מנהיג של שטח!

 בס"ד

מנהיג של שטח / לפרשת וילך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

משה רבינו עובר עוד שלב בפרידה: אם קודם הוא היה במקומו ונאם, כעת הוא נפרד מהציבור באופן אישי (לא, א):

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל

רבינו עומד על הפעלתנו הרבה של משה בפרשה: הליכתו בכל המחנה, דיבוריו עם כל העם, ממש כצעיר אשר כוחו במותניו!

יש לדקדק איך אחרי זה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הנה אמר בתחילה וילך!

כיצד ניתן ליישב את התנהגות משה עם עדותו על עצמו שהוא כבר לא יכול לצאת ולבוא?

רבינו מבין שמשה רבינו מעביר כאן מסר למנהיגי ישראל שיבואו בדורות הבאים:

ונראה שבא ללמד אותנו שהרב לא כדאי לשבת על הכסא בביתו או במשרדו, ורק כך מוכן להשיב לכל שואל, כי זה לא מספיק, והוא חייב לצאת ולבוא לראות מצבם של עם ישראל, ואיך שנוער מתחנך ואיך האנשים חיים ואיך ואיך,

משה רבינו ביומו האחרון! היה יכול לשבת בביתו ולקבל את הקהל הבא לקבל את ברכתו, אולם הוא אינו נוהג כך. הוא עובר בין בתי ישראל כדי לראות אותם במקומם, בחייהם, במצוקותיהם ובאתגריהם הרוחניים. אפילו ביום בו הוא מעביר את האחריות הלאה, הוא לא עוזב את משימתו ההיסטורית כרועה נאמן.

וזה כוונת משה רבינו גם כשהיה יכול ללכת ברגליו (שהרי) "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", אבל לא נתן  לו ה' יתברך רישיון לצאת לציבור ולטפל בהם עוד, רק יהושע הוא יעשה את זה.

כלומר, מצד עצמו משה רבינו היה ממשיך עוד ועוד לטפל במצבם של ישראל, אך רק גזירת ה' היא המונעת ממנו.

אולי יש כאן מסר שגם נכון לסיום התורה, ומסירת השליחות לא רק ליהושע אלא לכל רבני ומחנכי ישראל: תפקידכם לכתת רגליכם ולהגיע לעם ישראל, לפגוש אותם בחייהם, ולרומם אותם להישגים כפי יכולתם.

סיפר לי פעם סופר סת"ם, שבכל פעם שהוא מגיע לכתוב את סיום פרשת וזאת הברכה הוא פורץ בבכי עם פטירת משה. על פרידה ממנהיג מסור ואוהב זה, אכן ראוי להזיל דמעות...

 

הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה?

 בס"ד

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה? / לפרשת וילך / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רצונו העצום של משה רבינו עליו השלום להכנס לארץ ישראל, נתקל בסירוב מוחלט של הקב"ה.

בדרך כלל אנו מדברים על סוגיה כואבת זו בהקשר של משה עצמו. יחד עם זאת, יש נקודת מבט נוספת: תגובתם של ישראל. התורה לא מתייחסת במפורש לתגובות העם. אנו לא יודעים אם העם מקבלים זאת בהרכנת ראש, במחאה חריפה, בעצרות תפילה או באופן אחר.

רבינו כותב שהדבר רמוז בנקודה אחרת, והוא פותח בשאלה:

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. קשה, כיון שה' אמר לו "לא תעבור את הירדן הזה", מה צורך לומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל" וגו', דלא יהיה אלא בחור שיכול לצאת ולבוא, האם אפשר לו שיעבור?

משה אומר לעם 2 טענות: א. אני כבר בן 120 ואיני יכול להנהיג. ב. ה' אמר לי שלא אעבור לארץ. לכאורה די בטענה השניה: אם ה' אמר שלא תעבור, אז אין שום משמעות לגיל!

עונה הרב:

ונראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק "הן אל כביר לא ימאס", דתפלת רבים אינה נמאסת. עוד זכורני שכתבו המפרשים ז"ל שכל עיקר מעלות מרע"ה היו בעבור הכללות.

ישנו כח חזק מאד שבכוחו לבטל גזירות. כח תפילת הציבור. במקרה של משה מדובר על כח כפול: גם תפילת העם עבורו יכולה לעזור, וגם משה עצמו – כל מעלותיו ניתנו לו לשרת את כלל ישראל, והוא שקול ככולם. למשה רבינו ישנה אפשרות להעזר בכוחות רוחניים אלה, ולשנות את הגזירה!

ואם כן, הגם שמשה רבנו ע"ה התחנן הרבה לעבור ולראות את הארץ, וה' אמר לו רב לך, היה באפשרות דתפלת רבים מבטלה הגזירה! ולכך אם היה משה רבינו ע"ה יכול לצאת ולבוא, היה באפשרות שכל הקהל בהכירם שצריכים לו, להתפלל ולצעוק לה' מעומק הלב בחום רב ואגלי דמע, עד כי תתבטל הגזירה הנזכרת!

משה רבינו מאד רצה לראות את הארץ. זה ברור. ואמנם, אם היתה בו עדיין יכולת להוביל את כיבוש הארץ, אולי המאמץ היה משתלם...

ולכן אמר להם משה רבינו ע"ה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא", ואם כן אין שום צורך להטריח כלפי מעלה...ובתחילה התחנן למען ירצה ה', וכאשר ראה שה' אמר לו "רב לך", ולא רצה בזה, קבל זה ברצון טוב, ולא רצה שיתפללו עוד ישראל בעדו. ולכן ביאר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא".

אומר משה לעם: בקשתי. התחננתי. זעקתי. לא הצלחתי. מנוי וגמור הדבר מאת ה'. לא אכנס לארץ. וגם אתם, אל תנסו לפעול בעצרות תפילה, כי אני כבר לא יכול להוביל אתכם.

את עצמו מרגיע משה בהחלטת ה' העקרונית, בגזירה אותה הוא מקבל באהבה. ואת העם משה משכנע בטענה ובשיקול של יעילות.

החנק הרוחני של הגלות

 בס"ד

החנק הרוחני של הגלות / לפרשת וילך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בפרשתנו מזהיר משה רבנו מההשלכות של ירידה מדרך ה' (דברים לא):

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

לא מובן: עם ישראל לכאורה מבינים את טעותם כבר בשלב הראשון המתואר בפסוק יז, אם כן מדוע בפסוק יח מתואר הסתר פנים חלילה? הרי העם כבר הבין את טעותו.

מסביר רבינו (חלק ג, אות ב) על פי דברי בעל יערות דבש, ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל:

הרב יערות דבש ז"ל (דרוש ז) חקר למה אין רוח הקודש שורה על ישראל בהיותם בגלות, הלא אין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב, ואין לך נשברי לב מדוכים דוויים וסחופים בישראל בגלותם.

שאלה קשה שואל היערות דבש: מדוע בגלות המרה, שם ישראל במצב של שיפלות ורדיפות, חסרה רוח הקודש? והרי דרך ה' להשרות שכינה עם נשברי לב, שזה המצב הקבוע בגלות?

ותירץ כי אילו לא באה עליהם רק צרה אחת לבד ויש לנפש זמן להנחם מעצבון הבלי הזמן שפיר, אך בעוונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם תתחיל הנפש להנחם מעצבון הראשון באה עליה צרה אחרת, עד שתתבלבל המחשבה ואין לה ישוב הדעת כלל, ולכן הארת השכל תמוש ממנה. עיין שם באורך.

ומתרץ רבינו יהונתן אייבשיץ שבשביל רוח הקודש צריכים גם יישוב הדעת ורגיעה. אין דבר כזה בגלות. צרה רודפת צרה וקושי רודף קושי. אין זמן להתעשת, ולהרגע ולהגיע להשגות רוחניו של רוח הקודש.

ובזה יובן כוונת הכתוב (תהלים נא, יג) "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא על דרך הפסוק הנ"ל "ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר" וגו', גם אמר הכתוב "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" בגלותנו הנורא. ובהיות שראה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש את כובד הגלות הנפלא הזה שהושלכנו בעוונות הרבים אל ארץ אחרת, ויסתר האל פניו ממנו ורעות רבות סבונו אפפונו לא נתנונו השב רוחנו, ומזה נמשך שפסקה רוח הקודש ממנו כנזכר,

דוד המלך מתפלל בתהלים שהקב"ה לא ייקח ממנו את רוח קדשו. על איזה מצב מדובר? מצב בו אנו מסולקים מפניו יתברך. סילוק מהארץ לחוץ לארץ. שם יפגשו אותו צרות רבות ורעות ולא יהיה סיכוי לחזרת רוח הקודש.

לכן הקדים דוד תפלה לצרה ואמר "אל תשליכני מלפניך" - כאדם השנאוי ומתועב המושלך בפנים נסתרים, שמזה ינטש לפגעי הזמן "ומצאוהו רעות רבות וצרות" צרה אחר צרה, ואין בתוכו רוח הקודש שורה, אלא פנה אלי בגלות ותרויח לנו מעט מצרות, ואז "רוח קדשך אל תקח ממני" כיון שאני בגלות דכא ושפל רוח, ואין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב.

כך גם אצלנו. אמנם עם ישראל יהיו בגלות ויתחילו להתעורר בתשובה אל ה', אך הסתר הפנים ימשיך כי המציאות של הגלות היא מציאות של צרות הרודפות צרות חלילה, וממילא "ואנכי הסתר אסתיר פני", לא כעונש כפי הפשט אלא כתוצאה ממציאות הגלות.

ב"ה זכינו לחזור לארץ , וכעת אנו מייחלים לחזרתה הרחבה של רוח הקודש, במהרה בימינו אמן!

לייצר חוויות רוחניות מגיל קטנות

לייצר חוויות רוחניות מגיל קטנות / לפרשת וילך / אור החיים הקדוש

מצוות הקהל היא המצווה האחרונה בתורה. נצטוונו להקהיל את כלל ישראל פעם בשבע שנים, בחג סוכות של מוצאי שביעית. ומי צריך להיות נוכח? (דברים פרק לא, יב)

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ ...

כולם.

מה הצורך בכולם? תרצו חז"ל בתלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א:

אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. 

גברים המחוייבים במצוות תלמוד תורה באים ללמוד, נשים הפטורות ממצוות תלמוד תורה, באות לשמוע, כלומר לקבל את ההלכות הנוגעות אליהן, והילדים - כדי שההורים יקבלו שכר על הבאתם. יש לשאול: שכר על מה? שכר מקבלים על מעשה טוב. מהו המעשה הטוב שכאן? מבאר ר' אוה"ח הק':

הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם פירוש לחנכם ליראה את ה', ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל "ילמדו ויראו" שהם שני דברים, אלא "ולמדו ליראה" פירוש שבזה ילמדו יראת שמים.

ילד מתפעל מדברים איתם הוא נפגש. ככל שאירוע יותר עוצמתי, כך החריטה בנפש עוצמתית יותר, ומשאירה רושם גם לבגרות הילד. רגע לפני שמשה נפרד מהעם, הוא מנחה אותם לדאוג לא רק ללמידה מסודרת ושיטתית, זו המותאמת יותר לגדולים, אלא כבר בגיל צעיר, להטביע חותם בנפש הילדים. טקסים רוחניים רבי רושם, כסליחות, מפגש עם גדולי תורה, פרוייקט חסד אדיר, וכיו"ב,  יש בהם כדי לקבע טבע של יראה וקדושה, שיקלו על החינוך בבגרות. על בסיס זה נהגו להתחיל את לימוד התורה בחוויות הקשורות למתיקות דבש וכיו"ב.

מעניין שבהקשר של פסוק זה, מציע המהרש"א (בגמ' חגיגה הנ"ל) רעיון המסביר מדוע נותנים את הגלילה דווקא לילדים: 

ובדרך צחות אותיות טף שלפניהן ולאחריהם הם אותיות ע"ץ ח"י ( ע-ץ מקיפים את ה-ף', ח-י מקיפים את ה-ט'. ר"כ) דהיינו שמביאין הטף בבהמ"ק להחזיק עץ חי ולפי שהיראה גם בבנים שהגיעו לחינוך אינה עצמית לשמור ולעשות ...אלא דכתיב הכא ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל הימים דהיינו שתתחזק בהם השמיעה ללמידה ליראה אותי כל הימים דהיינו בימי גדלותם.

כלומר: הם נמצאים בבית המקדש ושם אוחזים בעץ החיים, אך בהעדר בית המקדש, בעוונותינו, נותנים להם אחיזה בעצי ספר התורה, המכונים "עצי חיים", וזה נותן להם חוויה דקדושה, שסוללת בנפשם נתיב ליראת ה'. 

היהדות אינה נוגעת רק בחלק השכלי של הנפש, אלא עוטפת אותנו, מחייה ומעצימה מגוון כוחות בנפש, כולל כוחות הדמיון והחושים. בכל גיל יש לייצר את החיבור היותר פעיל בין הנפש לתורה ולמסורת ישראל, ובכך לפרנס את הנפש במזון המתאים לה בדרך העולה בית אל.

חתימה טובה לכולם!

 

היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

ארץ ותורה

ארץ ותורה / לפרשת וילך / מתורת מורנו הרב רחמים חי חוויתא זצוק"ל

כבר כתבנו בעבר על נקודת המבט המיוחדת לכמה חכמים, העוסקים באופן שיטתי, במשמעות נקודות ההשקה שבין סיום פרשה אחת, לתחילתה של הבאה. רבינו הוא אחד מחכמים אלה.

בתחילת פרשתנו, מחבר הרב כדרכו בין הפרשות:

(לא, א) סמיכות הפרשה, לעיל כתיב "לשבת על האדמה אשר נשבע" וגו', וסמיך ליה (=והצמיד אליו) "וילך וגו' וידבר את הדברים" וגו'. הדברי'ם כינוי לתור'ה,

פרשת ניצבים מסתיימת בעניין הישיבה על אדמת ארץ ישראל. פרשתנו פותחת בדבריו האחרונים של משה לעם, כאשר מילת הרמז "הדברים" מרמזת לתורה. רבינו מציג כמה חיבורים מעניינים בין עניינה של תורה, לעניינה של ארץ ישראל:

דישיבת ארץ ישראל עוזרת ללימוד התורה דאוירה מחכים וכמו שאמרו ז"ל.

דבר ראשון: אווירא דארץ ישראל – מחכים. בארץ ישראל יש סגולה של סיוע ללימוד תורה, גבוה ומשמעותי יותר.

אי נמי (=או גם, פירוש אחר), יש לפרש הסמיכות, דלעיל נרמז, דישראל אינם יושבים בארץ ישראל כי אם תת"ל (=830) שנים דוקא, (410 שנים בבית ראשון ו-420 שנים בבית שני),  ולכך משה רבינו עליו השלום, העיר לישראל על התורה שהיא מקרבת את הגאולה.

בסוף פרשה קודמת מצא רבינו רמז לאורך חיי בתי המקדש. יחד היו 830 שנה. מה הכוח שיכול לחזק את האחיזה בארץ? לימוד התורה. לפי הכיוון הזה, הסמיכות מציגה מעין מערכת של בעיה ופתרונה...

או גם, לרמוז דלא זכינו לארץ ישראל אלא בשביל התורה, שמה שנטלה הקב"ה מאומות העולם ונתגה לנו, הגם דקיימא לן לא תיהוי ב"עבורי אחסנתא", אפילו מברא בישא לברא טבא, משום קבלת התורה זכינו בה, דלתלמיד חכם מותר לעבורי אחסנתא, וכן כתיב "ויתן להם ארצות גוים ונו' בעבור ישמרו חקיו".

זכותנו על הארץ, היא רק בעבור התורה. הרב מזכיר הלכה, "אעבורי אחסנתא". בקצרה, מדובר על כתיבת צוואה המחלקת נחלות שלא כפי חוקי התורה. אין לתת לזה יד. היחיד שמותר לתת לו, שלא לפי עיקר הדין, הוא התלמיד חכם. אם כן, ארץ ישראל שהיתה בידי הכנענים – באיזו זכות הקב"ה "העביר אחסנתא"? בזכות התורה שקבלנו והתחייבנו לקיימה. כדינו של תלמיד חכם.

אי נמי, דהסמיכם להדדי משום דשניהם ניתנו ע"י יסורין

ר' שמעון ר יוחאי במסכת ברכות מלמדנו, שארץ ישראל והתורה הן אמנם מתנות מה', אך כדי להפוך אותן לקניין בנפש האומה, חייבים לבחון את הנכונות לקבלם על ידי היסורים.

עוד השוואה:

...וכן תורה מכפרת עוון, כי היא תבלין ליצר הרע, וכן ארץ ישראל, שכל השרוי בארץ ישראל שרוי בלא עון כדאיתא (=כמובא, ככתוב) בכתובות |דף קי"א ע"א].

יש בכח לימוד התורה וגם בכח מגורי ארץ הקודש, לסייע במחיקת העוונות. עוצם קדושת התורה והארץ, מסירה נגיעת הטומאה בארץ .

שנזכה לחוש את קדושת הארץ באמת.

שבת שלום, רועי

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

אני דתי בלב!!

 אני דתי בלב!! / לפרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה תמיהה העולה מעיון בסדר הפסוקים בפרשתנו (פרק ל"א, פסוקים י"ז-י"ח):

...וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:  וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  

הרצף לא ברור: לכאורה אנו מבינים שלאחר הצרות, ישנם הרהורי תשובה ("ואמר ביום ההוא..."), אם כן, מדוע בפסוק י"ח ישנו עוד הסתר פנים?

כך מקשה רבינו:

...הקשו המפרשים ז"ל דכיון שהוא מתודה ומתחרט ואומר "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אם כן למה אומר אחר כך "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'?...

ונ"ל דהכוונה היא דעם ישראל אז לא ירגיש בעצמו שהוא חוטא ומתרחק מה', ובראותו שבאים עליו צרות רבות, לכן אומר זה סימן ח"ו דלית דין ולית דיין, ואין אלהים בקרבי להנהיג את העולם, או שמרוב רוממותו יתברך אינו משגיח במעשה התחתונים, ובמה שנעשה ח"ו בעולם כי אינו בקרבי בזה העולם ולכן מגיע לכפור בו יתברך, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו'.

רצף המאורעות כך הוא: העם הולך ומתרחק מה' ח"ו. כעונש, הקב"ה מביא צרות, לא אלינו. הפרשנות של העם היא בעייתית: הסיבה לצרות אינה עונש, אלא משהו סתמי. הקב"ה אינו בקרבי, אינו משגיח, או אינו מתעניין בנעשה בעולם. התוצאה: הסתר פנים, המחמיר את המצב. לפי זה פסוק י"ז אינו מבטא חזרה בתשובה, אלא העמקה בחטא.

הסבר נוסף מביא הרב. לפי הסבר זה, אכן ישנה חרטה, אך התיקון המוצע הוא הבעייתי:

ועוד יש לפרש, דגם אם נפרש דהכוונה היא שזה וידוי וחרטה, אבל תהיה להם מחשבה לומר ש"אין העיקר לעבוד את ה' במעשה, ודי אם האדם בלבו מאמין בה', כי רחמנא ליבא בעי", וכמו שכתבו המפרשים ז''ל על פסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ", ר"ל בתוך תוכם, דהיינו הלב, הם מכירים ומאמינים בהשי"ת ודי בזה, ואין צריך לפעולת הידים,

עם ישראל חווה את אותן צרות המוזכרות בפסוק י"ז, ואומר לעצמו: הבעיה שלי היא שאין לי אמונה בלב. אילו רק היתה לי אמונה – כל הדברים הללו לא היו מתרחשים. ישנה תנועה של תשובה ושינוי, אולם המסקנות חלקיות. אין תביעה עצמית לעשות גם שינוי מעשי, בקיום המצוות. על זה הקב"ה לא מוכן לוותר.

וזהו מה שאמר "על כי אין אלהי בקרבי" כלומר בלבי, ולכן מהיום והלאה רוצה לעבוד את ה' רק בקרבו ובלבו בלי מעשה, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו' כדי שיתעוררו שצריך עוד גם מעשה עם כוונת הלב.

העונש האמור בפסוק י"ח בא להסב את לב העם שאין די בחרטה בלב, ובאמונה חסרת ביטוי מעשי. יש ליישם את האמונות במצוות, במידות ובמעשים טובים.

שנזכה לחוות ולקיים את אמונתנו בה', במחשבה בדיבור ובמעשה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום ,

רועי