קדושת שבת - לחרוצים בלבד!

 בס"ד

קדושת שבת – לחרוצים בלבד! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לפני שמשה רבינו פותח בהוראות הקמת המשכן לעם ישראל הוא מזהיר על שמירת קדושת השבת. אולם הציווי נפתח בפעולות האדם גם בימים שלפני שבת (שמות לה, ב):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'...

אם מטרת משה היא ללמד על מעלת השבת וקדושתה, מה הטעם בתוספת ההנחייה על שאר ששת הימים? כדי להסביר זאת, הרב צבאן מקדים שאלה בתהלים, פרק טו (נפש חיה, אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירשו בפסוק (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". דלכאורה תיבות "עושה אלה" נראים כיתרים.

מזמור טו בתהלים הוא מזמור המתאר מה הן המידות המעולות שהנוקט בהן יזכה לדבקות עם הקב"ה: הולך תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו, ועוד. בסוף המזמור מופיעות מילים מיותרות לכאורה, "עושה אלה לא יימוט לעולם". מה החידוש? הרי הפתיחה של המזמור כבר כתבה למה יזכה מי שילך בדרך טובה זו, ופרטה את המעשים והמידות הטובות!

אלא, שכך יש להבין: כל השבחים שנאמרו במזמור טו – הם רק למי שהניסיון רלוונטי לגביו, כפי שיפרט הרב:

ופירשו בכי חשיבות האדם וערכו כשיש בידו כל היכולת לחטוא בכמה דברים, והוא נזהר מהם בכלל צַיווי התורה. למשל: יהודי פשוט שאין לו גאוה, אין לו בזה שום ערך וחשיבות, כי במה יש לו להתגאות? לא כן מי שהוא חכם או עשיר או קרוב לממשלה, ובכל זאת הוא עניו זה באמת חשיבות. וכן השבח הניתן למי שנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח, ב) לא נאמר על סתם אדם פועל פשוט שאין לו ברירה אחרת, אלא נאמר על אדם שיכול ליהנות מתורתו אם בתפקיד של רב או עובד ציבורי וכיוצא, ובכל זאת הוא מוותר על הכל, והוא נהנה מיגיע כפיו זה באמת חשיבות. כמו כן מי שהוא עני אינו יכול לשבח עצמו שהוא אינו מקבל שוחד? כי מי הוא זה שיצטרך אליו ולעזרתו עד שיתן לו שוחד כדי להטות אליו חסד? אבל מי שהוא עשיר ומלוה לאחרים בהלואת חן וחסד בלי שום רבית אפילו של דברים, זה באמת יש לו שבת שכספו לא נתן בנשך. וכן מי שהוא בתפקיד רבני או להבדיל שופט עליון ואינו מקבל שוחד יכול לשבח עצמו שהוא שוחד על נקי לא לקח.

מתי ישובח אדם שאינו גאוותן? רק אם היתה לו סיבה להתגאות, כגון חכמה, עושר או קשרי שלטון. אם הוא אדם פשוט – על מה יתגאה?? וכן שבח לאדם הנהנה מיגע כפיו רלוונטי רק אם היתה לו אופציה אחרת. הוא הדין לאי לקיחת שוחד – עניין זה נוגע למי שיש לו מעמד ועדיין נמנע מלקחת. דוגמא נוספת: רק מי שהוא בעל יכולת להלוות לאחרים ראוי לשבח שהלווה ללא ריבית.

הוא הדין גם לעניין מעלת שמירת השבת:

וכן מי שהוא לומד בישיבה עם משכורת חודשית אין לו לשבח עצמו שהוא לומד תורה, או שהוא מתפלל במנין יום יום? או על שאינו עובד בשבת וכיוצא? כי דבר זה פשוט מאיליו שאין לו שום סיבה המניעתו שלא לעשות כנזכר. לא כן מי שעובד קשה וכל יום הוא צריך ללכת לעבודה בשעה מוקדמת, ובכל זאת הוא מזדרז לקום מוקדם להתפלל במנין, וכן כשחוזר מהעבודה עייף ורצוץ ובכל זאת הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה גם ערבית, אדם כזה יש לו חשיבות רבה וכמובן...

אם אדם כל השבוע לומד, שמירת השבת, וכן הקפדה על זמני תפילות ולימוד תורה – הם אצלו דבר המובן מאליו. האתגר כמעט ולא קיים (כמובן ששכרם הרבה מאד!). אדם שעובד קשה ששת ימי השבוע, שבזה תלויים חייו ופרנסתו, ולמרות זאת מקפיד על עצירה ומנוחה בעסקיו יום שלם – הוא איש המעלה! אצלו קדושת השבת מורגשת היטב!

לפי זה מובנות המילים שהיו נראות מיותרות, גם בתהלים וגם בפרשתנו:

ולזה דקדק לומר "עושה אלה" שהחשיבות היא מי שיכול לעשות אלה הדברים אך הוא נזהר מהם, אדם כזה לא ימוט לעולם. וזהו רמז הפסוק כאן "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", רוצה לומר רק מי שהוא עובד בששת הימים, והוא עסוק במלאכתו ומסחרו ובכל זאת "וביום השביעי יהיה לכם קודש", לנוח מכל סוגי עבודה, אדם כזה עושה "שבת שבתון" שקיים מצות שמירת שבת כהלכתה למהדרין...

"עושה אלה" ו"ששת ימים תעשה מלאכה", הם ביטויים המעניקים מעין רקע והסבר לסיבה לכך שאנו מעריכים אנשים החיים לפי הנורמות הגבוהות של המידות הטובות, ושל שמירת השבת כדת וכדין.

אל תתגאה מול בורא עולם!

 בס"ד

אל תתגאה מול בורא עולם! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמלך שם את משכנו באזור מסוים בממלכתו, זה הזמן בו על הציבור להבין שאין זה ההקשר הנכון להראות יוקרה ושררה. הלא המלך כאן, ומי בכיר ומכובד ממנו? דבר זה נכון כמובן גם כאשר הקב"ה מחליט להשרות שכינתו בתוך עם ישראל.

הדבר הזה גורם להרתמות מלאה של העם (שמות לה, כא):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:

האיסוף מושלם תוך זמן קצר ביותר, ומשה רבינו נאלץ להוציא הוראה להפסיק לתרום!

אולם רבינו מרגיש שיש כפילות בפסוק זה. מדוע מוזכרים גם איש אשר נשאו ליבו, וגם אשר נדבה רוחו אותו? ועוד יש לדייק: מדוע התורה משתמשת בביטוי "נשאו ליבו" ולא "נדבו"? וכך הוא מפרש (אות ד):

או יאמר על כפל אומרו "כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו" וגו' וגם יובן אומרו 'נשאו' לבו ולא 'נדבו' לבו, יתכן כי יש אנשים שהטבע הטביע בם גאות לב וגסות הרוח עד שלא יוכלו לשאת משא על כתפם בלכתם בחוץ, ופה הגיד שבחם של ישראל שגם 'כל איש אשר נשאו לבו' שהתנהג תמיד בנשיאות ובגבהות לבב, וגם כל איש אשר נדבה 'רוחו' אותו שבו גסות הרוח, כי הגאוה באה מיסוד הרוח, יחד כולם שינו אך הפעם את מנהגם והביאו הם בעצמם את תרומת ה' מרוב חשקם ואהבתם במצות ה'!

ישנם אנשים שלא לכבודם לשאת דברים בחוץ. זה נראה להם מעין מלאכה של איזה סבל פשוט עם. ישנם כאלה שהגאווה טמונה בליבם, וגורמת להם לפעול באופנים המייקרים את עצמם באופנים מעגלים שונים. כאן קרה דבר פלא: הגאוה הסתלקה לקראת בואו של מלך מלכי המלכים לחנות בתוכנו! גם הראשון, זה ש"נשאו ליבו", שאינו מראה סימני "עממיות" כלפי חוץ, וגם השני ש"נדבה רוחו", הורמה רוחו, הוא גאוותן ושחצן, הפתיעו בהתנהגותם. הם בכבודם ובעצמם נטלו את התרומה להביאה בשמחה לבניית בית לה' יתברך.

והוא על דרך מאמרם ז"ל אצל מצות בכורים (תוספתא ביכורים  ב, ח) שאפילו אגריפס המלך מביא הסל על כתפו, להורות שאין גבהות לפני המקום.

גם אצל הנשים היה ניכר שהן יצאו מגידרן והרגלן מתוך ההתלהבות הרבה:

ואומרו 'ויבואו האנשים על הנשים' להורות שגם נשים שאננות אשר כל כבודם הוא לשבת בית פנימה ובחוץ לא ישכנו רגליהם, יצאו מגדרם בפעם הזאת, והביאו הם בעצמם את תרומתם ולא שלחו ע"י בעליהם ומשרתיהם.

הנשים בזמנם היו יותר שוכנות בית. היינו מצפים שהן לא תבאנה בעצמן את המתנות והתרומות, אלא תשלחנה בידי שליחים. מדגישה התורה שמרוב התלהבות יצאו הן בעצמן מביתן-מבצרן ותרמו ברגשות שמחה וקודש את החומרים ואת העבודה לבניית המשכן.

נכיר נא בעצמנו את ערכנו מול נוכחותו של הקב"ה בעבודת התורה והתפילה, ומתוך כך נגיע בענווה אמיתית ובשמחה.

הנדבה הגדולה ביותר!

 הנדבה הגדולה ביותר / לפרשת ויקהל / מתורתו של הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשות ויקהל פקודי החותמות את ביצוע ובניין המשכן, לכאורה מהוות חזרה על מה שכבר נאמר בפרשות תרומה, תצוה וכי-תשא. יחד עם זאת, עיון מדוקדק בפרטי הביצוע, ובאופן אמירת הציוויים מגלה תובנות ומסרים נפלאים נוספים.

רבינו מתחיל בדקדוק במילות התורה, המתארת איך עם ישראל התגייס לתת תרומות למשכן (חלק א, ו-ז, על פרק לה פסוק כט):

ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
יש להעיר: א. על הכפל, כי כבר כתיב "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו" וגו'. ועוד כתיב "ויבואו האנשים על הנשים" וגו'. ב. "אשר צוה ה' לעשות ביד משה" הוא מיותר ומובן מאליו, באמרו "להביא לכל המלאכה", כי הוא ודאי למלאכת המשכן אשר ציוה ה'. ג. אמרו "הביאו בני ישראל נדבה לה'", תיבות "בני ישראל" מיותרים....

3 שאלות בפשט מעלה רבינו:

1. למה מתואר שוב שעם ישראל הביאו נדבה? והלא זה הוזכר כבר פעמיים?

2. ברור שהתרומה היתה למשכן, אם כן – זו תרומה על פי ציווי ה' למשה, אז למה לכתוב "אשר ציוה" וכו'?

3. ברור שמי שהביא נדבה היו עם ישראל, ומדוע לציין זאת?

רבינו מחדש שיש כאן רמז לתרומה נוספת שאליה התורה רומזת:

ז) אי נמי נראה לפרש קרוב לזה, "כל איש ואשה" - אפילו אשה שפטורה מכמה מצוות עשה שהזמן גרמן, ומכמה מצוות זולתם בתלמוד תורה וכיוצא, או איש שאין סיפק בידו לקיים כל מצוות שלא באו לידו או כמה מצוות שאינם נוהגות רק בזמן הבית כקרבנות וכדומה, "אשר נדב לבם אותם להביא" את עצמם לתשלום "כל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה" - היינו שהם חפצים אופן שיעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו כל המצוות הנזכרות בשלמותן.

בפירוש השני לשאלות הנ"ל, מסביר רבינו כך: ישנם אנשים ונשים עם שאיפות גדולות. רצונם לקיים את כל המצוות כולם ("שהם "כל המלאכה אשר ציוה ה'", מלאכת המצוות), גם אלה שאין ביכולתם כרגע לקיים (כגון עבודת המקדש והקרבנות בעוונותינו) וגם אלה שהם אינן מחוייבים בהם כלל (כגון תלמוד תורה לנשים, או ברכת כהנים לישראל). האם יש להם דרך לזכות במעלת קיומם?

התקנה לזה הוא ש"יביאו בני ישראל נדבה לה'" רצונו לומר שיקרבו תחת כנפי השכינה את בני ישראל להשיבם מעוון בתוכחותם וכנזכר,

הפתרון הוא להביא נדבה – את בני ישראל! לקרב את אחינו בני ישראל לעבודת ה'.

מה הקשר בין הדברים?

שעל ידי שיהיו ממזכי את הרבים נקראת עבודתם לה' עבודה מאהבה, שכן האוהב משתדל לרכוש אוהבים לאדונוּ, לא כן העובד מיראה אינו משתדל רק להיות עושה רצון אדונו שלא ישיגהו עונש,

ישנן שתי דרכים מרכיות לעבודת ה': אהבה ויראה. הבדלים רבים יש ביניהן, אולם הבדל בולט אחד ישנו: עובד מאהבה רואה בעבודת ה' את הדבר הטוב ביותר בשביל האדם. הוא שמח בכך, ומתמלא סיפוק ומשמעות. הוא לא שומר את זה לעצמו, אלא מנסה לשתף בשמחה זו כמה שיותר אנשים. לא כן העובד מיראה: הוא רק רוצה "לסמן וי", לצאת ידי חובה, ואינו מתאמץ להכניס אחרים ל"עול" תחתיו הוא נמצא.

ומאחר שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מזכה את הרבים מצד אהבתו לקונו ברוך הוא, אם כן בודאי שרצונו הוא לקיים כל מצוותיו יתברך אם אפשר לו לקיימם, ואם כן הוה ליה "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות דף ו, א).

ישנו כלל הלכתי: אם אדם התאמץ לעשות מצוה, אולם לא קיימה שלא באשמתו – הקב"ה מחשיב לו כאילו עשה את אותה המצוה. כך גם כאן: האהבה המתגלה במעשי הקירוב, מגלה קצה קרחון גדול הרבה יותר של שאיפה ותשוקה לקרבה נוספת עם הקב"ה, הגם שהיא כרגע אינה מתאפשרת. אם כן מחשיב ה' יתברך לאותו איש ולאותה אשה את "כל המלאכה" את כל שאר המצוות שלא הצליח לקיים בפועל.

ששת ימי חלום...

ששת ימי חלום / לפרשת ויקהל / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ציוויי משה למשכן נפתח בהקדמה על חשיבותה של השבת:

לה, ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה'.

יש לעיין: הרי המסר שמשה רבינו רוצה להבהיר, נוגע לקדושת השבת, אם כן, למה הוא מזכיר את עניין המעשה בששת הימים? ועוד- האם הדבר לא ברור מאליו?

כדי להסביר את זה, מביא רבינו רחמים רעיון מחכם אחר:

אפשר להסביר על פי מה שכתב הרב דברי אליעזר דרוש א' בכוונת רז"ל |ברכות דף י"ד ע"א] כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע...דהנה העוה"ז בשלימותה היא נמשלת לחלום וכל טובותיה הם דמיון בעלמא, כי במיתת האדם לא יוליך בידו מעסקי העוה"ז כלום לעוה"ב רק התורה ויראת ה' שעשה בעוה"ז הם העומדים לו לאדם להציל נפשו מדינה של גיהנם,

שלמה המלך כינה את העולם הזה "הבל". תכונתו של הבל – כזה הננשף מהפה, ואף ניתן לראיה בימים קרים – היא, שאם ננסה לתפסו, נגלה כי אין בידינו כלום למעשה. כך גם העולם הזה: הוא נראה כדבר ממשי, אולם בסוף, האדם לא הולך עם שום דבר חומרי. רק מצוות ומעשים טובים מלווים את האדם לעולם הבא. חז"ל אומרים שמי שלא חולם שבעה ימים – נקרא רשע. שבעה ימים הם מעגל של שבוע, כולל השבת.

וצריך לו לאדם להכיר ולדעת שהעוה"ז הוא כמו חלום, וכל ימי השבוע טרוד האדם בעסקיו, על המחיה ועל הכלכלה, ואין לו פנאי להתבונן ולדעת כי עוה"ז הבל. ולכן השי"ת ברחמיו וחסדיו נתן לנו את יום השבת, שהוא זמן פנוי ממלאכה, ואפילו מדברי חול שאינם מלאכה, למען יוכל האדם למצוא עת מוכשר להתבונן ולדעת כי כל עוה"ז הוא כמו חלום ממש,

עלינו להפנים תובנה זו. מהו הזמן המוכשר לעצירת מירוץ החיים, וחשיבה על הדבר? שבת קודש. ביום בו אנו שובתים ממלחמת הקיום, ואף מסלקים מחשבתינו מענייני חול אחרים, אנו יכולים לשים לב, מהו העיקר והטפל בחיינו.

אך מי שאינו נותן לב לזה, וכמעשהו בחול כן מעשהו בשבת, ומעביר את היום הקדוש הזה בדברי תהו, דברים בטלים וליצנות וכדומה - אות ומופת הוא כי מסר את דרכיו ליצה"ר, ואין לו עוד שום תקנה ח"ו. וזהו שאמר "כל הלן שבעת ימים בלא חלום", שכל שבעה ימים חל בהם יום שבת ואעפ"כ אינו נותן לב לדעת שהעוה"ז הוא חלום, אז "נקרא רע" בהחלט, שאין לו במה להתעורר, עיין שם.

אם גם בשבת, ראשו של האדם בעסקיו, אין לו סיכוי לשנות את הליכותיו ויחסו לעולם הזה. כיצד זה רמוז בגמרא הנ"ל? הלן שבעה ימים – שעוברים עליו שבעה ימים כולל שבת) ללא חלום (בלי ההבנה שהעולם הזה הוא כמו חלום) – נקרא רע! (אין לו מה שיבלום את מירוץ חייו, יהפוך את הטפל לעיקר).

רבינו מוצא את הרמז לכך בפסוק שלנו:

וזה שאמר "ששת ימים תעשה מלאכה", דכאשר בששת ימים האדם טרוד במלאכתו - טרדת הפרנסה - ואין לו פנאי להתבונן במעשיו, אז "ביום השביעי יהיה לכם קדש", שהוא זמן פנוי ומוכשר לקדושה, להתבונן על דרכי היצר הרע, כי תהו המה, ועולם הזה הוא כמו חלום,

אם בששת ימים עושים מלאכה כדת וכדין, ואז ביום השביעי מקדישים להתבונן על החיים, ולראות את הקודש שבהם, שהוא העיקר. וממילא הוא מבין שכל שאר העולם הוא אמנם הכרח, אך לא אידיאל ועיקר. לעומת זאת:

אך "כל העושה בו מלאכה" רוצה לומר,  שמטריד עצמו בדברי תהו, עד שאין לו עוד תקוה להרגיש שהעולם הזה הוא הבל, אז "יומת" מיתת נשמה, וגוף קיים, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים. ולכן צריך האדם ביום מנוחתו בשבת להתבונן על מעשיו ולתקן אותם וכנזכר.

עשיית המלאכה המוזכרת כאן אינה עניין של מלאכה בפועל דווקא, אלא עצם ההרהור בענייני העסקים. הרהור כזה "ממית", מנתק את הנשמה ממקורה, משאיפותיה, מיעדיה ומתפקידיה. מסיבה זו התורה מדגישה את היחס בין ששת הימים לשבת, בפסוק שעיקרו הוא עניין השבת.

שנזכה לקדש את חיינו לאורה ומאורה של השבת.

שבת שלום

רועי

כלל ישראל - קדושה עליונה על הכל

כלל ישראל - קדושה עליונה על הכל / לפרשת ויקהל / משך חכמה

דמותו של בצלאל מצויירת כגבוהה מאד, גם בפשטי הפסוקים, וביתר שאת, במדרשים. בפשטות, הוא היה בעל יכולות אומנותיות גבוהות ביותר, וכנראה גם עם יכולת הנעת צוותים מרשימה. בסופו של דבר הוא ניהל אומנים רבים. במעלתו הרוחנית, אומרים חז"ל בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א:

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. 

כלומר, היה יודע לתת את הרצון האלוקי שבו נברא העולם, בתוך המקום בו תשרה הקדושה. 

אולם בהשוואה לבריאה, יש עוד חידוש מאד משמעותי, ביחס לתפיסה המדוייקת של בצלאל במהותה של עבודתו, ובתכליתה, כפי שאומר רבינו המשך חכמה שמות פרק לה:

ובגמרא פרק הרואה: בצל א - ל היית וכו'. ביאור הענין כך: דפרטיות של ישראל קדוש, אבל שארי קדושות קדושות יותר. 

מי יותר קדוש? יהודי או דברים אחרים? קדושת הפרט גבוהה אולם יש לה "מתחרים". ישנן קדושות כמו קדושת המקדש, קדושת ירושלים, קדושת ספר תורה, ועוד.  זה נוגע ליהודי הבודד. מה לגבי הציבור של כלל ישראל?

אבל כלל ישראל אין דומה להם, וכל הבריאה כולה בשביל ישראל שנקרא "ראשית". ולכן המשכן - הוא ישראל שבחיבור הקרשים והקרסים והיריעות נעשה האוהל אחד. ולכן בפרטיות העשיה בתרומה, נזכר כלים ואח"כ משכן, שהארון מקודש יותר מפרטיות מישראל. אבל בכלליות בפרשת תשא כתוב משכן קודם, שזה עיקר הכוונה, שהמשכן שכלל בני ישראל באים בתוכו מקודש יותר במקום המיועד לשכינתו יתברך - שכללות עדה קדושה אין לה שיעור. 

אין קדושה כקדושת כלל ישראל. כל המציאות כולה נבראה כדי שישראל יקדשו שם ה' בעולם (כמו שהבאנו את דברי המשך חכמה על השבת בפרשת כי תשא). האוהל מבטא את אותה אחדות כלל ישראלית. המקום בו תתכנס השכינה הקדושה לפגוש את עם ישראל, ועם ישראל יפגוש אותה. מקום האיחוד והאחדות. שם תתגלה הקדושה הגבוהה ביותר, האפשרית בעולם הזה. בצלאל הוא המתאים בשל היכולת שלו להכיר בכך, וליישם את הכונה הזו. הוא יודע שאחד ועוד אחד, שווה הרבה יותר משתיים, כפי שבא לידי ביטוי גם במציאות העולם: ההרמוניה גדולה מסך חלקיה: 

ולכן בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות (ברכות נה, א) והיה בקי איך מהצירוף יולד ענין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים רק בכלל, וכמו שהבריאה הכללית טוב מאוד - וכמו שכתוב (בראשית א, לה) "וירא (אלקים) את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - כן בישראל, לכן הקדים המשכן. 

כי בו מבוטאת הכלליות, הקודמת לפרטיות.

 

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא...

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא... / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בניית המשכן מייצרת ריגוש רוחני גדול. התנדבות מקצה לקצה. נוכחות אלוקית מתחדשת על עם ישראל, וכולם רוצים להיות שותפים. אולם, לעיתים קורה מצב בו אדם רוצה, אולם לא יכול לתת. כיצד יהיה שותף? כוחו של הרצון יעשה רבות, כפי שכותב רבינו הרב כ'לפון:

 ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. אפשר לפרש בדרך דרש, דכאשר האדם יתנדב מטוב לבו הטהור ורצונו החזק לסייע במצוה, אפילו עכשיו אין לו - יעזרהו ה', ויהיה לו ויביא. והוא על דרך שאמרו חז”ל "הבא להטהר מסייעין אותו". והוא מה שאומר הפסוק "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" אבל אין להם, לבסוף ”הביאו בני ישראל" אותה נדבה, כי מן השמים סייעו בידם.

חז"ל מספרים לנו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, ורצה גם לנדב מתנה למקדש. הוא סיתת אבן גדולה וכבדה, וכאשר רצה להעלותה לירושלים, קבל סיוע מלאכי. הרצון הוליד סייעתא דשמיא.

כך גם אדם הרוצה להיות שותף לדבר שבקדושה ואין בכוחו, יעצים את רצונו לעשות ולפעול טוב, ובסוף ישפיע הקב"ה ברכה, ויוכל לקיים בפועל.

כך גם בהובלת הבנייה של המשכן. התכנון דרש חכמה עילאית-אלוקית. חכמים גדולים היו גם היו, אולם לרמה כזו צריכים סייעתא דשמיא. שניים מקבלים הארה מיוחדת, בצלאל ואהליאב. מדוע דווקא הם? מסביר הרב על פי אותו יסוד:

ז') ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. יש לדקדק: מזה משמע דבצלאל היה לו דעת ככל בני אדם, ורק השי"ת מלא אותו אחר כך בחכמה וגו' ואם כן זה גורם פתחון פה להתרעם "למה לא נתוסף שכל ובינה לשאר ישראל לעשות מלאכת המשכן?". ויש לומר, שהוא על דרך "יהיב חכימא לחכימין" (=נותן חכמה לחכמים), שמי שהוא ירא שמים ומכווין את לבו לזכות לחכמה, אז השי"ת מרחם עליו, ומשכילו ומבינו לעשות המלאכה. וזה מדוקדק באמרו אחרי זה "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך", שהיו שואפים בלבם מתי יזכו לחכמת מפוארת זו, על כן מלא אותם חכמת לב.

מחדש הרב: "להורות נתן בליבו" – מי נתן? לא הקב"ה, אלא הם בעצמם! הם שאפו לדעת את סוד המשכן, ומעומק ההשתוקקות לכך, נתן להם הקב"ה את היכולת והידע, והם זכו להוביל את כל התהליך.

אנחנו נמצאים בסיפה של תקופה עלומה. איש לא יודע כיצד זה ייגמר, או מתי זה ייגמר, ובודאי שאיננו יודעים למה בא דבר זה לעולם. מה נותר לנו לעשות, מעבר לזהירות וההקפדה על הכללים? לרצות ולהיות קשובים לשלב הבא. הגאולה מתקדמת מול עינינו בקצב מדהים בחסדי ה', כבר 100 שנה, ומי יודע לאיפה כל המציאות הולכת. אנחנו פתוחים לשמוע, את קול ה' הפועל בעולם בדרכים נסתרות ונעלמות, ובטוחים כי הכל יבוא לטובה ולברכה, בקומה חדשה ונשגבה.

 

שבת לשם...שבת!

 שבת לשם...שבת / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מי אוהב את השבת?

בעצם...מי לא??

כשהשבת מגיעה, מגיעה תחושה של נחת, של מנוחה ושמחה, של רוגע ורווחה.

דווקא מתוך כך, השבת עלולה להיות "אמצעי" ולא "מטרה". דבר זה מוצא רבינו בפרשתנו:

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". דקדקו המפרשים ז''ל: למה הוצרך לומר "ששת ימים תעשה מלאכה"? הלא עיקר המצוה רק לשמור את השבת...

יש בפסוק אריכות לא ברורה: מדוע מציינים את המלאכה בששת הימים, יחד עם הציווי על השבת? כל החלק על ששת הימים – מיותר ממש! מסביר רבינו:

ונראה לפרש בס"ד, על דרך מה שכתב בס' חסידים, שלא יאמר אדם אישן ביום השבת, כדי שאהיה מוכן לליל מוצאי שבת לעשות מלאכה. וכן הוא הדבר בכל תענוגי השבת, שלא יעשה כי אם לשם שבת, ולא לשם חול. כי אף שבדרך הטבע האדם שהוא עובד כל השבוע יש לו לנוח לפחות יום אחד, כדי שיהיה לו כח בששת ימי המעשה לעבוד עוד, בכל זאת לא יתכוין האדם בשמירת השבת רק לשם ה'.

ר' יהודה החסיד בספרו ספר חסידים, מדגיש שיש להזהר, ממנוחה בשבת לשם הכנה לעבודה במוצאי שבת. רבינו מרחיב כלל זה גם לכל פעולה מפעולות עונג שבת, שיש לעשותן אך ורק לשם שבת, ולא כהכנה לזמן אחר. אמנם טבע האדם בקלות יטנו להתכוון לשם המשך השבוע, אולם מזה באה התורה להזהיר:

ואם כן, זה שאמר, אפילו כי "ששת ימים תעשה מלאכה" בכל זאת "ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' " – דוקא! ולא כדי שיהיה לך כח לעבוד בששת הימים...

שבת השבתון היא לכבוד ה', ולא לכבוד ששת הימים שקודם לכן, או אלה שיבואו.

יסוד זה יכול להיות מורחב לדברים נוספים, הקשורים לעבודת ה', ןבקלות ניתן להטות לצורך אנושי כזה או אחר. ברגע שמדגישה התורה מה היעד, אין לנטות מהכוונה המקורית: עשיית רצון ה', וקיום מצוותיו.