יד כהה - על שום מה?

 בס"ד

יד כהה – על שום מה? / לפרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילין מניחים על יד שמאל, כידוע. המקור לכך נמצא בסוף פרשתנו (יג, טז):

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם

מביא החזקוני את דברי חז"ל:

ידכה - יד כהה, לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום לפי שהיא עסקנית מן השמאלית

חז"ל העומדים על שינוי הכתיב של המילה 'ידך' לצורה הייחודית 'ידכה', מילה שכביכול מורכבת מהמילים 'יד כהה', כלומר אינה חדה כיד הימין המוכנה לכל משימה. יד חלשה.

אך מתבקש הוא שרבינו יגלה כאן את הרעיון הבא (אות יט):

והי'ה אותיות הוי"ה. לרמוז מה שאומר הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא נותן לך כח לעשות חיל". וזהו רמז הפסוק 'והיה' שם הוי"ה ברוך הוא, יהיה "על ידכה" - במעשה ידיך, ולא בכחך וגבורתך אתה עושה חיל, וראיה לזה "כי בחוזק" ידו יתברך "הוציאנו ה' ממצרים", מה שאין כח טבעי יכול להוציא ישראל ממצרים תחת יד פרעה האכזרי, וכך בכל דבר ודבר תמיד יד ה' עשתה זאת ולא בכח הטבע.

'והיה' רומז לשם יקוק בשיכול אותיות. על האדם לזכור כי ידו הכהה אינה זו הפועלת את ההצלחות. יש לזכור את הקדוש ברוך הוא שהוא זה הנותן לנו חיל, כאמור בחומש דברים. תביעה זו מופיעה כבר כאן ביציאת מצרים: שם הויה נמצא בציווי התפילין, והוא צריך להיות לנגד עיניך בעוסקך במעשי ידיך. הדרך לזכור זאת היא על ידי זכרון יציאת מצרים הנמצא בתפילין. יציאת מצרים היא אות ומופת כי קריטריון ההצלחה אינו בהכרח השתדלות האדם ויכולתו. במצרים היינו בתכלית השפלות, ואף על פי כן יצאנו, מה שמעיד על יד ה' הפועלת נפלאות. כך גם במעשי ידיך, גם אם אתה בע"ה בריא ומוכשר, ברכת ה' היא משפיעה טוב על הצלחותיך. ללא ברכת ה', גם יד ימינך עלולה חלילה להיות יד כהה, חלשה.

כך היהודי, טרם צאתו ליום עבודתו, נזכר ומתחזק בקשר אל הקב"ה מקור ההצלחה והברכה.

 

חביבות התפילין

חביבות התפילין / לפרשת בא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשתנו מסתיימת במצוות הנחת התפילין. מהו הטעם? אומרת התורה (יג,ט):

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה'  מִמִּצְרָיִם.

התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם? האם התפילין זה כדי שתהיה תורת ה' בפינו, או כזיכרון ליציאת מצרים? רבינו מבאר שהיסוד של שלושתם הוא שווה:

(יג, יט) והיה לך לאות וגו' תורת ה' וגו'. רמז דשלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם,

החיבור בין כולם, הוא הנחלת היסוד, שאנו נידונים כבניו של הקב"ה. כיצד?

וכמ"ש רז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד שאנו בנים אנו מניחים תפילין,

התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי, כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה, שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.

וכן התורה לא זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים ובבן ליכא דינא דבר מצרא,

ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע. "דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?

ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה. (אגב, רעיון זה חוזר פעמים רבות מאד בתורתו של רבו, ר' כ'לפון, ואכמ"ל)

וכן יציאת מצרים שהיתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו שירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד הוא משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.

הקב"ה הוא כביכול כהן, שיא הקדושה. ארץ מצרים, "ערוות הארץ", שיא הטומאה. כיצד זה ירד הקב"ה לגאול את עמו מתוך ארץ טמאה כזו? והלא לכהן אסור להכנס למקום הטומאה? אלא ששוב דין הבנים מאפשר זאת, שכן כהן נטמא לבנו.

יוצא אם כן, שהמניח תפילין מעיד על עצמו שהוא בנו של הקב"ה בשלושה אופנים: עצם המצווה, קיום התורה, וזכרון יציאת מצרים.

שנזכה שגם ה' יתברך יראנו כבניו ויחוס וירחם עלינו.

שבת שלום,

רועי