כח לקמע?

 בס"ד

כח לקמע? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

על החושן, נצטוו יוצרי בגדי הכהנים, לחרוט את שמות השבטים. מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו:

פתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט. מזה מוכח, דכתיבת שמות בני ישראל גורמת איזה התעוררות למעלה, דאם לא כן, מה תועלת יש אם יכתבם או לא?

כל בגדי הקודש בנויים על פי סודות רוחניים. הן במבנה הבגד, הן בחומרים המרכיבים אותו, ועוד. כך גם לכתיבה זו יש כח והשפעה לפעול פעולות בעולמות עליונים, גם אם איננו – הציבור הרחב – לא מבינים כיצד הדברים פועלים.

אמנם ייתכן גם פירוש פשוט:

והגם דיש לומר שהוא לכבוד לבני ישראל בראותם שמות ראשי השבטים כתובים באבני הזכרון, בכל זאת נראה לי שהפירוש הראשון עיקר, שכן כתיב אחר זה "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'", וזה מורה יותר שעל ידי הכתיבה יש איזה התעוררות למעלה, גם כי לא ידענו איך ובמה.

הכהן הגדול הוא כמובן משבט לוי. כאשר אדם משבט אחר מגיע למקדש ורואה את שם שבטו חקוק על אבני החושן, הדבר מגביר אצלו את תחושת הכבוד השבטי. למרות זאת, מעדיף הרב את הפירוש הקבלי יותר.

ומכאן לתובנה חשובה:

ומזה יש יסוד וקיום לכותבי קמיעות על פי הקבלה מעשית, והפך דעת הפילוסופים הממאנים להבין איך ובמה.

ר' כ'לפון מסיק מכח הכתיבה על החושן לכח כתיבה בעוד הקשר: הקמיעות. בדורנו ישנה זילותא כלפי תחום זה, בשל כניסת שרלטנים לתחום. אולם, ההלכה מכירה בחשיבות וכח קמיעות שנעשו על ידי אנשים ראויים וקדושים, שפעולתם בקמיעות מוכחת. ישנם פילוסופים, ריאליסטים בעיני עצמם, שדוחים את אפשרות פעולת הקמע, כי אינם מבינים את טיב פעולתו. אולם זה לא מדד לאמת:

ודעה זו מוטעית לחשוב כי את אשר לא השיגו אינו אמת. ואם כה יחשבו אז יכחישו גם במציאות גופם וגוף כל נמצא, מדומם צומח חי מדבר. כי בכל אחד יש סודות וסודי סודות עמוקים טבעיים ובלתי טבעיים אשר לא השיגום.

טענה ראשונה: ישנם תהליכים רבים שאנו רואים בטבע, ואיננו מצליחים לרדת עד קצה החקר שלהם (למרות הקפיצות המדעיות העצומות מאז ימי הרב לימינו, עדיין ישנם דברים לא מובנים). זה לא מונע מהם לפעול. ישנם דברים הנסתרים מעינינו, ואנו רואים את פעולתם.

וכן בזמנינו נגלו פלאי הטבע בחוט המושך (מברק), וחוטי השמע (טלפון) והרדיו, גם אוירונים עופפות באויר השמים, ושטים במים מתחת לארץ, וכלי תותח באופנים שונים, וכולם מנסתרות הטבע אשר לא השיגו הדורות והחכמים שעברו. ועתה הם פשוטים וברורים לרבים. ואם זה בטבעיים כל שכן וקל וחומר ברוחניים.

טענה שניה: ישנם חוקים טבע שהיו קיימים מיום בריאת העולם, אולם לא היו מודעים להם וממילא לא ידעו לנצל אותם לתועלת האדם. אם זה כח החשמל, כח העילוי, או כוחות אחרים. כיום – אלה דברים פשוטים וברורים. כך גם ברוחניות: ישנם כוחות רבים הקיימים סביבנו, אלא שלעת עתה אין לנו את הכלים לקולטם.

וממילא:

ובכן שומר נפשו ירחק מהדיעות האלה הנפסדות בעיני אלהים ואדם, ויאמין אמונה אומן כי רבותינו הקדושים וכל המסורת שבידם אמת ואמונה.

יש מי שזכו להגיע להשגות ולכוחות הפועלים באמצעות כתיבה, על פי מסורות מרבותיהם, ועל זה אנו מתבססים באמונתנו. אין לאדם לתמוך את כל יסודותיו על הבנותו, שכן היא חלקית. השילוב של האמונה במסור לנו עם הביקורת השכלית , יובילו אותנו לדרך הנכונה בהבנת העולם, ובעבודת ה'.

על שתי כתפיו לזיכרון - של מה?....

על שתי כתפיו לזיכרון – של מה? / לפרשת תצווה / משך חכמה

החושן - בגד יוקרתי ומופלא, בין שאר בגדי הכהן העשויים לכבוד ולתפארת. החושן היה תלוי באפוד - בכתפיו למעלה, ובחגורתו למטה. בגדים אלה קשורים זה לזה. עוד עניין המחבר ביניהם הוא סוג האבן: על הכתפיים היו אבני שוהם. שוהם זו אבנו של יוסף. מדוע דווקא על אבן זו נחרטו שמות בני ישראל?

מסביר ר' המשך חכמה שמות פרק כח:

(ט) ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן למטה יוסף רמז שישראל נקראים על שם יוסף, ...

עם ישראל קרוי על שמו של יוסף כולו, ולכן אך טבעי הוא שכאשר רוצים לכתוב את שמות השבטים כולם, סוג האבן של יוסף, היא המתאימה ביותר. אמנם, כאשר נתייחס גם למהותם של בגדים אלה ועניינם, הדברים יעמיקו יותר:

ודע דאפוד מכפר על עבודת כוכבים ...וחושן מכפר על הדינין. לכן "שהם" מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעאה בשכל, שזה גרם לעון עבודת כוכבים. "וישפה", שהוא גמר החושן, אבן האחרונה עליו, מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה, שזה גורם לעות הדין,

בגדי הכהן לא היו רק פסיביים, אלא גם אקטיביים: היתה בהם סגולת כפרה על חטאי ישראל. האפוד כיפר על חטא עבודה זרה להגן על כלל ישראל מהפורענות, ואילו החושן כיפר על חטאי בתי הדין, כגון: עיוות הדין. האפוד - היה הגימור שלו באבני שוהם, והסוף החושן היה הישפה, אבנו של בנימין.

החושן, הנחתם על ידי אבן הישפה של בנימין, תלוי על השהם. על בנימין , שזכה שהמקדש יהיה בחלקו נאמר "בין כתפיו שכן". החושן, המזוהה מבין השבטים יותר עם בנימין, תלוי בין הכתפיים, על אבני השהם.

מפה יסוד גדול: גאולתם של ישראל, השראת השכינה, תלוי בשתי מידות אלה: בהירות האמונה בה', וסילוק כל טעות ונידנוד מחשבה שאינה מדוייקת לה', וישרות משפטית, שאינה תלויה רק בבית הדין, אלא בכל סוחר וסוחר המקפיד על ישרות בעסקיו.

החיבור הזה רמוז בפסוק המפורסם, הנאמר בסוף התפילה מדי יום:

 וזה שסיים הכתוב (שם שם יג) "וכל בניך לימודי ה'" - שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך. ... וזה "שהם". "ורב שלום בניך" (שם שם) - שיסורו מהם העול והמרמה, שזה "ישפה", כדין וכדין ודו"ק היטב...

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת / לפרשת וישב / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עולם הטעמים – רב הנסתר בו על הנגלה. המסרים העוברים דרכו שמורים בדרך כלל לבני עליה, והם מועטים. מדי פעם ישנם רמזים מאירים גם למי שאינו מצוי בסוד ה'. מוהרח"ך (ר' רחמים, בספרו מנחת כהן) חושף לנו רמז נפלא כזה בפרשתנו (פרק לט פסוק ח):

(ח) וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי:

אשתו המרשעת של פוטיפר מנסה להכשיל את יוסף הצדיק, אך ללא הצלחה. מה היה חוסנו של יוסף? מניין קבל עוז ותעצומות שלא לחטוא? ר' רחמים מסב את תשומת לבנו לטעם – או יותר נכון לדייק: הטעמים – הנמצאים במילת הסירוב, "וימאן":

וימאן – בטעם שלשלת ופסק, שהבא על הגויה תהיה קשורה עימו ככלב רחמנא ליצלן.

הרב רומז לדברי האריז"ל שאיסור חיי אישות עם גויה הוא חמור ביותר, ופוגע באדם בעולם האמת באופן קשה ביותר. זאת מלבד עונשו בעולם הזה:

ולזה רומזת השלשלת, שתהיה קשורה עימו בשלשלת. וגם חייב כרת מדברי קבלה (=דברי נביאים), ולזה רומז הפסק, שנפסק ונכרת מעמיו.

במילים אחרות: זיכרון העונש שעלול לבוא בעקבות החטא הוא זה שהצילו מהחטא.

כיוון אחר:

אי נמי (=או גם, פתיחה לפירוש אחר), רמז שיוסף הוא שלשלת יוחסין, שכולם צדיקים, מאברהם יצחק ויעקב עד יוסף, ואם יחטא חס וחלילה נפסקת השלשלת ח"ו.

המניע המוזכר כאן, הוא בכיוון שונה לגמרי. אין מדובר פה על הימנעות מתוך פחד, אלא על הימנעות מתוך אצילות. מודעות לגדולת עצמו וקדושת נשמתו של אדם, מצילה אותו מן החטא. האדם אומר לעצמו "איך אפול בשפל כזה, והרי אני מורם מזה".

גם רעיון זה רמוז בטעמים שלשלת-פסק, שכן הוא לא מעוניין שאצלו תפסק השלשלת של הייחוס הקדוש.

העורך של הספר, תלמידו של רבינו היה הגאון הרב כ'דיר צבא'ן זצ"ל, מי שלימים יהיה רבה של נתיבות וחבר מועצת הרבנות הראשית. לעיתים, הוא אף מוסיף נופך בדברים. בעניין הטעמים הנ"ל הוא מוצא רמז נוסף. יוסף אומר לאשת פוטיפר (לט, ט):

וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים:

מסביר הרב המחבר:

ויש לרמוז עוד "וחטאתי" לשון חיסרון, כמו "והייתי אני ושלמה בני חטאים", שיחסר שמו מעל אבני האפוד.

השלשלת רומזת גם על בגד הקשור בשלשלת, או שרשרת, הלא הוא החושן שעל חזה אהרון הכהן. שם היו מונחות האבנים, ועליהן חרוטים שמות השבטים. ומוסיף הרב העורך, הרב צבאן:

בזה אפשר לתת עוד טעם השלשלת והפסק שבתיבת "וימאן", כי שמו שבחושן הקשור מטבעותיו עם האפוד יהיה נפסק ח"ו.

השלשלת של האפוד עלולה להפסק מבחינתו, אם חלילה יימחה שמו מאבני החושן, ובזה תתבטא כריתה מכלל ישראל, שהוא אינו מוזכר בתוכם.

ההצלחה בהתמודדותם של גדולי האומה עם אתגרי החיים והנסיונות, משמשים עבורנו מגדלור של תוספת אומץ וגבורה להתגבר ולהתעלות מעל אתגרי החיים, הרוחניים והגשמיים.