזרי של מות אביו מתוך צער וכאב לב.

ומכיון שנכנסנו לליבו המרושע של עשו הרשע, ייתכן אף לומר שמותו של אביו, אף יסב לו נחת כלשהי:

או אפשר לומר באופן אחר כי היתה לו טינה בלבו גם על אביו, שהוסיף לומר לו גם ברוך יהיה, ואת אחיך תעבוד, ולא מצאו הדברים חן בעניו ורצה להתנקם משניהם...

עשו זוכר שלאחר שאביו יצחק הבין את התרגיל שעשה לו יעקב בנו, הוא אמר "גם ברוך יהיה"! לא רק זה שיצחק לא קילל את יעקב על ההטעיה, הוא גם מברך אותו! חמתו של עשו בוערת והוא משתוקק גם למותו של אביו. להרוג אותו כמובן אינו יכול, אולם על ידי הריגת יעקב אביו, ייפול צעיר ממית על יצחק, וכך ייפטר עשו משניהם, חלילה.

עד כמה חמורה השנאה, שיש בכוחה לשבש את מניעיו של האדם ולהניע אותו לפעול אפילו הפך טבעו, ה' יצילנו.

ברכתו הניסיית של יצחק אבינו

 

בס"ד

ברכתו הניסיית של יצחק אבינו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עיקר מסכת חייו של יצחק אבינו נפרס בפרשת תולדות. השפע לו זוכה יצחק אבינו הוא עצום, פי מאה מהשקעתו (בראשית כו, יב):

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

מקדים רבינו כך:

...הכוונה, כי יש שני מיני ברכות טבעית הבאה מפאת מערכת הכוכבים, ונסיית למעלה מן הטבע והיא באה מאתו ית' על דרך ההשגחה האלהית, ובא הכתוב להגיד שברכת יצחק היא אלהית למעלה מן הטבע....

כאשר ברא הקב"ה את עולמו הוא נתן בו כוחות וחוקים המפעילים אותו. גם היכולת להצליח נמצאת בטבע. כבר אמר כך שלמה המלך (משלי י, ד):

וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר

כלומר על פי הטבע אדם שטורח ועמל יראה ברכה בעמלו.

אבל יש ברכה שהיא למעלה מן הטבע. מאמציו של האדם להשיג ברכה בדרך הטבע, מוגבלים לחוקי הטבע. התערבות אלוקית יכולה להוסיף בשפע הרבה מעבר ליכולת הטבעית. התורה מספרת לנו על יצחק אבינו שברכתו היא מהסוג העליון, האלוהי.

הרב מביא מספר דוגמאות מתוך פשט הכתוב לברכה זו, נעמוד על אחת מהן. הרב פותח בשאלה על הפסוק שהבאנו למעלה:

אבל עוד יש לדייק, שהיה לו לומר "ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה' וימצא בשנה ההיא מאה שערים"!

התוצאה כתובה לפני הסיבה. היינו צריכים לשמוע שה' מברך אותו ואז הוא מוצא פי מאה ממה שהשקיע, ומדוע שינתה לכאורה התורה? כדי להסביר זאת רבינו מזכיר את פירוש חז"ל לדברי אבשלום בן דוד. אבשלום הולך לחברון כדי להתחיל את מרדו באביו. סיפור הכיסוי להליכה לשם הוא לקיחת כבש דווקא מחברון, לצורך קיום נדר קרבן:

אך יובן על פי גמ' דתמורה (יד, ב), גבי אבשלום שאמר לאביו "אלכה נא לחברון ואשלם נדרי" והקשה הש"ס "וכי יש מזבח בחברון??" ותירץ "מפני שחברון אינה ראויה לזריעה ואז שמן קנינה", עיין שם. נמצא שהמקום ראוי לזריעה אינו ראוי למקנה בקר וצאן,

יש קרקעות מסוגים שונים. אם ישנה קרקע פוריה הראויה לזריעה והצמחה, לא יגדלו עליה צאן ובקר. לעומת זאת, באדמה שבה קשה לזרוע, אנשים מזניחים את חרישתה וזריעתה ויוצא עשב רב (סוטה לד, ב). חז"ל אומרים שחברון אדמותיה טרשים, וממילא ניתן למצוא בה כבשים שמנות. לפי זה, בדרך הטבע, אדם שיש לו קרקע, יכול להתעשר באחד משני האופנים: או מתבואה בשפע, או מכבשים שמנות וטובות.

זה בדרך הטבע. בברכת ה' הניסיית – שני הדברים יכולים לקרות יחד, כפי שרמוז בתהלים:

ובזה פרשתי מה שאמר דוד "ויזרעו שדות ויטעו כרמים וגו' ובהמתם לא ימעיט" (תהלים קז), כי אחרי אומרו "ויזרעו שדות" שהמקום הוא מקום זרע שעל פי הטבע אינו ראוי למקנה הבהמות, ועם כל זה  "ובהמתם לא ימעיט" וזה בדרך נס.

הברכה שמוזכרת בסוף המזמור כוללת בתוכה שני סוגים שבד"כ הם מיצירים זה צעדיו של זה, השדה המניב, והעדר המדושן. אולם בהתערבות אלוהית – שני הדברים מתקיימים יחד. וזה הסימן לברכתו של יצחק אבינו:

וזה אומרו "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים" שעל פי הטבע לא יהיה המקום ההוא מוכשר למקנה בקר וצאן, ועם כל זה "ויברכהו ה'" ומה היא הברכה? מה שהיה לו מקנה צאן ומקנה בקר שזו ברכה אחרת נוספת מאת ה' בדרך נס.

המילים ויברכהו ה' אינן מתייחסות לעניין המאה שערים אותם ראה ביבולי השדה, אלה הן נמשכות על המשך הסיפור לעיל:

(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה

כאשר אנו רואים שתנובות השדה לא הגבילו את צמיחת ברכת הצאן, בכך ניכר כי ישנה ברכה מיוחדת שיצחק אבינו זוכה לה. זו הופעה של ברכת ה' הניסית מעל הטבע.

חינוך כאחריות מתמדת

 חינוך כאחריות מתמדת / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו זוכה לאהבה מיוחדת מאת ה'. אחת מהסיבות היא שהוא מסור להעברת תכני האמונה והמידות, לבניו ולצאצאיו (בראשית יח יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

גם אצלנו אנו נמצא רמז לשני דגשים חינוכיים, אותם ראוי שנלמד מאברהם אבינו עליו השלום:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הדקדוק ידוע למה כפל ואמר אברהם הוליד את יצחק?...

השאלה הבולטת מיד בתחילת הפרשה, היא, מדוע ישנה כפילות: אם יצחק הוא בן אברהם, ברור שאברהם הולידו! נאמרו בכך תשובות מספר, וגם רבינו כאן, בספרו "אם למקרא", השיב תשובות משלו. לאחר מכן מזכיר רבינו את תשובת ר' אברהם אבן עזרא:

והראב"ע ז"ל כתב "הוליד את יצחק", כלומר גידל ורבה, כמו "יולדו על ברכי יוסף".

הראב"ע, אומן העברית, מציג משמעות נוספת למילה "הוליד". אנו מוצאים שימוש במילה זו גם במשמעות של "גידול הילד". אמנם אין הדבר פשוט:

והקשה הרב חוט של חסד ז"ל (ר' אליהו הכהן מאיזמיר, המאה ה-17-18), דפשיטא שהוא גדלו בהיותו בנו, וכל שכן בן ידיד וצדיק!

וכי תעלה על דעתנו שאברהם לא חינך? והלא נאמר לעיל בפסוק שהבאנו שהחינוך היה אחד מסימניו הבולטים של אברהם! מתרץ רבינו שני תירוצים:

ולעניות דעתי נראה, דבא לרמוז מה שאמר התנא באבות "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", שלא תאמר, אבא ואבי אבא חכמים וצדיקים, ובודאי גם אני אלך בדרכם, אלא צריך לעמול ו"לא יגעתי, ומצאתי - אל תאמין!",...ומינה (=ומזה, נלמד מכאן), שהאדם צריך לגדל ולחנך את בניו בדרך התורה ולא לסמוך על עצמו לומר מכיון שאני צדיק גם בני בודאי מעצמו ילך בדרכי. וזהו מה שחידש הכתוב...אברהם הוליד את יצחק וגדל אותו עד שהיה לצדיק גדול.

יש כאלה המרשים לעצמם להעביר את החינוך ל"אוטומט". הם מסתמכים על אופי המשפחה, האחים הגדולים, היישוב והמוסד החינוכי, שיוציאו מילדיהם את התוצרים הראויים ביניהם. אברהם אבינו, המהפכן הגדול, שהיה לדמות ומודל בעולם, יכול היה להשען על זה, ולהניח שבנו יצחק ירצה ללכת בדרכיו, ולא לטרוח בחינוכו. מחדשת התורה: אברהם הוליד=גידל וחינך, את יצחק.

הסבר נוסף:

עוד יש לפרש לפי דברי הראב"ע ז"ל, שבא לרמוז...שחייב אדם ללמד תורה גם לבן בנו. וזהו מה שחידש הכתוב, שאפילו שהיה יצחק אבינו צדיק גדול,...בכל זאת אברהם לא סמך על יצחק בנו, ויחד אתו דאג לגדל את בניו ליראת ה', וזהו אברהם הוליד "את" יצחק, כלומר "עם" יצחק, שהוא ג"כ גידל וחינך אותם לתורה, אלא שלא הצליח רק יעקב ולא עשו.

המילה "את" בתורה, משמשת לעיתים במובן דומה למילה "עם". גם כאן מחדש ראב"ע, שאברהם אבינו לא זנח את דרך החינוך לאחר שבניו בגרו, אלא היה שותף מלא גם בחינוך נכדיו. גם כאן מאירה לנו התורה את הדרך. חינוך הוא מהלך רב דורי, וככל שאדם יכול להיות שותף ומעורב בו, לפי הזמן והעניין, חובה עליו לעשות כן.

"עטרת זקנים – בני בנים". שנזכה.

שלוש הבטחות לגאולה

שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש בראשית כידוע מתווה לנו את הדרך לעתיד. מעשה אבות סימן לבנים. התהליכים שעברו אבותינו, כובשים לפנינו – ילדיהם – את הדרך לתיקון העולם. במעשיהם, בהנהגתם, בדיבורם, בשיחותיהם, בדיבור הקב"ה אליהם ועוד, מהכל עלינו לקחת הדרכה ולהבין כיצד לפעול נכון כישראלי בעולמו של ה' יתברך. בפרשתנו מוצא מוהרח"ך (כינוי של ר' רחמים) רמז להבטחות לגאולה (מנחת כהן):

(כו, ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. יש לפרש ע"פ מה שכתוב במדרש...על פסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",...אמר לו (ליעקב אבינו) הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה וכו' ע"ש.

אנו רגילים לומר "עליה" בבואנו אל ארץ הקודש, וירידה בתהליך ההפוך. אנו מובטחים שירידתנו אינה נצחית, וסופנו להגאל. כיצד? ישנן כמה אמירות של חז"ל:

ועוד אמרו ז"ל בגמ' "כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ועוד מצד אחר אנו מקוים לגאולה, מחמת שהשכינה עמנו בגלות, כדכתיב "בכל צרתם לו צר". ועוד מצד ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגאלנו.

3 הדרכות וכללים אלה, רמוזים בפרשתנו, בדבריו של ה' ליצחק אבינו:

 וזהו שאמר "וירא אליו ה'" - ליצחק אבינו אבי האומה הישראלית – "ויאמר אל תרד מצרימה", שלא תהיה לך ירידה החלטית ח"ו בגלות ע"י הצרות והמצוקות שעושים אומות העולם לישראל, אלא סוף כל סוף תהיה לישראל עליה בביאת הגואל שאין אחריה ירידה.

קודם כל ישנה הבטחה – אתה לא יורד לעולם. גם כשיש ירידה היא זמנית בלבד,

וזה ע"י ג' דברים, א) מצד התשובה שעושים ישראל,...ותנאי התשובה הם שבעסקי העולם הבא יראה עצמו כאילו הוא "אזרח", ונותן דעתו על כל דבר לעשותו על צד היותר טוב. אבל בעסקי העולם הזה, יראה עצמו כאילו הוא "גר", ויסתפק בהכרחי ולא ירדוף אחרי המותרות. וזהו שאמר "שכון בארץ אשר אומר אליך", היא הארץ העליונה שהיא עוה"ב, תראה עצמך שהיא עיקר השכונה שלך, ולהפך בעסקי העוה"ז "גור בארץ הזאת", שתראה עצמך כאילו אתה "גר".

ה' לכאורה כופל את דבריו ליצחק: "שכון בארץ" ו"גור בארץ". מה המשמעות? מסביר רבינו, שיש בכך רמז לשתי ארצות, עולם הזה ועולם הבא. באחת תהיה אזרח, חי פעיל ומשפיע, ובשני תנהג כגר, כאורח, המגיע לזמן קצוב בלבד. כך תשמור על עיקר ותפל בחייך, וממילא תפעל בטוב.

ב) מצד שהשכינה עמנו בגלות אנו בטוחים להגאל, וזהו "ואהיה עמך", וע"י זה "ואברכך ונתתי לזרעך" וגו'.

גם השכינה הקדושה בצער איתנו, וכמו שהיא רוצה להגאל, כך היא רוצה לגאולנו.

ג) מצד הבטחת הקב"ה ושבועתו. וזהו שאמר "והקמותי את השבועה" וגו'.

ה' יתברך נשבע לגאול אותנו. זו שבועה שאין אחריה ערעור והרהור.

וע"י ג' סיבות אלו אנו בטוחים שלא תהיה לנו ירידה החלטית בהיותנו בגלות החל הזה חס וחלילה ועתיד הקב"ה לגאלנו במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן.

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו?

בס"ד

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

יצחק אבינו חושש מהרעב. הוא מנסה לאחוז במנהג אברהם אביו, ולרדת מצרימה. הקב"ה מתגלה אליו, ומבטיח לו שישמור עליו גם מבלי לרדת למצרים, וכך מבטיחו (בראשית פרק כו)

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

מעבר לקיום המקומי כאן, אתה תגדל ותפרח, וממך תצא ברכה לעולם כולו.

בנקודה זו מעמיק רבינו מוהרמ"ך:

קשה, דבעוונות הרבים עינינו רואות וכלות, כי זה כאלפיים שנה, ואנחנו פזורים בכל קצות תבל למרמס כל רגל, ואפילו בימים שישבו ישראל על אדמתם לא נמצא שנתברכו עמי הארץ בישראל!

שואל הרב: האם זו ברכה שנתקיימה? לכאורה אנו רואים את ההיפך, גם בימי הגלות, ואפילו בימי ישיבת ישראל בארצו, בימי בתי המקדש! אלא , מציע הרב, יש להתבונן כך בדברים:

ויש לומר דהיא ברכה לעתיד לבוא, בשוב ה' שיבת ציון, כי אז כל העמים יתברכו בישראל בגשמי ורוחני ככתוב בנביאים, ובישעיה בייחוד.

דבר ראשון, ניתן לומר שמדובר על הבטחה עתידית. אמנם בימי הרב מדובר על משהו עתידי, אך בימינו אנו רואים את התגשמות הדברים, כאשר עם ישראל מעניק לעולם חידושים חומריים עד בלי די, ומעבר לכך מאתגר מוסרית הרבה נורמות הקשורות לניהול מדינות בצורה ראויה, מוסרית וישרה יותר (למרות שיש עוד על מה לעבוד, כמובן). עיינו בספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א, למשל.

ועוד יש לומר שגם בזמן הזה, זמן הגלות, המסחר כולו כמעט נתון ביד ישראל, והצלחת כל המדינות כמעט תלוי במסחר, ונמצא כל העמים מתברכים בישראל. ועוד...שנמצא בישראל עשירים גדולים בנקאים שמלויים למלכויות ולהעם לכונן עסקיהם, ונמצא כי עסקיהם מתברכים על ידי ישראל.

מוסיף הרב: גם בגלות, ענפי המסחר והבנקאות (עולם ההלוואות, בעיקר) נמצא בידי ישראל, ובכך ישנה תנועה כלכלית בעולם כולו. די לציין דמויות כמו דון יצחק אברבנאל, דון יוסף נשיא ועוד. אפילו בעשורים האחרונים היה מצב בו רוב שרי האוצר של אירופה, היו ...יהודים.

אולם ישנו פן של ברכה, שמתעצם דווקא בגלל הגלות:

ועוד יש לומר שמתברכים עמי התבל על ידי פיזור ישראל ביניהם, שיזרעו בהם המידות הטובות, הצדק והיושר והאמת. וכמו שיראה כל קורא בדברי ימי העמים, שהיו רובם ככולם כמעט פראים, ורק על ידי הפצת ישראל ביניהם, נפקחו עיניהם, בצדק ובדעת ובאמונה.

רבים מהעמים בעברם היו ברברים: אירופה, חצי האי ערב ועוד. עם התפשטות ישראל בגלותם, והעתקת העקרונות המוסריים שלנו (גם אם באופן חלקי ומעוות), האנושות התעלתה והחלה לייסד נורמות של מוסר בחיי החברה שלה. אמנם ישנן מעידות, ובמאה האחרונה ראינו כי הטבע החייתי לעיתים מתעורר, ובאופן מפלצתי, אולם העולם שמדכא התפרצויות כאלה, הושפע מעם ישראל, ולכן מתאמץ לרסן גילויים כאלה.

הברכה הרוחנית והגשמית של עם ישראל היא לסמל ולמופת על השגחת ה' עלינו, הדרכתו אותנו, ועלינו לראות בכך שליחות ותפקיד כלפי האנושות כולה.

(קרדיט תמונה: שגרירות ישראל בהודו, אפריל 2016)

מי הוא הרמאי?...

מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר' שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

עם תחילת דרכם של יעקב ועשו, מתארת לנו התורה את יעקב כאדם שמסור ללימוד התורה בהתמדה גדולה, וכן כמי שמידתו היא תמימות, וממילא ישרות. לאור פתיחה זו, מקשים רבים בשאלת גניבת הברכות מעשו, כפי כותב רבינו (חלק א, אות ב):

מקשים איך כתוב "ויעקב איש תם" והוא לקח במרמה את הברכה מעשו!

הרב מקיקץ מאיר נקודה חשובה בפתיחת תשובתו:

נראה לי לפרש דבאמת משם ראיה שהיה איש תם ואינו מעונין כלל בתחבולות, שאם הוא רמאי ח"ו איך יבוא לקחת הברכה מאביו בקולו המוכר לכל שהוא יעקב, וכמו שאמר אביו "הקול קול יעקב", הלא הרמאי צריך להתחפש ולשנות קולו שיהיה דומה לקולו של עשו שלא יכירו אביו!

עצם העובדה שיעקב בא ומדבר בקולו הרגיל (בין אם מדובר על צליל הקול, ובין אם מדובר על הסגנון של יראת שמים, עיינו במפרשים), מראה שהוא מנסה לחשוף את עצמו לפני יצחק אביו.

אבל יצחק אבינו לא מבין, ומברך אותו.

מדוע?

מסתבר שלעשו היה חשש שיעקב ייקח לו את הברכות...

ומה שאמר הכתוב "בא אחיך במרמה" נראה לי לפרש והוא הנכון, כי תיבת "במרמה" אינו מוסב על יעקב חלילה אלא מוסב על עשו, כי במרמה שעשה עשו, בא אחיו ויקח ברכתו! וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שעשו ציוה לאביו שבזאת יכיר הבא אליו שהוא עשו בבואו אליו בקולו של יעקב, כי אם יבא יעקב במקומו ודאי יתחפש בקול עשו, ומזה ינקש וילכד שהוא רמאי,...

יצחק אומר לעשו "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". בפשט, מי שבא במרמה הוא יעקב. אומר רבינו: חלילה! האות "ב" של "במרמה", אינה תיאור אופן, אלא במשמעות של "בשביל/בגלל", כמו שמצאנו בכמה מקומות (הושע יב, יג ועוד). וכך אומר יצחק לעשו: בגלל המרמה שלך, יעקב הצליח! ומהי המרמה?

רבינו מביא פרט בשם "חכמינו ז"ל". מצאתיו בדברי הבית הלוי (הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, וולוז'ין, המאה ה-19), על פסוק כב:

וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו.

לעשו היה ברור שאם יעקב יבוא, הוא בודאי ישנה את קולו כדי להצליח ברמאותו, ולכן הוא סיכם עם יצחק אביו סימן: אני אדבר בקולו של יעקב!! ואז יעקב נכנס, ומדבר...בקולו של יעקב:

ומזה אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" - זה אות חותך שזה עשו כאשר צוני, ולא יסף לחקור עוד! אבל יעקב הלך בטח בתומו בקולו כי הוא איש תם, וכל מרמת העורות עשתה אמו והיא שהלבישתו, ולא נתנה לו שיתלבש הוא בעצמו בהם, כי היא מכירתו שהוא תמים ואולי יניח איזה מקום בידיו ומחלקת צואריו בלי כיסוי.

דווקא תמימותו של יעקב, היא זו שסייעה לו לקבל את הברכות. גם את כיסוי העורות עשתה אימו, כי היא מכירה את בנה, שינסה להכשיל באופן עקיף את לקיחת הברכה.

בזה הדבר מתברר כי אכן זו היתה תוכנית שמימית שיעקב יזכה גם בברכות החומריות של עשו, וכפי שהורתה לו רבקה אמנו.

ללמוד לדבר בעדינות

 ללמוד לדבר בעדינות / לפרשת תולדות / משך חכמה

אברהם אבינו זכה לכינוי אוהבי (ישעיהו פרק מא, ח) "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי:", וכן הביטוי כי ידעתיו, המבטא קרבה רבה. נשאלת אם כן השאלה - מדוע אצלנו אברהם מקבל את הכינוי "עבדי", (בראשית פרק כו, כד) "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

מדוע ישנו שינוי? כותב רבינו המשך חכמה:

(כד)...הנה בחייו קראו "אוהבי", וכן במראה ראשונה ליצחק אמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (לעיל כו, ה), וכאן קראו "עבדי",

הוא להראות כי אברהם אבינו עבד עבודת קרבנות, שבנה מזבחות בבית אל (לעיל יב, ח), באלוני ממרא (שם שם, ז), והוא אינו עושה מזבח ואינו עובד להקב"ה, שאין "עבודה" אלא קרבנות. ולכן הבין יצחק מה שהעיר לו הקדוש ברוך הוא, "ויבן שם מזבח" (פסוק כה), והבן.

הקב"ה רומז כאן ליצחק שהוא לא מקיים את עבודת ה' כראוי. הרמז הוא במילה "עבדי" עבודה זו היא עבודת הקרבנות. לא מצינו עד כאן שיצחק בונה מזבח! בניגוד לאביו שעם הכניסה לארץ בונה עוד ועוד מזבחות וקורא בשם ה'. הקב"ה לא מוכיח אותו וכועס עליו, אלא רומז בעדינות, ויצחק - המבין את הרמז, (בראשית פרק כו, כה) "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'".

לימוד גדול גם לנו: גם אם יש לך ביקורת - נסה לעשות אותה בצורה הכי מעודנת שאפשר.

בבחירות האחרונות - מעבר להרעלת האוויר בבחירות - אני נתון בתחושה לא נעימה כלל סביב שיח נוראי המתרחש לפני.

אם אשה יכולה לקלל את זולתה בתור בסופר על חוסר תשומת לב; אם מישהי מסוגלת לקלל משפחה שהעלתה את בנה להסעה, ש(ח"ו!) ימות בתאונת דרכים, כי ההסעה חסמה מעט את הכביש; אם ילד דתי לפי מראהו יכול לכנות אותי "נאצי" רק בגלל שאמרתי לו לצאת ממקום בו התקיימה פעילות, שאינה קשורה אליו; אם עובד זר מרגיש בנוח לצעוק על אשה מבוגרת קבל עם ועולם; אז יש לנו הרבה מאד מה להתבונן ולעשות.

נלמד נא מדרך השיח בין ה' לאוהביו, ונזכה שברכת השלום תחול עלינו עם כל טובותיה.

למה רצה יצחק לברך דווקא את עשו?

למה רצה יצחק לברך דווקא את עשו? / לפרשת תולדות / אור החיים הקדוש

יצחק מזקין ועיניו כהו והוא מזמין את בנו הגדול לברכו. בצו נבואי, הופכת רבקה אשתו את המהלך ודואגת שהברכה תגיע ליעקב, מי שהיה יותר ראוי בעיניה. מדוע לא עברה הברכה מיצחק ליעקב בצורה נורמלית וישירה? למה היה צרך להיות כזה סיבוב? אמנם התורה מעידה כבר בהתחלה, כשיצחק יכול היה עוד לראות (בראשית פרק כה, כח)

 וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב:

יצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב. הסיבה הפשוטה: הוא דואג לו לאוכל. חז"ל אומרים שעשו רימה את אביו. הדבר מדוייק בפסוק: לאהבת יצחק לעשו יש סיבה, ולאהבת רבקה את יעקב - לא מוזכרת הסיבה. אנו יודעים שאהבה התלויה בדבר, אם הדבר בטל, בטלה האהבה, אם כן מדובר מראש על קשר רעוע יותר.

אולם לאחר מכן, הרי עשו מוכר ליעקב את הבכורה, והיינו מצפים שיצחק יכיר במכר ובשבועה שנעשו, אולם לא כך קורה. מדוע? ייתכן בפשט (אור החיים בראשית פרק כז)

בנו הגדול. נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור, ואולי שלא ידע מהמכר.

ייתכן והעיסקה היתה חתומה בין יעקב לעשו אך יעקב לא נפנף בה.

אולם לא מסתבר שיצחק לא כיר את המציאות במשך עשרות שנים, ובמיוחד לאור הנשים הרעות שבחר, שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. אלא:

וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"פ) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב:

יצחק לוקח את הברכה כמנוף להטבת בנו עשו. אולי דווקא האמפתיה הבאה על ידי הברכה, תראה לעשו כי יצחק חפץ בו, מאמין בו, ורוצה בטובתו. מעשיו הרעים של עשו עלולים להביא עליו קללה, ולמנוע ממנו שפע, אולם יצחק מראה לו שלא מאוחר מדי...אמנם הנבואה הורתה אחרת, ורבקה עשתה מה שעשתה על פי ציווי ה'.

ולנו נותר ללמוד שגם לעיתים שילדים לא הולכים בדרך שהתוונו להם - חייבים להשפיע עליהם ברכה, ובזה להציג לפניהם שישנו קשר מתמיד שאינו פוסק, ואך ישנו אמון רב בכך שבסופו של דבר יבחרו בטוב.