היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

אל תחפש נסיונות...

אל תחפש נסיונות... / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו המשך חכמה

במהלך נאום התוכחה האחרון של משה רבינו, הוא מעלה איזושהי טענה של מאן-דהו בעם ישראל, שיכול להעלות בדעתו את המילים הבאות (דברים פרק כט, יח):

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ , לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

התוצאה חמורה: "לא יאבה ה' סלוח לו", עם עוד חבילה של דברים לא נעימים...

מהי אותה מחשבה רעה, שממנה מזהיר משה באופן מיוחד, פרטני, וחריף כל כך? בפשט: זלזול בכל דברי משה. משהו בכיוון של "יהיה בסדר", "אחרי המבול", או כמו שמצינו בימי בית ראשון שהיו בטוחים שהבית לעולם לא יחרב, והרשו לעצמם לעבוד ע"ז.

זה ודאי נכון וודאי קיים. עד היום.

אולם רבינו המשך חכמה מסביר בדרוש, שמדובר על טענה יותר מתוחכמת – כביכול.

וכה דבריו:

יתכן על דרך דרוש: כי הספרי (פיסקא מו) דורש (לעיל יא, טו) "וסרתם" מן הדרך, ללכת לעבוד "אלהים אחרים", כיון שסרתם מן הדרך, שוב אתם עובדים אלהים אחרים.

ישנו מדרש האומר שגם אם אדם טרם עבד עבודה זרה, אך הוא כבר יוצא מהדרך, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה, כי אחריתו ידועה מראש. אין המדובר כאן על יציאה מן הדרך מתוך קטנות. חלילה! מדובר על "אידיאליסט"!

והנה יש אנשים אשר אומרים: מה זה דרך התקרבות לאלקים, האם זה פלא כי יעצום עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפילה ובתשבחות, ויהיה דבוק על ידי זה לה'?! אלא יתערב ברחובות ובשווקים, ויתיחד עם נשים האסורות, וילך בשרירות לבו, ובכל זאת יוסיף אומץ ביראת ה' האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר.

טוען אותו חכם בעיני עצמו: הרי עלינו להרבות זכויות, אם כן ,אשיג זכויות נוספות בעזרת התגברות על עבירות שסתם כך איני תאב להם. הא כיצד? אלך במקומות אסורים, אתגרה מדברים כאלה ואחרים – ולא אחטא! ואדם שנקרתה לפניו עבירה, ולא עבר – זוכה לשכר.

לזה אמר הכתוב "פן יש בכם וכו' לאמר שלום יהיה לי" [פירוש, אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות] "כי בשרירות לבי אלך" לחמם התאוה ולהגדיל המדורה. ואז יהיה התועליות "למען ספות הרוה את הצמאה", פירוש כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהם ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהם, הלא הוא הכל, איפוא, חדא, ואטול שכר כולם.

הוא רוצה ש"שלום יהיה לו", מעלה גבוהה ועצומה, ואז הוא מגרה עצמו גם מדברים שסתם כך אדם לא נמשך אליהם, כמו מאכלים מסויימים, ובזה יעורר "צימאון", גם במקום בו היה "רווי", ומתוך ניצחונו יזכה לשכר! אומר לו הקב"ה:

 "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וכו'".

נסיונות לא חסרים. אם זה במשפחה, בחיים האישיים, בעסקים, ואיפה לא? הקב"ה מזמן לכל אדם את הנסיונות איתם עליו להתמודד, ובכוחו להתמודד. משול הדבר לחייל טירון שנזרק למשימה, שרק לוחם סיירת יודע כיצד להתנהל בה. זו טעות טראגית! אם אין לך כלים – אל תעורר מה שלא צריך. דוד המלך בקש לעמוד בניסיון, והתחרט על כך.

לכן מזהיר הקב"ה אותנו ואומר, גם אם כוונתכם לטובה, עלו במסלול הרגיל, הבונה את הנפש שלב אחר שלב, קומה אחר קומה, עד ההגעה אל הייעוד המדוייק והמקווה ממך.

 

שנה טובה ומתוקה,

שנה של עלייה בכל העניינים לטובה,

שנה של תוספת אהבת ישראל, לימוד תורה, חיבור אל הארץ ודעת ה',

שנה של ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם לטובה ברוחניות ובגשמיות!

שבת שלום,

רועי

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

אחיך או שונאך?

 אחיך או שונאך? / לפרשת כי תצא / מתורתו של המשך חכמה

בפרשתנו ישנה הרחבה של דינים רבים הנוהגים בין אדם לחבירו. בין השאר ישנו ציווי לטפל בבהמתו של החבר, הכורעת תחת משאה (דברים פרק כב):

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

דין זה כבר נאמר בפרשת משפטים, בשינוי קל אך בעל משמעות מאד כבדה (שמות פרק כג):

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

מתי ישנו שינוי בין המקומות?

אמנם חז"ל כבר דנו בשאלה כיצד זה ייתכן שבכלל התורה התירה יחס של שנאה כלפי היהודי האחר? וענו בתלמוד: (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב):

 ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה

(=האם מותר לשנאותו? והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!אלא שישנם עדים שעבר עברה. שאלה:  אם כן, האדם ההוא אינו רק שונא שלך, אלא של כולם! לכן ההיתר לשנאתו קיים רק אם ראו בו דבר ערווה, בעיה של חוסר צניעות קשה).

מהתלמוד יוצא שכל ההיתר לקיומו של שונא, הוא דווקא בהקשר של עבירה, ולא בהקשר פרטי אישי צר. אמנם, בכל מקרה יש לעזור לו להקים את חמורו.

אולם לא הובן -  מדוע אצלנו נאמר הדין של הקמת החמור, באח, ולא בשונא?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ד) לא תראה חמור אחיך וכו'. ובמשפטים (שמות כג, ד) כתיב "אויבך". משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי, הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".

כלומר, הפער בין המקומות נובע מהמצב הרוחני של עם ישראל בזמן הדיבור. בפרשת משפטים עם ישראל במצבו האידיאלי ולפני חטא העגל. כל מי שאינו כך, פוגם באומה ומוריד אותה. לכן הרשע ההוא חטא ולא קבל תוכחות, ונתייחס אליו כ"שונאינו". אמנם לאחר חטא העגל, החיסרון אוחז בכולם, ורק בודדים מותרים להפעיל את הנשק הקשה של שנאה.

יש כאן לימוד מחודש: גם אם נראה לנו כי ישנו טעם טוב לשנוא, נדע לנו כי עדיין החיסרון קיים בנו, ואנו "אחיו" של החוטא בפועל. החיסרון קיים בכולם, למעט בני עליה. כל זמן שלא התנקינו בעצמנו מן הרוע והחטא, אין לנו רשות להתייחס לחברינו כשונא.

במיוחד בימים אלה של מתח חברתי לקראת בחירות, שההבדלים החברתיים והתפיסתיים מתחדדים כל כך, ואפילו חלילה עד כדי שנאה, עלינו לשנן כלל זה, ולזכור כי גם אם בפועל  אנו חוטאים פחות, עדיין אנו שותפים לאתגר, והוא אחינו בדבר, ועלינו להתעלות יחד לעבודתו יתברך.

 

תגיד, אתה שומע??

תגיד, אתה שומע?.... / לפרשת ראה / מתורת המשך חכמה

פרשתנו מלאה ציוויים וחיזוקי ציוויים נגד עבודה זרה. חלק מציווי האכילה ואיסורי האכילה קשורים גם הם להרחקה מעבודה זרה. בסיום קבוצת פסוקים אחת מסדרה זו, מסיימת התורה בהבטחה לטוב, במידה ונשמור את הציוויים הללו (דברים פרק יב):

)כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: ס

עשיית הטוב והישר בעיני ה' ובעיני הבריות, היא מפתח לטוב אלוקי, שמופיע ומשפיע עלינו, לאורך ימים ושנות חיים.

אמנם פתיחת הפסוק נראית הפוכה: בדרך כלל האדם צריך לשמוע הוראה או מצווה, ולאחר מכן יוכל לשמור את אותה הוראה, ומדוע כאן הפכה התורה את הסדר, ושמה את השמירה – הביצוע, לפני השמיעה? מתרץ רבינו המשך חכמה דברים:

שמר ושמעת את כל הדברים האלה. לפלא איך יתכן שמירה קודם לשמיעה! ונראה דשמיעה הוא לשון קבלה, וכמו (שמות ו, יב) "לא שמעו אלי".

המילה שמיעה יכולה להתפרש בשני אופנים: האופן הטכני, השמיעה של הצלילים באמצעות האוזן, והאופן המהותי, שהדברים הנכנסים מאוזן אחת, נשארים בראש, ואינם יוצאים מהאוזן השניה. בלשון הדיבור היום. לעיתים נשמע את הטענה "אתה שומע אבל אתה לא מקשיב!", כלומר: המילים נכנסות, אולם הם אינן תופסות את מלוא עומק תשומת הלב.

התורה מתנה את קבלת הברכות, והבטחת הטוב לישיבה בארץ ישראל, בהקשבה דרוכה (כיום נתנו לזה את הכינוי "הקשבה פעילה" או "אקטיבית", לציין שגם המאזין מתאמץ לפעול בדו השיח המתרחש עימו). אין די בהקשבה שטחית, חיצונית של דבר ה'. יש לכרות אזניים ולהבין את הרצון הפנימי המונח במצווה, למצוא את נקודת החיבור לשם, ולהקפיד ביתר שאת על הלימוד והקיום של הרצון האלוקי.

 

חודש אלול בפתח.

קולות השופר יחלו להישמע באזנינו החל מיום א', א' באלול.

גם כאן נידרש להקשבה פעילה, שמזעזעת ומניעה תהליכים בתוך הנפש פנימה. הקשבה לקול השופר כצליל כלי נגינה פשוט, מחטיא את המטרה (אמנם יוצאים ידי חובה, אבל "יוצאים ידי חובה", ולא ממצים את ההזדמנות לקשב פנימי, לשיפור המעשים).

יהי רצון שנזכה לשמוע את דבר ה', בקריאת התורה, בשיעורי התורה, בקולות השופר, שמיעה מקבלת, מפנימה ומרוממת.

 

חסד - זה טוב?...

חסד – זה טוב?... / לפרשת עקב / רבינו המשך חכמה

שאלת ייסורי האדם היא שאלה עתיקת יומין, וכמובן שגם התורה מדריכה כיצד יש להסתכל עליהם. תקופת המדבר מתוארת כתהליך בו היו קשיים ואתגרים, הליכה מתישה של 40 שנה, בלי וודאות לגבי מיקום הלינה, זמינות המזון, תוך פרידה כואבת ממאות אלפי ראשי משפחות, עקב חטא העגל.

מה טעם של יסורים אלה? הקב"ה עונה (דברים פרק ח)

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

אף הורה לא אוהב להעניש את בנו, אולם הורה שאינו מעניש את בנו בשעת הצורך, מועל בתפקידו ופוגע בילדיו פגיעה עתידית. כך בעצם אומר הקב"ה לעם ישראל: ייסוריכם הם ייסורים מחנכים.

יסוד זה מדוייק בפסוק הנ"ל: מדובר על ייסורים שנתפסים כ"דין", אולם מופיע שם הוי"ה, שהוא שם של "חסד". מבאר את הדבר רבינו המשך חכמה:

(ה) כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. "הללויה כי טוב, זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהילה" (תהלים קמז, א). הביאור, דיש טוב ומועיל, ועל פי הרוב החסד הוא טוב, אך לא מועיל, ואמרו בפרק קמא דחגיגה (ט, ב): לא מצא הקדוש ברוך הוא מדה טובה לישראל אלא עניות. והדין הוא עפ"י רוב מועיל, אך לא ערב.

ישנם בעולם דברים "ערבים", וישנם דברים "מועילים". לא תמיד הם באים ביחד כידוע... חסד אנושי יש בו דבר גדול, אולם לעיתים רבות יש בו גם נזק, כגון: תלותיות, מניעת הופעת הכוחות הקיימים עקב נוחות, ועוד. כל כך הודגש בחז"ל הסיכון שבחיי הנוחות והשפע, עד שאמרו משפט קשה, שאומר, שהמידה הטובה ביותר לעם ישראל, כדי להוציא החוצה את יכולותיהם, היא העניות ח"ו! חסד הוא ערב, אך לא תמיד מועיל.

דין לעומת זאת, הוא פעמים רבות מועיל, אך לרוב לא ערב.

הפסוקים הנ"ל מלמדים, כי חסדו של הקב"ה מכיל את שני הצדדים, גם הערב וגם המועיל:

...וזה שאמר בדרכי ה' יתברך, שחסדו הוא מועיל וטוב. וזה "הודו לה'" - מידת הרחמים, שמלבד שהוא מועיל הוא טוב. ואם מתנהג במשפט מדת הדין - זה "אלקים" - הוא נעים וערב לאוזן שומעת תוכחת חיים. וצריך לזמר על זה ולמקבלינהו בשמחה כי נעים.

אצל הקב"ה גם החסד וגם הדין הם מועילים, אולם הפסוקים מחדשים שיש בהם ערבות: הצלחה, הכוונה, הולדת הכוחות, ולכן גם אם אדם חלילה חווה דין, יש להתאמץ ולקבלו בשמחה.

יהי רצון שנזכה לחוות אך טוב וחסד כל ימי חיינו, חסד אלוקי בלבד, שיש בו אך ורק תועלת וערבות.

 

רוצח ממנה כהן גדול??

רוצח ממנה כהן גדול?? / לפרשת מסעי / רבינו המשך חכמה

סוף הזמן של ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, נקבע על פי מות הכהן הגדול (במדבר פרק לה):

וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

ישנה תוספת לא ברורה כאן: אני כבר מכיר את המושג כהן גדול, ומה הטעם לומר לו שמדובר על מי שנמשח בשמן המשחה? ויתרה מזו, ישנו כאן מישהו נעלם, שהוא זה שאחראי על מינוי-משיחתו של הכהן, ובפשט, הוא לא אחר מאשר...הרוצח בשגגה בכבודו ובעצמו! הא כיצד? מה רומזת כאן התורה?

מסביר רבינו המשך חכמה במדבר פרק לה, בפותחו בדרשת חז"ל המסיקה מכאן היסק הלכתי:

(כה) וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש. וכי הוא מושחו?! אלא זה שנמשח בימיו (מכות יא, ב).

משך הזמן של ישיבת הרוצח במקדש הוא מות הכהן בן תקופתו של הרוצח, זה שמונה בימיו (מאז שנהיה רוצח). אבל יש כאן מסר פנימי רוחני:

והפירוש, שעד שלא נגמר דינו (=לפני שנגמר דינו), מת הכהן הגדול, ומינו אחר תחתיו, ולאחר מכאן נגמר דינו וכו'.

קודם כל, יש להבין את המשמעות ההלכתית של החידוש בגמרא: ייתכן ותהיה דילמה: בזמן הרצח היה כהן אחד, ואז שנפסק דינו של הרוצח כבר הוחלף כהן  - האם יינצל זה מישיבה בעיר מקלט, עקב מותו של הראשון, או שמא נחכה לשני? פסקה הגמרא – על פי רש"י – שמחכים להרשעה ולפי זה נקבע הכהן הגדול הרלוונטי. ממילא – אומר המשך חכמה – יש פרמטר נוסף שההשגחה העליונה "צריכה" לקחת בקביעת דמות הכהן הגדול: משך זמן העונש של הרוצח....

ויתכן, דהורה לנו הכתוב אופני הנהגת ההשגחה, שיתכן בחיק הנהגתה אשר בשביל סיבת איש פרטי יועמד זה לכהן גדול, והוא בשביל שצריך הרוצח להמתין על מיתתו של כהן גדול. ואם יועמד אחר, אולי אין לו חיים ארוכים, והועמד זה אשר יחיה חיים ארוכים למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כהן גדול זה. וכן איפכא, כי מזלו גרם...

עונשו של הרוצח משתנה – רוחנית -  מאדם לאדם: יש שיתכפר לו בשהות-גלות קצרה, ויש שעוונותיו יגרמו לכך שיזדקק לתקופת תיקון ארוכת טווח בין הכהנים והלויים בעיר המקלט. ומי "יושפע" מכך? הכהן הגדול, כך יוצא שהשגחה העליונה לוקחת בחשבון מגוון רחב של שיקולים, ואפילו התחשבות בחוטא.

בזה שונה החשבון האלוקי מזה של האדם: האדם שופט את האדם בלי להתחשב במשמעויות הסביבתיות של העניין. אין כן אצל הקב"ה; כאן השיקול הוא רחב, ומגיע אפילו להתחשבות במינוי כלל ישראלי כמו הכהן הגדול!

לזה אמר "אשר משח אותו" - שהוא (הרוצח!) הסיבה למשיחתו, כמו שביארתי.

 

אף אדם אינו אלוהים!

 אף אדם אינו אלוהים! / לפרשת ואתחנן / רבינו המשך חכמה

משה רבינו פותח את הפרשה בסיפור על נסיונותיו לבטל את הגזירה, זו שמונעת ממנו להכנס לארץ. מופיע תיאור נוגע ללב של התפילות, והסירוב הכואב.

מסיבה זו לא ברור למה ישנה חזרה על הגזירה בהמשך הנאום (לקמן ד, כא):

וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רבינו המשך חכמה מחבר בין חלקי הנאום השונים, למסר חשוב (שלמעשה ממשיך את המהלך משבוע שעבר, אלא שהפעם מכוון את הדברים פנימה, כלפי עם ישראל):

ונשמרתם מאד לנפשתיכם וכו' פן תשחתון וכו' וה' התאנף בי על דבריכם וכו'.

התכת (=במשמעות של חיבור) הכתובים נראה, כי אחד מן הסבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר,היה בשביל "כי זה משה האיש" הוציא מים מצור חלמיש , פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, "לחם לא אכל ומים לא שתה" , נתן להם לחם מן השמים , הרג מלכי האמורי, בקע ים סוף .

בקיצור, משה רבינו הוא סופר מן....

במעשים אלה, ישנו חשש, המתחדש עם התחלפות הדורות במדבר:

אשר לזאת כל ימי חיי בני גילו אשר זכרוהו מנוער, ודימו במחשבתם כי המה היו בסוגו ובמעלתו, והוסיפו להתקנא בו ואמרו (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו" וכו', והביטו אחרי משה להטיל דופי במעלליו, לא חששה התורה כלל.

האנשים בני אותו גיל של משה, לא ראו בו משהו מיוחד, מקסימום, מושא לקנאה...

אמנם אחרי מות כל הדור ההוא המלינים והמתרעמים - תמו ונכרתו, אז אנשי דור חדש, אשר מנוער יזכור רק מפעלות משה הבלתי טבעיים, אשר כל מערכות הטבע נקרעו בשבילו, ובפרט בעת היותם נערים לא נחקק בלבם ליחס זה אל ה' אשר משה קורא בשמו ומדבר אליו תמיד, חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא אלוק, והוא ענין בלתי טבעי - מין אנושי אשר צועד על כל מערכות הטבע, ויתבטל בלבבם הרגש האמונה האמיתית, ולו יעבדו וישתחוו...

כשיקום הדור ההוא, הדור הצעיר יחסית, וידבר על משה, הוא עלול להתייחס אליו כאלוה ח"ו. אדם כזה שבדיבורו מהפך את הטבע כרצונו, הוא ודאי בעל כח אלוהי, ולא יכירו את הזמנים בהם משה רק דיבר בשם ה', והיה ברור שהוא שליחו.

...ולכן הסיבה שמתו ישראל במדבר, ויקום דור חדש, זאת היא הסיבה למיתת משה! לכן, כאשר צוה על עבודה זרה אמר "וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי (את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ" וכו'). כי רק "על דבריכם" - שלא תחטאו ולא תקדישו אותי, נשבע לבלתי עוברי" וכו'

האזהרה על עבודה זרה, כרוכה בסיפור איסור הכניסה לארץ. משה רבינו מבהיר: אין אדם שחי לנצח! כל אדם כוחו מוגבל מול הרצון האלוקי! אל תחשבו שמעשי הנפלאות אותם עשיתי הם ממני – לא כך! הכל נעשה בשליחותו של מקום. וכדי להמחיש את זה – משה נאלץ לוותר על חייו, ולוותר על חלום חייו – כניסה לארץ ישראל.

נראה לעניות דעתי להוסיף על דבריו: כשנדב ואביהוא נפטרים במשכן, מגלה משה שהיה מדובר על אקט של קידוש ה' – אין קלות ראש לפניו, גם לא מקרוביו. חז"ל מציינים, כזכור, שמשה אומר לאהרון אחיו "חשבתי ששמו יתקדש בי ובך, והנה התברר שהם גדולים מאיתנו". נראה לומר, שבמותם של משה ואהרון, ובגזירת אי היכנסם לארץ, קורה דבר זהה: שני גדולי עולם לא מגיעים אל ארץ הקודש, מאותה סיבה "בקרובי אקדש"! כך שכאן מתגלה מעלתם העצומה של משה ואהרון, גם אם רצונם אינו מתממש.

ומסיים המשך חכמה:

התבונן איך חשש המקום שלא יעבדו עבודה זרה! כן נראה תוכן כוונת הכתוב למעיין.

 

לא לחיות בצל!

 לא לחיות בצל! / לפרשת דברים / מתורת המשך חכמה

לעיתים, ברגעים של שבר מול ההווה החולף מול עינינו, אנו נאנחים ונזכרים בערגה בדורות עברו, "אוי, הם היו דור הנפילים....". אנו נוטים לייחס הצלחות כבירות לדורות שעברו מסיבות שונות. תרבות זו היתה קיימת גם אצל העמים הקדמונים, אלא ששם, אותו "נפיל", ענק, דמות מהעבר מלאת הוד וגבורה, מקבלת גם מעמד אלילי.

מסתבר שזה היה היחס לעוג. גודלו העצום, עם אורך ימיו המופלג (חי עוד בימי נוח!), הפכו אותו לדמות מעוררת הערצה וסגידה. זו הסיבה לכך שמשה יכול לומר לעם ישראל (דברים פרק ג):

(יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

מיטתו של עוג נשארה ברבת בני עמון, גם אחרי מותו, ומדוע? מסביר ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה דברים פרק ג):

הלא היא ברבת בני עמון וכו', "באמת איש". יתכן מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר ייחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם את גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשיר היונים. לכן עשו את עוג - אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה - לאלוה. וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון.

המש"ח מביא ראיה מ...סיפורי היוונים ושיריהם, שהפכו גיבורי קרבות לאלילים.

עם הכניסה לארץ, קיים החשש שיפגשו ענקים בקרית ארבע, ואולי גם להם כח עצום, שניתן אפילו לתאר אותו כ"אלוהי"? זו מטרת משה בציון פסוקים אלה: להרגיע. לא אלוהי ולא בטיח. אל תתלו בעוג שום כוח מיוחד שיכול לגרום לרתיעה מופרזת:

לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים - והוא ענין טבעי - רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העובדי גילולים בו.

דבר ראשון, עוג הוא יליד תקופה שבה הדברים היו רגילים וטבעיים. הוא לא חריג.

"הלא היא", פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, "באמת איש", פירוש יד עוג אשר היה איש, לא ענין אלקי כאשר יחשבוהו. רק כי הטבע לא ימנע מלהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמו שכתב רבינו משה בפירושו למשנה פרק ג דנידה, עיין שם.

דבר שני - מוסיף משה רבינו עליו השלום – הוא, שגם אם לא היה מהעבר אלא בן ימינו, יש חריגים, תוצאת מוטציה גנטית ח"ו כזו או אחרת. אז ידו, כוחו, של עוג הוא של אמת "איש", ולא של משהו עליון וגבוה אחר.

יתרה מזו: ידו היא "יד איש", אדם, בשר ודם, שפעל את המפעלות. גם פעולותיו היו בסיעתא דשמיא ולא מכוחו. הוא רק יד "איש", ולא אלוהי, שבאצבעו , "אצבע אלוקים היא", משדד מערכות, מפיל ממלכות וממליך אחרות.

כשאנו נותנים תוקף אלוהי למעשי הקודמים לנו, אנו חוטאים לאמת. אנו מייחסים להם ולמפעלותיהם תוקף ועוצמה, ואולם – כמונו - הם אינם אלא שליחים של הקב"ה. בין ביודעין ובין שלא. נדע, שלמרות שאנו מעריכים את מעשי ופעולות הדורות הקודמים, ואנו אף מקבלים השראה ודוגמא ממעשיהם הטובים, אין הדבר יכול לבטל את הביקורת על הרע שבהם, ואת המאמץ להמשיך ולפעול טוב בכל מסגרת שניתן.

 

חנפנות - הפתח לנפילה

חנפנות – הפתח לנפילה / לפרשת פנחס / המשך חכמה

יוזמת ההכשלה של בנות מדין את בני ישראל, מופיעה מיד עם הסתלקותו של בלעם לביתו, בסוף פרשת בלק. חכמינו מקשרים בין הדברים ומלמדים שבלעם הוא בעל היוזמה הרעה הזו, כמובא ברש"י (במדבר פרק לא פסוק טז), בדיוק המילה "בדבר":

(טז) בדבר בלעם - אמר להם ...בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא ...

אמנם המשך חכמה במדבר  מוצא כאן תובנה מעוותת שהנחיל בלעם לישראל, והיא זו שגרמה לנפילה: 

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' וכו'. יתכן כי דרכי התורה לבלתי סור מדרך התורה אף כמלוא שעל (בבא קמא נ, א), וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יותרו מעוהי (=יותרו מעיו, ראוי למות. ר"כ)

אנחנו רגילים לצטט את דברי חכמים בשבח המעביר על מידותיו. העיקרון הזה לא חל ביננו לבין ה': שם אנו חייבים להיות דייקנים, ועלינו לתקן כל פגם, מוקדם ככל שניתן. בלעם משבש את המבט הזה:

מה שאין כן בלעם אמר לישראל (במדבר כג, כא) "לא הביט און ביעקב" - אף אם חוטאים אין משים לב להם ואינו מענישם. והראיה - (פסוק כב) "אל מוציאם ממצרים", שהיו אז הללו עובדי עבודה זרה והללו (עובדי עבודה זרה), "ותרועת מלך בו" (פסוק כא), כמו שהרע אינו מקפיד מהרה על חברו ואינו מסיר חברתו ממנו. 

אין לכם מה לדאוג! אומר בלעם לישראל, הקב"ה הוציא אתכם ממצרים למרות שהייתם עובדי עבודה זרה, אם כן, גם בהמשך הדרך תוכלו לעגל פינות ולא יקרה לכם כלום! התוצאה לא מאחרת לבא:

ולכן צמדו לבעל פעור, כי לא יזנח ה' ולא יביט בם און. 

והוא שאמר הכתוב "בדבר בלעם" שדבר "לא הביט און ביעקב". 

רעיון זה של בלעם הוא הפוך מדברי התורה ושהמוכיח את חבירו, רצוי מזה המחניף לו, ולא מסב את תשומת ליבו לטעויותיו. כך אומר זאת שלמה המלך, ומבואר במדרש:

וזה שאמרו במדרש ריש פרשת דברים (על משלי כח, כג) "מוכיח לאדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון"... "ממחליק לשון" - זה בלעם שהחליק לשון לישראל, וגבה לבם ונפלו בשיטים, יעויין שם.

התוכחה קשה בהתחלה, אולם בטווח הארוך, המוכיח ימצא חן בעיני מקבל התוכחה, שכן הוא למד את טעותו, וישתדל לתקן (בתקווה...). לעומת זאת, המחניף מנעים לשומע בהתחלה, אולם בהמשך, עם בוא מחיר הטעות, הטועה יזכור את המחניף לרעה.

אנו , החפצים לחיות כמה שיותר מדוייק, כבני זוג, כהורים, כעובדים, חייבים לחפש את אותה דייקנות גם ביחסים שבינינו לבין הקב"ה, ולאהוב את מי שמסב את תשומת ליבנו לראוי לתיקון.

 

למה לפתוח את פי האתון?

למה לפתוח את פי האתון?  / לפרשת בלק / מתורת המשך חכמה

נס לא נעשה סתם. לנס יש מטרה. לאור העיקרון הזה יש לשאול: למה בעצם הועיל נס זה? מהי מטרתו? בכל מקרה, מי שהיה נוכח שם היו רק בלעם ושרי מואב! בכלל יש לשאול על הקללות: שיקלל בלעם, גם ארור יהיה ! ומה לנו לפחד אם ה' יחליט לעומתו לברכנו? יתרה מזו: נס זה מוזכר בפרקי אבות פרק חמישי כאחד מעשרה דברים ייחודיים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אם כן, הוא  נעשה במעין דחיפות, לחץ של יום ששי , שניה לפני הדלקת נרות.... מה הלחץ??

מסביר ר' מאיר שמחה הכהן: משך חכמה במדבר פרק כב (כ'):

והתירוץ האמיתי לדעתי, כי רצה השם להטיל אימתם של ישראל על כל מלכי הגויים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל. 

עם ישראל על סף כניסה לארץ. אמנם כבר ניצח את סיחון ועוג, אך עדיין ישנם מלכים שיש לנצחם. המודיעין עושה הערכות מצב: מי הם? מה כוחם? ה' רוצה לנטרל את עצמת ההתנגדות מעיקרא:

לכן בבלעם שהוא היה נכבד בכל הגויים ומלכותם, והיו שואלים פיו, ואחרי עצתו לא שינו, אם איש כמוהו יחזה נשגבות ממעלתם של ישראל, הלא לא יקום רוח באיש, ויהממו כל הגויים מפחדם ושאתם, וכאשר היה כן כאשר אמרה רחב...."ונשמע" - מפי בלעם את אשר עוד תעשו לכל הגויים - לכן "וימס לבבנו". 

אם בלעם נכנס לזירה - כל הגויים יתייעצו איתו מה לעשות. כאשר ישמעו את ברכותיו לישראל ואת עתיד מפלתם שלהם (בנבואות שבסוף הפרשה) -יחרדו, ומלחמתם תהיה רפה, אם בכלל תהיה.

אמנם אין עם ישראל מפחד מהמלחמה, אולם אם ניתן לוותר על המחיר שלה - מה טוב:

שאף שהיו אז דבוקים בשם יתברך, בכל זאת לא רצה השם שיערכו קרב, שהשטן מקטרג  בשעת סכנה ... ועוד פן יפלו הנלחמים מבטחונם ויכשלו באמת. 

מלחמה היא שעת סכנה וגם צדיקים מתים, וגם הסומכים על כוחם עלולים להכשל.

ומה כל זה קשור לאתון? 

ולכן חשש השם פן יאמרו העמים כי בני ישראל שיחדו מכספם הון רב לבלעם כי יאמר עליהם חזיונות כאלה למען יפחדו מהם כל הגויים, ובאמת בדה זה מלבו והכסף יענה מפיו. לכן הראה השי"ת פליאה עצומה ענין האתון לפני כל שרי בלק רבים ונכבדים מאוד, ענין יוצא מגבול הטבעי, להראות כי השם או מלאך השם מדבר עם פיו, ומה שהוא אומר הוא אומר בדבר השי"ת,

עדיין - גם אחרי דברי בלעם - ישנו חשש: האם הגויים יאמינו לדברי בלעם? האם יתנו בו אמון שהוא דובר את האמת שלו, או שמא יאמרו שעם ישראל שכרו אותו בתור סוכן הפחדה? זו מטרת פתיחת פי האתון: ה' מחליט מי מדבר ומה, לא בלעם, בדיוק כמו שהאתון לא. גם דיבורו של בלעם אינו חופשי נגד רצון ה', וממילא שווה לגויים לחשב מסלול מחדש, בדרכם להאבק בעם ישראל.

 ויביא מזה תועליות הנרצה כמו שבארנו, והבן.